שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 414 | יב חשון תשפ”ו

פרק ח: חינוך – בעולם המעשה (ד)

הערות וגערות

לאחר שהתבאר מקומם של הפרסים בחינוך המעשי, יש להרחיב גם בנוגע לשימוש בעונשים. אולם קודם לכן, יש לתת את הדעת להערות ולגערות שההורים מפנים לילדיהם, שכן פעמים רבות זהו שלב מקדים לענישה, וחשוב מאוד לדעת כיצד לעשותו בדרך הנכונה. לשם כך, יש לזכור שמטרת החינוך אינה רק לתקן את התנהגותו של הילד בהווה, אלא בעיקר לסייע לו להתפתח ולרכוש הרגלים טובים לקראת העתיד. משום כך, לא כל התנהגות שלילית מחייבת התערבות חינוכית: כאשר מדובר בהתנהגות חד-פעמית שאין צפי שתחזור על עצמה או שתיצור הרגל שלילי, אין הכרח להתייחס אליה.

כאשר נראה שהתנהגות שלילית של הילד הופכת להרגל, חשוב להתמודד איתה מוקדם ככל האפשר, כדי למנוע את השתרשותה. אולם כאשר ההורים נתקלים בהתנהגות שלילית שאינה חוזרת על עצמה, הם אינם צריכים למהר לטפל בה. יתרה מזו, הערה על התנהגות חד-פעמית עלולה לעיתים להזיק. כאשר ההורים מעירים לילד על מעשה שעשה, הם מעניקים משקל למעשה ומבליטים אותו בתודעתו. אם לא היו מעירים על המעשה, החוויה שלו ממנו הייתה עשויה להישאר קטנה יותר, וממילא גם השפעתו עליו הייתה מצומצמת יותר.

כאשר ההורים מבחינים שהם מרבים להעיר לילדיהם, עליהם לבחון תחילה אם ציפיותיהם גבוהות מדי. יש לזכור שמדובר בילדים, ואין לצפות מהם להתנהגות זהה לזו של אדם בוגר. גם כאשר ההורה סבור שציפיותיו סבירות, עליו לבחור את הדברים החשובים והחיוניים ביותר מבחינתו ולהעיר רק עליהם. לאחר שהילד יפנים את הדברים המרכזיים ויתקדם בהם, ניתן יהיה לעסוק גם בנושאים נוספים.

גם כאשר ההורים מגיעים למסקנה שנדרשת גערה, חשוב להשתמש בה במידה המזערית האפשרית. לכתחילה הגערה צריכה להיאמר ללא כעס כלל, מתוך אהבה, ולעיתים אף בחיוך. רק כאשר גערה כזאת אינה מועילה, ניתן לעבור ל”כעס הפנים ולא כעס הלב” (מסילת ישרים, פרק יא; וראה רמב”ם הל’ דעות ב, ג). כלומר, ההורה יכול להראות כלפי חוץ שהוא כועס, אף שבתוכו הוא נשאר רגוע ואינו כועס באמת.

כאשר ההורה כועס באמת, הוא אינו יכול להעיר כראוי. משום כך, גם אם ההערה נחוצה וחשובה, אין זה הזמן המתאים לאומרה. עליו להמתין עד שיירגע, ורק אז להעיר לילד. ישנה מחשבה מוטעית שלפיה ככל שההורה כועס יותר, כך הילד יקשיב לו יותר. אמנם ייתכן שכעסו של ההורה יגרום לילד לפחד ולשנות את התנהגותו באותו רגע, אך בכך עלול ההורה להחמיץ את מטרת החינוך. כאשר ההערה נאמרת מתוך כעס, הילד עסוק בהתמודדות עם הכעס עצמו: הוא מתגונן, נפגע או חש עלבון, וממילא מתקשה להקשיב לדברים ולהפנים אותם. לעומת זאת, כאשר ההורה ממתין ונרגע, דבריו יכולים להיכנס יותר אל לב הילד, בבחינת “דברי חכמים בנחת – נשמעים” (קהלת ט, יז).

יש לכך גם משמעות של דוגמה אישית. כאשר ההורה מגיב בכעס למעשי הילד, הילד לומד שכך ראוי להתנהג בשעת כעס. לעומת זאת, כאשר ההורה שולט בעצמו ואינו פורק את כעסו על הילד, הוא מלמד אותו שיעור חשוב בהתמודדות עם רגשותיו. מלבד זאת, ילד שרואה שהוריו מסוגלים להבליג ולשלוט בעצמם עשוי להעריך אותם יותר. הוא מבין שההורה אינו מחפש לכעוס עליו, אלא רוצה בטובתו, וממילא גדלה נכונותו להקשיב לו ולכבדו.

אם ההורה מרגיש שהבעת כעס כלפי חוץ גורמת לו להתעורר לכעס אמיתי גם בפנים, עדיף שלא ישתמש בדרך זו כלל. עם זאת, כאשר ההורה אכן מצליח לשמור על רוגע פנימי, מותר לו לומר לילד שהוא כועס. הבעיה אינה בעצם האמירה, אלא בחוויית הכעס שהילד עלול לספוג כאשר ההורה כועס באמת. כאשר הדברים נעשים באופן שקול ומדוד, הילד יכול ללמוד שגם כעס הוא רגש שאפשר לשלוט בו ולא לתת לו להשתלט על האדם.

כללים לביקורת נכונה

הערות וגערות הן דרך להעביר לילד ביקורת על מעשה מסוים, ולעיתים יש בהן צורך כדי לסייע לו לתקן את התנהגותו. עם זאת, מאחר שהן נאמרות בעקבות התנהגות שאינה רצויה, הן עלולות להיות טעונות מבחינה רגשית. לכן חשוב לתת את הביקורת באופן שיצמצם ככל האפשר את הפגיעה בילד, ויאפשר למסר החינוכי להיקלט. להלן כמה כללים שכדאי להפנים. אין חובה ליישם את כולם בכל פעם, אך יש להשתדל להיעזר בהם בהתאם לנסיבות.

הכלל הראשון: ימין מקרבת. כפי שהתבאר בהרחבה לעיל (בפרקים הקודמים), אהבה וגבולות הם שני צדדים של מטבע אחת, והם משלימים זה את זה. שניהם נצרכים, ואי אפשר לוותר על אחד מהם. משום כך, הערות וגערות צריכות לבוא רק על גבי מצע רחב של אהבה ונעימות בבית. חז”ל לימדונו: “לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת” (סוטה מז ע”א ועוד). כלומר, אפשר להציב גבולות באמצעות היד החלשה, רק כאשר היד החזקה מקרבת ואוהבת. לכן, כאשר הורה מרגיש שהוא נדרש להעיר לילדו פעמים רבות, עליו לחפש הזדמנויות נוספות לשבח אותו ולהביע את הערכתו כלפיו. חשוב להקפיד שההערות לא יהיו מרובות מן השבחים, ושהילד יחווה את האהבה וההערכה של הוריו גם כאשר נדרשת ממנו התקדמות ושינוי.

הכלל השני: התייחסות אל המעשה ולא אל העושה. כאשר ההורה מעיר לילד או מותח עליו ביקורת, עליו להפנות את ההתייחסות השלילית אל המעשה ולא אל הילד עצמו. לדוגמה, ילד מרגיז את אחיו בכך שהוא חוזר בכוונה על אותו משפט פעמים רבות. אפשר לומר לו שהוא מעצבן את אחיו, אך אפשר גם לומר שחזרה על משפט פעמים רבות מעצבנת את האחים. האפשרות הראשונה מציגה את הילד עצמו כבעייתי, ואילו השנייה מתייחסת להתנהגות המסוימת ומבהירה מה אינו ראוי בה, בלי להציג את הילד באור שלילי. כך הביקורת רכה יותר ואיננה פוגעת בילד, מבלי לוותר על עצם הדרישה לשנות את ההתנהגות.

הכלל השלישי: להימנע מלשון שלילית. ככל האפשר, עדיף לנסח את הביקורת בלשון כמה שפחות שלילית. למשל, כאשר ילד משקר, עדיף לומר לו שלא אמר את האמת, ולא להגדיר אותו כמי ששיקר. לניסוח כזה שמתמקד בהתנהגות החיובית שלא התרחשה, ולא בהתנהגות השלילית, יש משמעויות חינוכית: הוא מבהיר שישנו יעד חיובי וברור שאליו צריך להגיע — במקרה זה, אמירת האמת. הוא משדר לילד שההורה מצפה ממנו להגיע אל היעד הזה ומאמין שהוא מסוגל לכך. כך גם בדוגמה הקודמת: כאשר הילד חוזר שוב ושוב על משפט שמפריע לאחיו, עדיף לומר לו שמעשיו אינם נעימים לאחיו, במקום לומר שהם מעצבנים אותם. ההתמקדות בתיאור החיובי של היחס הראוי, ולא בהאשמה, מסייעת להעביר את המסר החינוכי בדרך נכונה יותר.

הכלל הרביעי: לא לבייש ולא לפגוע בכבודו של הילד. כאשר ההורה מעיר לאחד הילדים, חשוב מאוד שההערה תיאמר שלא בנוכחות אחרים. ככל שההערה חמורה יותר, כך חשוב יותר שתיאמר באופן אישי ובצנעה. במקרים שבהם מעשיו של הילד נעשו בפרהסיה ועלולים להשפיע לרעה על אחרים, ייתכן שיהיה צורך להעיר לו גם בפניהם, אך יש להקפיד שלא לבזותו. אפשר לעשות זאת באמצעות התייחסות למעשה ולא לילד עצמו, כפי שהתבאר לעיל. לעיתים ניתן גם לומר לילד שיבוא על עונשו, או לדרוש ממנו להתחרט על מעשיו בפני מי שנחשפו להם; אך זאת רק כאשר הדבר נדרש לתיקון ההשפעה השלילית של המעשה, ותוך צמצום הבושה ככל האפשר. למרבה הצער ישנם הורים הסבורים שמצוות חינוך מתירה להם לבייש את ילדיהם. תפיסה זו מוטעית. הלבנת פני הילדים גובלת באיסור דאורייתא, ואין להשתמש בבושה כאמצעי חינוכי שגרתי. תגובה שיש בה ממד של בושה עשויה להיות מוצדקת רק במקרים מסוימים, כאשר בדרך כלל הילד חווה אהבה גלויה מצד הוריו, וההורים מעריכים שהתגובה המסוימת תסייע לו להתקדם ולהשתפר (וכעין זה ראה בחשוקי חמד, כתובות סז ע”ב).

הכלל החמישי: הערה קצרה וחיזוק חיובי. הביקורת על מעשה שעשה הילד אינה צריכה להיות ארוכה. פעמים רבות אפשר להעיר במשפט קצר אחד. ככל שהגערה מתארכת, היא מכבידה על הילד בלי להוסיף תועלת. יתרה מזו, כאשר ההורה משלב בגערה גם שיחת מוסר ארוכה, עלולה להיווצר אצל הילד התניה שלילית: כשם שהגערה אינה נעימה לו, כך הוא עלול לקשר גם את המסרים החינוכיים שההורה מבקש להעביר לו עם אותה חוויה לא נעימה. משום כך, עדיף להפריד בין ההערה על המעשה לבין העברת המסר החינוכי. ההערה יכולה להיאמר בקצרה, ואילו בהמשך, בשעת כושר רגועה ונעימה יותר (למשל לפני השינה או במהלך טיול) אפשר להוסיף חיזוק חיובי בנושא. החיזוק יכול להיעשות באמצעות סיפור על אדם שהתנהג באופן נכון באותו עניין וכדומה. בדרך זו ניתן להעביר לילד את המסר החיובי בלי לקשור אותו לחוויה השלילית של הגערה.

הכלל השישי: הערה בצורת פליאה. כאשר ההורה מציג את ההערה מתוך פליאה, הוא משדר הנחה סמויה שלפיה ההתנהגות אינה אופיינית לילד. לדוגמה, כאשר ההורה אומר: ‘מה קרה? אני רואה שהפעם לא הקשבת’, הוא מבטא בכך את הציפייה שהילד בדרך כלל יקשיב, ואת התפיסה שלו שקרה כאן דבר מה חריג. לצד זאת, הוא משדר אמון בכך שהייתה סיבה להתנהגות, ושהוא מעוניין להבין אותה. עדיף אפילו להוסיף: ‘בדרך כלל אתה מקשיב למה שאני אומר’. עם זאת, דרך זו מתאימה בעיקר למקרים שבהם מדובר בהתנהגות שאינה חוזרת על עצמה. כאשר הילד מרבה שלא להקשיב להוריו, אין טעם לשאול בכל פעם ‘מה קרה הפעם?’, שהרי ההתנהגות כבר נעשתה לדפוס קבוע. במצב כזה נדרשת דרך אחרת להתמודדות.

הכלל השביעי: לא לייחס את הביקורת לקב”ה. כפי שהוזכר כבר (בפרק ו), כאשר ההורה מעיר לילדיו, אין לייחס את הביקורת אל הקב”ה. אין לומר לילד דברים כגון “הקב”ה כועס עליך” וכדומה. אמירות כאלה עלולות ליצור בעיני הילד דמות שלילית של הקב”ה, ולהקשות עליו לבנות קשר של עבודת ה’ מתוך אהבה.

הכלל השמיני: גערה לילד קטן. גם כאשר מדובר בילד קטן, בגיל שנה וחצי עד שנתיים, שחוצה גבולות, אפשר וצריך להעיר לו. ישנם הורים שחושבים שבגילאים כאלו הילד איננו מבין ואין טעם להעיר לו. אך הנכון הוא שבגילאים אלו הילדים מתחילים להבין דברים ברמה בסיסית, ולכן הם מסוגלים להתחיל ללמוד גם מה אסור לעשות. כאשר ילד מכה, למשל, הוא מבין במידה מסוימת שהמכה משפיעה על הזולת. כשם שהוא לומד שמכה יכולה להשפיע, כך הוא יכול ללמוד שגם אסור להכות. עם זאת, אופן הגערה צריך להיות מותאם לגילו. אצל ילדים בגילאים אלו הגערה צריכה להיות פשוטה וקצרה ככל האפשר, כגון ‘לא’ או ‘אסור’, ללא פירוט והסבר.בגיל זה הילד לומד במידה רבה באמצעות התניה, ולא באמצעות הבנה שכלית מפותחת. ייתכן שההורים יצטרכו לחזור על ההערה כזו פעמים רבות עד שהילד יפנים את הגבול, אך בסופו של דבר הוא אמור להפנים אותו.

הערות לעומת התבוננות

כאשר הורה מעיר לילדו על אותו עניין שוב ושוב, והילד ממשיך בהתנהגותו, כנראה שהפתרון אינו טמון בהערות נוספות. באופן כללי, אפשר לחלק את הדברים שהילד צריך לשפר לשתי קבוצות: דברים שהוא מסוגל לשפר בעצמו, ודברים שבהם הוא זקוק לעזרה חיצונית כדי להצליח לשנות את התנהגותו. הערות והתבוננות הן שני כלים שונים שנועדו לסייע לילד להשתפר. ההערה מתאימה בעיקר למצבים שבהם הילד מבין מה נדרש ממנו ומסוגל להתמודד עם הקושי בעצמו, אך זקוק לתזכורת או להכוונה. לעומת זאת, ההתבוננות המשותפת מתאימה בדרך כלל למצבים שבהם אין לצפות שהילד יצליח לפתור את הקושי בכוחות עצמו, והוא זקוק לעזרת ההורה.

אפשר להמחיש את ההבדל באמצעות לימוד נהיגה. לעיתים התלמיד יודע היטב מה עליו לעשות, אך ברגע מסוים שוכח לאותת. במצב כזה, הערה קצרה ממורה הנהיגה יכולה להספיק. אולם אם התלמיד מתקשה שוב ושוב בפעולה מסוימת, אין די בכך שהמורה יחזור ויזכיר לו מה עליו לעשות. במקרה כזה יש לברר היכן הקושי (כגון שהוא נלחץ בסיטואציה מסוימת או שהוא לא מבין מה בדיוק הוא אמור לעשות וכדומה), להסביר מחדש את הנדרש ולתרגל איתו את הפעולה עד שיוכל לבצע אותה כראוי. בדומה לכך, בחינוך ילדים יש להבחין בין קושי שהילד יכול לתקן בעקבות הערה, לבין קושי שמחייב התבוננות משותפת ועזרה נוספת.

מכאן שכאשר ההערות אינן מועילות, ייתכן שההורה טעה בהערכתו את יכולתו של הילד, והילד זקוק לעזרה נוספת. אם ההורה אינו מבין מדוע הילד מתקשה כל כך, ייתכן שהדבר נובע מכך שאינו מכיר די הצורך את עולמו הפנימי. לכן, כאשר ההורה מבחין שהוא חוזר על אותה הערה פעמים רבות והבעיה אינה נפתרת, עליו להבין שהערות נוספות אינן המענה הנכון, ולעבור להתבוננות משותפת עם הילד. גם לאחר שההורה הסביר לילד כיצד עליו להגיב כאשר דבר מה מכעיס אותו, או כיצד עליו לנהוג במצב מסוים, אין לצפות שהילד יצליח ליישם את הדברים מיד. תהליך הלמידה דורש זמן, ולעיתים הילד זקוק לתזכורות ולהערות חוזרות עד שיצליח להפנים את הדברים ולפעול על פיהם. כל עוד ההערות מסייעות לו בהדרגה להתקדם, יש להמשיך בהן, ואין צורך לעבור להתבוננות בכל פעם שהילד מתקשה ליישם את מה שלמד. אולם כאשר ההורה מבחין שלאורך תקופה הוא חוזר על אותן הערות, אך הילד ממשיך בהתנהגותו ולא ניכר שיפור, עליו לבחון אם הילד זקוק לעזרה נוספת. במצב כזה, ייתכן שהקושי אינו נובע רק מכך שהילד שוכח או זקוק לתזכורת, אלא מכך שהוא מתקשה להבין את הקושי שלו או למצוא דרך להתמודד איתו בפועל או שיש לו בעיה אחרת שחוסמת אותו. במקרה כזה נכון לעבור להתבוננות משותפת, שתאפשר להורה ולילד לברר מה מקשה עליו ולחשוב יחד כיצד ניתן לסייע לו להשתנות.

תפקידם של עונשים

שלמה המלך לימד בחכמתו: “חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה” (משלי כב, ו). מעבר לפירוש המקובל, שלפיו יש להתאים את החינוך לדרכו האישית של הנער (מצודת דוד ומלבי”ם, שם), אפשר ללמוד מן הפסוק עיקרון נוסף: דרך החינוך צריכה להיות כזו שתועיל לנער גם כאשר יזקין, ותעמוד לרשותו בהמשך חייו. העונש, במהותו, נשען על כך שבצעירותו הילד נתון לאחריותו ולמרותו של ההורה. כאשר הילד מתבגר ויוצא בהדרגה מתחת לאחריותו הישירה של ההורה, אין עוד מי שיעניש אותו באופן כזה. משום כך אפשר ללמוד מדברי שלמה המלך שכיון שהעונש אינו כלי שיוכל לסייע לילד גם בזקנותו, אין זה הכלי הנכון לבנות עליו את חינוכו בנערותו.

לאור זאת, יש לראות את העונש כתרופה. כאשר ילד הולך בקור ובגשם בלי מעיל, הוא עלול לחלות ולהזדקק לתרופה. התרופה לא בהכרח תגרום לו להבין את הטעות שלו, ואף על פי כן היא נצרכת בשלב הזה. כעין זה גם בחינוך: העונש עשוי לסייע בהתמודדות עם התנהגות בעייתית שכבר נרכשה, אך אין הוא מקנה לילד כשלעצמו את הדרך הנכונה שעליו לאמץ בעתיד. גם כאשר העונש נדרש ומועיל, יש להבחין בין פתרון הבעיה הקיימת לבין החינוך לטווח הארוך. לשם כך יש לסייע לילד להבין כיצד נכון לנהוג, לרכוש הרגלים טובים ולפתח את היכולת לפעול בדרך הנכונה גם כאשר אין מי שמעניש אותו או אוכף עליו את ההתנהגות.

כאשר ההורה נאלץ להעניש את הילד, עליו להימנע ככל האפשר מהכאה. דרך זו צריכה להיות שמורה למצבים חריפים במיוחד, כגון ילד שרץ לכביש או מכניס אצבע לשקע חשמלי. היא לא נועדה למעשים כגון הדלקת אור בשבת או לכלוך הקיר. יש לכך כמה סיבות. ראשית, “אחרי הפעולות נמשכים הלבבות” (החינוך, מצווה טז): הורה שמרבה להכות עלול להיגרר מכעס חיצוני לכעס אמיתי בלבו. שנית, “גדול שימושה מלימודה” (ע”פ ברכות ז’ ע”ב): הילד עלול ללמוד מהתנהגות ההורה שבעת הצורך מותר להכות, ולהעתיק זאת ליחסיו עם אחרים. לעומת זאת, כאשר תגובה חריפה נשמרת למקרים קיצוניים בלבד, הילד עשוי להבין שההורה פעל מתוך אהבה ודאגה לשלומו ולא מתוך כעס.

אפשרות אחרת לענישה היא לשלוח את הילד לחדרו כאשר הוא מפריע או מתפרע. חשוב לעשות זאת באופן נכון. ראשית, יש להסביר לילד שלא נעים להיות לידו כאשר הוא מתפרע, ולכן עליו ללכת לחדרו. כלומר, אין להציג את ההרחקה כעונש שרירותי, אלא כתוצאה ישירה של התנהגותו, כפי שיתבאר בהמשך. שנית, אין להשאיר את הילד בחדרו לזמן בלתי מוגבל – ‘עד להודעה חדשה’. יש לקבוע מסגרת ברורה: הוא יכול להישאר בחדרו למשך זמן מוגדר, כחמש דקות עד רבע שעה, או לצאת ממנו מוקדם יותר אם הוא משנה את התנהגותו ומתחרט. אם הוא פגע באחיו, אין די בכך שיירגע; עליו גם לבקש ממנו סליחה. בדרך זו הילד מבין שהוריו מעוניינים שיהיה איתם, אך נוכחותו המשותפת איתם תלויה גם בהתנהגותו.

כללים לענישה נכונה

כאשר ההורים נאלצים להשתמש בעונשים, חשוב שיקפידו על כמה כללים יסודיים.

הכלל הראשון: להזהיר לפני העונש. חז”ל לימדונו: “אין עונשים את האדם אלא אם כן מזהירים אותו” (ספרי דברים קעג, יב). לפני שמענישים את הילד, על ההורה לוודא שהוא יודע שהמעשה שעשה אסור. גם כאשר להורה ברור לחלוטין שמדובר במעשה אסור, אין פירוש הדבר שגם הילד הבין זאת. אם יש ספק אם הילד ידע שהמעשה אסור, יש להזהירו תחילה ולא להענישו.

הכלל השני: להימנע מעינוי דין. העונש צריך להינתן סמוך ככל האפשר למעשה, ואין להשהותו לזמן מאוחר יותר. כך מובא בחז”ל: “מכאן אמרו חכמים: אל יראה אדם לתינוק באזנו אלא מלקהו מיד, או שותק ולא אומר כלום” (מסכת שמחות, ב). הַמְתָּנָה בין המעשה לבין העונש עלולה ליצור מתח ותחושות שליליות ומעכירה את האווירה והיחס בין ההורה לילדו, ולכן יש להימנע ממנה ככל האפשר. נוסף על כך, סמוך למעשה הילד עשוי לחוש שהוא לא נהג כראוי, והעונש עשוי להתיישב על לבו כחלק מן התגובה למעשה. כאשר העונש ניתן זמן רב לאחר מכן, הילד כבר אינו חווה באותה מידה את הבעייתיות שבמעשה, והוא עלול להרגיש שהעונש אינו מוצדק. עיקרון זה נוגע גם לחלוקת נקודות על התנהגות, בבית או בכיתה. ראוי שהנקודות יהיו חיוביות בלבד: הילד יקבל נקודות על מעשים טובים שעשה, אך לא יצבור נקודות שליליות על מעשים לא רצויים. איסוף נקודות שליליות מאריך למעשה את הזמן שבין ההתנהגות השלילית לבין העונש. בנוסף הוא ממקד את תשומת הלב בהתנהגות השלילית במקום בהתקדמות החיובית.

הכלל השלישי: השתתפות בצער הילד. נאמר בתהילים: “עִמּוֹ אנכי בצרה” (צא, טו). כאשר הקב”ה מעניש את עם ישראל, הוא משתתף בצערם. כך צריכים לנהוג גם ההורים. חשוב שהילד ירגיש שהוריו אינם מעוניינים להעניש אותו, אך הם עושים זאת מתוך דאגה לטובתו ומתוך רצון לסייע לו להתקדם.

הכלל הרביעי: עונש שקשור לַמעשה. ככל האפשר, יש להתאים את העונש למעשה שבגללו הוא ניתן. לדוגמה, כאשר ילד שיחק במשחק ואינו מוכן לסדר אחריו, אפשר לקבוע שלא ישחק באותו משחק במשך כמה ימים. כאשר העונש קשור למעשה, הילד יכול להבין ביתר קלות את הטעות שעשה ואת הקשר בין התנהגותו לבין התוצאה, וכך ללמוד כיצד לנהוג בפעם הבאה. במצב כזה העונש עשוי להיחוות כתוצאה הגיונית של ההתנהגות ולא כעונש שרירותי.

הכלל החמישי: חומרת העונש ביחס למעשה. יש להקפיד על יחס ישיר בין חומרת המעשה לבין חומרת העונש: על מעשה קל יש להטיל עונש קל, ועל מעשה חמור יותר אפשר להטיל עונש חמור יותר. אין להטיל עונש שאינו עומד ביחס דומה למעשה.

הכלל השישי: שותפות בין ההורים בהצבת גבולות. בבתים רבים נוצר מצב שבו אחד ההורים הוא זה ש’אחראי’ על העונשים, ופעמים רבות זה האב. בדרך כלל אין זה מומלץ, בפרט כאשר האב אינו נמצא עם הילדים זמן רב. אם האב אינו נמצא עם הילדים מספיק זמן כדי להעניק להם גם אהבה ולבטא את קרבתו אליהם, עלולה להיווצר אצלם התחושה שהוא אינו אוהב אותם. נוסף על כך, עלולה להיווצר מציאות שבה בהיעדרו של האב הגבולות פחות ברורים. העיקרון הוא ששני ההורים צריכים לשדר לילדים אהבה רבה, ובד בבד להיות שותפים להצבת גבולות ולהטלת עונשים כאשר יש בכך צורך.