שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 413 | ד’ חשון תשפ”ו

פרק ח: חינוך – בעולם המעשה (ג)

פיתוח משמעת בריאה

עוד נושא מרכזי בחינוך בעולם המעשה הוא המשמעת. הורים רבים עסוקים בשאלה כיצד ליצור משמעת בריאה בבית: כיצד מגיעים למצב שבו עצם בקשת ההורים מניעה את הילדים לעשות את המבוקש מהם, בלי שיהיה צורך להסתמך על פרסים, עונשים וכדומה? לשם כך נדרשים כמה יסודות, הקשורים לעבודה עצמית של ההורים, ליחסים ביניהם ולקשר שהם בונים עם ילדיהם.

ראשית, חשוב שההורים ישקיעו בעבודת המידות שלהם. כאשר אחד ההורים כועס לעיתים קרובות, או כאשר הילד מבחין שהוא מקנא באחרים וכדומה, הוא עלול לתפוס זאת כחיסרון מהותי באישיותו של ההורה. ככל שהחיסרון בולט יותר, כך יקשה על הילד לראות בהורה דמות הראויה להערכה ולסמכות, וממילא תיפגע גם המשמעת. אין פירוש הדבר שעל ההורה להכחיש את תכונותיו השליליות או לנסות להסתיר אותן מן הילד. אם הוא יכחיש תכונה שהילד מכיר היטב, הילד יחוש שיש בכך חוסר כנות. תחושת חוסר הכנות עצמה תקשה עליו לראות בהורה דמות הראויה להערכה. לעומת זאת, ככל שההורים יתקדמו בעבודת המידות, ויהיו אנשים שמחים המקרינים אמונה ואהבה, כך יראה בהם הילד דמויות שהוא מעריך, רוצה להידמות להן ונכון להקשיב להן.

בפרט, הדברים נכונים בנוגע למידת הענווה. הענווה  הענווה היא מידה המעוררת הערכה, וכאשר הילד פוגש בה אצל הוריו, הוא עשוי לראות בהם דמויות הראויות לכבוד ולהקשבה. גם התחשבות בזולת ונכונות לפעול למענו מעוררות הערכה כלפי ההורים, ובנוסף לכך משמשות דוגמה אישית לילד ומלמדות אותו להביא בחשבון גם את צורכיהם של אחרים. היבט נוסף של השפעת מידות ההורה על המשמעת קשור לאופן שבו הוא מגיב כאשר הילד מתמרד או מערער על סמכותו. כאשר ההורה מונע מגאווה, הוא עלול לחוות את התנהגות הילד כפגיעה במעמדו ולהתבצר בעמדתו, ולעיתים אף להקצין את תגובתו. קשיחות זו עלולה להגביר את התנגדותו של הילד ולהוביל למעגל של התנגשות וחוזר חלילה. משום כך, עבודה אישית של ההורים על מידת הענווה היא יסוד שמשפיע על חינוך הילדים. בפרט בגיל ההתבגרות, שבו עשויים להתעורר מתחים סביב סמכותם של ההורים.

הדברים אינם אמורים רק בעבודת המידות ובחשבון הנפש של ההורים, אלא גם ביחסם לתורה ולמצוות. כאשר ההורים מלאים בתורה ובחסד, הילדים יכולים לראות בהם אנשים בעלי מעלה, הראויים לכבוד ולהערכה. בדומה לכך, כאשר ההורים נוהגים יראה וכבוד כלפי תלמידי חכמים, הילדים לומדים מהם כיצד יש להתייחס למי שגדול מהם, ועשויים ליישם את היחס הזה גם כלפי הוריהם.

גורם נוסף המסייע לילדים להעריך את הוריהם הוא יכולתם של ההורים להשיב על שאלותיהם. ילדים הם מטבעם סקרנים ושואלים שאלות רבות. כאשר ההורים יודעים לענות על חלק ניכר משאלותיהם, הילדים חווים אותם כבעלי חכמת חיים וידע תורני, והדבר תורם להערכתם כלפיהם.

שנית, המשמעת של הילדים מושפעת מן היחסים שבין ההורים עצמם. כאשר הילדים רואים שההורים אינם נוהגים כבוד זה בזה, הם עלולים ללמוד מכך להתייחס אליהם בעצמם בחוסר כבוד. לעומת זאת, כאשר ההורים מכבדים זה את זה ונענים בשמחה לבקשותיו של בן או בת זוגם, הילדים נחשפים לדוגמה חיה של יחס ראוי, והם לומדים כיצד להגיב באופן דומה. משום כך, כדי לפתח משמעת בריאה של הילדים כלפי הוריהם, חשוב שהיחסים בין ההורים עצמם יהיו מושתתים על אהבה וכבוד. חשוב למשל שהאב יודה בפני הילדים על האוכל שהכינה האם,  או שהיא תודה לו ותייקר את העובדה שהוא ערך את הקניות, וכדומה. המעשים הללו אינם רק ביטוי ליחסים שבין בני הזוג; הם גם מלמדים את הילדים להכיר טובה ולהתייחס בכבוד למי שפועל למענם.

שלישית, המשמעת קשורה למידה שבה הילדים חווים את האכפתיות של הוריהם כלפיהם. כאשר הילד מרגיש שהוריו נכונים לעזור לו, מקשיבים לו בשעת הצורך ומתעניינים בקשייו, הוא חש שהוריו פועלים למענו. תחושה זו עשויה לעורר בו מחויבות כלפיהם, בבחינת “אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו” (בבא קמא קז ע”א). הדברים מקבלים משנה תוקף, כאשר לצד האכפתיות, ההורים גם מכבדים את ילדיהם. כאשר הילד חווה יחס של כבוד מצד הוריו, הוא לומד שגם הוא נדרש לנהוג בהם בכבוד. במשפחות שבהן מתקיים יחס כזה אפשר לראות את שעיקרון “כי מכבדי אכבד” (שמואל א’ ב, ל) בא לידי ביטוי גם ביחסים שבין ההורים לילדיהם.

בהקשר זה, חשוב להתייחס ליסודות אחרים שלכאורה ניתן להשתית עליהם את המשמעת. אחד מהם הוא מצוות כיבוד הורים. מצוות כיבוד הורים יכולה בהחלט להיות אחד המניעים המביאים את הילד להיענות לבקשת הוריו. ילד יכול לעשות מעשה טוב, כגון נתינה לחבר, ויתור או כיבוד הורים, גם כאשר הדבר אינו נוח לו, מפני שהוא יודע שיש בכך קיום מצווה. הידיעה הזאת עשויה להיות חלק ממשי ממערכת השיקולים שלו, ואין לזלזל בחשיבותה. עם זאת, קשה לצפות שהמניע הזה יספיק בפני עצמו כדי להניע את הילד להיענות לכל בקשות הוריו לאורך היום. הילד נדרש לנקודות ציות רבות במהלך שגרת היום, ואין להניח שהוא כבר נמצא במדרגה שבה הוא מבקש בכל רגע לקיים עוד מצווה. הוא עדיין איננו בבחינת “בכל דרכיך דעהו”. לכן, אף שמצוות כיבוד הורים יכולה לתרום למשמעת, אין די בה כדי לבסס אותה לבדה.

ישנה גישה הרואה בעצם ההתרגלות לציות לסמכות יעד חינוכי בפני עצמו. לפי תפיסה זו, הילד נדרש להתרגל לכך שיש סמכות הקובעת עבורו מה עליו לעשות, ושעליו לציית לה גם כאשר אינו מבין את טעם הדרישה או אינו מזדהה עמה. ההתרגלות הזאת נתפסת כיסוד מהותי בחינוך. היא מכשירה את הילד לקבל את סמכותו של הקב”ה ולפתח יראת שמיים, שאיננה תלויה רק בהבנת הטעם למצוות או בהזדהות עמן. לפי גישה זו, אין די בכך שהילד יעשה את המבוקש ממנו כאשר הוא מבין את חשיבותו או מעוניין בו; יש לחנכו גם לעצם הציות לסמכות ההורית.

אולם נראה שקשה לקבל את הגישה הזאת. אמנם קיימת בנפש האדם נטייה לקבל סמכות. אך אין פירוש הדבר שהסמכות מעצם היותה יכולה לשמש מניע עצמאי לציות. כדי שאדם יקבל עליו את סמכותו של אחר, קבלת הסמכות צריכה להתחבר למניע ממשי בנפשו, שבגללו יש משמעות להכנעה הזאת מבחינתו. עצם הדרישה מהילד לציית מפני שההורה הוא בעל הסמכות אינה מסבירה מה אמור להניע אותו להיענות לדרישה. אין אפשרות לבנות חינוך למשמעת על עצם הסמכות כשהיא מנותקת מן המניעים הפועלים בנפשו של הילד. כאשר אין לסמכות עוגן כזה, הציות עשוי להישען בפועל על גורמים אחרים, גם אם אינם מוצגים במפורש כמניע. בילדות המוקדמת, הילד תלוי בהוריו וכפוף ליכולתם לקבוע את סדר יומו ולהטיל עליו עונשים. הוא עשוי להישמע להם משום שאין בידו אפשרות ממשית להתנגד, או משום שהוא חושש מן התוצאות. לעיתים עשוי הציות להישען גם על רצונו להשתייך למסגרת החיים שהוריו מנהלים. אולם גורמים אלו אינם מבססים את הסמכות כשלעצמה; הם מסבירים מדוע הילד נענה לה כל עוד הוא תלוי בהוריו וכפוף לכוחם. כאשר הילד מתבגר ומפתח יכולת עצמאית לעמוד מול הוריו, אין בגורמים אלו כשלעצמם בסיס שיכול להחזיק את המשמעת.

לעומת זאת, כאשר הילד רוכש הערכה, הוקרה וכבוד פנימי כלפי הוריו, נוצר בסיס אחר למשמעת. הילד אינו נענה להם רק משום שהם בעלי הסמכות או משום שהוא חושש מתוצאות הסירוב, אלא משום שהוא מכיר בערכם ומעריך את דרכם ואת יחסם כלפיו. זו הסיבה שהוא רוצה להיענות להם. יחס פנימי כזה עשוי להעניק לו כוחות לציית גם כאשר הבקשה אינה נוחה לו, כאשר אין פיקוח מיידי או כאשר היה יכול לסרב בלי לשלם על כך מחיר חיצוני. מצוות כיבוד הורים יכולה להצטרף למניע הזה ולחזק אותו, אך אינה תחליף לבסיס הנפשי הנבנה מתוך ההערכה והכבוד. מבחינה זו, לא מדובר רק באמצעי יעיל יותר להשגת ציות, אלא בהבדל מהותי בין ציות הנשען על כוחו החיצוני של ההורה לבין משמעת הצומחת מתוך יחס פנימי שהילד רוכש כלפיו.

מידת הדאגה הנכונה

עקרון חשוב נוסף בחינוך בעולם המעשה קשור למידת הדאגה של ההורים לילדיהם. חלק מאחריותם של ההורים הוא לדעת מהם תחומי העיסוק של ילדיהם, מי הם חבריהם ומה הם עושים כאשר הם נמצאים מחוץ לבית. מצד אחד, זוהי התעניינות בסיסית בחיי הילדים ובמה שעובר עליהם. מצד שני, היא נובעת מאחריותם החינוכית של ההורים, שעליהם לוודא שהילדים נמצאים בסביבה שאינה פוגעת בבניין החינוכי שהם עמלים לבנות.

יחד עם זאת, חז”ל אומרים שאין התורה מתקיימת אלא במי שמשים עצמו אכזרי על בניו כעורב (עירובין כב ע”א; ויקרא רבה יט, א). מדברים אלו אפשר ללמוד עיקרון חשוב בחינוך: ההורים אינם צריכים לדאוג לילדיהם באופן מוגזם. כלפי דאגת-יתר זו הם צריכים לנתב את מידת האכזריות הקיימת בהם. עליהם לרסן את הדאגה כאשר היא גורמת להם לעשות עבור הילדים דברים שהם יכולים לעשות בעצמם. למשל, אם ילד נדרש להכין שיעורי בית והוא ייענש אם לא יבצע זאת, ההורה איננו אמור ‘לרדוף’ אחריו כדי שיכין אותם. אם הילד בוחר שלא להכין את שיעורי הבית (ולא מדובר בקושי אמיתי שזקוק למענה), האחריות לכך מוטלת על הילד, והוא שיישא בתוצאות. בדרך זו ההורה חוסך מעצמו כוחות רבים שהיו מתבזבזים במרדף אחר הילד, והילד לומד שהוא עצמו אחראי למעשיו. אם ההורה ינסה לרכך עבורו כל קושי ולמנוע ממנו כל השלכה של בחירותיו, הילד עלול שלא ללמוד לעולם מה משמעותן של אותן השלכות.

היחס לפרסים

עוד נושא הדורש התייחסות רחבה הוא היחס לפרסים. ישנם הורים החוששים לתת לילדיהם פרסים, שמא ילמדו לקיים את התורה והמצוות שלא לשמה. אולם רבותנו כבר לימדונו שאת הילדים יש ללמד תחילה באופן של “לא לשמה”. וכך כתב הרמב”ם בהלכות תשובה:

ואמרו חכמים: לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. לפיכך, כשמלמדין את הקטנים… אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר, עד שתירבה דעתן ויתחכמו חכמה יתרה, מגלין להן רז זה מעט מעט, ומרגילין אותן לעניין זה בנחת, עד שישיגוהו וידעוהו, ויעבדו מאהבה.

(הל’ תשובה י, ה)

הרמב”ם מרחיב בעניין זה גם בפירוש המשנה (סנהדרין, פרק י, משנה א), ומדבריו עולה שיש מקום לחנך ילדים באמצעות מניעים חיצוניים, ובהם קבלת שכר. כך בהדרגה יש להוביל אותם לעבודה מתוך אהבה והכרה פנימית בערך הדברים.

חשש אחר, ונפוץ למדי, הוא שמתן פרסים ירגיל את הילד לעשות את המבוקש ממנו רק בתמורה לפרס. הוא עלול ללמוד שהעשייה תלויה בקבלת תגמול, ובהמשך לצפות לפרס בכל פעם שהוא נדרש לעשות דבר מה, ואף לסרב לעשותו כאשר לא הובטח לו פרס. כדי לצמצם את החשש הזה, חשוב להקפיד על כמה עקרונות.

ראשית, העקרונות שנידונו לעיל (בפרק ו – חינוך בעולם הדעת) בנוגע למתן הסברים תקפים גם כאן. למשל, כאשר ההורים רוצים שהילד יעזור בהכנות לשבת, רצוי להסביר לו את חשיבות העזרה ואת ערכה. ככל שהילד מבין יותר את חשיבותו של המעשה שהוא מתבקש לעשות, כך פוחתת הסכנה שיחווה אותו כמעשה שנועד רק להשיג פרס.

שנית, חשוב לתת את הפרס באופן שידגיש את תפקידו כעידוד וחיזוק, ולא כתמורה שהילד מקבל בעבור ביצוע המעשה. לכן, במקום להבטיח לילד פרס בתנאי שיעשה את המבוקש ממנו, אפשר לתת לו פרס מראש (או לאחר מעשה) כדי להקל עליו את העשייה ולעודד אותו, תוך הבהרה שזו המטרה..לדוגמה, כאשר ילד הולך לבית הכנסת עם שקית ממתקים, אפשר להעניק לו את השקית כדי להנעים את שהותו בבית הכנסת, לעודד אותו או להקל עליו. במצב כזה, השקית אינה נתפסת בהכרח כתגמול על עצם ההליכה לבית הכנסת, אלא כאמצעי שנועד לסייע לו בשהותו שם. כחלק מעיקרון זה, כאשר הילד ניצב בפני התמודדות לא קלה, יש ערך רב גם לקביעת פרס מראש. במקרה כזה, חשוב שההורה יסביר לילד שהוא מבקש לחזק את היצר הטוב שלו ולסייע לו לעמוד בהתמודדות, ולכן ייתן לו פרס אם יצליח בכך. באופן זה הפרס אינו מוצג כתשלום עבור העשייה, אלא כחיזוק שנועד לסייע לילד להתגבר על הקושי. דרך זו עשויה לסייע לילדים להתמודד עם קשיים שונים, כגון קימה בבוקר, הליכה לבית הכנסת (בעיקר בשבת), או מאמץ להתגבר על הרטבה. יש מקרים שבהם חיזוק כזה מסייע לילד, לנער ואף לבחור להגיע להישגים משמעותיים בהתמודדויות שלא היה פשוט עבורו לעמוד בהן. דרך טובה נוספת למתן פרסים היא כשההורים נותנים לילד פרס על כך ששימח אותם במעשיו. במקרה כזה לא מוצג קשר ישיר בין המעשה לבין הפרס, אלא הפרס הוא תגובה לשמחתם של ההורים. הילד חווה את שמחת הוריו במה שהוא עשה באופן מוחשי באמצעות הפרס, והדבר עשוי לסייע לו להפנים את חשיבותם של מעשיו.

שלישית, לעיתים יש גם יתרון למתן פרס שאינו קבוע מראש ואינו מתרחש בכל פעם, אלא נעשה מדי פעם ובהפתעה. כאשר הילד לומד לצפות לפרס בכל פעם שהוא עושה מעשה מסוים, הוא עלול להתחיל לפעול בעיקר למענו ולהתאכזב כאשר אינו מקבל אותו. לעומת זאת, כאשר הילד התמודד עם קושי והתאמץ להתגבר עליו, וההורה מבשר לו שהוא החליט לתת לו פרס על כך, הוא בונה אותו ומגדל אותו בזה. פרס כזה עשוי לעודד את הילד ולהעמיק את אמונתו ביכולותיו גם כאשר הדברים אינם קלים לו. יחד עם זאת, הפרס איננו ידוע מראש ולא יוצר התנייה.

רביעית, חשוב לתת לילדים מתנות גם ללא קשר למעשיהם: בחגים, בשבתות או מדי פעם בימי חול. כאשר הילדים מקבלים מתנות גם באופן שאינו קשור להתנהגות מסוימת, פוחתת תלותם בפרסים והציפייה המתמדת לקבלתם. כך גם נחלש הקשר שהם עלולים ליצור בין עשיית מעשים מסוימים לבין קבלת מתנה. עם זאת, אין להרבות בכך יתר על המידה. ריבוי מתנות עלול להפוך את הילד למפונק. נוסף על כך, כאשר הילד רגיל לקבל פרסים רבים, הוא עשוי להפסיק להתרגש מהם, וממילא כוחם לעודד אותו ולהניע אותו לפעולה הולך ופוחת.

עוד יש לדעת, שבמקרה שבו נדרשת השלמה של שלב כלשהו כדי להתקדם לשלב הבא, אין לראות זאת כ’פרס’, ואין לחשוש בו ליצירת ‘התנייה’. לדוגמה, כאשר ההורים אומרים לילדים נצא לטיול רק לאחר שהחדרים יהיו מסודרים, או כשהם קובעים כלל שילד יקבל מנה אחרונה רק לאחר שיסיים את המנה העיקרית. במקרים כאלה, המעשה הוא שלב שעל הילד להשלים לפני שיוכל להנות מהשלב הבא. עוד חשוב להדגיש כי מחמאות אינן פרס. ראוי שההורים יחמיאו לילדיהם בכל זמן ובכל עת, ולא רק בתגובה למעשים מסוימים או כתגמול עליהם.

עקיפת בעיות מראש

עיקרון חשוב נוסף בחינוך עולם המעשה, הוא שכדאי להשתדל להימנע מהתמודדות ישירה מול התנגדות הילד ולהימנע מוויכוחים. פעמים רבות, מעט יצירתיות מאפשרת לעקוף ויכוחים ולמנוע מאבק מיותר. לדוגמה, כאשר ילד אינו מעוניין ללכת לישון, ההורים יכולים להיגרר לוויכוח ארוך ומתיש בניסיון לשכנע אותו להיכנס למיטתו. במקום זאת, אפשר ליצור עבורו אווירה שתקל עליו לרצות ללכת לישון. כאשר הילד יודע שאחד ההורים יספר לו סיפור לפני השינה, ובמקביל הבית נעשה שקט וחשוך יותר ואין בו גירויים המסיחים את דעתו, יהיה לו קל יותר להירדם. אפשר גם לתת לילד מרחב פעולה בתוך גבולות ברורים. למשל, ניתן לאפשר לו לשחק בצעצוע במיטה, בתנאי שלא ירד ממנה ולא ירעיש. כך ההורה אינו נדרש להיאבק עם הילד על כל פרט, אך עדיין שומר על הגבולות הנדרשים.

אין טעם להגרר לוויכוח. אם הילד אינו רוצה להיכנס למיטתו, אפשר להניח יד על כתפו או לחבק אותו, ולהתחיל לספר לו סיפור. בדרך זו ההורה מסיט את השיחה מן הוויכוח אל הפעולה הרצויה, בשקט ובחכמה. כאשר הילד מתווכח על עצם הצורך ללכת לישון, הוויכוח אינו נובע מעמדה מגובשת שהוא מבקש לברר, אלא מן הקושי לוותר על רצונו המיידי ולהפסיק את עיסוקיו. במצב כזה, הניסיון להשיב לטענותיו ולשכנע אותו עלול להאריך את הוויכוח, בלי לקדם אותו לקראת השינה. אין הכוונה להתעלם מקושי ממשי שהילד מבטא או להימנע מהקשבה לדבריו, אלא לזהות מתי הדיון עצמו אינו מועיל. כאשר ברור שהילד זקוק בעיקר לעזרה במעבר לשגרת השינה, אפשר לוותר על הוויכוח ולהסיט את תשומת לבו בעדינות אל הפעולה הרצויה. כך ההורה אינו נדרש לכפות את רצונו באמצעות מאבק, אלא מסייע לילד להתקדם בדרך נעימה יותר.

אווירה חיובית של אהבה, שמחה ונעימות היא כלי חשוב מאוד למניעה מראש של בעיות. גם כאשר מדובר באיסורים, כגון האיסורים הקשורים למלאכות שבת, אפשר לבחור בין דרכים שונות להציג אותם לילד. יש גישה חינוכית שמדגישה את האיסורים ואת העונשים הכרוכים בהפרתם, ובכך עלולה ליצור אצל הילד יחס שלילי לדיני התורה. לעומתה, אפשר להסביר את הדברים במאור פנים ובאהבה, ולהדגיש למשל את העונג וההנאה שיש בקיום הלכות השבת, את האווירה המשפחתית שיוצרת השבת, את זמן האיכות עם ההורים,  את המאכלים המיוחדים וכיוצא בזה. הרווח החינוכי שניתן להשיג באמצעות אהבה ונעימות גדול לאין ערוך מן הרווח שאפשר להשיג באמצעות עונשים בלבד. משום כך, על ההורים לפתח דרך חשיבה חיובית ולנסות ליצור תנאים שיסייעו לילד לקיים את המבוקש ממנו מתוך שמחה וחיות. רק כאשר מתברר שהאווירה החיובית אינה מספיקה כדי להביא לשינוי, יש לעבור להצבת גבולות ברורים. אם גם הגדרת הגבולות אינה מועילה, יש להשתמש באמצעי אכיפה (שיורחב לגביהם להלן), כגון גערה או הבעת פנים כועסת. רק כאשר גם אלה אינם מועילים, יש מקום להטיל עונש.

[המשך בע”ה בגיליון הבא]