שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 412 | כז תשרי תשפ”ו

פרק ח: חינוך – בעולם המעשה (ב)

התבוננות משותפת על אי ציות

כאשר באופן קבוע ילד אינו מציית לדברי הוריו, יש לתת לכך תשומת לב מיוחדת. נושא זה דורש מחשבה יתרה, מפני שילד שאינו מבצע את מה שהוריו מבקשים ממנו, לא ישמע גם לדרישה הכללית יותר לשמוע בקולם. לכן, הנקודה הראשונה שחשוב לזכור כאשר מתמודדים עם מציאות כזו היא שהפיתרון השורשי איננו להעיר לילד תוך כדי המקרה. כאשר הילד נמצא במצב של אי ציות, הוא אינו פנוי לקבל דברי מוסר, וקל וחומר שלא ניתן לעשות איתו התבוננות אמיתית בשלב זה[1]. נכון יותר להמתין לשעת כושר. עדיף לבחור זמן רגוע ושמח, שבו הילד פתוח יותר לשיחה ויכול להקשיב לדברים.

כדי להבין את שורש העניין, כדאי להתבונן תחילה בשאלה מדוע אנשים מבוגרים נוטים בדרך כלל למלא את בקשותיהם של הסובבים אותם, כל עוד הדבר לא גורם להם נזק או דורש מהם מאמץ חריג. הסיבה הפשוטה לכך היא שבין מבוגרים קיימים כבוד הדדי, אהבה והערכה. ממילא, כאשר ילד אינו מקשיב להוריו, יש מקום לברר אם ישנה בעיה מסוימת ביחסי האהבה, הכבוד והידידות שבינו לבין הוריו. על ההורים לבחון את עצמם ולשאול: האם יש חיסרון באופן שבו אנו מעניקים לילד אהבה? האם הוא אכן מרגיש שאנו רוצים בטובתו? אם יגלו שחסר משהו בנקודה זו, הרי שנמצא כיוון חשוב לטיפול בבעיה. ואם הם חושבים שהבעיה אינה נובעת מחוסר באהבה מצידם, ייתכן שהקושי נעוץ באופן שבו הילד תופס את ההדדיות שביחסים בינו לבין הוריו. במקרה כזה, אפשר לדבר עם הילד על עצם ההדדיות של מערכת היחסים. כשם שאהבת ההורים אליו מניעה אותם לפעול לטובתו – לעזור לו בלימודים, להכין לו אוכל, לצאת איתו לטיולים, לדאוג לצרכיו ולעשות עבורו דברים רבים – כך גם האהבה שלו אליהם צריכה באופן טבעי לבוא לידי ביטוי במעשים. ניתן להמחיש זאת גם באמצעות הקשר שבין חברים: כשם שילד מצפה מחבר טוב שיסכים להשאיל לו דבר שהוא זקוק לו, כך גם החבר מצפה ממנו שבמקרה הפוך הוא ירצה לסייע לו. אין הכוונה לבנות אצל הילד תחושה של ‘עסקה’ עם הוריו, אלא לעזור לו להבין שהאהבה היא מציאות שיש לה גם ביטוי מעשי[2]

חשוב להדגיש שהשיחה עם הילד בעניין זה לא אמורה להיות שיחה שכלית והגיונית בלבד, אלא בעיקר שיחה רגשית. מטרת ההורים אינה רק שהילד ידע מה נכון לעשות, אלא שהדברים יורגשו אצלו ויתיישבו על ליבו. מפני כך, טוב שהעיסוק בנושא הציות והמשמעת לדברי ההורים ייעשה מתוך אווירה של אהבה, שמסייעת לפתוח את הלב ולהפנים את הדברים. לעיתים, עצם החיזוק של אווירת האהבה בבית יכול להביא לשינוי בהתנהגות הילד. הטעם לכך הוא שכאשר הילד חווה באופן חזק וברור יותר את הקשר שלו עם הוריו ואת אהבתם אליו, הוא עשוי להבין את הדברים מעצמו, וממילא כבר לא יהיה צורך להוכיח לו שוב ושוב את נכונותם.

נמצא אפוא שלעיתים הסיבה העיקרית לכך שהילד אינו מקשיב להוריו אינה חוסר הבנה של מה שנדרש ממנו, אלא העובדה שהוא אינו חווה באופן מספיק חזק וברור את האהבה שבינו לבין הוריו. כאשר ההורים מזהים שזו אכן הנקודה, אין לחשוב ששיחה אחת תספיק. כדי שהדברים ייספגו בליבו, ייתכן שיהיה צורך בכמה וכמה שיחות על אותו נושא. השינוי שהילד צריך לעבור הוא שינוי רגשי ופנימי, ושינויים מסוג זה בדרך כלל מתרחשים בהדרגה ואינם מתחוללים מיד. חשוב גם לזכור שהורה שאינו מורגל בהתבוננות בעולמו הרגשי של הילד, עלול להתקשות בתחילה בסגנון שיחה כזה. זו שיחה שבה עיקר העיסוק אינו בשאלה מה הילד יודע ומה הוא מבין, אלא במה הוא מרגיש וחווה.

כמו כן, חשוב שההורים יגיעו מוכנים מבחינה נפשית לשיחה כזו. נושא שנוגע ישירות ביחסים שבין הילד לבין הוריו עלול להישמע בקלות כהאשמה או כניסיון לגרום לו נקיפות מצפון, יותר מנושאים אחרים. לכן על ההורה להיזהר שלא להפוך את השיחה ל’סגירת חשבון’ עם הילד, אלא להגיע אליה מתוך רצון אמיתי להבין מה חסר בקשר ולסייע לו להיפתח. רק כך אפשר להפוך את ההתבוננות לכלי שמחזק את הקשר במקום לפגוע בו.

דוגמה זו ממחישה כיצד יכולים ההורים למעשה להפוך את התמונה כולה על פיה. הם לוקחים מציאות שבה הילד אינו מקשיב לדבריהם, ובמקום להתמקד רק באי הציות עצמו, הם בונים קומה חדשה של קרבה. במקום להיאבק בתוצאה החיצונית, הם חיזקו את האמון והאהבה, עזרו לילד להיפתח אליהם ולגלות להם את ליבו, ומתוך כך אפשר היה להתחיל ליצור שינוי אמיתי גם בהתנהגותו.

התבוננות משותפת על גניבות

גניבות הן נושא חמור, ולכן דווקא בגלל חומרתן יש להיזהר מאוד מן האופן שבו מגיבים אליהן. כאשר הורה מתוודע לכך שבנו גנב דבר מה, עליו לברר את הדברים היטב לפני שהוא בא אל הילד בטענות. אין זה נכון להסיק מיד שהילד אכן גנב רק על סמך סיפור או חשד. אם יתברר בסופו של דבר שהדברים לא היו ולא נבראו, וההורה בכל זאת כבר בא אל הילד בהאשמות, הוא עלול לגרום לו עוגמת נפש גדולה מאוד ולפגוע באמון ביניהם.

רק לאחר שההורה בירר את הנושא לעומקו והגיע למסקנה שהדברים אכן נכונים, נכון לקחת את הילד לשיחה. דווקא משום שמדובר בנושא חמור, חשוב מאוד שהשיחה לא תביא את הילד לידי ייאוש. אסור לומר לו אמירות כגון ‘סוף גנב לתלייה’ וכדומה. אמירות כאלה אינן מועילות לתהליך החינוכי, ועלולות לגרום לילד להרגיש שהמעשה מגלה משהו מהותי על מי שהוא עצמו. השדר שההורים צריכים להעביר בשיחה הוא של אמון: אמון בטוב שיש בילד, אמון בכוחות שלו, ואמון ביכולת שלו להשתנות. ההורים צריכים לגרום לו לחוות שהם מאמינים שהוא אינו ‘כזה’, אלא שמדובר במעידה, אולי אפילו במעידה שחזרה כמה פעמים, אך לא בדבר שמגדיר את זהותו.

גם כאן, חשוב לנסות להבין מה עומד מאחורי ההתנהגות. גניבה יכולה לנבוע מכמה סיבות שונות, ולכל אחת מהן נדרש מענה אחר. לפעמים מדובר בלחץ חברתי: כמה חברים עשו מעשה קונדס, והילד נגרר אחריהם. במצב כזה ההורים צריכים לעזור לו להבין כיצד להתמודד עם הלחץ החברתי שסביבו – כיצד לבחור את חבריו, מתי להתרחק ממצב מסוים, וכיצד לעמוד על ערכיו גם כאשר אחרים מושכים אותו לכיוון אחר.

עוד אפשרות היא שהילד פעל מתוך רצון להיות ‘מגניב’  (תרתי משמע) בין חבריו. הוא זה שהוביל את מעשה הקונדס, כדי לבסס את מעמדו ולקבל יחס ומנהיגות בחברה. התבוננות במקרה כזה תתמקד ברצון הטבעי ליחס ומעמד, והדרכים הטובות בהן ניתן לקבל אותו. 

במקרים אחרים מדובר באתגר שהילד הציב לעצמו, לבדו או יחד עם חברים, כגון ניסיון להצליח לקחת ממתק בלי שהמוכר יראה. מקרים כאלה יכולים להיות פחות חמורים מבחינת עומק הבעיה, משום שלעיתים מדובר בהתנהגות חד פעמית שנעשתה מתוך רצון להתנסות או לריגוש, ולא בדפוס עמוק. עם זאת, גם במקרים כאלו יש להסביר לילד את חומרת המעשה ולחשוב יחד איתו כיצד הוא יצליח להימנע מלחזור עליו בעתיד.

אולם ישנם גם מקרים שבהם הגניבה מצביעה על עניין עמוק יותר, והילד באמת נמצא במצוקה מסוימת. למשל, כאשר ההורים מונעים ממנו ממתקים באופן מוגזם, התאווה שלו לממתקים עלולה דווקא לגדול ולהתעצם, עד כדי כך שהיא תביא אותו לידי גניבה. כאשר ההורים עושים זאת מפני שאין להם די כסף, חשוב שיבינו שלמען בריאות הנפש של הילד כדאי, במידת האפשר, להשקיע מעט יותר בתחום זה, גם אם הדבר בא על חשבון הוצאות אחרות. אם ההורים מגבילים את הממתקים מתוך השקפת עולם בריאותית, חשוב להבין שגם כאן התנהגות קיצונית עלולה ליצור תוצאה הפוכה מן הרצוי. פעמים רבות נכון יותר למתן את ההגבלה, כדי שלא תיווצר אצל הילד תאווה חזקה כל כך שתדחוף אותו להתנהגות שלילית.

במקרה כזה ההורים צריכים לשפר את התנהלותם הכללית מול הילד. אולם הדבר אינו מבטל את הצורך בהתבוננות עם הילד. חשוב שגם הוא יבין את הצורך שהניע אותו לפעול באופן הזה, ואת הדרך הנכונה למלא אותו. חשוב יהיה להדגיש לילד שהדרך לגנוב על מנת למלא את הצורך הזה היא פסולה, אך היא לא מעידה שהוא עצמו פסול. דרך זה אפשר ללמד את הילד לבטא את הצרכים שלו מול ההורים באופן ישיר יותר, ולהיזהר מן הפיתוי לספק אותם באמצעים שליליים.

עם מי להתבונן

לרוב, כאשר שני ההורים יושבים יחד עם הילד ומקיימים איתו שיח של התבוננות על קשייו, הוא עלול להרגיש מאוים מעצם העובדה ששניהם נמצאים מולו ומקשיבים לו. לפיכך, בדרך כלל נכון לעשות זאת רק עם הורה אחד בכל פעם. יחד עם זאת, יש להיזהר מאוד שלא ליצור ‘חלוקת תפקידים’ קבועה, שבה הורה אחד יהיה אחראי בעיקר על הצבת הגבולות ואילו ההורה השני יהיה מזוהה עם ההכלה וההתבוננות. חלוקה כזו עלולה להביא לכך שהילד יפתח העדפה להורה אחד וריחוק מן השני. שני ההורים צריכים להציב גבולות, ושניהם צריכים להיות מסוגלים להכיל ולקיים עם הילד שיח מקרב של התבוננות. ישנם מקרים בהם ילד מחובר במיוחד לאחד ההורים, ומצליח להיפתח רק אליו בשיחות של התבוננות. במקרים כאלו חשוב דווקא שהורה זה יהיה גם שותף בהצבת הגבולות, כדי שלא תיווצר אצל הילד תדמית שלפיה הוא ‘ההורה הטוב’ שמכיל ומבין אותו, ואילו ההורה השני הוא ההורה שפועל רק דרך גבולות ואינו מבין אותו. במקביל, אפשר שההורה שהילד פחות מחובר אליו יעשה איתו התבוננות במקרים פשוטים יותר, שאינם דורשים מן הילד להיפתח במיוחד. כך שני ההורים נשארים שותפים מלאים בעבודת החינוך, ושניהם מפתחים עם הילד קשר שיש בו גם גבולות וגם הכלה והתבוננות.

אמון ביכולת לשנות

אחד הגורמים שעלולים לעכב את ההתבוננות הוא חוסר האמון של ההורים בכך שהתנהגותו של הילד יכולה להשתנות. כאשר האדם עומד מול בעיה, ובפרט כאשר היא נוצרה בעקבות טעויות רבות שנעשו לאורך זמן, הוא עלול לחשוב שהמצב כבר התקלקל במידה כזו שלא ניתן לתקן אותו. אך חשוב לדעת ולהפנים: גם אם נתקלים בבעיה גדולה וחמורה – היא בת תיקון. ניתן להצליח לפתור את הבעיה לגמרי בעזרת ה’. וכדברי רבי נחמן זיע”א: “אם אתה מאמין שיכולין לקלקל – תאמין שיכולין לתקן” (ליקוטי מוהר”ן תניינא, קיב). הדבר משול לחדר שהיה מסודר, אך במשך הזמן נהרס הסדר, ונוצרה בו אנדרלמוסיה וחוסר סדר. כשם שניתן לקלקל את הסדר, כך ניתן גם להחזיר אותו. ההבדל ביניהם הוא שסידור חדרדורש הרבה יותר מחשבה. כאשר הוא איננו מסודר, צריך להתבונן ולזהות אילו חפצים נמצאים על הרצפה, לחשוב מהו מקומו האמיתי של כל אחד מהם, ולהעביר אותו לשם. כך גם בנפש האדם. כאשר אדם רוצה להתקדם מבחינה נפשית, עליו לזהות אילו כוחות בנפשו אינם נמצאים במקומם, להבין מהו מקומם הנכון ולהתחיל להשיב אותם לשם. פעולת הקלקול ופעולת התיקון דומות זו לזו, אלא שפעולת הקלקול יכולה להיעשות ללא מחשבה רבה, בעוד שהתיקון דורש מחשבה, בירור ומאמץ. סידור החדר אינו יצירה של חדר חדש אלא השבת החדר לצורתו המסודרת. כך גם בנפש האדם: הנפש בצורתה המקורית היא פשוטה וישרה, ועל ידי התבוננות נכונה אפשר בהדרגה להשיב אותה אל מקומה.

אמנם, בניגוד לחדר שאיננו מסודר, נפש האדם מורכבת הרבה יותר, וזיהוי הבעיות ופתרונן דורשים השקעה רבה. אך עצם האפשרות לתקן אינה מוטלת בספק. אפשר לראות גם במקרים מורכבים מאוד של קשיים נפשיים כיצד עבודה נכונה וטיפול מתאים יכולים לחולל שינוי. לכן, גם כאשר ההורים ישבו עם עצמם ועם הילד והם לא הצליחו להתקדם ולהגיע מיד לתוצאה הרצויה, אל להם להתייאש. על מקרים כאלה נאמר: “תשועה ברוב יועץ” (משלי כד, ו). ישנם אנשי חינוך תורניים שאפשר להתייעץ איתם בנושאים אלו ולהיעזר בדעתם. גם לאחר שקיבלו עצה, חשוב שההורים יעקבו אחר התקדמותו של הילד ויבדקו שהדרך שבה בחרו אכן פועלת ומקדמת אותו למקום טוב יותר. אין די בעצם קבלת העצה; צריך לראות אם היא מביאה לתוצאה הרצויה. ואם הדבר אינו קורה, צריך לשוב ולהתבונן ולבדוק שמא הבעיה הובנה באופן חלקי בלבד.

הורים שאינם מאמינים בפתרון צריכים להתבונן עם עצמם על הנקודה הזו. עליהם לדעת שחוסר אמון ביכולת לתקן את הבעיה עלול דווקא לגרום להעצמתה. שהרי כאשר הם אינם מאמינים שקיים פתרון, הם עלולים לנקוט באחת משתי השיטות שהוזכרו לעיל (בחלק הקודם) – סובלנות או נוקשות. הסובלנות לבדה עלולה לגרום להשתרשות של הבעיה, עקב חוסר התייחסות מספקת; והנוקשות לבדה אמנם עשויה לעצור את ההתנהגות לזמן מסוים, אך אינה פותרת את הבעיה מן השורש, ולכן היא עלולה לגרום לה להופיע בעתיד בצורה אחרת ואף חמורה יותר. ממילא, האמון בכך שניתן לתקן הוא בעצמו חלק חשוב מעבודת ההתבוננות.

[המשך בע”ה בגיליון הבא]

[1] לעיתים ישנו צורך ואף חשיבות להעמיד את הילד במקומו באופן מיידי. אך חשוב לזכור שאם מדובר בבעייה קבועה ולא חד פעמית, גערות לא יפתרו אותה ויהיה צורך בעבודה מעמיקה יותר שלא בשעת מעשה.

[2] בנוגע לשאלה האם נכון להשתית את המשמעת על סמכות או על אהבה וכבוד נרחיב בע”ה בחלק הבא.