שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 410 | יד תשרי תשפ”ו

מהותם ומשמעותם של ארבעת המינים

התבוננות במהותם של ארבעת המינים

על המשמעות של ארבעת המינים והעומק הרמוז בהם אנו מוצאים מדרשים שונים בדברי חז”ל. חלקם מפורסמים מאוד כמו המדרש שקושר בין הסוגים השונים של ארבעת המינים לענין הטעם והריח ובין הסוגים השונים של אנשים מישראל לענין חלקם בתורה ובמצוות, וחלקם מפורסמים פחות. מבלי להמעיט בחשיבותם של כל אחד מהמדרשים הללו, ומהפן המיוחד שהוא מייצג, ננסה לצעוד כאן בדרך נוספת: לבחון את ארבעת המינים דרך התבוננות במראה ובתכונות הבולטות שלהם, ובמה שהם מייצגים עבורנו[1]. מתוך כך נרצה ללמוד במה אנו אמורים להתחזק ולהתעורר מהם בעבודת ה’.

הלולב – גבורה, נחישות ומיקוד

הלולב נראה כמו כידון או רומח. חז”ל עמדו על כך במדרש המפורסם:

אמר רבי אבין זה לולב כמי שהוא נוצח ונוטל כלי נשק. משל לשנים שנכנסו אצל הדיין, ואין אנו יודעים מי הוא המנצח. אלא מי שלקח כידון[2] בידיו אנו יודעים שהוא המנצח. כך ישראל ואומות העולם באין ומקטרגין לפני הקדוש ברוך הוא בראש השנה, ואין אנו יודעים מי ניצח. אלא במה שישראל יוצאים מלפני הקדוש ברוך הוא ולולביהן ואתרוגיהן בידן, אנו יודעים שישראל הם המנצחים.

(ויקרא רבה ל, ב’ מתורגם)

חז”ל גם עמדו על הדמיון של הלולב לעמוד השדרה של האדם (שם, ג). אם כן, הלולב אמור לעורר לגבורה, להליכה קדימה, לדבקות במשימה ולנחישות. הוא כעין ‘עמוד שדרה’ חזק כנגד כל המפריעים והמתנגדים. הוא מסמל את היות האדם ממוקד מטרה, וכעין זה נאמר בגמרא: “הרואה לולב בחלום – אין לו אלא לב אחד לאביו שבשמים” (ברכות נז ע”א).

ההדס – צניעות ומכובדות

ההדס הוא מין הדור ומכובד. עליו המוכבדים והיפים מסודרים שלושה-שלושה בכל קן, והם חופים את העץ ומסתירים אותו, בבחינת: “כבוד אלוקים הסתר דבר” (משלי כה, ב). בגמרא מתואר ההדס כ״קלוע כמין קליעה ודומה לשלשלת״ (סוכה לב ע״ב). התכונות הללו משקפות יופי פנימי שנובע מצניעות פנימית. גם אסתר נמשלה להדס ונקראה הדסה (אסתר ב, ז). חז״ל אומרים שעל אף שהייתה ירקרוקת, היה משוך עליה חוט של חסד (מגילה יג ע״ב). כלומר, החן שלה היה פנימי, והוא מה שגרם לה להיות נושאת חן בעיני כל רואיה.

ההתפעלות של אנשים מיופי נובעת מכך שבפנימיותם הם מרגישים בממד האלוקי שקיים ביופי. הדברים מצד עצמם לא היו אמורים להיות יפים. שתי עיניים, אף ופה, שקבועים בראשו של אדם, לא אמורים להיות דבר יפה. היופי משקף את קיומו של מישהו שסידר את זה בצורה יפה. הבורא יצר את הבריאה באופן שיגרום לאדם להרגיש שזה יפה. כך נוף יפה, הוא מכלול שנראה יפה משום שבעומק הוא מעורר את המפגש עם מי שסידר אותו באופן המדויק הזה. בשקיעה, למשל, יש שמש, שמים, עננים והשתקפות של האור, והיופי נוצר מן הצירוף של כולם. תחושת היופי היא מפגש של האדם עם דבר שנמצא מעבר לפרטים עצמם – עם סדר והרמוניה שיש בהם ממד אלוקי. כך גם בהדס, היופי שחשים בראייתו מעורר את ההכרה בממד האלוקי שבבריאה. היופי הזה מעורר גם את ההכרה שאף ביופי הפנימי של האדם, הנובע מצניעותו ומעולמו הפנימי, יש ממד אלוקי. כאשר האדם פוגש יופי כזה, הוא כביכול נפגש עם אותה נקודה אלוקית שמסדרת ומאירה את פנימיותו של האדם. הסדר, ההסתרה והמכובדות של ההדס מבטאים את הדרך שבה פנימיות עשירה וצנועה יכולה להתגלות כלפי חוץ כיופי והדר.

 ההדסים גם מרמזים שהממד האלוקי הזה מתבטא בצדיקים, שהם אלו שמייצגים את הממד האלוקי שבבריאה. אנו מוצאים שלא רק אסתר נמשלה להדס, אלא כל הצדיקים: “תניא, רבי מאיר אומר: אסתר שמה, ולמה נקרא שמה הדסה – על שם הצדיקים שנקראו הדסים, וכן הוא אומר (זכריה א, ח): ‘והוא עֹמֵד בין ההדסים’ (זכריה א, ח)״ (מגילה, שם). וכיוצא בזה ההדס מופיע בהנגדה לרשעים: “תחת הסרפד יעלה הדס” (ישעיה נה, יג), ודרשו זאת חז”ל על ושתי בהנגדה לאסתר (מגילה י’ ע”ב). ההדסים, כמשל לצדיקים, מבטאים את היופי והמכובדות שיש לאדם מהמשמעת הפנימית שלו, ומהצניעות הפנימית שלו. מאותה נקודה פנימית שבהדס נובע גם ריחו הטוב, והמנהג להביא אותו לריח טוב בסופה של הסעודה (ברכות מג ע”א).

הערבה – פשיטות וזרימה

הערבה שונה מן הלולב וההדס. אין לה מעלה של יופי או של עוצמה, והייחוד שלה הוא דווקא בפשטותה. כשהיא לחה וטריה היא נראית חיה ורעננה, אך היא גם נכמשת ומתייבשת במהירות. המעלה שלה אינה בתכונות עצמיות מיוחדות, אלא בפשטות שבה היא יונקת את המים שעל ידם היא גדלה. היא קיימת בפשיטות ומביאה את עצמה כפי שהיא. למרות שאין בה כביכול שום מעלה, היא לא נמחקת. עצם העובדה שהקב״ה ברא אותה היא זכות קיומה. גם צורת העלה שלה, שהוא משוך ואינו מתעכב, מתחכם או מתבוסס בעצמו, מבטאת תנועה פשוטה של זרימה קדימה.

האתרוג – התחדשות ועולם פנימי

באתרוג יש כמה תכונות מיוחדות. המאפיין המיוחד ביותר באתרוג, שבו גם נתמקד, הוא ההתחדשות. בניגוד לכל פירות ההדר, ולמעשה בניגוד לרוב הפירות בכלל, האתרוג אינו חייב להיקטף בעונה מסוימת דווקא. כל שאר הפירות, אם אינם נקטפים בעונת הבציר שלהם הם נושרים מאליהם או נרקבים. אבל האתרוג יכול להישאר על העץ עוד שנה. משמעות הדבר היא שבאותו אילן יכולים להיות אתרוגים ברמות שונות של התפתחות וגידול. אך יתרה מזו, האתרוג עצמו יכול להמשיך ולגדול עוד ועוד ולהתעצם. הוא יכול להגיע גם לממדים עצומים, כפי שהגמרא מעידה על רבי עקיבא שנשא את אתרוגו על כתפו (סוכה לו ע”ב). לזה התכוונו חכמים באמרם ש”פרי עץ הדר” הוא “הדר באילנו משנה לשנה” (סוכה לא ע”ב). וכפי שמבאר שם רש”י, שזהו ייחודו של האתרוג, ולכן מוכח שמדובר דווקא בו. תכונה זו מבטאת את כוחו של האתרוג להתחדש ללא הרף, להמשיך לגדול ולהתעצם, גם כאשר עבר הזמן שבו רוב הפירות כבר מסיימים את תהליך גידולם. ההתחדשות של האתרוג מתבטאת באופן בולט גם בצבעו המשתנה. אתרוג שנקטף כשהוא ירוק, משנה אט אט את צבעו לצהוב בוהק.

יש באתרוג עוד כמה אפיונים מיוחדים. הקליפה שלו היא יחסית עבה מאוד. חלק גדול ממשקלו הוא הקליפה. יש לקליפה גם ערך בפני עצמה, והיא עצמה עשירה מאוד בשמנים אתריים ובסגולות רפואיות. יש לאתרוג גם מגוון גדול של צורות אפשריות, והאתרוגים נבדלים מאוד במראה שלהם האחד מהשני. אין זה מצוי שיש מגוון גדול כל כך באותו פרי, ואפילו באותו זן. בתפוחים למשל, אין כמעט שום הבדל בין תפוחים מאותו זן. דבר נוסף, בשביל שהאתרוג יהיה ראוי לברכה יש צורך חריג לשמור עליו שמירה גדולה בעת הגידול. זהו אחד הפירות הרגישים ביותר למזיקים, והם גם נמשכים אליו באופן מיוחד (בגלל ההרכב הכימי העשיר של הקליפה שלו). הוא גם רגיש באופן חריג למחלות ולפגעי מזג אוויר.

אם כן, האתרוג בא לעורר אותנו להתחדש, ולהמשיך להתחדש עוד ועוד ללא הפסק. אמנם בשביל להתחדש אנו צריכים שתהיה לנו פנימיות עמוקה, ועבודה מעמיקה בתוכנו. הקליפה העבה של האתרוג מבטאת את הצורך בחיצוניות שתהיה שומרת של הפנימיות. כלומר שלא יהיה מצב שאין לאדם פנימיות עשירה, ועיקר הפעילות שלו היא ‘בחוץ’ – בחיצוניות שלו. ככל שהעבודה היא עמוקה יותר ומשמעותית יותר, אז החיצוניות מהווה קליפה שמכסה ומאפשרת את העבודה הפנימית הזו. כשהקליפה דקה מדי, זה אומר שהאדם לא מפתח עולם פנימי עשיר ומעמיק שמאפשר את ההתחדשות הזו. אם כל מה שבפנים נמצא מהר מאוד בחוץ, זה אומר שאין באמת ‘פְּנִים’.

האדם צריך שיהיה בלבבו היכלות פנימיים. בקדושת המקדש ישנן כמה וכמה דרגות: הר הבית, חצרות בית ה’, עזרת נשים ועזרת ישראל, וגם בקודש פנימה יש דרגות שונות עד קודש הקודשים. כך גם באדם צריכה להיות פנימיות עמוקה, עומק לפנים מעומק. בחלקים הפנימיים הוא עובד, חושב, מתבונן, מתלבט ומברר. בקודש הקודשים שלו הוא עובר תהליכים של הפנמה והקשבה פנימית, שמאפשרים לו להתייחס אל המציאות באופן עמוק[3]. כך לדוגמה יכולה להתחולל הפנמה של העמידה לפני ה’ בענווה כ’משרתי הבית’, כפי שמרחיב בכך המסילת ישרים (פרק כב). הפנמה כזו מקרינה על כל האישיות של האדם, ועל כל ההתנהלות שלו עם אנשים. היא מבטלת ממנו כעסים וטרוניות, רצונות נמוכים של כבוד ורגשות של קנאה. ככל שבתוך המקדש הפנימי שלו מתחוללת תודעה עמוקה יותר שהוא משרת של ה’ אשר כל רצונו הוא לעשות את מלאכתו נאמנה לפני ה’, כך גם כל ההתנהלויות החיצוניות שלו מוקרנות מהתודעה העמוקה הזו. אולם אם הוא יחשוב את המחשבה הזו רק ברובד החיצוני שלו, זה לא יחולל את השינויים העמוקים הנדרשים. תהיה זו רק סיסמה נדושה שלא תעמוד במבחן המציאות.

הדבר דומה לעובר במעי אמו, אשר הבידוד הגדול מאוד שיש בינו לבין העולם החיצוני הוא זה שמאפשר לו להתחדש ולגדול, ולפתח את כל בניין גופו ונפשו. היופי החיצוני של האתרוג נובע מכך שמתחולל בו התהליך המיוחד של היותו דר באילנו משנה לשנה. המציאות הזו של ההתחדשות התמידית שלו, היא זו שמעניקה לו את ההדר שלו.

יש לאתרוג גם ייחודיות במבנה שלו. הוא הולך ומתחדד מבסיס רחב בעוקץ המחובר לעץ, עד לפיטם בקצה העליון שלו, שם הוא כבר מחודד ביותר. זהו מבנה הפוך בדיוק מהאגס: האגס מחובר לאילן בגבעול צר, והפרי שלו הולך ומתרחב. הצורה הזו של האתרוג מלמדת על המכוונות של האתרוג –יש לו יניקה רחבה מאד ממקור חיותו שהוא ה’, ומכוונות מטרה לפעול בעולם מכוח היניקה הרחבה הזאת.

האתרוג מכוון את ההתפעמות מיופי אל ה’

אמנם נראה שיש כאן נקודה עמוקה עוד יותר. הרמב”ן כותב שהאתרוג נקרא בלשון הקודש “הדר” ובארמית “אתרוג” שהוא מלשון חמדה – “ולשון חמדה והדר שוים בטעם” (רמב”ן ויקרא כג, מ). כלומר מהותו של האתרוג, שעל שמה הוא נקרא היא הדר וחמדה. זהו פרי שגורם לנו חמדה. עד כדי כך שהרמב”ן מוסיף שעל פי חכמת האמת האתרוג היה הפרי שבו חטאו אדם וחווה – “ועל דרך האמת, ‘פרי עץ הדר’ הוא הפרי שבו רוב התאווה, ובו חטא אדם הראשון, שנאמר ‘ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל  ותקח מפריו ותאכל’ (בראשית ג, ו)[4]. והנה החטא בו לבדו, ואנחנו נֵרָצֶה לפניו (-בכל שנה) עם שאר המינים’ (רמב”ן שם).

יופי והדר נוגע בנו בנקודה עמוקה מאוד. כפי שהתבאר לעיל לגבי ההדס, יופי זו תכונה אלוקית שה’ יצר במציאות, שהיא מעבר לפרטים של המציאות. אולם התפעלות מיופי לא מעידה רק האלוקיות שבמראה היפה, אלא גם על האלוקיות שבנו. כי עצם זה שאנו חשים שמתעוררים בנו רגשות של התפעמות מיופי, זה אומר שהוא נוגע בנקודה עמוקה ואלוקית בתוכנו שנועדה לקלוט את היופי. ההתפעמות הזו לא יכולה להיות מוסברת כתחושת סיפוק מהשלמת צרכים, כמו באכילה, שתיה ושינה שהגוף נמשך אליהם בטבעיות. הגוף שלנו לא זקוק ליופי. לכן העובדה שאדם מתעורר להדר וליופי מעידה שיש בו מציאות רוחנית שנועדה להתחבר למציאות הרוחנית שה’ טבע בבריאה.

אולם היופי עלול לשמש גם לרעה. כמו שבדברים טבעיים רבים האדם עלול ללכת שבי אחרי יצרו ולרצות את מה שאסור לו, כך גם בנוגע ליופי – הוא עלול ללכת שבי אחרי יצרו ולהימשך ליופי שהוא פסול לגביו. כך האישה ראתה את העץ שהוא נחמד למראה ותאווה לעיניים, והרגישה שהיופי הזה ‘נוגע’ בה, ולכן נמשכה אליו. עצם זה שהעיניים נמשכות אל יופי איננו אומר שהדבר נובע מקדושה. גם לטומאה יש אפשרות לעורר את האדם אל יופי של טומאה – “ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אדם זֹנִים אחריהם” (דברים טו, לט). חלק מהמשיכה לעבודה הזרה הייתה משום הפאר וההדר הטמא שבה – “עצביהם כסף וזהב” (תהילים קטו, ד). כמובן גם ההימשכות אחרי יופי של אישה זרה חלילה הוא פסול ביותר.

אין הכוונה שהיופי מצד עצמו הוא פסול. אדרבה, בבית המקדש היה הרבה פאר והדר, וירושלים היא “יפה נוף משוש כל הארץ” (שם מח, ג). אלא ש”זה לְעֻמַּת זה עשה האלוקים” (קהלת ז, יד) – כאשר היופי הוא בקדושה הוא מעורר מאוד את הנשמה, וכשהוא מגיע מצד הטומאה חלילה הוא מעורר מאוד את הרוע שבאדם.

האתרוג נועד להפנות את הכמיהה שלנו להדר, ולכוון אותה אל ה’. כך הוא מעורר את נשמתנו אל ה’. בעוד שההדס הוא הָדוּר בזכות המכובדות שלו (וכפי שהתבאר לעיל), האתרוג הוא הדור בכל מהותו. לכן הוא נקרא על שם ההדר.

[המשך בע”ה בגיליון הבא]

[1] דברי חכמים לא יסולאו בפז ומפיהם אנו חיים. ודבר גדול הנביאים דיברו כשלימדונו ענין הטעם והריח הללו ואיך להתייחס לפי זה לחלקים שונים בעם ישראל שאין בהם תורה ומצוות. אנו נדון על הדברים לפי התחושה הפשוטה שיש לנו ביחסינו למינים. כך למשל הלולב במדרש מסמל את התמר שיש לו טעם ולא ריח, אלא שבפועל אנו נוטלים את הלולב ולא את התמר, ולו אין טעם. גם האתרוג כיום לא משמש אותנו למאכל, ואנו לא חשים את היותו בעל טעם.

[2] כך מתרגם הערוך את המילה “באיין” המופיע במקור במדרש.

[3] עם זאת החשיבות איננה רק למה שמתרחש בקודש הקודשים. גם למרחבי השמירה על הקודש, ולכל המדרגות וההדרגות השונות שיש במקדש ובסביבתו יש חשיבות עצמית. זו גם נקודה שמתבטא באתרוג, בכך שהקליפה העבה שלו ששומרת על הפנימיות היא חשובה בפני עצמה ובעלת ערך בריאותי רב, ולא רק עטיפה חסרת משמעות. בהקשר של עבודת האדם, משמעות הדבר היא שהעושר הפנימי לא אמור להימצא רק בנקודה הפנימית של ‘קודש הקודשים’ שלו, אלא גם ברבדים החיצוניים יותר יכול וצריך להתקיים עושר כזה. האדם עשוי רבדים רבדים, והשיא שלו הוא הפנימיות הפנימית ביותר.

[4] חיזוק לכך ניתן למצוא בביטוי “טוב העץ למאכל” שמשמעותו שגם העץ עצמו נאכל. ובאתרוג מצאנו זאת גם כן: “תנו רבנן: ‘פרי עץ הדר’ – עץ שטעם עצו ופריו שווה, הוי אומר זה אתרוג” (סוכה לה ע”א).