שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 408 | כח אלול תשפ”ו

“בשעה שאני נָצוּחַ אני מִשְׂתַּכֵּר” – מידת הרחמים, מעשה הצדיקים והשופר

המדרש על כך שהקב”ה חפץ להיות מנוצח בדין מעורר שאלות רבות

ישנו מדרש מיוחד מאוד, הפותח בשאלה מדוע בתפילת מוסף של ראש השנה ישנן תשע ברכות, ולא שבע ברכות כמו במוסף שבכל שבת ושבת. תשובת המדרש היא שברכות אלו הן כנגד תשע פעמים שמוזכר שם ה’ בתפילת חנה. המדרש מבאר שלמדו את תפילת ראש השנה מתפילת חנה, משום שמוזכר בה שהקב”ה דן את העולם:

ולמדו תפילת ראש השנה מפרשת חנה, אמר רבי אבא בר כהנא: שכתוב בפרשת חנה “ה’ ידין כל אפסי ארץ” (שמואל א’ ב, י); ואימתי הקב”ה דן את העולם ומזכה אותם? בראש השנה הוא דן את בריותיו ומזכה אותם, שהוא חפץ לזכות בריותיו ולא לחייבם, שנאמר: “חי אני נאם ה’ אם אחפוץ במות הרשע” (יחזקאל לג, יא), וכן הוא אומר: “ה’ חפץ למען צדקו” (ישעיה מב, כא) שהוא חפץ להצדיק בריותיו.

(פסיקתא רבתי, מ)

המדרש סיים בכך שהקב”ה חפץ להצדיק את בריותיו ולזכות אותם בדין, ומיד הוא ממשיך ושואל מדוע:

ולמה הוא חפץ להצדיק את בריותיו? אלא אמר רבי יהודה בר נחמן בשם ריש לקיש: אמר הקב”ה – בשעה שאני נוצח אני מפסיד, ובשעה שאני נָצוּחַ אני מִשְׂתַּכֵּר; נצחתי לדור המבול והפסדתי, שאבדתי כל אותן האוכלוסים, שנאמר: “וימח את כל היקום” (בראשית ז, כג). וכן בדור הפלגה, וכן בסדומיים. אבל במעשה העגל נצחני משה, שנאמר: “למה ה’ יחרה אפך” (שמות לב, יא) וְנִשְׂתַּכַּרְתִּי כל אותם האוכלוסים. הָוֵי (-אם כן) מזכה אני לכל בריותיי שלא נפסיד. לפיכך בראש השנה אני מזכה בריותיי, כשאני דן אותם יהא זהירים להיות נוטלים שופרות ומתריעים לפני, ואני מזכיר להם עקידת יצחק ומזכה אותם בדין.

(פסיקתא שם)

הקב”ה אומר שכביכול הוא לא מעוניין לנצח בדין אלא דווקא להפסיד, כדי להשאיר בחיים את בני עולמו. אולם הדברים הללו מפליאים ביותר. ממה נפשך, אם הכל תלוי ברצון ה’, והוא רוצה להשאיר את בריותיו בחיים, אז מדוע הוא דן אותם להשמדה? ואם הכל תלוי במידת הצדק, וזה מה שמגיע להם, אז מה מועיל לקב”ה שכביכול ‘מנצחים’ אותו? הרי זה מנוגד לצדק.

נפתחת כאן גם שאלה עמוקה וכללית יותר – לשם מה נצרכות התפילות? וכי הקב”ה לא ידע את הטענה שהעלה משה רבינו נגד השמדת עם ישראל? אם הקב”ה מכיר ויודע מראש את כל הטענות, הוא יכול להתחשב בהן בעצמו ולא צריך שאנו נתפלל אותן וכביכול ‘ננצח’ אותו. עוד יותר קשה מה העניין ליטול שופר ולהריע בו לפני ה’ בשביל להזכיר את עקידת יצחק. וכי ה’ כביכול לא זוכר את עקידת יצחק, וצריך להזכיר לו? לא נראה מלשון המדרש שהזכייה בדין היא מעצם מסירות הנפש או המאמץ לקיים את מצוות השופר[1], אלא דווקא מכך שהתקיעה מזכירה את העקידה.

עוד יש להבין מדוע הדבר נחשב ‘לנצח’ את ה’. חז”ל למדו מהפסוק בתפילת חנה שבכל שנה ה’ דן את את העולם ומזכה אותו: “ה’ ידין אפסי ארץ ויתן עֹז למלכו וירם קרן משיחו”. הם הבינו שלא מדובר כאן בתיאור אירוע מסויים שקרה, אלא במה שקורה בכל שנה ושנה. לכן הם למדו מכך לתפילות ראש השנה. אבל אם זהו הסדר המובנה בכל שנה ושנה, שהקב”ה דן את העולם ומזכה אותו, מדוע צריך את התפילות והתקיעות שלנו? איזה ‘ניצחון’ יש כאן, אם ממילא זה מה שקורה בכל שנה ושנה[2]? צריך להבין גם מה משמעות הדבר בפועל, שהרי אנו רואים במציאות שיש שנים שהן קשות יותר. לכאורה נראה שלא בכל שנה ושנה אנו יוצאים זכאים בדין.

גם צירופה של מידת הרחמים למידת הדין בבריאת העולם טעונה ביאור

כדי לענות על השאלות הללו נתעמק תחילה במדרש יסודי נוסף של חז”ל. זהו מדרש מפורסם מאוד המובא ברש”י הראשון על התורה: “‘ברא אלוקים’ (בראשית א, א) – ולא אמר ברא ה’, שבתחילה עלה במחשבה לבראותו במידת הדין, ראה שאין העולם מתקיים הקדים מדת הרחמים ושיתפה למידת הדין, היינו דכתיב (שם ב, ד): ‘ביום עשות ה’ אלוקים ארץ ושמים'” (רש”י בראשית א, א). רבים מגדולי ישראל, ובפרט גדולי החסידות, דנו במדרש הזה ותמהו מדוע הקב”ה רצה בתחילה לברוא את העולם במידת הדין. הרי זה מורה על כך שכביכול הקב”ה לא רוצה לרחם ולדון בטוב את העולם. כביכול רק בגלל שהוא ראה שהעולם לא יצליח להסתדר אז הוא עירב גם רחמים בבריאת העולם. כך כתב המאור עיניים: “ואם תאמר והלא עיקר בריאת העולם היה מצד חסד כאמור למעלה, ואם כן מה זה שעלה במחשבה לברוא העולם במדת הדין” (מאור עיניים, לך לך). וכעין זה כתב הבאר מים חיים: “ולכאורה למה שיתף הרחמים לדין ולמה לא ברא עולמו בחסד לבד, האם חס ושלום קטן חסדו מלהנהיג עולמו בחסד לבד” (באר מים חיים, מקץ). עוד התקשו רבים כיצד יתכן שהקב”ה משנה את מחשבותיו ומתחרט, וכלשון הנועם אלימלך: “וחלילה לחשוב אצל הבורא האחד הפשוט האמיתי שום השתנות חלילה” (נועם אלימלך, חיי שרה ד”ה או יאמר אברהם). ותירצו כולם על דרך הדרש באופנים שונים.

מקורם של דברי רש”י הוא במדרש רבה:

“ה’ אלהים” (בראשית ב, ד), (משל) למלך שהיו לו כוסות ריקים. אמר המלך, אם אני נותן לתוכן חמין הם מתבקעין, צונן הם מקריסין. ומה עשה המלך, ערב חמין בצונן ונתן בהם ועמדו. כך אמר הקב”ה, אם בורא אני את העולם במדת הרחמים הוי חטייה סגיאין (-יהיו חטאיו רבים), במדת הדין היאך העולם יכול לעמוד, אלא הרי אני בורא אותו במדת הדין ובמדת הרחמים, והלואי יעמוד.

(בראשית רבה יב, טו)

מלשון המדרש במקורו נראה שלא הייתה השתנות ברצונו של ה’, אלא כבר מההתחלה הוא רצה לברוא את העולם בשיתוף של מידת הדין והרחמים. ולפי זה לכאורה השאלה שנשאלה היא דווקא על רש”י, שפירש שבתחילה רצה לברוא במידת הדין. אך נראה שהבנת רש”י בדברי חז”ל היא הגיונית ואף מוכרחת. הרי אם הכינוי “ה’ אלוקים” שמופיע בתורה בפרק ב’ הוא מיזוג של שתי המידות, כפי שאומר המדרש, אז צריך להבין למה בתחילת בריאת העולם הוזכר רק שם אלוקים. ולכן נראה בהכרח שלפי דברי חז”ל קודם הייתה מחשבה רק על מידת הדין, וכיוון שהקב”ה ראה שהעולם לא יתקיים כך אז הקדים את מידת הרחמים לדין ונעשה “ה’ אלוקים”. אם כן, השאלות עדיין נשארות במלוא עוצמתן.

מציאות הצדיקים היא זו שמקיימת את מידת הרחמים

ישנו מקור נוסף במדרש, שמרחיב את ההתייחסות לאופן בו נברא העולם. מתוך התעמקות בו מתגלה יסוד עצום וחשוב, שגם פותר את כל הקשיים שהועלו עד כה. וכך נאמר במדרש:

אמר רבי חנינא: כשבקש הקב”ה לבראות את עולמו היה מסתכל במעשה הרשעים ולא היה מבקש לבראות את העולם, דור אנוש, דור המבול, דור הפלגה, ומעשה סדומיים. והקב”ה חוזר ומסתכל במעשה הצדיקים, באברהם יצחק ויעקב כולהם, וחוזר ומסתכל ואומר: בשביל רשעים איני בורא את העולם?! הריני בורא את העולם, ומי שהוא חוטא אינו קשה לרדותו בו. לפיכך היה מבקש לבראות את העולם בדין, ולא היה יכול בשביל מעשה הצדיקים; ומבקש לבראתו ברחמים, ולא היה יכול בעבור מעשה הרשעים. מה עשה, שיתף שניהם מדת הדין ומדת רחמים וברא את העולם, שנאמר: “ביום עשות ה’ אלהים ארץ ושמים” (בראשית ב, ד).

(פסיקתא רבתי, מ)

דברי חז”ל הללו מדהימים. בפשטות היה מתבקש לחשוב שהקב”ה היה מנוע מלברוא את העולם במידת הדין בגלל הרשעים שלא יחזיקו מעמד. זו לכאורה הסיבה שהוא שיתף את מידת הרחמים. אבל במדרש כאן כתוב בדיוק להיפך! הסיבה שהוא לא ברא את העולם במידת הדין היא בגלל מעשה הצדיקים – “לפיכך היה מבקש לבראות את העולם בדין, ולא היה יכול בשביל מעשה הצדיקים”. בגלל הרשעים הקב”ה בכלל לא רצה לברוא את העולם. אולם כשהוא ראה את מעשה הצדיקים הוא החליט כן לברוא את העולם, ולהעניש את הרשעים במידת הדין. זו הסיבה שהוא רצה לברוא את העולם במידת הדין – כדי להשמיד את הרשעים שהורסים את העולם. אך הוא לא ברא את העולם במידת הדין, כי בשביל הצדיקים צריך את מידת הרחמים. מצד שני, אי אפשר היה לברוא רק במידת הרחמים, כי אז תישאר בעיית הרשעים. לכן הוא שיתף את שתי המידות – דין בשביל הרשעים ורחמים בשביל הצדיקים. אם כן, מיושבת כאן התמיהה מדוע הקב”ה כביכול רצה לברוא את העולם דווקא במידת הדין. התשובה היא שהדין לא היה הרצון הראשוני של הקב”ה בבריאה, כפי שהיה עלול להשתמע מפירוש רש”י. הצורך לברוא את העולם במידת הדין התעורר רק כדי למנוע מהרשעים להרוס את העולם.

אמנם הדברים עדיין טעונים ביאור. מדוע צריך את מידת הרחמים בשביל הצדיקים? האם זה רק בגלל ש”אין צדיק אשר יעשה טוב בארץ ולא יחטא” (קהלת ז, כ), והצדיקים גם הם לא יכולים להתקיים במידת הדין? בפשט דברי חז”ל לא נראה שזו הסיבה. הסיבה היא “בשביל מעשה הצדיקים” – אשר מסתבר שאלו הם מעשיהם הטובים, ולא חטאים שעלולים להיות להם. אילו היה נאמר “בשביל הצדיקים” היה אפשר להבין שלצדיקים יכולים להיות גם רגעים פחות טובים, וצריך להתחשב בכך. אבל “מעשה הצדיקים” אמור לייצג את המעשים הטובים שלהם. בפרט שהביטוי הזה הוזכר במדרש קודם לכן בהקשר של האבות – “והקב”ה חוזר ומסתכל במעשה הצדיקים, באברהם יצחק ויעקב”. ודאי שהמעשים של האבות, שבגללם הקב”ה מחליט לברוא את העולם, אלו המעשים הטובים ביותר. השאלה מתחזקת גם לאור דברי חז”ל בגמרא שהצדיקים אינם זקוקים לחסד ולרחמים, אלא יכולים להסתדר גם עם מידת הדין, ולקבל את השפע בגלל הזכויות שבידם – “כל העולם ניזונין בצדקה, והם ניזונין בזרוע” (ברכות יז ע”ב).

לכן נראה שכוונת המדרש היא לאמירה אחרת לגמרי, שהיא משמעותית ביותר. אם העולם מונהג רק במידת הדין, וזה מה שקיים בעולם, אז הצדיקים לא יוכלו להיות צדיקים. כיצד הם יהיו צדיקים בלי רחמים, בלי אהבת הבריות, בלי דאגה לזולת ובלי רגישות לכאב ולצער של אחרים? איך יהיו צדיקים שיעשו “מעשה צדיקים”, אם נוטלים מהעולם את הרחמים ומשאירים בו רק את הדין? כיצד הצדיקים יוכלו להידמות במידותיהם למידותיו של הקב”ה שהם חסד ורחמים, אם בעולם לא יהיו חסד ורחמים? בשביל שאברהם יוכל להיות אברהם, ויצחק יוכל להיות יצחק, ויעקב יוכל להיות יעקב – מוכרח שבעולם תהיה מידת הרחמים. זו המהות של הצדיקים: לאהוב, לרחם, להסתכל בעין טובה, לדאוג לכל הבריות ולהשפיע עליהם רק טוב. יוצא אפוא שקיומה של מידת הרחמים היא בגלל קיומם של הצדיקים. המציאות של הצדיקים היא היסוד למידת הרחמים בעולם, והצדיקים הם אלה שמעמידים את הנהגת העולם שתהיה מורכבת גם מרחמים. הקב”ה מצד עצמו ודאי מלא רחמים, אבל ההחלטה לברוא ולהנהיג את העולם במידה הזו נוסדה בגלל הצדיקים. הרי הקב”ה הוא אינסופי, ויש לו אינסוף מידות טובות, והוא מצמצם את עצמו ומנהיג את העולם במידות מסויימות ובשיעור מסוים בהתאם למה שנכון לעולם. מה שגרם לו להחליט להנהיג את העולם במידת הרחמים זו המציאות של הצדיקים.

מה שהיה בבריאת העולם מהווה יסוד לכל קיום העולם והנהגתו. כשם שמציאות הצדיקים היא זו שעוררה את מידת הרחמים בתחילת הבריאה, כך היא מעוררת אותה גם כיום. וכך גם בראש השנה – “היום הרת עולם”. בראש השנה מתחדשת שוב המציאות הזו שקיומם של הצדיקים מעורר את מידת הרחמים בעולם. מעצם קיומם היא מתייסדת מחדש, מתעוררת ומתחדשת.

מידת הרחמים במהותה היא שיתוף של הצדיקים בהנהגת העולם

יש כאן גם עומק גדול יותר. מידת הדין זו מציאות של מלך שבכלל לא צריך להתחשב בנתין ו’להקשיב’ לו. הוא מגיב באופן החלטי כפי שהוא רוצה לנהוג אל מול מעשי הנתין. לעומת זאת מידת הרחמים עניינה הוא התחשבות בזולת. היה ראוי לעשות משהו אחד, אבל התגובה היא אחרת בגלל הרחמים על הזולת. המרוחם גורם למרחם לשנות את מה שהוא תכנן לעשות. מידת הרחמים במהותה היא השתנות. זו השתנות על בסיס התחברות להרגשותיו ולמצבו של הזולת. אם כן, המעבר של הקב”ה ממידת הדין למידת הרחמים הוא ההתחברות שלו לצדיקים שבעולמו. הם אלו שמעמידים את המידה הזו ונותנים לה מציאות. ההחלטה לשתף בבריאת העולם את מידת הרחמים מקפלת בתוכה הנהגה שמשתפת את הצדיקים, שהם אלו שמעוררים את רחמי ה’. והיא בהכרח מקפלת בתוכה ‘השתנות’ כביכול של הקב”ה, שמרחם על בריותיו. לכן חז”ל, ורש”י בעקבותיהם, הדגישו את נקודת ההשתנות, שבתחילה עלה במחשבה לברוא באופן מסויים, ואז הקב”ה כביכול שינה את דעתו. ברובד שטחי אפשר לחשוב שכוונתם היא רק לשבר את האוזן. כלומר אצל הקב”ה ודאי אין ‘בתחילה’ ו’לבסוף’, אבל כדי להסביר את הנהגתו בשפתנו משתמשים במושגים כאלו. אך בעומק העניין נראה שהתיאור איננו רק כדי לשבר את האוזן, אלא זו כל המהות של מידת הרחמים – לשנות את ההנהגה בגלל הרחמים שמעוררים הנבראים.

תקיעת השופר היא חלקנו בשותפות ולכן מעוררת את מידת הרחמים

מתוך כל האמור ניתן לחזור אל תפילה חנה, ואל דברי חז”ל שלמדו ממנה את היסוד לעבודת ראש השנה. שאלנו האם הזכייה בדין תלויה ברצון ה’ או בצדק, ומה מועיל זה שכביכול מנצחים את ה’. כעת הדברים מובנים: עבודתם של עם ישראל ועבודת הצדיקים – “מעשה הצדיקים” – הם אלו שמעוררים ומקיימים את מידת הרחמים של הקב”ה. בלי מעשה הצדיקים ועבודתם נותרת רק מידת הדין של הקב”ה. לכן הקב”ה אומר שהוא רוצה שהצדיקים ינצחו אותו, כי מידת הרחמים שלו תלויה בהם. הוא מלכתחילה ברא את כל העולם באופן כזה שהוא מתחשב בהם, ולא מנהיג את העולם רק לפי רצונו העליון. לכן חשובה כל כך העבודה שלנו, ומובנת התועלת והנחיצות של התפילות שלנו. הקב”ה יודע את הטענות שלנו, וגם את אלו של משה רבינו הוא ידע, אבל הנהגתו את העולם במידת הרחמים תלויה בעבודה הזו של הצדיקים ושל ישראל.

לפי זה תקיעת השופר היא החלק המהותי שלנו בעבודה. היא לא באה להזכיר רק מאורע היסטורי. היא מהווה את החלק שלנו בשותפות – “זוכר הברית“. התקיעה בשופר היא ההתחברות שלנו להנהגת ה’ את העולם. ולכן היא מעוררת את מידת הרחמים, ועל ידה ה’ מזכה את העולם במשפט. לכן מובן מדוע השופר גם מזכיר לפני ה’ את עקידת יצחק. בפרשת העקידה בולט מאוד הכינוי “אלוהים” שמופיע באופן עקבי בפסוקים עד רגע העקידה עצמה: “ויהי אחר הדברים האלה והאלוהים נִסָּה את אברהם… ויקם וילך אל המקום אשר אמר לו האלוהים… ויאמר אברהם אלוהים יראה לו השה לְעֹלָה בני… ויבאו אל המקום אשר אמר לו האלוהים” (בראשית כב, א-ט). אולם מרגע העקידה מופיע ההיפוך: “ויקרא אליו מלאך יהוה מן השמים… ויקרא אברהם שם המקום ההוא יהוה יִרְאֶה אשר יאמר היום בהר יהוה יֵרָאֶה. ויקרא מלאך יהוה אל אברהם שנית מן השמים ויאמר בי נשבעתי נאם יהוה כי יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך את יחידך” (שם, יא-טו). מעשה העקידה עורר את מידת הרחמים, אשר באה לידי ביטוי בשם ה’ לעומת שם אלוקים. “מעשה הצדיקים” הנשגב של אברהם אבינו בעקידה עורר כל כך את רחמנותו של ה’ יתברך עליו ועל יצחק בנו, והפך את הדין לרחמים. את זה אנו מזכירים בתקיעת השופר, לזה אנו מתחברים וכך אנו גם פועלים בתקיעותינו.

בכל שנה ושנה הקב”ה נותן עוד עוז למשיחו ומרים יותר את קרנו

מכאן אנו מגיעים אל שיא החידוש הנלמד מתפילת חנה. שאלנו על כך שלכאורה לא כל שנה היא טובה, וכיצד ניתן לומר שבכל פעם שתוקעים בשופר בראש השנה הקב”ה זוכר את העקידה ומזכה את העולם? התשובה טמונה בפסוק שבתפילת חנה שממנו למדו חז”ל: “ה’ ידין אפסי ארץ ויתן עֹז למלכו וירם קרן משיחו”. מהחלק הראשון בפסוק למדו על הדין שנעשה, ומהחלק השני למדו על כך שה’ מזכה את העולם: “ויתן עֹז למלכו וירם קרן משיחו”. מה היא הזכות הזו? הזכות שהקב”ה מזכה את העולם בכל שנה היא בזה שהוא מקדם בכל שנה ושנה את קרן משיחו! עוד בזמנה של חנה, כשעדיין לא התגלה מלך ישראל ועוד לא היה בכלל משיח ה’, כבר ה’ נותן את העוז למלכו ומרים את קרן משיחו. וגם בכל הגלויות ובכל התקופות הקשות ביותר בעם ישראל, הקב”ה מכין את העוז של מלך המשיח, ומרים את הקרן של המשיח. בכל שנה מתעורר יותר ויותר קרנה ועוזה של מלכות המשיח. בכל שנה העולם הולך ומזדכה, גם כשנמצאים במציאות חשוכה ביותר. כך גם במציאות החשוכה בימי חנה, שלא היה מלך בישראל וכל איש הישר בעיניו יעשה, ו”דבר ה’ היה יקר בימים ההם אין חזון נפרץ” (שמואל א’ ג, א). גם בחושך הגדול שיש בימינו, כשאין נבואה ואין מלכות, ה’ כבר מכין אורו של משיח, ומרים עוד ועוד את קרנו. התהליך הזה נעשה בשיתוף עם עמו ישראל שנוטלים שופרותיהם ומריעים ומזכירים לו את עקידת יצחק. בזה הם מעוררים בעולמו את מידת רחמנותו הגדולה, שהיא היסוד לאורו של משיח. 

[1] ומה גם שבדרך כלל אין בזה כל כך מאמץ ומסירות נפש.

[2] כך עולה גם מסיום המדרש, מיד לאחר החלק שצוטט לעיל: “… ואני מזכיר להם עקידת יצחק ומזכה אותם בדין. מניין? ממה שקראו בענין ‘בחודש השביעי באחד לחדש (יהיה לכם שבתון זכרון תרועה)’ (ויקרא כג, כד)”. נראה שחז”ל הבינו ש”זכרון” האמור בפסוק הוא זיכרון לטובה, כפי שמצאנו בתורה ש’זיכרון’ סתם הוא לטובה: “וַיִּזְכֹּר אלוקים את נח” (בראשית ח, א), “וַיִּזְכֹּר  אלוקים את אברהם” (שם יט, כט), “וַיִּזְכֹּר  אלוקים את רחל” (שם ל, כב). אמנם אם תמיד עולה זכרוננו לטובה, מה העבודה שלנו בזה? זהו רק יום זיכרון שבו הוא זוכר אותנו לטובה.