שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 407 | כב אלול תשפ”ו

פרק ז: חינוך – בעולם הרגש

יש חשיבות יתרה לחינוך עולם הרגש

לפרק הקודם ולפרק הבא, העוסקים בחינוך הילדים בעולם הדעת ובעולם המעשה, יש חשיבות רבה. אולם חשיבות גדולה עוד יותר יש לפרק זה, העוסק בחינוך עולם הרגש. בתוך מכלול אישיותו של האדם, עולם הרגש הוא הקומה העוצמתית ביותר, ובה בעיקר משתקפת האישיות שלו. משום כך, עיקר תשומת הלב בעבודה החינוכית מול הילד צריכה להיות מופנית אל נושא זה.

ישנן מספר סיבות נוספות לכך שצריך להדגיש את חשיבות העיסוק בעולם הרגש. ראשית, העיסוק בעולם הרגש הוא לרוב מועט ביחס לעיסוק בשאר תחומי החינוך. מרבית תשומת הלב מוקדשת בדרך כלל לחינוך המעשי, שמשמעותי כבר בגילאים צעירים. עולם הדעת מקבל אמנם פחות התייחסות, אך את עיקר משמעותו הוא מקבל רק כאשר הילד גדל, ומתחיל לגבש את תפיסת עולמו והשקפותיו. לעומת זאת העיסוק בעולם הרגש משמעותי ונוגע כבר מגיל צעיר מאוד, ובכל זאת איננו מקבל את תשומת הלב המרכזית הראויה לו.

שנית, עולם הדעת ועולם המעשה של האדם הם תחומים שבאופן טבעי ממשיכים להתפתח מאוד בבגרותו. קל יחסית לאדם לשנות את דעותיו לאורך חייו. אם הוא רוצה לדייק את דעתו ותפיסותיו, כל שעליו לעשות הוא לברר נושא לעומקו ולחקור אחר האמת, באופן נקי ככל האפשר מנגיעות אישיות[1]. גם עולם המעשה, אף שהוא קשה יותר לשינוי מעולם הדעת, עדיין ניתן לשינוי במידה רבה. האדם שולט במעשיו ובוחר אותם, ויכול לפעול על מנת לשנות פעולות ואפילו הרגלים שיש לו. לעומת זאת, את עולם הרגש קשה יותר לשנות בתקופת הבגרות. חוויות רגשיות נצרבות בנפש האדם ויוצרות דפוסים רגשיים שמתפתחים מגיל צעיר. הדפוסים הללו מלווים את האדם לעיתים כל חייו, וללא עבודה מאומצת קשה מאוד לשנות אותם.

שלישית, חז”ל לימדונו: “הרשעים ברשות לבם… אבל הצדיקים לבם ברשותם” (בראשית רבה סז, מא). הצדיקים לא רק מבטלים את לבם ו’משתלטים’ עליו, אלא גם יכולים לעצב את הלב שלהם ולכוון אותו כרצונם[2]. לכן ככל שאדם לומד להכיר את עולם הרגש שלו ולהתמודד איתו, כך הוא מתקרב למעלת הצדיקים שליבם ברשותם.

עוד יש לדעת שעולם הרגש אצל ילדים איננו זהה לעולם הרגש של המבוגרים. המבוגר כבר צבר במהלך חייו ניסיון רב. הוא למד מתוך ההתמודדויות הקודמות שלו שמצבים שונים עוברים, שאפשר להסתדר גם לאחר קושי ושלא כל תחושה שמופיעה ברגע מסוים משקפת את המציאות כולה. לעומת זאת, הילדים חסרי ניסיון כזה. לכן התגובה הרגשית שלהם לאירועים היא בדרך כלל חזקה הרבה יותר. הדבר נכון לא רק בגיל צעיר, אלא מסביר גם חלק מתגובות הנוער בגיל ההתבגרות: המפגש עם כוחות חיים חדשים שמתעוררים בהם בגיל זה, ועם התמודדויות חדשות, לא מספיק מוכר להם. משום כך התגובות הרגשיות שלהם עלולות להיות קיצוניות יותר – כעסים, תסכולים וכדומה[3].

דרכים לבניין עולם הרגש

הבסיס לעולם רגש בריא אצל הילד הוא אהבה. הזכרנו זאת במבוא לספר, והרחבנו בפרק הראשון בדרכים לפתח את האהבה ולהביע אותה. ילד שמקבל אהבה, חום והערכה לומד להרגיש טוב עם עצמו ועם סביבתו. האהבה שהוא מקבל אף מולידה בתוכו באופן טבעי אהבה אל הוריו בחזרה, ומאפשרת לו לחיות חיים טובים, שמחים ונעימים יותר.

אחת הדרכים הטובות ביותר לפתח את עולם הרגש היא דרך סיפורים. כשמספרים סיפור שיש בו מימד אנושי מרגש של ישועה או חלילה טרגדיה, דילמה, ויתור מעורר השראה, תיסכול חברתי ויוצא בזה, נוגעים בעולם הרגש של הילד. אם מעוררים דיון על הסיפור, וחושבים עם הילד מה הוא היה מרגיש במצב כזה וכיצד זה היה משפיע עליו, מעוררים בזה את רגשותיו ומנתבים אותם. בכך שופכים אור יקרות על עולם הרגש של הילד.

דרך מרכזית נוספת לפתח ולהשפיע על עולם הרגש של הילד היא באמצעות משחק משותף. בגילאים הצעירים ישנה חשיבות רבה לכך שההורים ישחקו עם הילדים. ההשפעה החיובית של משחק משותף יכולה להיות גדולה מהשפעתו של לימוד משותף עם הילד. סיבה אחת לכך שמשחקים בבית תורמים מאוד לאווירת השמחה. השמחה הבריאה והבסיסית הזו היא בבחינת דרך ארץ שקדמה לתורה. החזון איש אמר שאדם שפניו רציניות ומראות עצבות, היה ראוי ללקות בידי בית דין, כי הוא מפחיד בני אדם ומצער את הבריות (מעשה איש ח”ו עמ’ סט). יש גם תיאורים כיצד היה משתעשע ומתבדח עם ילדים שבאו אליו[4]. גם בספר ‘עלי שור’ (ח”ב עמ’ רמב) מרחיב על חשיבות ההומור והשמחה להפגת מתחים והסרת הקפדות, ולשיפור מערכות היחסים בין איש לרעהו. כל שכן שהדברים נכונים גם בתוך הבית פנימה. סיבה נוספת היא שהמפגש של הילד עם ההורה בזמן המשחק הוא מפגש ‘אמיתי’ יותר במובנים מסוימים מן המפגש בזמן הלימוד. בזמן הלימוד הילד פוגש את ההבנה וההסברה של ההורה, אך בזמן המשחק הוא פוגש גם את המידות ואת ההתנהלות הרגשית הטבעית של ההורה. למשל כאשר ההורה מפסיד, הילד רואה כיצד הוא מגיב: האם הוא מתעצב וכועס? האם הוא מצליח להפסיד בכבוד? האם הוא מסוגל לשמוח בניצחון של הילד? כאשר ההורה בעל מידות טובות, הילד מפתח את מידותיו בצורה לא מודעת דרך המשחק.

עוד סיבה לחשיבות שיש דווקא למשחק משותף היא החוויה של הילד שההורה משקיע בו. בניגוד ללימוד משותף שבו הילד עלול לחוש שמדובר ב’אינטרס’ של ההורה ללמוד איתו; כאשר ההורה משחק עם הילד, הוא מרגיש שונה. התחושה הטבעית שלו היא שהוא משקיע בו, בוחר להיות איתו ונכנס לעולם שלו. הדבר בוודאי משמח אותו הרבה יותר. כמובן שיש חשיבות עצומה ללימוד תורה עם הילדים, ואין להמעיט בערכו. עם זאת, חשוב להבין שבגילאים הצעירים גם משחק משותף הוא בעל ערך חינוכי גדול, מפני שבאמצעותו הילד מרגיש את הקשר והאהבה, ומקבל הזדמנות להתחבר לרגשות ולמידות של ההורים.  

בדומה לכך, ישנה חשיבות רבה ליציאה לטיולים משותפים, ואפילו טיולים פשוטים כמו יציאה לפיקניק בחורשה קרובה. השהות המשותפת בטבע משרה אווירה רגועה ושמחה, ובפרט על ילדים. זמן זה משמעותי ביותר עבורם ותורם רבות לבריאות הנפש שלהם. פעמים רבות עצם היציאה מן השגרה, המרחב הפתוח, ההליכה והשהייה המשותפת עם ההורים מסייעים לילד להשתחרר ממתחים ולהרגיש חיות ושמחה.

כמו כן, חשוב שיהיו בבית שירה וניגונים, הן בסעודות שבת והן בימות החול. הכוזרי (פרק ב, סד) כותב שמפני חשיבות הנגינה והשפעתה הרבה על הנפש, היו הלויים פנויים ממלאכה ועוסקים רק בנגינה. מדבריו מובן שלניגון יש כוח עצום להשפיע על נפש האדם. הדברים נכונים עוד יותר כאשר מדובר בילדים ובני נוער, אשר נפשם עדיין פתוחה מאוד לשינוי ולעיצוב.

גם המודעות לנושא הפעילות הגופנית חשובה מאוד. פעמים רבות ילדים מרגישים תסכול מכוחות רבים שאינם יוצאים החוצה. יש בהם מרץ, תנועה ואנרגיה, ואם אין להם אפשרות מתאימה להוציא אותם, הם עלולים להפוך לחוסר שקט, לעצבנות או לתסכול. כאשר יש להם זמן ומקום להוציא את הכוחות האצורים בהם, הם מרגישים משוחררים, רגועים ושמחים יותר.

מניעת הסתגרות רגשית

תופעה שכיחה בגיל ההתבגרות היא שנערים מתכנסים לתוך עצמם או מסתגרים בחדרם. תקופת הנערוּת מתאפיינת, בין השאר, ברגשות חזקים ומטלטלים, שפעמים רבות אין בידי הנער עדיין את הכלים להתמודד עמם. מפני כך, רבים מהם בוחרים להסתגר, להתרחק מן הסביבה ולנסות לכלוא ולהסתיר את רגשותיהם. אחד הגורמים השורשיים למציאות כזו הוא בית שאינו משדר מספיק לגיטימציה להבעת רגשות. כאשר נער חווה פרץ רגשות חזק, והתחושה שלו היא שהבית אינו מסוגל להכיל את מה שעובר עליו, מה שנותר לו לעשות הוא להסתגר בחדרו. מציאות כזו יכולה להתרחש גם בבית שבו רגשות כשלעצמם אינם נתפסים כדבר שלילי, אלא שאין בו מספיק שדר של לגיטימציה לרגשות שליליים חזקים – כעס, תסכול, עלבון ועצבות. הנער עלול לחשוב שאמנם רגשות רגילים הם דבר לגיטימי, אבל הרגשות חזקים כאלו כמו שהוא עצמו חווה – הם ודאי לא לגיטימיים. מפני כך הוא אינו יודע מה לעשות איתם, ומתכנס בתוך עצמו.

מעבר לאהבה רבה שיש להעניק תמיד לילדים, הפתרון לבעיה זו בנוי מכמה שלבים: ראשית, הבנה והכלה של הרגשות הללו. שנית, מוכנות לדבר על רגשות ולתת להם מקום בבית. השלב השלישי הוא שיקוף של הרגשות שהילד מרגיש, ועזרה בהכרת העולם הרגשי שלו. שלבים אלו מאפשרים לילד לעבור בהדרגה ממצב שבו הרגש מציף אותו, למצב שבו הוא מסוגל להכיר אותו, לדבר עליו ולהתמודד איתו. כעת נרחיב בעזרת ה’ בכל אחד מהשלבים.

הכלת רגשות

היכולת להכיל רגשות משמעותה בראש ובראשונה הכרה של ההורה בכך שעולם הרגשות בכללותו אינו דבר שלילי. אדרבה, עיקר עבודת ה’ נמצא בעולם הרגש, שהרי “רחמנא ליבא בעי” (סנהדרין קו ע”ב). מצוות יסודיות מאוד קשורות דווקא לרגשות – אהבת ה’, יראת ה’, “ואהבת לרעך כמוך” (ויקרא יט, יח), תפילה שהיא “עבודה שבלב” (תענית ב ע”א) ועוד. גם בקיום המצוות המעשיות יש משמעות גדולה לעולם הרגש. צדיקים רבים העידו בעצמם שהגיעו למדרגות גבוהות בעיקר בזכות השמחה שהיתה להם בזמן עשיית המצוות. כך, למשל, מובא על האר”י הקדוש: “גילה הרב החסיד המקובל מהר”ר יצחק אשכנזי  זצ”ל לאיש סודו, שכל מה שהשיג שנפתחו לו שערי החכמה ורוח הקודש – בשכר שהיה שמח בעשיית כל מצוה שמחה גדולה לאין תכלית” (הקדמת ספר חרדים, התנאי הרביעי). ישנם אנשים רגשניים יותר מטבעם וישנם פחות. אבל כולם חווים רגשות, ומכיוון שכולם חווים רגשות – כולם צריכים ללמוד כיצד להתמודד איתם ולכוון כל רגש למקומו הנכון בעבודת ה’.

אך לא רק לרגשות חיוביים יש מקום, אלא גם לרגשות שליליים. כאשר ילד מבטא רגשות שליליים, הוא מאפשר להורה להבין את המקום האמיתי בו הוא כרגע נמצא. חינוך הילדים משמעותו קידום הילד מהמקום שבו הוא נמצא עכשיו אל מקום אמיתי וטוב יותר בעבודת ה’. כאשר ההורה מתעלם מהרגשות של הבן, הוא אינו מכיר במקומו האמיתי של הבן, וממילא לא יוכל לקדם אותו. הדרך היחידה לקדם את הילד מהמקום שבו הוא נמצא היא להודות בכך שזהו מקומו, ומשם לעזור לו להתקדם. הביטוי של הרגשות השליליים מסייע להורה לגלות את המקום הזה. כאשר ילד זועם וצועק מפני שלא קיבל את מבוקשו, אפשר לראות בכך התפרצות של כעס שצריך לעצור אותה ותו לא. אך אפשר לראות בכעס הזה תמרור למצוקה שהילד חווה: יתכן שהחוויה שלו היא שאף פעם הוא אינו מקבל את מה שהוא רוצה, ולכן כל פעם שמסרבים לו הדבר מכעיס אותו יותר. תיתכן גם אפשרות שהוא התרגל לכך שתמיד שומעים בקולו, והוא אינו מוכן לקבל שום מציאות אחרת. וכן הלאה, ניתן לגלות הרבה מאוד מה עובר על הילד כאשר מנסים להקשיב למה שעומד מאחורי הרגשות. כאשר ההורה מזהה זאת, הוא יכול לעזור לילד לעבור עוד שלב בבניין נפשו. נמצא שדווקא ההכלה של הרגש השלילי וההקשבה אליו מאפשרת להורה לקדם את הילד ולחנך אותו.

חשוב להדגיש שאין הכוונה שבזמן התפרצות רגשית כל התנהגות נעשית לגיטימית. גם בזמן התפרצות צריך להציב גבולות. אלא שהגבולות אינם צריכים להיות דרישה להימנע מלהרגיש, כמו דרישה שלא לכעוס. דרישה כזו אינה הגיונית כלפי מי שליבו עדיין אינו ברשותו, וגם אנשים מבוגרים מתקשים מאוד לעצור את הכעס ברגע של התפרצות. הדרישה הנכונה היא שלמרות הכעס יישמרו גבולות ברורים: צריך לכבד את ההורים, אסור להכות את האחים, אין לגרום נזק וכדומה.

דיבור על רגשות

מתוך הדברים הללו עולה שעולם הרגש אינו נושא שיש להתעלם ממנו. אדרבה, עליו להיות גלוי ומדובר בבית. גם ההורים אינם צריכים להסתיר את רגשותיהם. כאשר הורה עצוב או מתוסכל בעקבות אירועים שקרו לו, מותר לו לומר זאת באופן גלוי. כמובן שישנם נושאים שבהם לא מתאים לשתף ילדים, אולם כאשר מדובר ברגשות ששייך לשתף בהם, נכון שהילד יראה שההורה אינו מתייחס לרגשותיו כמציאות שצריך להחביא אותה. כאשר ההורה מסתיר את הרגש, הילד פעמים רבות מזהה זאת, ולומד שרגשות הם דבר שאין משתפים בו. כאשר ההורים מדברים על הרגשות שלהם, הם מלמדים את הילדים שהרגשות הם חלק טבעי מן החיים, ואין צורך להכחיש את עצם קיומם. מלבד זאת, כאשר ההורה משתף את ילדיו באופן בו הוא מתמודד עם הרגשות שלו, הם לומדים מכך הרבה מאוד. הם קולטים שאפשר לחוש כעס מבלי שהכעס יוציא את האדם מכלל שליטה; שאפשר להיות מתוסכל מבלי לפרוק את התסכול על הסובבים; ושאפשר להיות להתמודד עם עצב ובכל זאת להמשיך לתפקד ולעבוד את ה’. כך הילד אינו לומד מהם רק לבטא רגשות, אלא הוא לומד גם כיצד מתמודדים איתם.

על אף האמור, ישנם הורים העלולים לחשוש שפתיחות בתחום זה מול הילדים עלולה להתגלות כחולשה. הם נרתעים שמא הדבר יפגע במעמדם מול הילדים, וממילא גם במשמעת שלהם. חשש זה אינו נכון. ראשית, הוא נובע מהתפיסה שרגשות הם חולשה. כפי שהתבאר, עולם הרגש איננו חולשה אלא חלק מהותי מן האדם. שנית, הרווח שהילד יכול לקבל כאשר הוא רואה את ההורה מתמודד נכון עם רגשותיו גדול לאין ערוך מה’רווח’ שיש כביכול כאשר הוא חושב שההורה אינו מתמודד עם רגשות כלל. הורה שמודה ברגשותיו אך מתנהל מולם נכון נותן לילד דוגמה של שליטה עצמית טובה הרבה יותר מהורה המעמיד פנים שלעולם אין לו רגשות שליליים.

ישנו רווח נוסף שהבית יכול לקבל משיתוף הרגשות. כאשר אדם משתף אדם אחר ברגשותיו, הוא פותח בפניו את נפשו. פתיחות זו בונה קשר פנימי וחזק יותר ביניהם. בבית שנבנה על קשרים כאלה, בני המשפחה אינם רק חיים זה לצד זה, אלא מכירים זה את עולמו של זה ומשתפים זה את זה בחלקים פנימיים יותר של החיים. קשרים כאלו מחזקים ומעצימים את האהבה ואת החיבור בין בני הבית. בפרט אם מביעים אמפתיה ועידוד כלפי רגשות של אחד מבני המשפחה, שבזה מתרבה האהבה והאמון בין בני המשפחה.

שיקוף הרגשות והכרות עם העולם הפנימי

פעמים רבות, כאשר אדם מרגיש רגש מסוים הוא אינו יודע לזהות את מקור הרגש. הדבר מצוי לא רק אצל ילדים, אלא גם אצל אנשים מבוגרים. האדם שמח, אך לא ברור לו מה בדיוק שימח אותו. הוא עצוב, אך אינו יודע לומר מה גרם לו לעצבות. הוא כועס, אך אינו יודע מה הביא את הכעס לעוצמה שבה הוא מופיע. הטעם לכך הוא שעולם הרגש מעורפל מטבעו, ופעמים רבות האדם מתקשה להבין אותו. ככל שהאדם מודע יותר לעולם הרגש שלו ומכיר אותו יותר, כך הוא מאיר עוד ועוד את הערפל. הערפל הזה מפריע לו לזהות את הרגש ואת מקורו, ומקשה עליו לדעת כיצד להתמודד איתו.

כאשר נושא הרגשות הוא נושא שניתן לדבר עליו בבית, ניתן לבנות קומה נוספת – שיקוף רגשות. כאשר ילד נמצא בסערת רגשות, ההורה יכול לעזור לו להבין מה עובר עליו. אפשר לשאול: האם הוא נפגע מחבר טוב? האם הוא ראה או שמע משהו שציער אותו? האם התאמץ להגיע להישג מסוים ולא הצליח? האם הוא מרגיש שאינו מקבל את היחס שהוא מצפה לו? וכיוצא בזה. שאלות אלו הן שאלות מכוונות של ההורה, המסייעות לילד לזהות מהו הרגש שהוא חווה עכשיו ומדוע הוא חווה אותו. אין כאן צורך בחקירה ארוכה. המטרה היא לעזור לילד לתת שם למה שקורה בתוכו ולהבין מה עומד מאחוריו.

בעזרת שאלות אלו, ההורה מסייע לילד לגלות את עולמו הפנימי ומקדם אותו כמה צעדים בהכרת עולם הרגש שלו. ההכרה הזו מאירה אט אט את הערפל, ובכך מקנה ההורה לילד כלים להתמודד עם רגשותיו גם כאשר יהיה לבדו. ילד שלא למד לזהות את מקור הרגשות שלו, עלול להרגיש שהוא פשוט ‘ככה’, שהכעס הוא חלק ממנו או שהעצבות היא מצב שאין לו הסבר. לעומת זאת, כאשר הוא לומד לזהות מה עובר עליו, נפתחת בפניו האפשרות גם להתמודד עם הדברים.

שיקוף רגשות מועיל גם כאשר ההורה אינו עוזר בהתמודדות עם הרגש. עצם ההבנה של הילד מה קורה לו היא דבר חשוב. אך יש תועלת כפולה כאשר ההורה גם עוזר לו בהתמודדות. עם זאת, כאשר ההורה מקשיב לבנו כדי לעזור לו, חשוב שלא להפסיד את הרובד הבסיסי יותר. התמיכה הרגשית שההורה נותן לבנו בהקשבה חשובה הרבה יותר מן העזרה המעשית שהוא מגיש לו. מפני כך חשוב לשדר ש”עמו אנכי בצרה” – שההורה מזדהה עם המקום הרגשי שבו הבן נמצא, ולא רק עומד מולו כדי לעזור לו לפתור את הבעיה. לפעמים הילד זקוק קודם כל לכך שמישהו יהיה איתו בתוך המקום שבו הוא נמצא. אם יהיה ניתן אחר כך לחשוב כיצד לעזור לו לצאת מהמקום הזה, מה טוב. אבל גם לא יהיה ניתן לעזור לו בעצה טובה, הילד כבר קיבל את האמפתיה שהוא כל כך היה זקוק לה.

[1] אם גם לאחר בירור כזה הוא מתקשה לשנות את תפיסותיו, למרות שמבין שאינן נכונות, הדבר עשוי להצביע על כך שקיים גם קושי רגשי בשינוי התפיסה. ולכן הבירור שיש לערוך במצב כזה קשור לעולם הרגש ולא רק לעולם הדעת.

[2] שהרי הלב והרגש חשובים בעבודת ה’, וכפי שיורחב בהמשך.

[3] אמנם אין זה הסבר יחיד, ויש גם השפעה של שינויים הורמונליים בגיל ההתבגרות שגורמים לרגישות מיוחדת וחוסר סבלנות.

[4] מסופר (מעשה איש ח”ז עמ’ צו) שפעם ילד פנה אליו ושאל אותו אם הוא צדיק. החזו”א חייך ואמר שהוא לא צדיק אלא צ’ סופית…