שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 405 | ח’ אלול תשפ”ו

פרק ו: חינוך – בעולם הדעת (המשך)

הסבר לפי דרגתו של הילד

חשוב מאוד שההורה יידע להתאים את ההסבר לגילו ולרמת הבנתו של הילד. הסבר פשוט מדי עלול להישמע מתחמק ולא משכנע. מאידך, אין תועלת בהסבר שהוא מורכב מדי, משום שהילד לא יבין אותו. לכן, אין צורך לרדת לפרטים רבים בהסבר. אם למשל ההורה רוצה להסביר לילד מדוע אינו קונה לו משחק מסוים, אין צורך לפתוח לפניו את מערך ההכנסות וההוצאות של הבית. אפשר להסביר באופן כללי שיש למשפחה סכום כסף מסוים שההורים מקבלים כל חודש, ויש הוצאות רבות, ולכן צריך לבחור על מה נכון להוציא את הכסף. גם כאשר הילד שואל שאלות מתוך סקרנות, יש לענות לו לפי רמתו. התשובה צריכה להיות אמיתית, אבל לא בהכרח מלאה בכל הפרטים.

הרמב”ם מלמד בהלכות ליל הסדר שיש ללמד את הבן על יציאת מצרים בהתאם לרמתו ולדעתו (הל’ חמץ ומצה ז, יב). דברי הרמב”ם הם פיתוח של העיקרון שלימדו חז”ל, שכנגד ארבעה בנים דיברה תורה, ולכל אחד ואחד מהם יש להשיב לפי סגנונו ורמת הבנתו. עיקרון זה אינו שייך רק לליל הסדר. זהו עיקרון יסודי בחינוך כולו: אותה אמת עצמה יכולה להיאמר בדרכים שונות לילדים שונים ובגילאים שונים.

הסברים וסמכות הורית

כאשר ההורה מסביר לילד את דרישתו, פעמים רבות הילד מתחיל לשאול שאלות ולהקשות קושיות. כאן צריך לדעת להבחין בין דיון לבין ויכוח. אם השאלות נובעות מסקרנות אמיתית, טוב ונכון לענות עליהן. הילד רוצה להבין, וההסבר מעמיק את הבנתו. אולם אם ברור שטון הדיבור והשאלות נובעים מתוך התנגדות לעצם הביצוע או מתוך רצון להתנצח – צריך להבהיר שהחובה לקיים את דברי ההורים היא גם ללא תשובות לשאלות. אין פירוש הדבר שאסור לו לשאול. אדרבה, השאלה יכולה להיות לגיטימית. אבל צריך להיות ברור שהשאלה אינה באה לערער על עצם הסמכות של ההורים.

מטרת ההסברים איננה חלילה להפוך את הבית ל’דמוקרטיה בחינוך’. יש גבול ברור בין ההורים לילדים. סמכות ההורים ניתנה להם מן הקב”ה, והילדים חייבים בכבוד ההורים וביראתם. מפני כך צריך להיות ברור לילדים שכאשר ההורים אומרים ‘לא’ על משהו, אז זו אמירה מחייבת. אך דווקא משום כך יש חשיבות שבדרך כלל ההורים כן יסבירו את החלטתם.

הסברים בשיקולים כלכליים

כדי להוריד את הדברים למעשה, נבחן דוגמה נפוצה שגם הוזכרה לעיל: היחס לשיקולים כלכליים. פעמים רבות הילד רוצה שהוריו יקנו לו ממתק, משחק, צעצוע או דבר אחר, וההורים אינם מעוניינים לקנות לו אותו. הנטייה הטבעית של הורים רבים היא לענות: ‘זה יקר מדי’ או ‘זה בזבוז כסף’. זו תשובה קלה מאוד. אך המשמעות הפנימית שלה היא שההחלטה אינה נובעת משיקול הדעת של ההורה, אלא מכך שאין ברירה. כביכול אילו היה להורים הרבה יותר כסף – בוודאי הם היו קונים. ודאי שלא תמיד זו האמת. פעמים רבות גם כאשר יש להורה כסף, הוא אינו רוצה לקנות לילד כל מה שהוא מבקש. הוא יודע שילד שמקבל כל דבר שהוא רוצה עלול להיות מפונק. חשוב לו שהילד ילמד שגם כאשר אפשר לקנות – לא כל דבר צריך לקנות.

מעבר לכך, לתשובות מהסוג של ‘אנחנו לא יכולים’ או ‘אין לנו מספיק כסף’ עלול להיות מחיר חינוכי. ילד ששומע שוב ושוב שחסר כסף עלול להגיע למסקנה פשוטה: אילו רק היה לי כסף, הייתי יכול לקנות את כל מה שאני רוצה. כך מתפתח אצלו רצון חזק לכסף וְלִרְכוּשׁ. ההורה מרוויח דבר אחד, שהילד אינו מקבל את כל מה שהוא רוצה, אבל עלול להפסיד דבר אחר: הילד מפתח יחס לא בריא לכסף. אין הכוונה שלעולם אין לומר ‘איננו יכולים’. אם הילד מבקש דברים רבים, או דברים יקרים במיוחד, ובאמת אין למשפחה יכולת כלכלית לעמוד בכך, זו בהחלט יכולה להיות הסיבה האמיתית. במקרה כזה נכון להסביר לו שההורים עובדים ומתאמצים כדי להרוויח את כספם, ויש צורך להשתמש בו לדברים חשובים, ולכן אין אפשרות להוציא אותו על כל דבר שרוצים. הנקודה המרכזית היא שההורה צריך לשאול את עצמו בכנות: אילו היה לי כסף – האם הייתי קונה לו את הדבר הזה? אם התשובה היא לא, הרי ש’אין כסף’ אינו ההסבר האמיתי. הסבר אמיתי יכול להיות שיש לילד כבר מספיק משחקים, ושעליו ללמוד ליהנות מהם ולא לחפש עוד ועוד חדשים; או שקניית משחק כמו שיש לחבר איננה הדרך הנכונה להתמודד עם קינאה. בהקשר של ממתקים הסיבה יכולה להיות שקניית ממתקים רבים מזיקה לבריאות. וכיוצא בזה בכל תחום ועניין, יש להסביר לילד את הסיבה האמיתית לכך שהוא לא מקבל את מבוקשו.

כאשר הורה משתמש פעמים רבות בתירוץ של ‘אין אפשרות כי זה עולה הרבה’, ייתכן שהדבר מעיד גם על קושי אחר: על חולשה בהצבת גבולות. לפעמים נוח להורה לומר שהוא לא יכול מפני שכך הוא מרגיש שהגבול אינו תלוי בו. הוא אינו צריך להתמודד עם הילד ולומר לו: ‘אני יכול לקנות, אבל אינני רוצה לקנות’. אולם דווקא כאן צריך ההורה להתחזק ביכולת להציב גבול.

הסבר פערים ברמת החיים

נושא זה מקבל משמעות נוספת כאשר הילד גדל בסביבה שבה רמת ההכנסות וההוצאות גבוהה יותר מזו של משפחתו. במצב כזה הילד עלול לראות חבר שמקבל אופניים יקרים, משחק יקר או חפץ אחר, ולשאול: ‘למה לי אין’? כאשר מדובר במקרה בודד, ניתן להסביר שלכל משפחה יש שיקולים משלה. החבר קיבל אופניים, אבל ייתכן שבמקום אחר הוא לא קיבל דברים שיש לאחרים. לכל משפחה יש סדרי עדיפויות משלה. אך כאשר מדובר בתופעה חוזרת, חשוב יותר להעביר לילד את ההבנה שכסף אינו המדד היחיד לטוב. לכל משפחה יש מעלות אחרות. יש ילדים שזוכים שיש להם כמה אחים בגילאים קרובים שהם משחקים ונהנים איתם. ילד אחד זוכה לזמן איכות רב עם הוריו. ילד אחר זוכה שהאווירה בבית תמיד שמחה ומפרגנת. במשפחה אחרת יש יותר כסף ואפשרות לקנות מותרות. לכל אחד יש מתנות אחרות בחייו.

עיקר העניין אינו להכחיש את היתרון שבכסף. כסף אכן מאפשר דברים מסוימים. אבל הילד צריך להבין שאין פירוש הדבר שמשפחה שיש לה יותר כסף היא בהכרח משפחה שהחיים בה טובים יותר. יש לזכור גם שמגורים בסביבה עם רמת חיים גבוהה יותר עלולים ליצור אצל ילד מרדף לא בריא אחרי כסף ורכוש. אם ההורים יודעים שאין ביכולתם להתמודד עם השפעה זו, יש מקום לחשוב היטב אם הסביבה מתאימה להם ולילדיהם.

חשיבותם של הסברים אמיתיים

כלל יסודי בחינוך הוא שאין מחנכים ילדים באמצעות שקר. החזון איש אמר (מעשה איש, ח”ה עמ’ סא) שעם שקר אי אפשר לחנך ילדים. כלל זה חשוב מאוד גם בכל הנוגע להסברים. בלא משים, הורים עלולים להגזים בסיפורים או לומר לילד דברים שאינם נכונים כדי לגרום לו לבצע את רצונם. צריך להיזהר מכך, ולמשל אם ילד אוכל הרבה ממתקים אין לומר לו: ‘אם תאכל ככה, מחר כל השיניים שלך יכאבו’. זה אינו נכון. אפשר להסביר לו שממתקים עלולים לגרום להצטברות חיידקים ולכאבי שיניים. כך גם אין צורך לומר לילד שאם לא יישב יפה ברכב ‘יבוא שוטר ויעניש אותך’. אפשר להסביר לו שהדבר מסוכן, וחוץ מזה, אם שוטר יראה התנהגות כזו הוא עלול לתת קנס.

כאשר הילד מגלה בהמשך שההורה אמר דבר שאינו נכון, הנזק אינו מסתכם בכך שהטענה המסוימת התבררה כלא נכונה. הילד לומד שההורה מוכן לשנות את האמת כדי להשיג ממנו התנהגות מסוימת. זהו נזק חינוכי עמוק הרבה יותר.

יש כאן גם עומק פנימי יותר. ההורים הם שליחים של הקב”ה. הקב”ה מפקיד בידיהם את הילדים, ותפקידם הוא לסייע להם להתקרב אליו. ומאחר שהאמת היא חותמו של הקב”ה, כדברי חז”ל (יומא סט ע”ב), אין אפשרות לקרב ילד לה’ באמצעות שקר. הדרך אל הקב”ה אינה יכולה להיבנות על יסוד שאינו אמת.

אולם אין פירוש הדבר שהורה חייב לפרט לילד את כל האמת בכל מורכבותה. גם אמירה כללית יכולה להיות אמיתית. הדבר דומה למפה: לפעמים אדם צריך מפה מפורטת שבה מופיעים כל הרחובות והבניינים. אך לפעמים מפה כזו דווקא תפריע לו, והוא צריך מפה כללית של ערים ואזורים. שתי המפות נכונות; אחת פשוטה וכללית יותר, והשנייה מפורטת יותר. כך גם בחינוך. כאשר הילד קטן, אפשר וצריך לתת לו הסבר כללי ואמיתי. אין בכך שקר. אדרבה, זהו ההסבר האמיתי לרמתו. ככל שהוא גדל, אפשר להוסיף פרטים ולהרחיב את התמונה.

הסברים מתאימים להתמודדות של הילד

ישנם הסברים שהם אמנם אמיתיים, אבל אינם עוזרים לילד בהתמודדות שלו. הסיבה לכך היא שהם מדברים על דבר רחוק מדי, שאינו נמצא בעולם הפנימי של הילד. לדוגמה, כאשר נער מתמודד עם רצון חזק ועכשווי, אין תועלת רבה בהסבר שמדבר רק על תוצאות שיתרחשו בעוד שנים רבות. כרגע הוא אינו מסוגל לצייר אותן לעצמו, והסבר כזה נשמע לו מנותק מחייו.

לכן, למשל, כאשר מדברים עם נערה על צניעות, אין טעם להסתפק בהסבר שחיי צניעות עשויים להקטין את אחוזי הגירושין. גם אם זה נכון, זה לא מה שיתן לה את הכוח להתמודד עם רצון חזק שקיים עכשיו. כאשר עומד מצד אחד רצון עכשווי וחזק ומצד שני אידיאל רחוק ומופשט, אצל נערים רבים האידיאל לא יצליח לעזור לעמוד בהתמודדות. צריך אפוא לחזק את כוחות הטוב הקיימים בהווה. יש לדבר אל המקום שבו הילד נמצא עכשיו, ולא רק אל האדם שהוא יהיה בעוד שנים רבות^[1].

באופן כללי, אם ההורה רואה שהסבר מסוים אינו משכנע, ובפרט אם הוא מגלה שההסבר רק מקשה על הילד, עליו לעצור ולבחון את עצמו. ייתכן שהבעיה אינה בילד, אלא בכך שההסבר אינו מתאים לעולמו.

לעיתים נכון להימנע מהסברים

למרות חשיבותם של ההסברים, אין פירוש הדבר שצריך להסביר לילד כל דבר בכל זמן ובכל מצב. ישנם מצבים שבהם נכון דווקא להימנע מהסבר באותו רגע. ראשית, כאשר אין זמן. למשל כשצריך לצאת לדרך בזריזות ואי אפשר להרחיב בהסברים מדוע צריך לקשור עכשיו את חגורת הבטיחות. אם יש צורך דחוף שהילד יעשה דבר מסוים, אין צורך לעכב את המעשה כדי להסביר. אפשר לומר לו: ‘עכשיו צריך לעשות את זה, ואחר כך אני אסביר לך מדוע’.

שנית, כאשר הילד רוצה דבר מסוים ומשתולל כדי לקבל אותו. במצב כזה צריך קודם להציב גבול ברור. אין מקום להיכנס באותו רגע לדיון ארוך. אפשר לומר לו שהגבול עומד בעינו, ולאחר מכן, כאשר הוא יירגע, יהיה מקום להסביר.

שלישית, בזמן עונש. הילד צריך לדעת בפשטות מדוע הוא נענש, אבל אין צורך להתחיל להסביר לו מדוע נבחר דווקא עונש זה, מה היחס בין חומרת המעשה לחומרת העונש וכדומה. בזמן שהילד נמצא בתוך חוויית העונש, הוא אינו פנוי בדרך כלל לקבל את ההסבר. בדרך כלל זה רק מפתח אצלו נוגדנים לדברי הטעם שאומר לו ההורה באותה שעה.

אולם גם במקרים הללו חשוב שהילד ידע שההסבר אינו נשלל ממנו. אם נאמר לו שנסביר לו לאחר מכן – יש לעמוד בכך. אין לומר לו: ‘תעשה כי כך אמרתי’, כאמירה שהיא דרך קבועה בבית.

היחס הנכון בין הסבר למשמעת

העולה מן האמור עד כה, הוא שחשוב מאוד להסביר לילד את ההיגיון והסיבות לדרישות וההוראות שהוא מקבל. הנחיה כזו זקוקה להדגשה, משום שכיום ישנן גישות חינוכיות נפוצות הסבורות שיש לבסס את החינוך בעיקר על משמעת ולא על הסברים. יש גם גישות הסבורות שההסברים צריכים להינתן רק לאחר שהילד ביצע את הבקשה, ולא לפניה. אולם לאמיתו של דבר נראה שאי אפשר לבנות חינוך טוב ובריא על משמעת בלבד. משמעת עוסקת בעיקר במעשים. אולם עיקר החינוך אינו רק במעשים החיצוניים. הוא מתקיים באמונה, ברצונות, במידות ובתפיסת העולם של הילד. אם אנו עוסקים רק בשליטה על מעשיו, עלולים להשאיר את עולמו הפנימי ללא בניין. ההסברים הם חלק מחינוך עולם הדעת של הילד, ומכאן חשיבותם.

בנוסף, חינוך שמבוסס בעיקר על משמעת וכפייה עלול לעורר מרד. נפשו של הילד מתנגדת לכפייה חיצונית, וכאשר תינתן לו האפשרות לכך, הוא עלול לנסות להשתחרר ממנה. בפרט כאשר המשמעת יוצרת נקודות חיכוך רבות שאינן הכרחיות. אדם מבוגר אינו מתנהל בחייו מתוך מערכת שבה כל דרישה כלפיו נשענת על כוח בלבד. כך גם הבית אינו צריך להיות מקום שבו הילד שומע כל הזמן רק הוראות.

עם זאת, יש חשיבות גם למקרים שבהם אין נותנים הסבר. אם כל בקשה של ההורה מלווה בהסבר, הילד עלול ללמוד שהסיבה היחידה שבגללה הוא צריך לעשות דבר היא מפני שהוא הבין אותו. לכן ישנם מצבים יוצאי דופן (שהוזכרו לעיל) שבהם הילד צריך לבצע גם בלי להבין. המצבים הללו הם בבחינת היוצא מן הכלל שבא ללמד על הכלל. מקרים אלו מסייעים לילד (ולהורה) להפנים שהוא מבצע את דרישות הוריו לא רק בגלל ההסבר, אלא גם בגלל עצם בקשת ההורה.

[1] הרחבה ופירוט בנוגע לחינוך לצניעות תובא באחד הפרקים הבאים.