שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 404 | א’ אלול תשפ”ו

פרק ו: חינוך – בעולם הדעת (א)

יש עבודת החינוך כוללת את רובדי הדעת, הרגש והמעשה

האדם מורכב מכוחות ורבדים רבים. אחת החלוקות שלהם היא לשלושה רבדים מרכזיים: עולם הדעת, הכולל את תפיסת העולם של האדם, את מחשבותיו, רצונותיו והבנתו את המציאות; עולם הרגש, הכולל את הרגשות של האדם, כגון האהבה והשנאה, השמחה והעצבות, ועוד; ועולם המעשה, הכולל את התנהגותו בפועל, את קיום המצוות ואת המעשים הטובים.

כנגד שלושה רבדים אלו קיימים גם שלושה תחומים מרכזיים בעבודת החינוך: חינוך עולם הדעת של הילד – חיבור לערכים ומטרות טובות, בניית תפיסת עולם נכונה ובניין האמונה; חינוך עולם הרגש – פיתוח רגשות חיוביים, ומתן כלים לילד להכיר את רגשותיו ולהיות מודע אליהם; וחינוך עולם המעשה – חינוך לקיום המצוות, למעשים טובים ולהתנהגות נכונה.

אצל רבים קיימת נטייה טבעית להתמקד בעיקר בעולם המעשה. קל יותר לשלוט ולהשפיע במעשים של הילד. ברגע שאומרים לו מה לעשות, הוא לכאורה אמור לעשות את זה. זה נראה שלכל היותר צריך להשתמש נכון בסמכות ובתגמול של פרסים ועונשים. התוצאה היא גם מיידית, כלומר ההשקעה הנדרשת היא לטווח קצר מאוד. לעומת זאת בנייה של מערך אמונות או פיתוח עולם הרגש הם דבר הרבה יותר מורכב ועדין. בפרט עולם הרגש, שרבים כלל אינם יודעים מה עליהם לעשות כדי לטפח ולפתח אותו אצל ילדיהם. זאת ועוד, את המעשים קל יותר לראות, למדוד ולבחון. ניתן לראות אם הילד התפלל, אם הוא בירך, אם הוא קיים את המצווה, אם הוא התנהג כראוי ואם הוא שמע בקול הוריו. לעומת זאת, את הרצונות, את האמונה ואת התהליכים המתרחשים בתוך נפשו קשה הרבה יותר לראות. מפני כך עלול ההורה להגיע למסקנה שעיקר החינוך הוא להביא את הילד לעשות את הדברים הנכונים. אולם יש בגישה הזו טעות. המעשים הם אמנם חלק חשוב ביותר מן החינוך, אבל הם רק חלק אחד ממכלול הכוחות והרבדים שבאדם. יתר על כן, פעמים רבות דווקא כאשר עוסקים בעולם הדעת ובעולם הרגש, ומשקיעים בבניית התפיסות והרגשות של הילד, ניתן להשפיע על המעשים בדרך עמוקה ויציבה יותר.

בפרקים הקרובים נרחיב, בעזרת ה’, כיצד יש לגשת לחינוך בכל אחד מן הרבדים הללו. בפרק זה נעסוק בעולם הדעת: כיצד ניתן לבנות אצל הילד תפיסת עולם נכונה, כיצד לפתח את המוכנות שלו למאמץ והשתדלות, כיצד להסביר לו את דרישות ההורים, כיצד לבנות אצלו אמונה בריאה ויציבה, וכיצד להשתמש בהסברים ובסיפורים לצורך כך. הדעת היא במידה מסוימת הרובד הגבוה ביותר בקומתו הרוחנית של האדם. אולם בשנותיו הראשונות של הילד הוא עדיין אינו בשל במידה מספקת לעיסוק משמעותי ומעמיק ברובד זה. ככל שהילד מתבגר, ובמיוחד בשנות הנערוּת, עולם הדעת שלו מתפתח משמעותית. במקביל לכך מתרחשים בו תהליכים רגשיים עמוקים, והוא מתחיל לשאול שאלות על עצמו, על העולם ועל הדרך שבה הוא רוצה לחיות. דווקא בשלב זה נעשית תפיסת העולם שלו לכלי חשוב ביותר שיכול לעזור לו להתמודד עם התהליכים הללו בדרך נכונה. מפני כך, מוטל על ההורים לתת את דעתם על עולם הדעת של ילדיהם, לברר אותו בעצמם ולחשוב כיצד הם יכולים לסייע לילד לבנות אותו באופן בריא ונכון.

הוקרת המאמץ וההשתדלות

אנו חיים בעולם שבו יש משקל גדול מאוד לתוצאות. הצלחתו של אדם בלימודים נמדדת על פי ציוניו; כאשר הוא מבקש להתקבל לעבודה, הוא נדרש להציג תעודות, תארים והישגים; גם בתחומים רבים נוספים נוטים להעריך את האדם על פי מה שהשיג בפועל. מציאות זו מדגישה את התוצאה, ולעיתים משכיחה מאיתנו את חשיבות הדרך, המאמץ ובעיקר – את הרצון.

חשוב לדעת שעמדת התורה שונה מאוד מתפיסה זו. התורה אינה מתעלמת מן התוצאה, שהרי ודאי חשוב שהאדם יעשה את המעשה הנכון, יקיים את המצוות ויתקן את דרכיו. אולם התורה מלמדת אותנו שהמאמץ עצמו הוא דוקא בעל הערך העיקרי והמכריע. חז”ל אמרו: “לפום צערא – אגרא” (אבות ה, כג), כלומר לפי הצער והמאמץ כך השכר. וכן: “אחד המרבה ואחד הממעיט – ובלבד שיכוון אדם את דעתו לשמים” (מנחות קי ע”א). ועוד אמרו: “הקדוש ברוך הוא ליבא בעי” (סנהדרין קו ע”ב) – הקב”ה רוצה את הלב. גם ברמה המעשית, אף אם האדם לא הצליח להגשים את רצונו, עצם הרצון ועצם המאמץ עבורו הם עיקר מה שחשוב בעיני הקב”ה.

לכן, כאשר באים לחנך ילד לעבודת ה’, לא די בהתמקדות בחינוך למעשים הנכונים. יש לתת משקל ומשמעות להוקרת המאמץ וההשתדלות, ולהעצים אצלו את הרצון הטוב ולא רק את הביצוע. הדבר נכון לא רק מפני שהרצון הוא דבר בעל ערך בפני עצמו, אלא גם מפני שפיתוח הרצון הוא זה שמוביל בסופו של דבר אל התוצאה המבוקשת. מי שבאמת רוצה את הטוב, באופן טבעי ישתדל לעשות את הטוב. ייתכן שהוא ייכשל, ייתכן שהוא ייפול, וייתכן שבתקופה מסוימת לא יצליח להוציא את רצונותיו הטובים מן הכוח אל הפועל. אולם אם הרצון הטוב קיים, יש לו יסוד שעליו ניתן לבנות. גם כאשר נכשל, הוא יכול להתחרט, לעשות חשבון נפש ולנסות שוב.

אחת הדרכים המרכזיות שבהן ההורים יכולים לפתח את רצונו הטוב של הילד, ואת המוכנות שלו להתאמץ עבורו, היא על ידי התייחסות חיובית לרצון ולמאמץ שלו, ולא רק לתוצאות מעשיו. לדוגמה: ילד נדרש לבצע משימה מסוימת, והוא לא הצליח בה. הוא השתדל ועשה מאמץ, אך בסופו של דבר לא הגיע אל התוצאה. למשל, הוא קיבל בתעודה ציון נמוך. אם תגובת ההורה תהיה רק: ‘למה לא למדת, ולמה לא הצלחת’, הילד ילמד שהדבר החשוב הוא התוצאה בלבד. לעומת זאת, אם ההורה יאמר לו: “אני רואה כמה השתדלת. אמנם הפעם לא הצלחת, אבל אני שמח לראות שרצית והשתדלת”, הילד ילמד להעריך את הרצון הטוב ואת המאמץ. כך הוא יפנים שהעבודה שלו אינה נמדדת רק לפי הצלחות חיצוניות.

כאשר ההורים מתייחסים כך אל הילד לאורך זמן, הילד לומד לשמוח ברצונות הטובים שלו. הוא מבין שהעבודה הפנימית היא דבר משמעותי, וזה גורם לו להשקיע יותר בפיתוח הרצון ובהתאמצות. באופן טבעי, במציאות כזו גם התוצאות ישתפרו. יתרה מזו, כאשר ההורה מצליח לראות את הילד לפי הרצונות הטובים שבו, קל לו הרבה יותר להתייחס אליו כאל ילד טוב גם כאשר הוא נכשל. הוא יכול להעניק לו חום ואהבה גם כאשר מעשיו אינם מושלמים. אין הכוונה לומר שהנפילות אינן חשובות, או שהמעשים השליליים נעשים מותרים. אדרבה, צריך לעבוד עליהם ולתקן אותם. אבל הילד עצמו אינו הופך בגלל נפילה אחת או אפילו בגלל תקופה של נפילות ל’ילד רע’. ההבדל הזה חשוב ביותר. מצד אחד, ההורה מקבל את הילד כפי שהוא, ואינו דוחה אותו בגלל חסרונותיו. מצד שני, הוא אינו נותן לגיטימציה לצד השלילי שבו. הוא מחזק דווקא את הצד הטוב שבו, את הרצון הטוב ואת השאיפה להשתפר ולהתקדם.

  הרמב”ם, בפירושו על דברי המשנה: “אל תהי רשע בפני עצמך” (אבות ב, יב) כתב שאדם שרואה את עצמו כרשע, חטאיו אינם חמורים בעיניו; שהרי אדם רשע עושה מעשים רעים. ניתן להבין שעיקרון זה עובד גם בכיוון ההפוך – כאשר הילד לומד מהוריו לראות את עצמו כאדם טוב, הוא מפנים שהוא אמור לעשות  מעשים טובים ומרגיל את עצמו לעשות דווקא אותם.

לפעמים, כאשר הילד או הנער נמצא במקום יציב ואינו נכשל, הרצון שלו יכול להיות רדום. דווקא הנפילה יכולה לעורר אותו מחדש. כאשר אדם מרגיש שהוא אינו מצליח, הוא עשוי לגלות בתוכו רצון עמוק יותר להיות טוב ולהתקדם. ייתכן שבזה טמון חלק מעומק דברי חז”ל באומרם: “מקום שבעלי תשובה עומדין – צדיקים גמורים אינם עומדין” (ברכות לד ע”ב). כאשר הנפילה מעוררת את האדם לרצות יותר, היא יכולה להפוך לחלק מתהליך הבנייה שלו.

יש להדגיש שהרצון עליו מדובר כאן אינו רצון מופשט ותיאורטי. אדם שבאמת רוצה דבר מסוים בגשמיות, בדרך כלל יפעל להשיגו. אם הוא רוצה לקנות דבר מסוים, הוא יחשוב כיצד להשיג את הכסף. אם הוא רוצה להגיע למקום מסוים, הוא יחפש דרך להגיע לשם. כך גם ברוחניות. כאשר אדם אומר שהוא רוצה שלא להיכשל, עליו לבדוק מה הוא עושה כדי שהרצון הזה יתממש. אם הוא יודע מה גורם לו להיכשל, עליו לחשוב כיצד להתרחק מן הגורם הזה. ואם נכשל, אין די בכך שיצטער באופן כללי; עליו לעשות חשבון נפש ולשאול: מדוע נכשלתי? מה גרם לכך? מה אוכל לעשות בפעם הבאה כדי שלא להיכשל? גם בחינוך ילדים, על ההורה להבחין בין ילד שאומר שהוא רוצה דבר טוב, אך אינו עושה דבר כדי להשיגו, לבין ילד שאמנם אינו מצליח, אך בפועל מתאמץ ונאבק. המטרה אינה להסתפק באמירת ‘רציתי’, אלא לעזור לילד להפוך את הרצון שלו לכוח שמניע אותו.

נתינת הסברים לילדים

חלק מרכזי נוסף בחינוך עולם הדעת של הילד הוא באמצעות הסברים. כאשר ההורים מבקשים מהילדים לעשות דבר מסוים, נכון בדרך כלל לתת להם גם הסבר לבקשה. כאשר אדם מבין מדוע מבקשים ממנו דבר מסוים, הוא נעשה מחובר יותר לבקשה, וממילא קל לו יותר לקיים אותה. אין הכוונה לומר שקיום בקשת ההורים מותנה בכך שהילד הבין את טעמה. להורים יש סמכות, והילד מחויב בכבודם וביראתם גם אם לא תמיד הוא מבין לגמרי את כוונת הוריו. אולם סמכות אינה צריכה להיות סיבה להימנע מהסבר כאשר ההסבר אפשרי ומועיל. אדרבה, כאשר ניתן להסביר – נכון להסביר. זה גם מחנך את הילד לעשייה מתוך הזדהות וחיבור ולא רק בגלל ‘מחויבות’.

כך בנויה גם עבודת ה’. יש מצוות שהתורה נתנה להן טעם ברור, ויש מצוות שטעמן אינו גלוי לנו. חז”ל חילקו בין ‘משפטים’ לבין ‘חוקים’ (יומא סז ע”ב). המשפטים הם מצוות שטעמן גלוי, כגון איסור רצח, גזל ועבודה זרה. ואילו החוקים הם מצוות שטעמן אינו גלוי, כגון איסור שעטנז ובשר בחלב. המשפטים הם אלו המלמדים שיש הגיון למצוות התורה, ובעזרתם קל יותר לקיים גם את החוקים. העובדה שיש בתורה מצוות שטעמן גלוי אינה מיותרת. הטעמים וההסברים מסייעים לאדם להתחבר אל התורה. אילו כל מצוות התורה היו רק חוקים שאין אנו יכולים להבין את טעמם כלל, היה קשה יותר לאדם להתחבר אל מכלול התורה[1].

כך גם בחינוך. כאשר ההורה מבקש מן הילד דבר ומוסיף לו הסבר, הילד מפתח אמון בדרישות ההורה. גם כאשר יבוא יום שבו ההורה יבקש ממנו דבר שהוא לא יוכל להסביר לילד, או שההסבר לא יתיישב על ליבו, הילד כבר יידע מתוך הניסיון המצטבר שהוריו אינם מבקשים ממנו דברים ללא טעם. ישנה משמעות לכך שהילד יודע שבדרך כלל כאשר הוריו מבקשים ממנו דבר, יש להם סיבה טובה שבגללה הם מבקשים אותו.

יש הורים שאינם טורחים להסביר לילדים, מפני שהם סבורים שהילדים אינם מבינים. מחשבה זו אינה נכונה כלל. ילדים מבינים בדרך כלל הרבה יותר ממה שההורים מניחים. הגישה אל הילד צריכה להיות בדומה לאדם מבוגר, אלא שיש להוריד את הדברים לרמת ההבנה שלו. כמו שאדם מבוגר מבקש מחבירו לעשות דבר מסוים, והוא צריך להסביר לו מדוע הדבר נצרך, כך נכון להתנהג גם עם ילדים.

גם כאשר קשה לילד לבצע את הבקשה מפני עצלות או קושי אחר, אפשר לעזור לו באמצעות הסבר. ההורה יכול לשאול את עצמו: אילו אני הייתי במקומו, ולא היה לי חשק לעשות את הדבר שאני מבקש ממנו, מה היה משכנע אותי לעשות את הדבר הזה? לאחר מכן עליו לנסות להעביר לילד את אותו רעיון בדרך שמתאימה לגילו ולהבנתו. לדוגמה, כאשר הילד צריך ללכת לישון בשעה מסוימת, אפשר להסביר לו בפשטות שאם הולכים לישון מאוחר, קשה יותר לקום בבוקר, והוא יהיה עייף מאד בגן או בבית הספר. ולכן אם צריך לקום בזמן, צריך ללכת לישון בזמן. חשוב שהילד יבין שהוא אינו הולך לישון רק מפני שאבא או אמא רוצים שהוא ילך לישון. הוא עושה זאת מפני שיש לכך הצדקה מצד עצמה. אמנם עצם העובדה שההורה ביקש דבר מסוים היא סיבה מספקת לילד לשמוע בקולו. אבל מבחינה חינוכית יש מעלה בכך שהילד יבין גם את הטעם של הדברים ויעשה אותם מפני שהוא עצמו מבין את חשיבותם. כך אנו בונים אצלו את היכולת לעשות את הדבר הנכון גם כאשר ההורה אינו עומד לידו.

הדברים מקבלים חשיבות מיוחדת בגיל ההתבגרות. כאשר נער מרגיש שהוריו אינם דורשים ממנו דברים באופן שרירותי, אלא הם גם משתפים אותו בשיקולים העומדים מאחורי דרישותיהם, נוצרת מערכת יחסים בריאה יותר. הוא מתחיל לראות את הוריו לא רק כמי שמצווים עליו, אלא גם כמי שיכולים להדריך אותו. מתוך כך, כאשר יתעוררו אצלו שאלות והתלבטויות, הוא יוכל לפנות אליהם. הוא יוכל לשתף אותם בלבטיו, לסמוך על שיקול דעתם, לשמוע את דעתם ולהיעזר בהם. זו אחת המטרות החשובות של הסבר נכון: לא רק לגרום לילד לבצע את הבקשה הנוכחית, אלא לבנות לאורך זמן אמון בהורה ובשיקול דעתו.

המשמעות השלילית של חוסר בהסברים

לעומת זאת, כאשר הילד מתרגל לכך שההורים מבקשים ממנו דברים בלי להסביר לו כלל, הוא עלול להגיע למסקנה ולתחושה שהבקשות הללו שרירותיות. הוא אינו מבין מדוע עליו לעשות אותן, וממילא הוא עלול לפתח התנגדות פנימית. התנגדות זו יכולה להביא למאבקי כוחות, שאינם הכרחיים כלל. במקרים קיצוניים יותר, הילד עלול לחוות את דרישת ההורה כהפגנת כוח: ההורה משתמש בסמכות שיש לו על מנת לבקש מן הילד כל דבר העולה על רוחו. כאשר ילד מגיע לחוויה כזו, הקושי כבר אינו קשור לבקשה המסוימת. הוא מתחיל להתנגד לעצם הסמכות.

דברים אלו נכונים גם לגבי אמירות כגון: “כשתגדל תבין”. פעמים רבות ההורה אומר זאת מפני שהוא באמת חושב שהילד עדיין אינו מסוגל להבין. אולם אמירה כזו אינה גורמת לילד לחכות בסבלנות עד שיגדל. בדרך כלל היא רק מעוררת בו כעס וחוסר אמון. הילד שומע בעצם: “אין לי צורך להסביר לך”. הוא אינו מקבל תחושה שהדבר מורכב מדי להבנה, אלא שההורה אינו מוכן לשתף אותו. אילו ההורה היה מתאמץ מעט, הוא היה מצליח להסביר לילד את הדברים ברמה המתאימה לו.