שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 403 | כד אב תשפ”ו

פרק ה: דוגמה אישית

הילד אינו בהכרח מחפש אמת אלא מחפש שיהיה לו טוב

יש הסבורים כי הכוח המרכזי המניע את בני האדם בעשייתם ובהתקדמותם הוא השאיפה אל האמת. לפי תפיסה זו, כאשר האמת מתבררת לאדם היטב, טבעי הוא שיימשך אחריה ויבחר ללכת לאורה. משום כך מתעוררת פליאה כאשר רואים בני נוער הסוטים מן הדרך, אף בשעה שהם מודעים היטב לאמת הטמונה בה. אולם האמת היא שהחתירה לאמת ולדיוק מושלם היא נחלתם של מעטים בלבד. הרמח”ל כותב שזו היא מדרגתם של “שלמי הדעת” (מסילת ישרים, פרק ד) בלבד, בעוד שמרבית בני האדם נמצאים במדרגות נמוכות יותר. לכן, אין זה נכון לצפות שהאמת לבדה תשכנע כל אדם, וכל שכן ילדים או נערים, לבחור בדרך התורה.

הבנה זו היא יסוד חשוב ביותר בחינוך, ויש להפנים אותה היטב. רוב בני האדם, ובמיוחד ילדים ובני נוער, אינם חיים בתודעה מתמדת של חיפוש אחר אמת מופשטת. עולמם הפנימי מכוון יותר לשאלה פשוטה וישירה: היכן יהיה להם טוב. משום כך ניתן לשמוע אמירות כגון: “גם אם זו האמת – למה שאעשה אותה?” אין זו בהכרח דחייה של האמת, אלא ביטוי לכך שהדבר שמניע את הנפש האנושית הוא הרצון שיהיה לה טוב. כאשר ההורים מבינים זאת, הם יכולים לכוון את השדר החינוכי: אין להסתפק בהצגת האמת בלבד, אלא יש להאיר לילד שגם בתוך עבודת ה’ טמון טוב גדול ומשמעותי עבורו.

את הרצון לטוב יש לחבר אל הטוב האמיתי שהוא שמחת הנשמה

הרצון הטבעי של האדם שיהיה לו טוב איננו פגם שיש לדכא, אלא נקודת אמת יסודית. הקב”ה חפץ להיטיב לברואיו: “טוב ה’ לכל” (תהילים ***). זוהי אף תכלית הבריאה, כפי שמבאר הרמח”ל: “מה שהורונו חכמינו זכרונם לברכה הוא שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה’ ולהנות מזיו שכינתו, שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להמצא” (מסילת ישרים, פרק א). האדם נברא כדי להתענג על ה’, שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל[1]. ממילא, הרצון לטוב הוא חלק מהכוונה האלוקית בבריאת האדם. כשם שאין מקום להחליש תכונה זו, כך אין מקום להכניעה; הדרך הנכונה היא לכוון אותה, להשתמש בה כמנוף להתעלות ולהתחברות אמיתית לעבודת ה’.

לשם כך צריך לעזור לילד ולנער לברר מהו אותו ‘טוב’ אשר הוא מבקש, ומהו מקורו. חשוב מאוד להעמיד יסוד ברור ועמוק – האושר והשמחה האמיתיים של האדם אינם תלויים בגורמים חיצוניים, אלא בשמחת הנשמה. לא פעם שומעים עדויות מפי אנשים שהגיעו להישגים גדולים במובנים חיצוניים – אנשים מפורסמים, עשירים, בעלי שם והצלחה – ואף על פי כן הם מעידים על עצמם כי בתוך כל ה’טוב’ הזה ליוותה אותם תחושת ריקנות ועצב. היו להם לכאורה כל תענוגות העולם, ובכל זאת חסרה להם שמחה פנימית. תופעה זו מלמדת שיש הבדל מהותי בין ‘הנאה’ לבין ‘שמחה פנימית’. ההנאה אכן מצויה בעולם החיצוני בדברים שהאדם חווה, רואה, טועם ומשיג. אולם השמחה האמיתית אינה נובעת מן החוץ, אלא מן הפנים; היא שייכת לעולמה של הנשמה.

כדי להמחיש זאת ניתן לדמיין כלה ביום חתונתה. מסביבה שפע רב – אולם מפואר, אורחים רבים, סעודה עשירה ותזמורת משובחת. אך ישנה בעיה אחת ‘קטנה’: היא אינה חפצה בחתן. למרות כל התנאים המושלמים לכאורה, מצבה הפנימי קשה מנשוא. כך גם האדם – אם נשמתו אינה מוצאת את מקומה ואת חיבורה האמיתי, לא תוכל כל מעטפת חיצונית, מענגת ככל שתהיה, למלא את החסר. החתן האמיתי של הנשמה הוא הקב”ה, ורק הקשר עמו הוא שמביא אותה לידי שמחתה השלמה.

מכאן עולה יסוד חינוכי עמוק: יש לטפח אצל הילד מודעות והקשבה לעולמו הפנימי, לנשמתו. אין להסתפק בהכוונה חיצונית של התנהגות נכונה בלבד, אלא יש לעורר את הילד לשים לב לנשמתו. יש לדבר על כך באופן גלוי, ללמד על מציאותה היקרה ולהדגיש שוב ושוב את חשיבות ההקשבה אליה. צריך לבנות בבית אווירה שבה יש מקום מכבד לרגש הפנימי ולחיפוש המשמעות. צריך לשים דגש מרכזי בחינוך על הקריאה: “שימו לב אל הנשמה”. הדברים נוגעים לא רק לנער מבוגר אלא יכולים להיות שייכים גם לעולמו של ילד.

אחת הדרכים לטפח זאת היא באמצעות מתן מקום בבית לשירי נשמה, שיש בהם כוח לפתוח את הלב ולעורר את הפנימיות. ישנם שירים שנוגעים במקומות העמוקים של הנפש, ולכן הם מדברים במיוחד אל בני הנוער ומעוררים בהם הזדהות. לצד זאת, יש ערך גדול לסיפורים על חוזרים בתשובה שעברו תהליך פנימי של חיפוש ומציאה – סיפורים של התקרבות מתוך תחושת חסר פנימי, הממחישים כיצד מצאה הנשמה את מנוחתה.

בנוסף לכך, חשוב לפתח אצל הילד את היכולת להקשיב לרצונותיו הפנימיים. לא רק לשאול אותו על חוויותיו במישור החיצוני – האם היה רעב או שבע והאם הוא נהנה – אלא גם להכווין אותו להתבונן במה שנגע בו מבפנים: מה דיבר אליו, מה עורר בו רגש. צריך לפתח איתו שיח על השאלה לאיזה דמות של צדיק הוא מתחבר; מה נגע בו בסיפור שסופר. כאשר משוחחים על ‘איך היה לך בחג’, יש מקום לברר לא רק את התנאים החיצוניים, אלא את התחושה הפנימית שנוצרה ואת החוויה הרוחנית.

גם יצירת חוויות נשמתיות של עומק פנימי יכולה לסייע רבות: נסיעה באישון לילה לכותל או לקברי צדיקים, רגעים של שקט והתבוננות בטבע, תפילה במקום מעורר, מפגש עם צדיקים – כל אלה פותחים שערים בלב ומאפשרים לנשמה להתבטא. כאשר הילד חווה חוויות כאלה, הוא מתחיל להכיר את עולמו הפנימי ומבין שיש בו ממד עמוק יותר מאשר החוויה החיצונית בלבד.

לאחר שמתבססת הבנה זו, מהי נשמה ומהי שמחתה, ניתן להוביל את הנער או הנערה להבחנה ברורה יותר: אכן, יש בעולם דברים מהנים, ואין להתכחש לכך, אך אין בהם כדי להביא לשמחה אמיתית ומתמשכת. השמחה הפנימית שייכת למקום אחר, עמוק יותר, והיא נובעת מן הקשר של האדם עם מקור חייו. מתוך הבנה זו, נעשית הדרך קרובה להביא את הילד (בהתאם לגילו ולרמתו) להכרה שדווקא החיבור לעבודת ה’ הוא טובו האמיתי, ושם מצויה שלמותו, בעזרת ה’.

ישנו גם היבט אחר, שיש נערים שימצאו דווקא בו מנוע להתחברות לעבודת ה’ מתוך תחושה שהיא טובה עבורם. חיי התורה פותחים בפני האדם מסלול של התקדמות מתמדת. אדם החי בתנועה של צמיחה מגלה בקרבו עוד ועוד כוחות, רבדים ויכולות שלא היו גלויים לו קודם לכן. גילוי זה מביא עמו שמחה פנימית עמוקה ואושר שאינו תלוי בגורמים חיצוניים. כאשר נער מתחיל לטעום מטעם זה, ולראות שהדרך שאליה מכוונים אותו הוריו מובילה למקום של התפתחות והתחדשות מתמדת – מתעורר בו רצון פנימי לצעוד בה. הרצון להתקדם טבוע באדם, וכאשר הוא מזהה שהתקדמות זו מצויה דווקא בדרך התורה, הוא נמשך אליה, גם אם עדיין לא הגיע למדרגה שבה האמת לבדה מניעה אותו. פעמים רבות זה בא לידי ביטוי בעצם זה שהנער מתמסר ללימוד תורה ולרכישת ידיעות בעוד ועוד דפי גמרא. הנער מתמלא מעצם ההתקדמות בתורה שבה הוא מוצא את סיפוקו ואושרו.

נקודה נוספת שיש לה כוח משיכה משמעותי במיוחד בגיל הנעורים היא הצורך החברתי. בני נוער מבקשים להרגיש שייכים, רצויים ומקובלים. ניתן להביא נער להבנה הפשוטה שככל שהוא יהיה אדם טוב יותר במידותיו, בהתנהגותו וביחסו לאחרים, כך יהיה גם שמח יותר וגם יזכה לחברה טובה יותר. הדבר אמור לעורר בו רצון להיכנס למסלול של תיקון המידות. וכאשר מתברר לו שתהליך עמוק ואמיתי של תיקון המידות יכול להתקיים בשלמותו רק במסגרת חיי התורה – הוא נמשך אליה באופן טבעי.

חיבור לטוב שבעבודת ה’ תלוי בדוגמה אישית

עיקר היכולת של ההורים להוביל את ילדיהם למקום זה תלויה בעבודת ה’ שלהם עצמם. הילדים לומדים לא רק מהדברים הנאמרים להם, אלא בעיקר מן המציאות שהם רואים לנגד עיניהם. הדרך המרכזית שבה הם בוחנים האם התורה היא “תורת חיים” היא בהתבוננות בהוריהם ובמוריהם – שהם המייצגים עבורם את התורה. כאשר הם חשים, גם אם לא במודע, שעבודת ה’ מרוממת את הוריהם ומעניקה להם שמחה, אושר, אמונה ויציבות – הם מזהים שיש כאן מקור חיים אמיתי. ממילא מתעורר בהם רצון להתחבר אליו. לעומת זאת, כאשר ההורים מלאים בכעסים, בתאוות או בעצבות ומשדרים באופן תדיר תסכולים ולחצים – הילדים אינם חפצים להידמות להם, ואף אינם נמשכים לדרך שהם מייצגים.

מכאן עולה שההורים נדרשים לחיות באמת את עבודת ה’. אין די בקיום חיצוני של מצוות, אלא יש צורך בעבודת ה’ פנימית, חיה ונושמת, המלווה את כל תחומי החיים. עבודת ה’ אינה מסתכמת בשלוש תפילות ביום או בקביעת עיתים לתורה בלבד; היא אמורה להקיף את מכלול החיים – “בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך” (דברים ו, ז; שם יא, יט). התורה באה להתוות דרך חיים שלמה, מלאה בשמחה ובדבקות, המהווה חלופה אמיתית לכל תרבות אחרת. כאשר אדם חי כך באמת, הוא מתחבר לנשמתו וחי חיים של קרבת ה’ פנימית, ודבר זה מקרין באופן טבעי על ילדיו.

השפעה זו קיימת אף לפני גיל החינוך המקובל. עבודת ה’ של ההורים פועלת על הילד כבר בגילאים צעירים מאוד, ואף קודם לכן. חז”ל שיבחו את אמו של רבי יהושע בן חנניה על כך שהייתה מביאה את עריסתו לבית המדרש כדי שישמע דברי תורה (אבות פ”ב מ”ח; ירושלמי יבמות א, ו). בדורות האחרונים אף נתגלו ממצאים המלמדים על השפעה כבר בשלב מוקדם מאוד של חיי הילד, עוד בזמן ההיריון[2]. כל מה שהילד קולט מסביבתו משפיע על נפשו ומעצב אותה.

הדוגמה האישית משפיעה יותר מהדיבורים

לעומת זאת, כאשר הילד חש בפער בין דרישות ההורים ממנו לבין המציאות שבה הם עצמם חיים בתחום המידות או בקיום המצוות – הדבר עלול לפגוע באמון שלו. הוא מרגיש שיש כאן חוסר התאמה, ולעיתים אף סתירה, בין הדיבור לבין החיים. תחושה זו מערערת את יסוד הקבלה של דברי ההורים.

בעומק העניין, הורה שאינו חי בתנועה של התקדמות רוחנית ובתיקון המידות מצוי בסתירה למהות החינוך עצמו. מהות החינוך היא להוביל את הילד למקום אמיתי ושלם יותר. כאשר ההורה אינו שואף לכך בעצמו, נמצא שהוא דורש מן הילד דבר שאינו דורש מעצמו. הילדים חשים בכך היטב, ולעיתים אף ביתר חדות מן ההורה עצמו. הם חווים את חוסר האותנטיות, ועלולים להסיק מכך שהדרך המוצגת להם אינה אמיתית בעיני הוריהם. כאשר הם מתבגרים ונעשים עצמאיים, הם עלולים לבחור לעזוב דרך זו ולחפש לעצמם דרך אחרת הנראית בעיניהם טובה יותר. גם אם הם לא יבחרו בדרך אחרת, הם עלולים לצמוח בדיוק לאותה דרך חיים שהם ראו אצל הוריהם – חיים ללא שאיפה להתקדמות והתעלות, תיקון המידות וקרבת ה’. ילדים שגדלו כך עשויים להמשיך את דרכם של הוריהם בחינוך ילדיהם שלהם, ולדבר איתם באופן חיצוני ומנותק מדוגמה אישית על חשיבות ההתקדמות ועבודת ה’.

חז”ל רמזו לעומק השפעה זו באומרם שהבן הוא “כרגלי אביו” (ע”פ עירובין ע’ ע”ב). משמעות הדברים היא שההשפעה המרכזית על הילד נובעת מן ההרגלים וההתנהגות בפועל, יותר מאשר מן הדיבורים וההסברים. כאשר האב שמח – השמחה נטמעת בילדיו; כאשר הוא כועס – הכעס חודר אליהם, עוד בטרם יבינו את סיבתו. לכן, גם אם ההורה מרבה בדברי מוסר או בלימוד משותף, כל עוד דפוסי ההתנהגות אינם מתוקנים – ההשפעה העיקרית תהיה מן ההתנהגות עצמה. במקרים כאלה, גם אם מצליחים לרסן את הילד באמצעים חיצוניים, הנטייה הפנימית אינה נעלמת, והיא עשויה לפרוץ שוב.

בדומה לכך כתב החזון איש כי “גדול שימושה מלימודה” (אמונה ובטחון פ”ד, אות טז) – כלומר, הילד לומד מן ה“שימוש”, מן ההתנהלות החיה של ההורה, יותר מאשר מן הלימוד המילולי. כאשר אב כועס על בנו על כך שלא התפלל, המסר החזק שהילד מקבל הוא שהכעס הוא דרך לגיטימית, יותר מאשר החובה להתפלל. הוא מפנים שכאשר משהו לא מוצא חן בעיני אבא, הדרך היא לכעוס. יתרה מזו, לעיתים ניתן לראות באופן ברור שהתנהגותו של הילד היא כהעתקה של התנהגות הוריו.

העיקר איננו שלמות אלא שאיפה להתקדמות והתעלות

מתעוררת אפוא השאלה: כיצד ניתן להתמודד עם מציאות זו, והרי אין אדם מושלם? הלא: “אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא” (קהלת ז, כ), ולכל אדם באשר הוא אדם יש מידות ומעשים שאינם מתוקנים! התשובה לכך היא שהעיקר הוא להיות במהלך של עבודה וחשבון נפש: “עכשיו כשנברא – יפשפש במעשיו” (עירובין יג ע”א). על האדם לבחון את מעשיו, לזהות את חסרונותיו ולשאוף לתקנם. עליו להתבונן למשל במקורות הכעס, לנסות להבין את שורש הגאווה, ולחפש דרכים אמיתיות לתקן את עצמו. האדם נקרא “מהלך”, משום שהוא משתדל להתקדם כל הזמן (ראה קדושת לוי, פרשת בשלח ד”ה ***). על אדם זה אמרו חכמים: “כל השָׁם (הבודק) אורחותיו – זוכה ורואה בישועתו של הקב”ה” (מועד קטן ה’ ע”א). כאשר ילד קולט שהוריו עובדים ומשתדלים לשפר את עצמם, הוא בעיקר לומד ומפנים את חשיבות ההשתפרות ולא את מקומם הלא מתוקן העכשוי. גם אם הוא יבחין אצלם למשל בכעס, הוא לא ילמד לכעוס, אלא הוא ילמד שכעס זו מידה שעובדים עליה ומתאמצים לתקן אותה.

מכאן נובעת אחריות עמוקה: ההורים אינם יכולים להיסחף עם שגרת החיים מבלי להתבונן בעצמם. עליהם לבחון את עבודת ה’ שלהם, הן ביחס שלהם לבורא והן ביחס שלהם לזולת, בתוך המשפחה ומחוצה לה. היחס של ההורה לבוראו יתברך מתגלה בשלושה ערוצים מרכזיים ויסודיים בעבודת ה’ –תורה, תפילה וקיום מצוות. אלו הם המקומות שבהם ניכרת ביותר עמידתו של האדם מול קונו. היחס אל התורה אינו מתמצה בידיעה בלבד, אלא מתבטא באופן מעשי ומתמשך: בקביעת עיתים לתורה מתוך נאמנות והתמדה, בכבוד עמוק כלפי התורה עצמה, ובהערכה אמיתית לתלמידי חכמים הנושאים את דברה. כאשר אדם אינו מכבד את נושאי התורה, הרי שבפועל הוא מעביר שדר של זלזול גם בתורה עצמה, והדבר מקרין באופן ישיר על ילדיו. במקביל לכך, נבחן יחסו של האדם לבוראו גם דרך התפילה. אין לראות בתפילה עוד משימה בתוך סדר היום, דבר שצריך “לסמן עליו וי” ולסיים. התפילה היא הרגע העיקרי ביום שבו האדם נעמד לפני ה’ יתברך, מלך מלכי המלכים. אין זו אמירה רעיונית בלבד, אלא מציאות חיה וקיימת, שככל שהאדם מעמיק בה ומפנים אותה, כך משתנה כל אופן תפילתו – בכוונה, בריכוז, ובתחושת העמידה לפני ה’. תודעה זו אינה שייכת רק לתפילת העמידה, אלא נמשכת לכל ברכה וברכה, גם בברכות הנהנין וכיוצא בהן, שבהן האדם פוגש את קונו בתוך שגרת חייו. ישנם רבים שהעידו עד כמה נחרת בלבם הַמַּרְאֶה המראה של אמם או סבתם בשעת הדלקת הנרות. למשך שנים רבות השפיע עליהם הזיכרון כיצד הן עמדו בתפילה עמוקה, ברגש ובדמעות, וביקשו על בניהן ועל חינוכם. חוויות אלו יוצרות רושם עמוק ומתמשך, והן מעצבות את עולמם הפנימי של הילדים הרבה מעבר למה שנדמה. לכך שייך גם היסוד הכולל של קיום המצוות. האופן בו ההורים מקיימים את המצוות משפיע מאוד על הילדים, הן מההיבט של ההקפדה בקיום המצוות והן מההיבט של השמחה בקיום המצוות. ההקפדה על קלה כבחמורה בקיום המצוות משדרת לילדים את מידת יראת השמים שיש להורים, ואת מידת הכניעה שהם חווים מלפניו יתברך. ואילו השמחה בקיום המצוות, מראה לילדים עד כמה ההורים באמת חווים את השמחה בעבודת ה’.

היחס של ההורה לזולתו מתגלה גם הוא בכמה מעגלים, שכל אחד מהם מהווה יסוד חינוכי בפני עצמו. בראש ובראשונה – היחס בין ההורים עצמם. זהו הקשר הקרוב והאינטנסיבי ביותר. בו מתגלות בדרך כלל הפנים האמיתיות של האדם, שלפעמים אינן באות לידי ביטוי מול אנשים אחרים. כאשר שוררים בין בני הזוג אהבה וכבוד הדדי, הדבר מעיד בדרך כלל על מידות מתוקנות ועל עבודה פנימית נכונה. הילדים קולטים זאת בעומק ליבם ומפנימים את הדגם הזה כיסוד לחייהם.

המעגל השני הוא היחס של ההורים אל ילדיהם. יש הורים הסבורים שהאחריות לחינוך מקנה להם היתר לנהוג בילדים באופן שאינו מתוקן, ולעיתים אף להצדיק התנהגויות אלו בשם החינוך. אולם האמת היא שהילדים רגישים מאוד ויודעים להבחין היטב בין חינוך הנובע מאהבה אמיתית, אכפתיות ודאגה כנה לטובתם – לבין מצבים שבהם ההורה פורק מתחים, כעסים ותסכולים אישיים. הבחנה זו משפיעה עמוקות על האמון של הילד ועל האופן שבו הוא קולט את המסרים החינוכיים.

המעגל השלישי הוא היחס של ההורים כלפי שאר האנשים שמחוץ למשפחה. האופן שבו ההורים מדברים על אחרים, מתייחסים אליהם בפניהם ושלא בפניהם, נוהגים בכבוד או חלילה בזלזול – כל אלו נרשמים בנפשם של הילדים ומשפיעים על עיצוב אישיותם. יש לזכור כי היחס שבין אדם לחברו אינו תחום צדדי בעבודת ה’, אלא יסוד מרכזי ובסיסי בה. ככל שהאדם חי תודעה זו באופן מתוקן, ומיישם אותה במידות טובות ובמעשים נכונים, כך הוא מקרין זאת אל ילדיו ואל סביבתו, ובונה בית של עבודת ה’ אמיתית ושלמה.

אמנם, הבחירה החופשית של הילד אינה מתבטלת לעולם. אך הניסיון מלמד שכאשר ההורים חיים חיי אמונה ועבודה פנימית – יש בכך כוח גדול למשוך את ליבו של הנער. ולעומת זאת, כאשר יש פער בין הדברים לבין החיים – הדבר עלול להרחיקו.

חשוב להדגיש: אין הכוונה לדרוש מן ההורה שלמות. עיקר הדוגמה האישית אינו להיות צדיק גמור, אלא להיות אדם השואף להשתלם בעשיית רצון ה’. כאשר הילד רואה הורה המתאמץ, מתקדם, מודה בטעויותיו ואף מבקש סליחה כאשר צריך – הוא לומד שעבודת ה’ היא דרך חיים אמיתית, השייכת לכל אדם. דווקא דמות כזו מעניקה לו כוח, משום שהיא מראה לו שגם הוא, על כל חסרונותיו, יכול ללכת בדרך זו ולהתקרב אל ה’.

[1] יש להרחיב הרבה בעניין מהותי זה, וכאן נסתפק בהצגת חלק קטן מהמקורות בתורה ובדברי חז”ל וגדולי הדורות. בתורה נכתב: “ויצונו ה’ לעשות את כל הַֽחֻקִּים האלה ליראה את ה’ אלוקינו לטוב לנו כל הימים לְחַיֹּתֵנוּ כהיום הזה” (דברים ו, כד). בחז”ל נאמר: “אמר לה הקב”ה (לכנסת ישראל): בתי, י”ב מזלות בראתי ברקיע… וכולן לא בראתי אלא בשבילך” (ברכות לב ע”ב), וכן: “כלום נתת לנו יצר הרע אלא שנכוף אותו ונקבל שכר … יצא פתק מהשמים שהיה כתוב בו אמת (כלומר, מסכים אני עמכם)” (יומא סט ע”ב, מתורגם ע”פ רש”י). וכן מופיע במדרש: “הקב”ה נמלך במלאכים, אמר להן: עולם אני מבקש לבראות. אמרו לו: למה? אמר להן: בשביל עם אחד שנקרא ישראל… אמרו לו: רבונו של עולם, מה עשה לך העם הזה שאתה כל כך מחבבו” (ילקוט שמעוני בראשית רמז יז).

וכן מצאנו רבות בדברי רבותינו הראשונים. רש”י כותב: “בשבילנו בראת עולמך קרעת לנו את הים וחשבת מרחוק להטיב לנו” (רש”י תהילים מ, ו). ראב”ע כותב: “כי אלה המצות אינם לצרכו, כי אם לטוב לנו כל הימים לחיותנו” (פירוש ראב”ע הארוך, שמות כ, א). וכן כותב הרמב”ן: “שאפילו הלולב והסוכה והתפילין שצוה בהן שיהו לאות על ידך ולזכרון בין עיניך כי ביד חזקה הוציאך ה’ ממצרים, אינן לכבוד ה’ יתברך, אבל (-אלא) לרחם על נפשותינו… והכוונה בכלם לטוב לנו, ולא לו יתברך ויתעלה” (רמב”ן דברים כב, ו; הובא גם בחינוך סי’ תקמה).

כך נקטו גם גדולי האחרונים באינספור ספריהם: השל”ה כתב: “ותכלית הבריאה היתה מאתו ברוך הוא בנדבה בטובו הגדול להטיב לזולתו, שיכירו אלקותו יתברך ואז יהיו דבקים בו בהנצחיות, כי זוהי תכלית שכר המקווה, והעונש שברא השם יתברך, לא היה עצם הכונה בעבור העונש, רק בעבור השכר” (של”ה, תולדות אדם אות קסו). וכן הוסיף: “ברא הקדוש ברוך הוא כל העולמות בנדבה כדי להיטיב לזולתו. ותכלית הבריאה בשביל ישראל שיקבלו את התורה, ואז יכירו וידעו שמו וישתמודע אלקותו לטוב להם, ובהם יזכו לטוב הנצחי” (שם, מסכת פסחים אות שמ). במהר”ל מופיע: “הטוב לישראל הוא רצונו יתברך” (דרך חיים, אבות פ”א מ”ג). המלבי”ם כתב: “שתכלית כל הבריאה היה כדי שיגלה מדת טובו ושימצאו נבראים שייטיב עמהם, שעל זה נאמר בכל מעשה בראשית: ‘וירא אלוקים כי טוב'” (מלבי”ם שמות לג, יט). וכן: “וכל חפץ הקדוש ברוך הוא בבריאת עולמו היה כדי שיוכל להיטיב לבריותיו” (שם דברים ה, כו). וכן כתב גם ר’ שלמה אלישיב זצ”ל בעל הלשם (נדפס בקובץ ישורון יח עמ’ פז): “עיקר בריאת העולם הנה היה כדי להיטיב עמהם”; ועוד רבים.

כיוצא בזה הדגישו והרחיבו מאוד בתורת החסידות. המאור עינים כתב: “ומטבע הטוב להיטיב ורצה בבריאת העולם להיטיב לנבראים ושיכירו כח מלכותו ויתענגו מזיו כבודו ולכוונה זו ברא את העולמות” (מאור עיניים לך לך ד”ה אך דנודע), וכן: “כוונת הבריאה היתה כי מטבע הטוב להטיב כמו שאמר הכתוב ‘טוב ה’ לכל’ גו’, ועל כן ברא העולמות לשיוכלו הבריות ליהנות מטובו, ועיקר הטוב הוא מה שמתענגין ישראל בעשיית מצותיו ובזה מתענגים על ה’ ואז גם הוא מקבל תענוג מזה” (שם וישב ד”ה אמנם). בנועם אלימלך מופיע: “והבריאה היתה כדי להטיב לברואיו” (נועם אלימלך האזינו ד”ה או יאמר האזינו). וכן כתב גם בקדושת לוי: “הכלל, השם יתברך ברא העולם בכדי להשתעשע בישראל, וכדי לרחם עליהם… ונמצא השם יתברך ברא העולמות בשביל ישראל, ונמצא כל הברואים צריכים לעשות מה שהוא טובות ישראל, כשהם מסתכלין בשורשם על מה נבראו” (קדושת לוי בשלח ד”ה וברוח אפיך). בדרך זו גתב גם בבאר מים חיים: “(האדם) נברא להתעלה למעלה מטבע העולם ולהתענג מעין עולם הבא, שזה תכלית כל האדם” (באר מים חיים בראשית כד, לה). וכן כתב האוהב ישראל: “עיקר כוונת תכלית הבריאה היה כדי להיטיב לכל הנבראים ולהפיק רצונם של כל אחד ואחד” (אוהב ישראל יתרו ד”ה משה ידבר). ונסיים בדברי המאור ושמש: “כי זה היה תכלית הבריאה, להיטיב לברואיו” (מאור ושמש נח ד”ה והנה אמרו).

[2] חלק ממחקרים אלו מופיעים בספר המהפך (ח”א עמ’ 146), ויש להם רמז בגמרא בגמרא (יומא פג ע”א).