שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 393 | יג סיון תשפ”ו

(א) שִׁיר הַמַּעֲלוֹת מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה’: (ב) ה’ שִׁמְעָה בְקוֹלִי תִּהְיֶינָה אָזְנֶיךָ קַשֻּׁבוֹת לְקוֹל תַּחֲנוּנָי: (ג) אִם עֲוֹנוֹת תִּשְׁמָר יָהּ ה’ מִי יַעֲמֹד: (ד) כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה לְמַעַן תִּוָּרֵא: (ה) קִוִּיתִי ה’ קִוְּתָה נַפְשִׁי וְלִדְבָרוֹ הוֹחָלְתִּי: (ו) נַפְשִׁי לַה’ מִשֹּׁמְרִים לַבֹּקֶר שֹׁמְרִים לַבֹּקֶר: (ז) יַחֵל יִשְׂרָאֵל אֶל ה’ כִּי עִם ה’ הַחֶסֶד וְהַרְבֵּה עִמּוֹ פְדוּת: (ח) וְהוּא יִפְדֶּה אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל עֲוֹנֹתָיו:

“מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה'” – לקרוא אל ה’ מהמעמקים החשוכים האישיים והכלליים

מיקומו של המזמור ברצף שירי המעלות טעון ביאור

מזמור זה מבטא תחנונים הנאמרים ממקום נמוך ביותר: “שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה'” (פס’ א). כפי שהוזכר בביאור מזמורים קודמים, שירי המעלות אינם מסודרים באופן אקראי. הם רצף של ‘מעלות’ ומדרגות שדוד מציב כיסוד להתקדמות בתהליך הגאולה ובניין בית המקדש. אולם במזמור זה הרצף והעלייה לכאורה לא ברורים. במזמורים הקודמים דובר על פסגות של שלווה ונחת. במזמור הקודם דובר על כך שהקב”ה מקצץ את עבות הרשעים וכל שונאי ציון נסוגים בבושה. במזמור שלפניו תוארה מציאות של אדם ירא שמים האוכל מיגיע כפיו ומשפחתו סביב לשולחנו, והוא מבורך בברכת ציון וטוב ירושלים. מזמור קכז תיאר בנים שהם נחלת ה’ ושכר פרי הבטן, והם כחיצים ביד גיבור. גם במזמורים מוקדמים יותר, דובר על השמחה הנפלאה שבעלייה לבית המקדש, ועל שיבת ציון שתמלא את פינו בשחוק. כיצד לאחר כל אלו מגיעים במזמור כאן לקריאה ממעמקים, לתחנונים ולצורך לקוות ולייחל לסליחה ומחילה?

נפילה למעמקי החטא היא מובנית באדם מעצם הבחירה החופשית

נראה שדוד המלך מעביר כאן מסר חשוב. המסר הזה נכון הן ברובד האישי של כל אדם, והן ברובד הכללי של גאולת ישראל. ברובד האישי, דוד מלמד אותנו שחטאים ונפילות הם חלק מובנה מחיי האדם, מעצם היותו. רק לעתיד לבוא יבואו “שָׁנִים אשר תאמר אין לי בהם חפץ” (קהלת יב, א), שבהם לא יהיו שום חטאים ושום יצר הרע (שבת קנא ע”א). אך זה יהיה כבר בעולם השכר, ולא בעולם הבחירה. בעולם הבחירה אמורה להיות התמודדות תמידית[1]. לבני האדם ניתנה בחירה עמוקה ושורשית, שמעצם טבעה כוללת גם את האפשרות לחטוא וליפול. הבחירה החופשית הזו היא מתנה ייחודית שמייחדת את בני האדם מכל הברואים, ואפילו מהמלאכים הקדושים. אולם זה אומר שבהכרח האדם לא יצליח תמיד לבחור בטוב: “כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא” (קהלת ז, כ). ההתמודדות הזו היא מה שנותן לאדם את המשמעות ואת הערך האמיתי שלו. ייעודו של האדם כרוך במאמץ לבחור בטוב ולא להתפתות או להימשך אחרי הרע, וכן להתגבר ולהלחם כדי לכבוש את הרע ולהשליט את הטוב. אפילו בתחילת ימות המשיח תהיה תקופה משמעותית שבה ימשיכו להיות התמודדויות עם ירידות, חטאים ועוונות, כי זו מציאות מובנית בבני האדם. לכן למרות שדוד נמצא כבר בשלב גבוה מאוד בשירי המעלות, הוא בוחר לשורר דווקא כאן על עוונות ומעמקים.

כנגד המציאות הזו של הבחירה והעוון, ניתנה מתנה ייחודית נוספת – שהיא התשובה. האדם לא אמור להישאר בחטאים ועוונות, אלא יש לו את היכולת לייחל ולקוות לסליחת ה’. יש לו דרך להתכפר ולהיסלח ולהתחדש בעמידתו הרצויה לפני ה’.

גם התשובה עצמה דורשת מאמץ ובחירה. משום כך דוד מדבר כאן על “מעמקים” בלשון רבים. המעמקים הם כפולים: מצד אחד עומק של חטא שעשויים ליפול בו, ומצד שני עומק של יגונות וצער שנגזרים מתוך העוונות הללו. כשאדם נופל למעמקי החטא, יש לו אפשרות להתייאש, להתמרמר, וכביכול ‘להעלב’ מכך שהוא נפל. הוא עלול ‘להפיק לקחים’ ולהגיע למסקנה שהוא לא מסוגל, שזו הייתה תמימות לחשוב שהוא יצליח, ובפרט אם הוא כבר נכשל כמה פעמים. אך יש לאדם גם אפשרות לבחור בדרך אחרת. הוא יכול להפוך דווקא את המעמקים הללו לנקודת קריאה אל ה’.

זו לא נקודת בחירה פשוטה אם לעשות כך או כך. כשהאדם נמצא במעמקים בדרך כלל גם אין לו כוח, וההנעה הפנימית שלו חלשה מאוד. גם האמון שלו שה’ ישמע אליו עלול להיות חלש, לאחר שהוא במו ידיו הביא על עצמו את הנפילה. בשביל להאמין בכוחה של תשובה צריך להרגיש את קרבת ה’ ואורו, וצריך אמון גדול בזה שה’ יתברך רוצה לקרב את האדם ולסלוח לו. את החוויה הזו הרבה פעמים אין בשעת הנפילה למעמקים.

דווקא החידלון שבמעמקים מחזק באמונת התשובה

כדי להצליח לעלות מהמעמקים, האדם צריך קודם כל להודות בנפילות והחטאים ולהכיר בהם. אם הוא מנסה להצדיק את עצמו ולהתכחש לנפילות שלו, הוא לא יוכל לעלות מהם. רק כשאדם מבין שהחטא קיים ואפילו מֻבְנֶה בו בעצם היותו, הוא יוכל לבחור בתשובה ובבקשת סליחה.

באופן מפתיע, מה שיכול לחזק אותו לבחור כך זו דווקא המציאות של המעמקים. דווקא הנמיכות והחידלון שמורגש כל כך חזק לאחר החטא, יכול לסייע לאדם. העובדה שהוא כל כך חדל וחסר יכולת לבטוח בעצמו, היא זו שצריכה גם לתת לו את האמונה החזקה שה’ רוצה לסלוח לו ולקבל את תשובתו. המציאות המוחשית הזו מוכיחה ומכריחה את קיומן של התשובה והסליחה. כי אם אין סליחה, ו”אם עונות תִּשְׁמָר יה”, אז “ה’ מי יַעֲמֹד” (פס’ ג). אם ה’ ישמור את העוונות ולא יסלח, אין מי שיכול לעמוד בזה. אם אין סליחה, כולם אמורים להתייאש לגמרי, ולא יהיה מי שיוכל לירא את ה’ – “כי עִמְּךָ הסליחה למען תִּוָּרֵא” (פס’ ד).

מתוך כך, המעמקים שהאדם נמצא בהם יכולים להפוך לקריאה אל ה’, לדיבור אליו וליצירת קשר איתו – “ממעמקים קראתיך ה'”. ומתוך הקריאה הזו מגיעה הסליחה. היא לא מתרחשת מאליה. דוד גם לא מתאר במזמור תעניות או גלגולי שלג שיש לעשות ואז העוון נסלח. מה שיש כאן זה: “קראתיך ה’. ה’ שִׁמְעָה בקולי תהיינה אָזְנֶיךָ קַשֻּׁבוֹת לקול תחנוני” (פס’ א-ב). יש כאן שיח וקשר. האדם קורא לה’ וה’ שומע ומקשיב, ודווקא מתוך כך מתחוללת הסליחה.

דוד גם מדגיש: “כי עִמְּךָ הסליחה” (פס’ ד). הסליחה היא רק מאת ה’. היא לא תלויה באף גורם אחר, לא במידת הדין ולא בשטן המקטרג. האדם לא אמור לְרַצּוֹת אף אחד כדי לזכות בסליחה של ה’. ה’ שברא את המקטרג הוא זה שברא את הסליחה. זו סמכות מיוחדת שלו שלא מותנית ולא תלויה בשום גורם אחר מבלעדיו. לא צריך סיגופים ותעניות, ולא פעולות שונות ומשונות כדי למצוא חן בעיני מלאכי השרת או צדיקים מעולם האמת. דוד המלך מלמד אותנו שרק אל ה’ צריך לפנות כדי שיסלח, והוא מרבה לסלוח ורוצה תמיד בתשובה ובסליחה. וכן מפורש בפסוקים רבים: “סלח נא לעון העם הזה כְּגֹדֶל חסדך” (במדבר יד, יט), “יַעֲזֹב רשע דרכו ואין און מַחְשְׁבֹתָיו וְיָשֹׁב אל ה’ וירחמהו ואל אלוקינו כי ירבה לסלוח” (ישעיהו נה, ז), “שַׂמֵּחַ נפש עבדך כי אליך ה’ נפשי אשא. כי אתה ה’ טוב וסלח ורב חסד לכל קֹרְאֶיךָ” (תהילים פו, ד-ה). המלבי”ם (בביאורו לתהילים קל, ד) עמד על כך שבכל התנ”ך לא מופיע אף פעם שאדם סולח. בכל מקום הסליחה מיוחסת לה’ בלבד. אצל אנשים יש התרצות, ויש “שא נא פשע אחיך” (בראשית נ, יז), וכיוצא בזה. אבל סליחה שזו מחיקה מוחלטת של מה שהיה – יש רק אצל ה’. ה’ הוא היחיד שסולח, והוא גם היחיד שזה תלוי בו.

הדבר מקביל לפסוק שלקראת סוף המזמור: “יחל ישראל אל ה’ כי עם ה’ החסד והרבה עִמּוֹ פדות” (פס’ ז). עם ה’ הסליחה, ועם ה’ הפדות. הוא מנהל את העולם, ולא אף אחד אחר. לכן הוא זה שיכול בחסדו לסלוח. דוד מדגיש גם את הקשר שבין הסליחה והחסד. יש בעולם קשר נצחי בין הבחירה של האדם, הסליחה של ה’ והחסד של ה’. הכל תלוי אחד בשני. בלי הבחירה של האדם אין קיום לעולם, והוא מאבד את משמעותו. אולם בגלל יכולת הבחירה, אין לעולם קיום בלי הסליחה של ה’ על חטאי האדם. והסליחה הזו היא חסד גמור של ה’, מעבר לכל היגיון. כלומר ללא חסדו וטובו של ה’ בקבלת התשובה, העולם לא יכול להתקיים. 

דוד מקפיד לחבר את נפשו אל התובנות שהוא מאמין בהן

כדרכו של דוד המלך, הוא לא מסתפק בהבנה שכלית של התובנות החשובות שהוא מנחיל. הוא מקפיד תמיד שהנפש שלו תהיה מחוברת לכל מה שהוא עובר, מאמין וחושב. בספר תהילים הוא מתייחס יותר מ-100 פעמים ל’נפשי’: “מה תשתוחחי נפשי ומה תהמי עלי” (תהילים מב, יב; שם מג, ה). הוא מודע היטב לכך שיש ‘אותו’ ויש את ‘נפשו’, והוא כל הזמן משתדל שהיא תהיה מחוברת אליו. רק בגלל  הגישה המיוחדת הזו של דוד הוא זוכה לכך ש”צמאה לך נפשי, כמה לכך בשרי” (שם סג, ב), ו”נפשי תַעֲרֹג אליך אלוקים” (שם מב, ב). אפילו הנפש הנמוכה אצלו מתעלית למקום של כיסופים לה’. גם כאן במזמור דוד מבטא את החיבור שלו יחד עם נפשו: “קויתי ה’ קִוְּתָה נפשי” (פס’ ה). לא רק הוא מקווה לה’, אלא נפשו. שניהם במצב של קיווי וייחול לה’, מתוך אמונה חזקה ופנימית שה’ שומע בקול תחנוניו והוא סולח ולא שומר את עוונותיו.

דוד ממשיך ואומר: “נפשי לה’ מִשֹּׁמְרִים לַבֹּקֶר שֹׁמְרִים לַבֹּקֶר” (פס’ ו). המפרשים עמדו על הכפילות שיש בפסוק הזה, וכן על משמעות הדימוי והאמירה שנפשו ‘משומרים לבוקר’. רש”י כותב שמדובר על הציפיה לגאולה הנקראת בוקר, וישראל מצפים וחוזרים ומצפים “קץ אחר קץ”. נראה שכוונתו לקץ שֶׁנִּכְזַב ועוד קץ שנכזב, או שהכוונה היא לקץ גלות מצרים, קץ גלות בבל והקץ האחרון. אבן עזרא מפרש שהדימוי הוא לשומרים שמחכים שיגיע כבר סוף משמרתם בבוקר, “וטעם להזכירו פעמיים כי הם מחזיקים נפשם ומנחמים לבם כי יישנו לבוקר”. כלומר השומרים כל הזמן חוזרים ומחזקים את נפשם ומנחמים את ליבם שכשיגיע הבוקר הם ילכו לישון[2]. רד”ק מבאר שדרך חסידי ישראל להתפלל על הגאולה כל לילה ולילה לפנות בוקר.

כל הפירושים הללו נכונים, אולם נראה שניתן לבאר גם באופן נוסף שקרוב יותר לפשוטו של מקרא. המשל של “שֹׁמְרִים לַבֹּקֶר” מכיל שני יסודות מהותיים. האחד, הוא שהבוקר יגיע בבירור. אין שאלה או התלבטות אם הבוקר יגיע. יש כאן אמירה שהציפייה לסליחתו של ה’ היא מוחלטת, ואינה תלויה בגורם כלשהו. היסוד השני הוא שהבוקר מסלק את כל החששות של השומרים. מפקידים אותם לשמור דווקא בלילה, כי דרכם של הגנבים לגנוב בחושך ובעלטה: “אם גנבים בלילה השחיתו דַיָּם” (ירמיהו מט, ט), “ובלילה יהי כגנב” (איוב כד, יד). כשמגיע אור היום הגנבים כבר לא יכולים לעשות שום דבר. העובדה שהחושך מגיע בסופו של כל יום, לא מורידה את התקווה ליום החדש ואת הביטחון שהוא משרה. היום עומד בפני עצמו ומאיר ומועיל, גם אם יודעים שאחר כך יבוא שוב הלילה.

בנמשל, הנפש מחכה לה’ ולסליחתו גם כשהיא יודעת שעוד יהיו לה נפילות. למרות שיגיעו שוב לילות אחרי היום הזה, בכל זאת היא ממשיכה ומצפה ליום. זה פשר הכפילות בפסוק: “מִשֹּׁמְרִים לַבֹּקֶר שֹׁמְרִים לַבֹּקֶר”. היא גם יודעת שהיא יכולה לבטוח בו לגמרי. אין ספק שהוא יגיע, כמו שאין ספק שיגיע הבוקר אחרי הלילה. ואף יותר מכך, האות מ’ במילה “מִשֹּׁמְרִים לַבֹּקֶר” משמשת בלשון “יותר מ-“; כלומר דוד אומר שנפשו מצפה לה’ יותר מאשר ציפייתם של השומרים לבוקר. בנוסף, כאשר מגיעה הארת ה’, הבעיה כולה נפתרת מיד. כל מציאות החטאים מתפוגגת אל מול הארת ה’ ומחילתו. כשה’ מאיר לאדם את אור התשובה והסליחה, מסתלקים ממנו כל מחשכי היצר.

היסוד הזה הוא גם סיומו של המזמור, ברובד הכולל יותר: “והוא יפדה את ישראל מכל עֲוֹנֹתָיו” (פס’ ח). הפדיון העיקרי שעם ישראל צריך הוא לא מהצרות שיש לו, אלא מהעוונות שיש לו. הם אלו שמכבידים עליו ומערערים את קרבת ה’ שלו. הם אלו שגורמים לכל הבעיות והצרות שהוא צריך להתמודד איתם. כל הבעיות הללו יכולים להיפתר בקלות כשזוכים להארת פני ה’ וְלִפְדוּת מהעוונות.

הקריאה אל ה’ היא עיקר מה שצריך כדי להיחלץ מהמעמקים

במזמורים אחרים שעוסקים בתשובה דוד המלך מזכיר גם בוידויים, חרטה על חטאים וקבלה להבא. כך למשל במזמור לא, יחד עם בקשת הסליחה דוד אומר: “כי כלו ביגון חיי ושנותי באנחה, כשל בַּעֲוֹנִי כֹחִי וַעֲצָמַי עששו” (תהילים לא, יא). וכן במזמור לב: “חטאתי אודיעך ועוני לא כסיתי, אמרתי אודה עלי פְשָׁעַי לה’ ואתה נשאת עון חטאתי סלה” (שם לב, ה), ובמזמור נה: “כי פְשָׁעַי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד. לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי” (שם נה, ה-ו). וכן במזמורים רבים דוד מתפלל להצליח בעבודת ה’ ולא לחטוא, שזהו יישום של הקבלה לעתיד[3]. לעומת זאת במזמור כאן דוד לא עסוק בחרטה ובוידוי. זו נקודת החידוש של המזמור. דוד מדגיש שהסליחה והפדות מכל העוונות היא מציאות מוכרחת. ה’ אמור לסלוח כי העוונות הם חלק מהמציאות של בני האדם, ואם הוא לא יסלח אז מי יעמוד.

דוד מלמד במזמור שהעומק הפנימי ביותר של הפדות מכל העוונות זו הקריאה לה’. עומק הפדות זו ההכרה שלמרות היותנו במעמקים אנו יכולים לקרוא אליו. תהליך התשובה על כל חלקיו הוא חשוב, אך בהקשר הזה הוא דווקא פחות משמעותי. כי בסופו של דבר עיקר התשובה והעליה והפדות מהעוונות היא על ידי ה’ –
“כי עמך הסליחה”. הוא זה שפודה את ישראל מכל עוונותיו. לכן העיקר הוא לקרוא לו, להאמין בו, לקוות ולייחל לו. זו הפעולה החשובה והעיקרית והמשמעותית ביותר. אסור לאבד את הקשר אליו, גם במעמקים החשוכים ביותר שנמצאים בהם. ואז – הוא נעשה מקור התקווה הגדול ביותר. הוא ה’בוקר’ שאליו מייחלים. כי כשהוא מאיר את פניו ואורו, ממילא יש גם כוח לחזור בתשובה שלמה ולהיפדות מכל העוונות.

רק ה’ יכול לפדות את כלל ישראל מעוונותיהם ועלינו לקרוא אליו כשליחי ציבור

כפי שנאמר בתחילה, המסר שבמזמור שייך גם לרובד כללי של תהליך הגאולה. ואכן היסודות שבמזמור נוגעים במיוחד לדור ולתקופה בה אנו נמצאים. מצד אחד אנחנו ללא ספק בעיצומו של תהליך הגאולה, ומצד שני יש לנו התמודדות קשה מאוד עם מציאות של חטאים וטומאה. ישנם כאלו שבוחרים להסתכל רק על הטוב. הארץ פורחת, הצבא חזק ועוצמתי, הכלכלה משגשגת. נדמה להם שהגאולה בעצם כבר הגיעה, ורק צריך לפקוח עיניים ולראות אותה. הם מתכחשים להרבה מאוד בעיות שיש, אפילו במישור הגשמי, הלאומי והביטחוני. כל שכן שבמישור הרוחני המצב איננו של גאולה. הלא העיקר חסר מהספר! בית המקדש חרב ושועלים עדיין מהלכים בהר הבית. יש כל כך הרבה בעיות רוחניות קשות, בפרט בקרב בני הנוער. וזאת מבלי לדבר בכלל על הציבור החילוני העצום, שיורד מדחי אל דחי בגלל הטומאה שרק הולכת ומתגברת בכלי המדיה, ומייצרת עוד ועוד נקודות שפל בלתי נתפסות.

מצד שני, יש כאלו שנמצאים בעמדה הפוכה לחלוטין. בגלל המצב הרוחני הקשה כל כך, הם מתנתקים מכל גילויי הגאולה שקיימים. הם מתכחשים לכל המציאויות הברורות והנפלאות מאוד שכן קורות בארץ הקודש. הם מתעלמים גם מכל הניסים והנפלאות שהקב”ה עושה לעמו שוב ושוב.

על פי המזמור שלנו, עלינו להבין שמצד אחד יכולה להיות התקדמות גדולה מאוד בתהליך הגאולה, ומצד שני אנו יכולים להיות בבד בבד גם במעמקים חשוכים מבחינה רוחנית. מה שמוטל עלינו במציאות הלא פשוטה הזו הוא לקוות אל ה’ ולבטוח בו שהוא יפדה אותנו מכל עוונותינו. הוא זה שברא לנו את הבחירה, הוא יודע שאנו עלולים לחטוא, והוא רב חסד ומרבה לסלוח. הבוקר יגיע, למרות שיש נפילות ועוד נפילות. כשהוא יגיע, כל ה’גנבים’ יסתלקו מעצמם, ולא יישאר זכר מהחטאים והכשלונות. מה שצריך לעשות עד אז זה לקרוא אל ה’. אין לנו אפשרות לתכנן איך עם ישראל יחזור בתשובה. אין לנו אפשרות לראות בעיני בשר ודם כיצד ניתן לצאת מכל העוונות, כשהאמצעים הטכנולוגיים והפיתויים כל כל מתעצמים. אבל אנו צריכים להתחזק מאוד בקריאה לה’ מתוך המעמקים.

אנו צריכים לקרוא אל ה’, למרות שאנו יחסית מעטים. זה לא אמור למנוע אותנו מלקרוא אליו. הלא גם לפדות את עצמנו מכל עוונותינו אנו לא מסוגלים. אנו זקוקים לכך שה’ יהיה זה שפודה אותנו. אז על פי אותו היגיון, אנו אכן לא יכולים לגרום לכל עם ישראל לקרוא אל ה’ ולחזור בתשובה; גם כאן אנו זקוקים שה’ יהיה זה שפודה אותנו. יחד עם זאת אנו מתפללים וקוראים אל ה’ בשם כל ישראל. אנו שליחי ציבור ש”זכין לאדם שלא בפניו” (עירובין מו ע”ב). זה עצמו יכול להוביל לכך שה’ יפדה אותנו מכל עוונותינו.

מהמזמור הזה עלינו להתחזק בכך שגם בשעת הגאולה יכולה להיות מציאות של ‘מעמקים’, שעיקרם הוא בחטאים ועוונות. מה שנדרש מאיתנו הוא בעיקר לקרוא אל ה’. עוד לפני הדאגה לבצע בפועל את פעולת התשובה, מוטל עלינו לבקש את ה’ בכל לבנו, ולהאמין שהוא ישמע קולנו. והוא אכן ישמע לקול תפילתנו ויפדה אותנו מכל עוונותינו, כי החסד עמו והרבה עמו פדות.

[1] מובא בשם רבי זושא מאנאפולי זיע”א (ביכורי אביב, מסעי ד”ה מדרש) שאמר על עצמו שכנראה לא יקבל שכר על תקופת חייו האחרונה. את השכר הוא יקבל רק על השנים שבהם התמודד עם קשיים ונסיונות, ואילו בשנותיו האחרונות שבהן היה מואר באור הקדושה אינן נחשבות עבורו לעבודה ולחידוש ולא ראויות לשכר.

[2] יש בזה קושי מסויים כי לכאורה מה שחוזר על עצמו בפסוק זו לא האמירה של השומרים, אלא עצם קיומם של השומרים.

[3] הרחבנו בכך ב’טל חיים ימים נוראים’ עמ’ פט.