שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 392 | ה’ סיון תשפ”ו

קבלת תורה דווקא מתוך שפלות וחסרונות

חז”ל מתארים ויכוח של משה עם המלאכים לגבי מתן תורה

ישנה גמרא מופלאה ויסודית ביותר, המתארת את הדיון שהתקיים בשמים לפני מתן תורה:

אמר רבי יהושע בן לוי: בשעה שעלה משה למרום, אמרו מלאכי השרת לפני הקב”ה – רבונו של עולם, מה לילוד אשה בינינו? אמר להן: לקבל תורה בא.

(שבת פח ע”ב)

הגמרא ממשיכה ומתארת שהמלאכים טענו שלא ראוי לתת לבשר ודם את החמדה שגנוזה אצל הקב”ה 974 דורות קודם בריאת העולם. רש”י מבאר בהרחבה במקום אחר מי הם אותם דורות: “נגזר עליהם להבראות להיות קודם מתן תורה, לקיים מה שנאמר דבר צוה לאלף דור (תהלים קה, ח). ראויה היתה תורה להינתן לסוף אלף דור, וכשראה שאין העולם מתקיים בלא תורה – עמד וטרדן, ונתנה לסוף עשרים וששה דורות מאדם הראשון עד משה רבינו” (רש”י חגיגה יד ע”א ד”ה קודם שנברא). חז”ל מביאים גם פסוקים מתהילים שבהם כביכול השתמשו המלאכים כדי לטעון שבני האדם אינם ראויים לקבל את התורה, אלא נכון יותר להשאירה בשמים: “תנה הודך על השמים… מה אנוש כי תזכרנו”.

אל מול טענות המלאכים, הקב”ה מצפה ממשה להשיב ולענות להם. משה חושש שהמלאכים ישרפו אותו בהבל פיהם, והקב”ה אומר לו שיאחז בכסא כבודו ושם יהיה מוגן מפניהם. משה מצטט למלאכים פסוקים שונים מעשרת הדברות, ומוכיח להם שאין להם שייכות לעניינים הכתובים בתורה, כמו יציאת מצרים, שבת, כיבוד הורים, ומצוות שבין אדם לחברו. הוא טוען כלפיהם: “בין עמים אתם שרויים שעובדים עבודת גלולים?!… כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכין שבות?!… אב ואם יש לכם (-שעליכם לכבד)?!” וכן: “קנאה יש ביניכם?! יצר הרע יש ביניכם?!” המלאכים מקבלים את דבריו של משה רבינו, ואף מביאים לו מתנות שאחת מהן היא סוד הקטרת הקטורת כדי לכפר ולעצור מגיפה.

דברי חז”ל הללו מעוררים שאלות רבות

הדיון הזה שהתחולל בשמים הוא מופלא ביותר. כמעט כל משפט בו מעורר פליאה, ויש קשיים גדולים להבינו. משמעות הדבר היא שיש עומק גדול שטמון כאן, ויש לברר אותו ולעמוד עליו. ראשית, לא מובן כיצד משה הצליח לנצח את המלאכים ולהפתיע אותם בטענותיו. היתכן שהם לא הכירו את הפסוקים שהוא ציטט להם? הלא אלו פסוקים פשוטים ביותר מעשרת הדיברות. יתרה מזו, הלא כל מה שמתואר בתורה, כל הסיפורים והחטאים והדמויות שמוזכרות בה – כולם אינם קשורים למלאכים. האבות הקדושים, יוסף הצדיק, שעבוד בני ישראל במצרים והליכתם במדבר, בניית המשכן ועבודת הקורבנות, חטא המרגלים ועוד ועוד – כולם לכאורה נוגעים רק אל בני האדם. כיצד בכלל עלה על דעתם של המלאכים שהתורה צריכה להישאר אצלם ולא להינתן לבני האדם?  עוד צריך להבין מדוע לאחר שמשה רבינו ניצח את המלאכים, לפתע כל אחד מהם “נעשה לו אוהב” למשה רבינו עד כדי כך שגם מסר לו דבר. כמו כן יש להבין את פשר המתנה המיוחדת שמציינת הגמרא, שמסר דווקא מלאך המוות – מה המהות של המסירה הזאת? למה היא קרתה? ומה היא באה לבטא? עניין נוסף שיש לברר הוא הסיבה שמשה רבינו מפחד שהמלאכים ישרפו אותו, ומה פשר האחיזה בכיסא הכבוד שמצילה אותו.

גם הטענה הראשונה שטוען משה לכאורה איננה מובנת. הוא מביא את הפסוק הראשון בעשרת הדיברות: “אנכי ה’ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים”, ואומר למלאכים: “למצרים ירדתם?! לפרעה השתעבדתם?! תורה למה תהא לכם?”. אם משה היה אומר שהמלאכים לא היו במצרים ולכן הפסוק “אשר הוצאתיך מארץ מצרים” לא נוגע אליהם – הדבר היה מובן. אבל משה טוען: “תורה למה לכם”, כלומר אין למלאכים צורך בתורה כי הם לא היו במצרים. ולכאורה ה’ מציין שהוא הוציא את ישראל ממצרים רק כדי להזכיר לנו את החסד הגדול שעשה לנו. אבל זו לא היתה אמורה להיות הסיבה שבגללה אנחנו צריכים את התורה (שעל זה היה אפשר לומר שהמלאכים לא צריכים את התורה).

מלבד זאת יש לברר גם מדוע המלאכים משתמשים בנימוק שהתורה קדמה לעולם 974 דורות. מדוע זה מהווה נימוק לכך שהתורה לא אמורה להינתן לבני האדם? גם עצם העניין אינו מובן: כיצד העובדה שהקב”ה נמנע מלהביא לעולם את כל אותם דורות מלמדת שהתורה קדמה לעולם 974 דורות? מה הקשר בין שני הדברים הללו? קשה גם להבין מדוע רצה לברוא את העולם באופן שיתקיים בלי התורה אלף דורות, ואז שינה את התכנית וקיצר את הזמן הזה ל-26 דורות בלבד. הייתכן שיש חרטה אצל הקב”ה? ואם לא, מה משמעות של התכנון הזה והשינוי בתוכנית?

המלאכים קולטים את אור התורה במדרגות העליונות שלו

על מנת לענות על השאלות הללו יש להקדים הבנת יסוד חשוב מאוד לגבי התורה. התורה היא הגילוי הגדול ביותר של האור האלוקי היקר והאינסופי בעולם. היא זורחת במציאות כבבואה לטוב האינסופי של ה’, למתיקות האינסופית שלו, לחסד ולרחמים ולכל שאר המידות הטובות האינסופיות של ה’. וכן לימדו חז”ל: ‘”אנכי’ (שמות כ, ב) נוטריקון אנא נפשי כתיבת יהבית” (שבת קה ע”א), כלומר הקב”ה כביכול כותב את המציאות שלו עצמו בתוך התורה[1]. אורו של ה’ זורח בתורה. המצוות, הסיפורים, הדמויות וכל ההתרחשויות שבתורה, וכן כל הסוגיות, הדינים, הסברות הקושיות והתרוצים – כולם הם רק לבוש לאור המיוחד הזה. זוהי מעטפת בלבד שדרכה משתקף האור האלוקי הזה.

ההתלבשות של האור המופלא הזה היא במגוון דרכים וברמות שונות. כעין זה אנו רואים שבתורה עצמה יש רבדים שונים של פשט, רמז, דרש וסוד. גם בסודות התורה יש סודות ברמה בסיסית, ויש סודות ‘רזין דרזין’ ברמות עליונות יותר ויותר. וכן בפשט יש רובד שטחי ביותר, ויש רבדים עמוקים יותר ויותר, שפותחים שערים לעולמות ולרבדים שלפעמים הם שונים לגמרי מהרובד השטחי החיצוני. את הרמות השונות של אור התורה אפשר לדמות לקרני האור המוכרות לנו. האור מתגלה אלינו באמצעות מנעד של צבעים שאנו מסוגלים לראות, מהצבע הסגול ועד הצבע האדום. אולם המנעד הזה הוא רק מקטע קטן מאד מתוך מכלול רחב הרבה יותר שהאור מכיל. בקצה אחד של המנעד הזה יש אור אולטרא סגול, וכן קרני רנטגן וקרני גמא שאנו לא מסוגלים לראות. בקצה השני יש אור אינפרא אדום, וכן קרני מיקרוגל וקרני רדיו שגם אותם אנו לא מסוגלים לראות. בדומה לכך, גם באור התורה ובלבושים שלו קיים מנעד מסויים שרק הוא נגלה לעין הרוחנית שלנו. מעבר לו ישנם עוד מימדים גבוהים עשרות מונים, שאין לנו יכולת לראות אותם. מי שנחשף למימדים גבוהים יותר של האור הגנוז בתורה יכול לראות באמצעותם מסוף העולם ועד סופו, כפי שמסופר על צדיקים כדוגמת הבעש”ט שהיו רואים באור הגנוז בתורה נפלאות מעבר לזמן ולמקום (מאור עיניים שמות)[2]. אך הרמות הגבוהות ביותר של האור הזה לא נגלות כלל לעין אנושית, ומי שמסוגלים לראות אותן אלו רק המלאכים.

לכן המלאכים סברו שהתורה אמורה להישאר אצלם. בעולם המלאכים אור התורה מתלבש באופן שונה מאשר בעולמם של בני האדם. במקום סיפורים אנושיים ודמויות אנושיות שבהם מתלבשת התורה אצלנו, עבור המלאכים האור הזה מופיע במושגים שלהם ובאופן ששייך ונוגע לעולמם. לכן העובדה שאור התורה כפי שהוא נגלה לנו כיום מלובש בהתרחשויות אנושיות ומצוות שמתאימות לבני אדם – לא גרמה למלאכים להבין שהתורה מתאימה דווקא לנו ולא להם. להבנתם התורה מתאימה להם וצריכה להישאר אצלם. הם ראו את הנמיכות והשפלות הגדולה של בני האדם, ולא ראו הַצְדָּקָה הצדקה להתאים את אור התורה לנמיכות כזו. האור המופלא והמדהים של התורה אמנם יכול להיות עטוף ומלובש גם בעולם השפל הזה, אך זה לא אומר שראוי להנמיך את התורה וכביכול להשפיל אותה למקום כה תחתון. להבנתם של המלאכים התורה אמורה להיות במקום הגבוה ביותר שרק אפשר.

יתרה מזו, מצד האמת הצרופה העולם היה צריך להכין את עצמו לקבלת התורה במשך אלף דורות. הוא לא היה אמור לקבל את התורה כפי שהוא, בגלל נמיכותו הנוראה. בפועל לא נבראו אלף הדורות הללו, כי הקב”ה ראה שהעולם כל כך נמוך ושפל שאי אפשר להשאיר אותו אלף דורות בלי תורה[3]. לכן הקב”ה דחה את זמן בריאת העולם, ובכך קיצר את הזמן שמבריאתו ועד נתינת התורה. אולם הקיצור לא נעשה על ידי הקדמת מתן תורה לזמן הבריאה, אלא להיפך – הקב”ה ברא את התורה בזמן שבו העולם היה אמור להיברא, ואת בריאת העולם הוא עיכב עוד 974 דורות. העובדה הזו מראה עד כמה התורה גבוהה לאין ערוך מהעולם השפל הזה. היא הייתה צריכה להמתין כמעט אלף דורות עד שהיה אפשר לברוא את העולם, ואם היו בוראים אותו יחד איתה הוא היה מגיע להרס מוחלט. לכן המלאכים ציינו את בריאת התורה זמן רב כל כך קודם העולם כהוכחה לטענתם שהתורה איננה מתאימה לעולם, אלא דווקא להם.

עיקר תפקידה של התורה הוא דווקא בעולם השפל

משה רבינו היה מודע לכך שאין לו יכולת מצד עצמו להתמודד עם המלאכים. אם משווים את הדרגה שלו לדרגות העליונות שלהם, אז הוא עצמו וכל מה שהוא יגיד ראוי לשריפה מיידית על ידם. כל כוחו וכל הצדקת מציאותו היא רק באחיזתו בכסא הכבוד. אין לו ערך מצד עצמו; הערך היחיד שלו הוא האחיזה שלו בכסא הכבוד, שזו המהות הרוחנית שמבטאת את גילוי כבוד מלכותו של ה’.

מתוך החיבור של משה לגילוי כבוד מלכות ה’, הוא נענה להוראתו של הקב”ה להשיב תשובה לטענת המלאכים. משה רבינו לא חולק על המלאכים בכך שאפשר לפגוש את התורה גם ברובדים העליונים ביותר שהם נמצאים בהם. מול ירושלים של מטה יש באמת גם ירושלים של מעלה (תענית ה’ ע”א). מול בית המקדש התחתון יש בית מקדש עליון, ומול המזבח התחתון יש מזבח עליון. כנגד כל מה שיש כאן בעולם התחתון יש בעולמות העליונים מציאות עליונה של עצים נפלאים, נהרות אפרסמון, נחלי עדן, שירת מלאכים מרוממת, פאר ויופי, עוז והדר, טקסי מלכות, מחנות וצבאות וגדודי מלאכים. הכל יש שם ברמות העילאיות וברבדים הגבוהים ביותר. אבל רובד אחד אין שם בעולמות העליונים: יצר הרע! חסרונות! שפלויות! התמודדויות! קשיים! ספקות! חולשות! בלבולים! התורה מלאה בהנחיות וציוויים וחיזוקים כנגד יצר הרע, כנגד הַשִּׁפְלוּיוֹת  וכנגד הבלבולים. היא לא מדברת רק על בית הבחירה, על הטבת הנרות, על כהן גדול שנכנס לבית קודשי הקודשים, על צדיקי עליון ועל השראת השכינה. התורה מדברת גם על תאוות, על יצרים ועל “לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם” (במדבר טו, לט). היא עוסקת באפשרות שאדם יגיע לגנוב מתוך חסרונותיו, שמרוב תאווה הוא ינאף, ושמרוב שפלותו הוא אפילו יכול לרצוח. היא מתייחסת לכך שמרוב בלבולים אדם יילך לעבוד עבודה זרה, ומרוב רצון לעשות את מלאכתו הוא יבוא לחלל את השבת. כל זה לא קיים בעולמות העליונים.

משמעות הדבר היא שהתורה אמנם יכולה להופיע בעולמות העליונים ויש לה שייכות אליהם, אבל עיקר המטרה שלה והתפקיד שלה, ועיקר ההופעה שלה היא דווקא בעולם השפל. הייעוד של התורה עם כל גדלותה הוא להגיע עד המקומות הנמוכים ביותר ועד המציאויות השפלות ביותר ולהעלות אותם. התורה נועדה להאיר את המחשכים החשוכים ביותר, לתקן את הפגמים הקשים ביותר ולהיות תבלין ליצר הרע המנוול והמרושע ביותר.

על פי זה מובן שהקדמת בריאת התורה 974 דורות לפני בריאת העולם נועדה כדי לאפשר לתורה להתחבר אל העולם. במשך הזמן הזה התורה עטתה על עצמה יותר ויותר לבושים, והתאימה את עצמה אל העולם השפל שעתיד להיברא. כיוון שהקב”ה ראה שהעולם לא מסוגל להתאים את עצמו אליה, הוא איפשר לה בכל הדורות הללו לשהות במציאות ולעמעם את אורה באופן שהעולם יוכל להתחבר אליה.

החולשות הן המפתח לחיבור חזק לתורה

ההבנה הזו משנה את כל ההסתכלות על קבלת התורה. דרך אחת לתפוס את קבלת התורה היא שיש לנו מעלה גדולה מאוד, אנחנו חשובים ויקרים, ולכן מגיע לנו לקבל את החמדה הגנוזה הזו. יש אנשים שניגשים ללימוד התורה מתוך גישה כזו. הם רואים את עצמם כחשובים, בעלי כשרונות או בעלי נשמה יקרה וכיוצא בזה, ומכוח זה הם באים לקבל תורה. אבל יש אפשרות אחרת: אנחנו שפלים מאוד, נמוכים מאוד וקרוצי חומר. אבל יש לנו תפקיד מיוחד – להאיר את האור של התורה הנפלאה והעליונה והקדושה אל תוך השפלות והנמיכות שלנו, ולהכניס אותו אל תוך ההתמודדויות שלנו. על ידי המאור שבתורה אנו אמורים להכניע את יצר הרע המנוול שמושך אותנו כל הזמן אל הרע, אל הבלבולים והספקות, אל השטויות ואל השקרים העצמיים. כך המאור שבתורה נועד לרומם אותנו משפלותנו אל שמי רום.

כשניגשים אל התורה מתוך ענווה כזו, מבינים שהחיבור אליה איננו ‘זכות יתר’ של אנשים חשובים. החיבור אל התורה הוא בעצם תפקיד – להעלות את המציאות. המימוש של התפקיד הוא ברצון שלנו להתחבר אליה, בעמל בה, באהבה אליה, ובהתמזגות איתה. וכן ברצון להשפיע מתוך כך ואחר כך את השפע הגדול שלה לכלל המציאות, ולהעלות אותה. כשניגשים לקבל את התורה מתוך גישה של חשיבות, יש על כך הרבה ‘מניעות’. גאווה וחשיבות הן לא ה’תדר’ לקלוט את התורה. ענווה היא בראש ובראשונה ה’תדר’ הנכון לקלוט את התוכה. ומעבר לזה, היא המפתח להבנה שהחיבור אל התורה הוא תפקיד להעלות את כל המציאות.

כדי לקבל את התורה אנו לא אמורים לנסות להסתיר את החולשות שלנו, ולראות ולהראות את עצמנו כמושלמים. התורה לא שייכת רק לצדיקים ברמות כאלו שאין לנו השגה בהם. להיפך, אנו אמורים ‘לשים על השולחן’ את כל החסרונות והנמיכות שלנו. כי אדרבה, דווקא הקשיים והבעיות שלנו גורמים לחביבות הגדולה ביותר שלנו לפני ה’. את נקודות החיבור אל התורה וההתחזקות ממנה צריך לנסות למצוא דווקא ממקום שמכיר ואפילו כואב את ההתמודדויות והחולשות. מתוך כך ‘שותים בצמא’ את ההתחזקות הגדולה שמקבלים מהתורה. זו בחינה של “צמאה לך נפשי כמה לך בשרי בארץ ציה ועיף בלי מים” (תהילים סג, ב). דווקא מתוך הצימאון והעייפות והחולשה הזו מגיעים אל: “כן בַּקֹּדֶשׁ חזיתיך לראות עֻזְּךָ וכבודך” (שם, ג). דוד מתרומם אל המקום הזה דווקא “בהיותו במדבר יהודה” (שם, א), כי דווקא הארץ הציה והחולשה שנגרמת בה היא זו שקושרת אותו כל כך אל ה’ ואל תורתו. בגללם הוא חווה את ההתמלאות בקשר עם ה’: “כמו חֵלֶב ודשן תשבע נפשי ושפתי רננות יהלל פי” (שם, ו). החיבור החזק אל ה’ הוא דווקא מהנמיכות והצימאון והיובש הגדול כל כך שאנו נתונים בו בעולם השפל והצחיח הזה. ירדנו לבין האומות, ואנו שרויים בעולם שיש בו יצר הרע גדול וחזק – והחיבור שלנו לתורה הוא זה שמעלה את העולם מהמציאות שבה הוא נמצא.

כשמבינים זאת מרגישים שמחה גדולה. עצם זה שזוכים להיות אדם מישראל שמקבל את התפקיד להעלות את העולם – זה כבר שמחה עצומה בפני עצמה. אך מעבר לכך זו שמחה גדולה לדעת שהחשיבות שלנו איננה רק בגלל שהגענו למדרגות נעלות. החשיבות היא מעצם השפלות וה’אין’ שלנו. החביבות שלנו בפני ה’, ואפילו בפני המלאכים, היא בזה שאנו יודעים היטב את מקומנו המיוחד.

התורה מקשרת את התחתונים אל העליונים

המלאכים רואים את הענווה הגדולה של משה, ואת נקודת השפלות הזו שדווקא מתוכה הוא בא לקבל את התורה. לכן לא רק שהם לא מפריעים אלא הם גם מסייעים ונותנים מתנות. בדברי חז”ל מודגש שהסיבה למתנות היא “בשכר שקראוך אדם”. רש”י מפרש: “שחרפוך וקראוך אדם נוצר מאדמה, לשון שפלות” (רש”י שבת פח ע”ב ד”ה באדם), כלומר השפלות של היותו אדם היא זו שזיכתה אותו במתנות. את הפסוקים שמשה ציטט למלאכים הם ודאי הכירו, אך מה שהתחדש להם זו הגישה שאיתה הגיע משה לקבל את התורה. לא גישה של גדלות אלא דווקא של שפלות. לכן משה לא מסביר את העובדה שהקב”ה הוציאנו ממצרים במשמעות של חשיבותנו ושל איזכור חסדי ה’ אלינו. הוא מציין זאת דווקא במשמעות של ירידתנו למצרים ושעבודנו לפרעה. משה מראה למלאכים שאת כל המציאות התורה בישראל הוא תופס כשפע רוחני שבא להתחבר אל עם ה’ שיורד לשאול תחתיות ומשתעבד שם. התורה יורדת אל עומק השפלות של ישראל, כדי להעלות אותם. איזכור יציאת מצרים מבית עבדים בזמן נתינת התורה באה לבטא את זה שאנו עם מיוחד מאוד שיורד למקומות כאלה ולעבדות כזו, והקב”ה מתחבר אלינו דווקא בגלל שאנחנו כאלה.

משום כך כאשר משה מסיים להשיב למלאכים הם מודים לה’ ולא למשה – “מיד הודו לו להקב”ה”. משה הוא לא העניין כאן, והדיון הוא לא מולו. הוא נמצא רק על תקן זה שאוחז בכסא הכבוד. הקב”ה הוא זה שאחראי על כך שהתורה יורדת לעם ישראל. המלאכים מודים ונותנים למשה מתנות, ואפילו מלאך המות נותן מתנה – הוא מלמד את משה את הסוד הגדול של הקטורת. הקטורת כשמה כן היא, מלשון התקשרות והתחברות אל ה’. היא איננה כמו קורבן רגיל. בקרבן עיקר ההתרחשות היא בהקרבת הקרבן ובשריפה שלו. האש מכלה אותו, והעשן אינו אלא תוצאה נלווית של תהליך השריפה. לעומת זאת בקטורת כל העניין הוא דווקא בעשן שעולה למעלה. העשן שעולה הוא הריח ניחוח. בקטורת העיקר הוא העלאת העשן למעלה, והשריפה היא רק האמצעי. כאשר מבינים שכל הפגעים שמתרחשים למטה קורים בגלל חוסר קישור כלפי מעלה, ומטרתם היא כדי ליצור את ההתקשרות למעלה – המגפה נעצרת. את הסוד הזה מגלה מלאך המוות דווקא למי שמבין שהתורה שהוא לומד היא שפע נפלא שבא לקשר את התחתונים בשיא שפלותם וגריעותם אל העליונים.

קבלת התורה מתוך הכרה בשפלותנו משמחת ביותר

מה שקרה למשה רבינו במרום כשהוא עלה לקבל את התורה, קורה גם לכל אחד ואחד מאיתנו בכל שנה בזמן מתן תורה. זהו לא רק סיפור היסטורי, אלא יש כאן מפתח ודרך כיצד להמשיך את מה שעשה משה בשמים. אנו צריכים להכיר בכל החסרונות והנמיכויות שעלינו לתקן ולשפר. דווקא דרכם אנו צריכים להתחבר אל ה’, לאחוז בכסא כבודו ולחסות בצלו. עלינו לשמוח בכך שזכינו לקבל תורה נפלאה שיכולה להאיר ולרומם את נפשנו, ולתקן בנו את הצריך תיקון. מתוך כך יש לנו לחפש בה תמיד את הדרכים להתעלות, להשתפר ולהתחזק. בכל סוגיה שאנו לומדים, ובכל שעה שאנו עוסקים בתורה, אנו מאירים על עצמינו את אור ה’. זהו אור שכל מהותו הוא לחבר אותנו אליו, ולרומם אותנו מכל שפלויותינו. 

אנו צריכים לכוון את לבנו לדעת את שפלותינו, ולא להתעלם מזה שיש בנו יצר הרע והרבה מאוד התמודדויות. אבל מצד שני לא להתעצב חלילה ולא להעשות מדוכאים. להיפך, עלינו להיות בשמחה עצומה שיש לנו תורה נפלאה ויש לנו תפקיד נפלא להתעלות על ידי התורה עוד ועוד. דווקא מתוך שפלותנו אנו מתעלים, וזה עיקר חביבותנו לפני ה’ והמלאכים. מתוך כך נוכל לרומם את הדור כולו, להאיר בו את אור ה’. בדרך הזו נזכה לחבר את אור ה’ אל כל הנמיכויות הרבות מאוד שאנו פוגשים בדורנו היתום והצמא כל כך. זו עבודה שנעשית בשמחה גדולה. אשרינו שזכינו בתורה נפלאה כזו, ובתפקיד נפלא כזה, ובחביבות גדולה של הקב”ה ופמליא דיליה בתורה שלנו ובתפקיד שלנו!

[1] הרחבנו בביאור אמירה זו בשיחת שבועות תשפ”ב.

[2] על המדרגות העליונות באור הגנוז בתורה ועל האופן בו הן שייכות בכל אדם הרחבנו בשיחת פסח תשפ”ה, ובביאור תהילים קיט אות ג.

[3] במקום אחר חז”ל דורשים שהקב”ה שתל את נשמות אותם תתקע”ד דורות בכל דור ודור, והם “עזי פנים שבדור” (חגיגה יד ע”א). אפשר ללמוד מכך את עוצם השפלות שהייתה אמורה להיות באותם דורות, שהיה צריך כביכול לפזר את ה’פסולת’ הזו בכל ההיסטוריה.