שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 375 | ה’ שבט תשפ”ו

(א) שִׁיר לַמַּעֲלוֹת אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי: (ב) עֶזְרִי מֵעִם ה’ עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ: (ג) אַל יִתֵּן לַמּוֹט רַגְלֶךָ אַל יָנוּם שֹׁמְרֶךָ: (ד) הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל: (ה) ה’ שֹׁמְרֶךָ ה’ צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ: (ו) יוֹמָם הַשֶּׁמֶשׁ לֹא יַכֶּכָּה וְיָרֵחַ בַּלָּיְלָה: (ז) ה’ יִשְׁמָרְךָ מִכָּל רָע יִשְׁמֹר אֶת נַפְשֶׁךָ: (ח) ה’ יִשְׁמָר צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם:

“הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל” – התחזקות הלב בחוויית האמונה (המשך)

תקציר החלק הקודם

בתחילת ביאור המזמור שאלנו כמה שאלות: מדוע דוד נושא עיניו דווקא אל ההרים, ומה המשמעות של פעולה זו? מי מדבר אל מי במשפט: “אל יתן למוט רגלך, אל ינום שֹׁמְרֶךָ” (פס’ ג), וכן בכל שאר המזמור מפסוק זה ואילך. מה פשט הביטוי: “ה’ צילך על יד ימינך” (פס’ ה)? וכן מה זו ההבטחה: “יומם השמש לא יככה” (פס’ ו)? האם הבעיה שדוד חשש ממנה הייתה שהשמש תכה אותו?! גם אם כן, לכאורה הפיתרון הפשוט הוא ללכת למקום שיש בו צל, וכך להיות מוגן מחום השמש. קשה גם להבין את ההמשך: “וירח בלילה” (שם). ממה חשש דוד? האם הירח יכול להכות בלילה? גם האמירה הכללית של המזמור טעונה בירור. כל פסוקי המזמור, מלבד הפסוק הראשון, הם קביעה נחרצת וברורה שדוד יקבל הגנה ושמירה גמורה מה’ יתברך. האם המזמור בא רק להביע ביטחון? אם כן, מה היתה השאלה “מאין יבוא עזרי”? האם היא נשאלה רק לצורך התשובה? קשה לומר שזו רק שאלה רטורית חסרת משמעות, שנועדה כדי להגיד את התשובה שהיא כל המזמור. מלשון הפסוק נראה שדוד נושא אליו אל ההרים מתוך שהוא מחפש ישועה ומתשוקק לה, ולא מדובר רק בשאלה רטורית. מה גם שלפי זה יוצא שאין במזמור שום תפילה או בקשה לעזרה.

עמדנו על כך שההרים היוו תמיד מקור השראה. המבט המתבונן אליהם היה מעורר השראה לקלוט אמיתויות מסוימות ולהפנים אותם. כי עצם המבט אל ההרים הוא נשיאת עיניים למרחק ולגובה רם, למקום בו נפגשים באיתני הטבע כפי שהם ללא התערבות אנושית. כמו ההסתכלות על השמים, כך גם נשיאות העינים אל ההרים מסוגלת לעורר השראה של ענוה והכנעה. לא מדובר כאן על חדוש שכלי פשוט, אלא על הפנמה והשראה והכנעת הלב. דוד לא רק מסתכל על ההרים, אלא הוא ‘נושא את עיניו’. נשיאת עינים היא יותר מאשר ראיה בעלמא. זו התבוננות שיש בה התפעלות, כפי שעולה מפסוקים רבים בתנ”ך. דוד מתייחס אל ההתפעלות הגדולה שמתעוררת בו מעוצמת ההרים והגילוי האלוקי שנשקף מהם. מתוך ההתפעלות הזו דוד מתעצם בהכרה שעזרו הוא מֵעִם ה’ עושה שמים וארץ. השאלה שדוד שואל בתחילת המזמור איננה שאלה רטורית חסרת משמעות. זהו הסבר מה הוא מנסה לקלוט מההרים, כשהוא נושא אליהם את עיניו. הוא נושא את עיניו אל ההרים כדי לקבל השראה ולהבין מאין יבוא עזרו.

ההתפעלויות כאלו אינן מיותרות, למרות שלכאורה אין בהן ‘חידוש’. הן מעוררות את האדם לחוות את האמונה. חשוב ביותר שנפתח את עצמנו לשמים, לכוכבים, להרים ולנופים, ונספוג לתוכנו את תחושת ההתפעמות ואת יראת השמים שהיא מעוררת. לא מספיק לדעת דברים בשכל, אם אף פעם לא מגיעים להתפעם מהם בכל הלב. השכל הוא חשוב מאוד, אך הלב הוא העיקר. והשפה של הלב איננה ידיעות ותובנות בלבד, אלא דווקא ההתפעמויות הללו. לכן צריך להקדיש ולייחד לכך זמן.

על פי זה ניתן לחבר בין הדרש והפשט של הפסוק “מאין יבוא עזרי”. בחסידות מובא הפירוש שמ”אין” יבוא עזרי, היינו שמההתבטלות של האדם והיותו במדרגת “אין” – יבוא עזרו. לאור האמור זהו ממש עומק הפשט. כשאדם נושא עיניו אל ההרים כמו דוד המלך, הוא נמצא בהתפעלות ובהכנעה עמוקה, בבחינה של “אין”. מתוך כך הוא פותח את עצמו להיות כלי לקבלת העזרה מאת ה’.

המזמור פונה לרגש שחש לפעמים שכביכול הקב”ה יָשֵׁן

מתוך האמור מובנת גם נקודה עמוקה נוספת. כאשר תופסים וגם חווים את זה שה’ הוא עושה שמים וארץ, וכל איתני הטבע הם כקליפת השום כנגדו – אז ברור לגמרי ש”הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל” (פס’ ד). לא יתכן כלל שהוא “ינום” או “יישן”, ושהשגחתו תהיה משובשת וכביכול עם ‘הפרעות בקליטה’. שום דבר לא נעלם ממנו, ואין שום מציאות שאירועים ומצבים שונים יצאו משליטתו.

התחושה הזו איננה מובנת מאליה. פעמים רבות אנו רואים וחווים התרחשויות מתסכלות ו’מביכות’. אנו עדים למצבים שנראים בלתי מתאימים לכל התוכנית האלוקית. כוחות האופל נראים שולטים שליטה לא הגיונית על כל המציאות, ו”דרך רשעים צלחה” (ירמיה יב, א). בזמנים רבים בהיסטוריה, אנו עומדים לפני מציאויות שליליות שנראה שהן רק הולכות ומסתבכות. למראית העין נראה בבירור שהן רק משתרשות עוד ועוד בתוך ‘תוהו ובהו’, ושאין שום פיתרון באופן. מצבים כאלו יכולים לעורר את התחושה שכביכול ה’ ‘נרדם בשמירה’ חלילה. ואנחנו צריכים להישאר להתמודד עם המציאות בכוחות עצמנו, כי הקב”ה כביכול ‘לא בעניינים’ משום מה.

התחושה הזו איננה משהו שכלי. יתכן שהאדם יודע בשכלו שלא יתכן שה’ ‘נרדם בשמירה’, אך הרגש שהוא חווה סותר את השכל. לכן כשההרגשה הזו עולה, אין להתעלם ממנה. צריך לתת לה את המענה, וכפי שדוד המלך מתייחס אליה כאן. המזמור הזה הוא מזמור ‘תחושתי’ שפונה אל הרגש, ולאו דווקא אל השכל. אל מול ההרגשה הזו יש להתחזק בהתבוננות על שליטתו של ה’ בעולם. הוא שולט על כל איתני הטבע, וכל העוצמות הגדולות ביותר של הטבע שאנו פוגשים – הן כולם מעשה ידיו. לא רק העוצמה ניכרת בבריאה, אלא גם הפלאיות והתחכום האינסופיים. כשמתבוננים בזה חווים היטב שהכל מושגח ומתוכנן לפרטי פרטים. אין שום דבר, ולו הקטן ביותר, שכביכול ‘יצא משליטה’. ממילא האמת היא שהרע איננו שולט, אלא למראית עין בלבד. באמת ה’ “ישמרך מכל רע” (פס’ ז), הוא שומר עלינו “יומם” (פס’ ו) וגם “בלילה” (שם), והוא “יִשְׁמָר צאתך ובואך מעתה ועד עולם” (פס’ ח). הוא משגיח ומגן בכל הליכותנו ובכל מעשינו, ובכל המצבים שבהם אנו נמצאים; הן בפרט והן בכלל.

יש במזמור ביטויים שונים של הגנה אלוקית ושליטת ה’ בעולם

כחלק מההתחזקות של דוד בהשגחתו של הקב”ה, הוא מכריז ש”ה’ צלך על יד ימינך” (פס’ ה). בשם הבעש”ט מובאת דרשה מפורסמת על כך:

“ה’ צלך” (תהילים קכא, ה), כמו שהצל עושה מה שהאדם עושה, כן כביכול כמו שהאדם מתנהג למטה כן מנהיגין אותו מלמעלה… ויהיה שמח בחלקו ואז גם מלמעלה יגיע לו כך, וכן הוא במדרש על פסוק ה’ צלך. ולכך אם אדם בטוח בה’ שהשם יתברך יעשה לו כל צרכיו, גם למעלה ממלאין לו כל משאלותיו.

(קדושת לוי בשלח, ד”ה במדרש)[1]

הקב”ה מתנהג עם האדם כביכול כמו הצל שלו. כלומר בהתאמה מלאה לאופן בו האדם תופס את הקב”ה, וכפי המחשבות שהוא חושב עליו.

אולם זהו על דרך הדרש. בפשט הכתוב נראה שהצל הוא מבטא הגנה, כמו בביטוי: “ופרוס עלינו סוכת שלומך” (ברכת השכיבנו). וכן מופיע גם בתנ”ך שצל הסוכה הוא ביטוי להגנה: “וברא ה’ על כל מכון הר ציון ועל מִקְרָאֶהָ ענן יומם ועשן ונגה אש להבה לילה כי על כל כבוד חֻפָּה. וְסֻכָּה תהיה לצל יומם מֵחֹרֶב ולמחסה ולמסתור מזרם וממטר” (ישעיה ד, ה-ו). גם הסוכות שעשה ה’ לישראל במדבר אינן רק סוכות פיזיות, אלא הן ביטוי להגנה ופריסת חסות. וכיוצא בזה: “כי יצפנני בְּסֻכֹּה ביום רעה, יַסְתִּרֵנִי בסתר אָהֳלוֹ בצור ירוממני” (תהילים כז, ה), “מה רב טובך אשר צפנת ליראך, פעלת לַחֹסִים בך נגד בני אדם. תסתירם בסתר פניך מֵרֻכְסֵי איש, תצפנם בְּסֻכָּה מריב לְשֹׁנוֹת” (שם לא, כ-כא).

גם המשך הפסוק: “על יד ימינך” מבטא את הדאגה של הקב”ה לאדם. הביטוי “ימינך” בתנ”ך מתייחס להצלחה המעשית: “כה אמר ה’ למשיחו לכורש אשר החזקתי בימינו לְרַד לפניו גוים וּמָתְנֵי מלכים אֲפַתֵּחַ” (ישעיה מה, א), “אשר בידיהם זימה וימינם מלאה שֹּׁחַד” (תהילים כו, י), ועוד. כלומר יהיה עם ‘ימינו’ של האדם, ויעזור לו להצליח במעשיו.

על פי האמור לעיל על ההתבוננות וההתפעמות מבריאה וחוויית ההשגחה, מובן גם האזכור של השמש במזמור זה. השמש היא אמנם לא הסכנה הגדולה ביותר לאדם בדרך כלל. היא מסוכנת רק לאנשים שהולכים במדבר ועלולים להתייבש ואף למות חלילה. דוד מזכיר אותה משום שהיא איתן הטבע הגדול ביותר שידוע לנו. ועל כך הוא אומר שלמרות גודלה ועוצמתה, הקב”ה שולט אפילו עליה. היא איננה יכולה להרע לאדם ולגבור על השגחת ה’ ושמירתו.

אזכור הירח טעון יותר ביאור. הסכנה שבו לכאורה פחות מובנת. בעבר המדע החילוני התכחש לחלוטין להשפעת הירח. המחשבה שיש לירח השפעה על המציאות הייתה נדמית כמיסטיקה בלבד. אולם כיום ידוע כבר שיש לירח השפעות שונות על כדור הארץ ועל בעלי החיים ובני האדם. למשל מהלך הירח הוא זה שמשפיע על תופעות הגאות והשפל של הים. מחקרים בבעלי חיים גילו כי מחזור הירח משפיע על שינויים הורמונליים בחרקים ובציפורים, ומשפיע על רביית דגים. אצל חולדות מעבדה התגלתה השפעה בכל הנוגע לרגישות לטעם. כמו כן תוארו שינויים מחזוריים בעוצמת התגובה החיסונית אצל עכברים, הקשורים למופעי הירח.

מעבר לכך, ישנם מחקרים המצביעים על כך שלמחזור הירח יש השפעה על הרבייה האנושית, ובפרט על פוריות וזמניוסת. מחקרים אחרים גילו שמדדים של אשפוז בבתי חולים וביחידות חירום מסיבות שונות, כמו אירועי לב וכלי דם או בעיות בהפרשות ופינוי הפסולת מהגוף, מתואמים עם שלבי הירח. אפילו אירועים אחרים הקשורים להתנהגות אנושית, כגון תאונות דרכים, פשעים והתאבדויות, נמצאו כמושפעים ממחזור הירח. ישנם גם מחקרים ומאמרים על השפעת הירח על קצב הלב של ילדים עם תסמונת דאון, ועוד. נתון נוסף שידוע היום הוא שהשינה מושפעת מהירח. יש מחקרים שמתעדים הבדלים באיכויות השינה, מבחינת זמן שינה ויעילות השינה, בהתאם למחזור הירח.

כיוצא בזה אנו מוצאים כבר בחז”ל שהורו שבדיני וסתות האישה תקבע את הוסת לפי ימי החודש, שזהו דבר התלוי בירח. כמו כן אנו אומרים בתפילה: “טובים מאורות שברא אלוקינו, יצרם בדעת בבינה ובהשכל. כוח וגבורה נתן בהם, להיות מושלים בקרב תבל”. כלומר למאורות השמים, ובכללם הירח, יש השפעה וממשלה על המתרחש בעולם. לכן היום ברור שהזלזול בהשפעות הירח איננו נכון. ומעבר לכל מה שידוע לנו, מסתבר שאנו יודעים רק אפס קצהו של ממשלת הירח, ועוד רב הנסתר על הגלוי. ממילא מובן שההתחזקות של האדם בכך שהוא יינצל מפגיעת הירח, יש לה משמעות גדולה.

חז”ל למדו מהמזמור על גודל ההשגחה הפרטית המופלאה

דוד מתאר שמירה מאד הדוקה של ה’ על האדם ועל עם ישראל. ובאמת חז”ל למדו מהמזמור התחזקות גדולה בהשגחה הפרטית ובשמירה האישית על כל אחד ואחד:

אמר רבי חנינא: בוא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם; מדת בשר ודם – מלך יושב מבפנים ועם משמרין אותו מבחוץ, מדת הקדוש ברוך הוא אינו כן – עבדיו יושבין מבפנים והוא משמרן מבחוץ, שנאמר: “ה’ שומרך ה’ צלך על יד ימינך”

(מנחות לג ע”ב)

על אף היותנו עבדיו, הקב”ה שומר עלינו ומגן עלינו, וכביכול הוא זה שמשמש אותנו. לא זו בלבד, אלא אפילו כשישראל חוטאים הקב”ה שומר עליהם:

“לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל” (במדבר כג, כא), אמר בלעם: אינו מסתכל בעבירות שבידם אינו מסתכל אלא בזכות שלהם… פרדס שאינו שמור הגנב יכול להזיקו ואם ישן השומר נכנס הגנב, ואלו “הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל”, והיאך אני יכול להזיקן? ה’ אלהיו עמו!

(מדרש תנחומא בלק, יד)

עם ישראל משול לפרדס שמור, שהשומר שלו איננו ישן. במציאות כזו, גם בלעם מודה שהוא אינו יכול להזיקם. יתרה מזו, חז”ל מוסיפים שכל השמירה בעולם היא רק אגב שמירתו של ה’ על עם ישראל:

“ארץ אשר ה’ אלוקיך דֹּרֵשׁ אֹתָהּ” (דברים יא, יב), וכי אותה בלבד הוא דורש?! והלא כל הארצות הוא דורש, שנאמר: “להמטיר על ארץ לא איש” (איוב לח, כו) ואומר “לְהַשְׂבִּיעַ שֹׁאָה וּמְשֹׁאָה” (שם, כז). ומה תלמוד לומר “ארץ אשר ה’ אלוקיך דרש אותה”? כביכול שאינו דורש אלא אותה; בשכר דרישה שדורשה – דורש כל הארצות עמה.

כיוצא בו אתה אומר: “הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל”, וכי ישראל בלבד הוא שומר?! והלא הוא שומר את הכל, שנאמר: “אשר בידו נפש כל חי” (איוב יב, י)! מה תלמוד לומר: “הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל”? כביכול שאינו שומר אלא ישראל; בשכר ששומרן – שומר את הכל עמהן.

(מדרש תנאים דברים יא, יב)

כל אלו הן אמיתות שצריך להתחזק בהן. בכל הגלויות שגלינו, בכל הצרות שעברנו ובכל הלילות הללו שבהם היה נדמה שהקב”ה כביכול ישן – הוא השגיח עלינו ושמר עלינו. וכן לעולם ועד – “ה’ ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם”.

חווית האמונה בטבעה מעוררת תשוקה להפיץ אותה לאחרים

ישנו יסוד חשוב נוסף שבולט במזמור. בספר איוב, אחרון הָרֵעִים  שמנסה להשיב על טענותיו של איוב הוא אליהוא. הוא מחכה בסבלנות בזמן שהאחרים מציגים את המענה שלהם וגם כאשר איוב עונה להם ודוחה את דבריהם. כשהוא רואה שהדיון איננו מגיע לידי הכרעה, הוא מתאר את הרצון שלו לענות בעצמו:

אמרתי ימים ידברו וְרֹב שָׁנִים יֹדִיעוּ חכמה. אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם… כי מָלֵתִי מִלִּים הֱצִיקַתְנִי רוח בטני. הנה בטני כיין לא יִפָּתֵחַ כְּאֹבוֹת חדשים יִבָּקֵעַ. אדברה וירוח לי, אפתח שפתי ואענה… כי לא ידעתי אכנה, כמעט ישאני עֹשֵׂנִי.

(איוב לב, ז-כב)

האמונה החזקה שאליהוא חווה גורמת לו לרצות להביע אותה לאחרים. הוא ממשיל את בטנו למיכל סגור של יין, שכמעט מתבקע.  הכוונה ליין תוסס שמעלה בועות וגזים, ואם המיכל סגור ואטום הוא מתפוצץ. כך עוצמת האמונה וה’רוח’ של אליהוא ממש מתפרצת מתוכו לומר אותה ולהפיץ אותה לאחרים. הוא מרגיש שהוא מדבר זאת כמעט בלי בחירה: “כמעט ישאני עֹשֵׂנִי”. ורק לאחר מכן רווח לו: “אדברה וירוח לי”.

הרעיון הזה מופיע אצל דוד בפסוקים רבים: “בשרתי צדק בקהל רב” (תהילים מ, י[2]), “לְדֹר וָדֹר אודיע אמונתך בפי” (שם פט, ב), “דור לדור ישבח מעשיך וגבורתיך יגידו… ודברי נפלאותיך אשיחה” (שם קמה, ד-ה). האמונה וההתפעמות מה’ היא מציאות שבטבעה ובמהותה האדם  מרגיש צורך גדול לבטא אותה, לומר אותה לאחרים ולהפיץ אותה לעוד אנשים.

כך גם במזמור כאן. בתחילת המזמור דוד מתאר את ההתפעמויות האישיות שלו: “אשא עיני אל ההרים”, “מאין יבוא עזרי“, “עזרי מעם ה'”. אולם מכאן והלאה המזמור עובר לדבר אל אחרים: “אל יתן למוט רגלך, אל ינום שֹׁמְרֶךָ“, “ה’ שֹׁמְרֶךָ, ה’ צלך על יד ימינך” וכו’. כל המשך המזמור הוא דיבור של דוד לאחרים. לאחר שדוד התמודד עם אותה תחושה שחלילה ה’ כביכול כן “ינום” וכן “ישן”, והוא הגיע להתפעמות וחוויה חזקה של אמונה, מפעם בקרבו הצורך הגדול לפנות לאחרים ולחזק ולהעצים אותם. האמונה החזקה נועדה להשפיע על אחרים, ולא רק כדי להישאר בלב הפרטי. הקב”ה ברא כך את נפשנו, ש”אכן רוח היא באנוש” (איוב, שם). זהו הטבע של האמונה, להפיץ אותה ולחזק בה אחרים[3].

כיום אנו נמצאים במציאות שבה אנו מוכרחים להתחזק באמונה. אנו חווים את התעצמות בלתי נתפסת של כוחות הטומאה, על ידי הטכנולוגיה והמדיה שמעצימים אותה מאוד. הם נראים עוצמתיים ובלתי נשלטים לגמרי. גם נורמות חיים ונורמות של לבוש מידרדרות, וכך גם דפוסי חשיבה. לא רק שהם התרחקו מרחק עצום מרצון ה’ ומהתורה, אלא הם גם משפיעים כל כך וסוחפים כל כך. העולם דוהר במרץ אל מטרות של מנהיגים ודתות שמושכים חזק מאוד בניגוד לחזון התורה והנביאים. אל מול כל זה, בשכל אנו מבינים ויודעים את עיקרי האמונה ואת האמת שה’ מנהיג את העולם ושומר על עמו ועל תורתו ומוביל את העולם לתיקונו ולגאולתו. ואולם בעולם הריגשי והחוויתי שלנו אנו חווים ומרגישים את המציאות אחרת לגמרי ואפילו את ההיפך, שכביכול “ינום” ו”ישן” שומר ישראל. עיקר הניסיון שלנו הוא לגשר על הפער בין השכל לרגש. ובשביל זה אנו צריכים ‘לשאת עינינו אל ההרים’, ואל שליטת ה’ באיתני הטבע, ולהתפעם ולהתחזק בכך שה’ מנהיג את העולם, שומר עליו ומשגיח עליו היטב היטב.

יחד עם זאת, יש לנו גם תפקיד לחזק בזה אחרים. לא די שנחזק את עצמנו בדיבורי אמונה, בבחינת “האמנתי כי אדבר”[4] (תהילים קטז, י), אלא עלינו לעשות זאת גם כלפי אחרים. הצורך להתחזק בעצמנו באמונה, מוליד את הכוחות ותעצומות הנפש לחזק אחרים. כל אחד ואחת בדור שלנו צריכים לקחת את זה כתפקיד. לא מדובר בהכרח ביציאה להפצות ברחובות. זה נכון גם כלפי בני המשפחה, החברים וכל הסובבים והקרובים. הדיבור שלנו צריך להחדיר את האמונה החזקה שהכל מושגח והכל לטובה.

[1] וראה מקורות נוספים שהביאו זאת בבעש”ט עה”ת קדושים, כא-כג, וממ”ח יז. ישנן גם מקורות קדומים יותר לדרשה זו, ראה עבודת הקודש, חלק העבודה פט”ז, בשם מדרש והזהיר.

[2] הרחבנו ביסוד זה בביאור מזמור מ’ (חלק ה, עמ’ סג).

[3] למרבה הצער הדבר נכון גם לכיוון השני. כוחות שליליים לא מסתפקים רק בשליליות של עצמם, אלא הם מנסים להפיץ אותו גם לאחרים. עד כדי כך שפעמים רבות הדבר נראה ממש תמוה, כי לא מובן מה הם מרווחים בזה. אבל זהו דבר מהותי ברוח האדם, הרצון לבטא את עצמה ולחבר אחרים אל החוויה שלה.

[4] וכפי שמופיע בתורת אבות (עמ’ קמט) על פסוק זה, שעל ידי שאדם מגיע לאמונה פנימית על ידי זה שהוא מדבר דיבורים של אמונה.