חיים של מלחמה על הדביקות בה’ (ד)

“וכל מה שיוכל לחשוב שהוא אמצעי לקורבה הזאת, ירדוף אחריו ויאחז בו ולא ירפהו”

עמל מופרז עלול לפגוע בהתקרבות לה’

עד כה התבארה חשיבותם הגדולה של העמל והשאיפה להתקדם. אולם יש להגדיר מהו הקצה העליון של העמל. לא תמיד העמל הוא טוב ונכון; לפעמים אדם דורש מעצמו יותר מכפי כוחותיו, ואז הוא פוגע בעצמו. הוא עלול להגיע לידי לחץ רב, שיכשיל אותו בכעס ובמידות רעות אחרות. אדם לחוץ גם אינו פנוי ללמוד תורה ולהתפלל ביישוב הדעת. הוא גם מתקשה להאיר פנים לזולתו ולהיות קשוב לאנשים הסובבים אותו. הצבת יעדים גבוהים עלולה לגבות מהאדם מחיר בכוחותיו הפיזיים, עקב מאמץ נפשי גדול מדי או שעות שינה מועטות מדי. בסופו של דבר  זה יפגע גם בעבודתו הרוחנית[1]. בין כך ובין כך, אדם שעמל יותר מדי עלול למצוא את עצמו דווקא מתרחק מה’, ומפסיד את המטרה לשמה הוא עמל.

וכך כתב הגר”א זיע”א:

“ואץ בְּרגלַים חוטא” (משלי יט, ב) – רגליים הם המידות. כשירגיל האדם במידותיו הטובות, הן נעשות לו כטבע; אך צריך לילך במידות מדרגא לדרגא כמו הולך בסולם, ולא יקפוץ למדריגה שאינו ראוי לה. וזהו “אץ ברגלים”, שקופץ למידה גבוהה אשר לא לו תגיע, הוא “חוטא” וחסר מכל, כי יפול ממנה.

(ביאור הגר”א למשלי יט, ב)

את המידות הטובות צריך לקנות בהדרגה. לא נכון להתאמץ ולקפוץ ‘בכוח’ למדרגה גבוהה מדי. התוצאה תהיה נפילה, והאדם ימצא את עצמו חסר כל.

בדומה לכך כתב גם רבי נתן מברסלב זיע”א:

כי באמת צריכין ליזהר מזה מאוד, משני מיני תבערת הלב הנ”ל, כי גם כשבוער הלב לה’ יתברך חוץ מהמידה גם זה אינו טוב, כי על ידי זה יכול ליפול לגמרי חס ושלום… כי אף על פי שבוודאי ראוי שיבער האדם לה’ יתברך מאוד מאוד, וכך הוא טבע כל האדם בשורשם שמצד היקידה שבלבבם כל אחד בוער מאוד מאוד לה’ יתברך בלי שיעור וערך, אבל אף על פי כן צריכין ליזהר מאוד לצמצם ההתלהבות והתבערה הזאת שלא יהיה חוץ מהמידה חס ושלום, דלא יוקיד הלב כל גופא חס ושלום מריבוי ההתלהבות לה’ יתברך. כי ה’ יתברך רוצה בקיום העולם… כי רבים נכשלו על ידי זה ונפלו לגמרי על ידי ריבוי התבערה חוץ מהמידה.

(ליקוטי הלכות יו”ד, הל’ תרומות ומעשרות ג, ב)

בערת הלב לה’ יתברך היא דבר טוב ורצוי מאוד, אך גם בה אסור להפריז. אם הלב בוער לה’ “חוץ מהמידה” זה לא טוב, ועלול להפיל את האדם לגמרי.

כדי להציב יעדים נכונים יש להיעזר במדד השמחה

המדד שאדם יכול לבחון בעזרתו האם הוא עובד במינון נכון או לא, הוא השמחה. הרחבנו כבר (לעיל בחלקים הקודמים) בכך שהתורה דורשת מאתנו לעבוד את ה’ בשמחה, ושהעמל בעבודת ה’ בהכרח יכול וצריך להיות משמח. עוד התבאר שהכוח שמתנגד לעמל העבודה הוא הנפש הקשורה בגוף ומושכת את האדם למנוחה ובטלה. המסילת ישרים כינה תכונה זו של הנפש: “כי עפריות החומריות גס”. רבי חיים ויטאל זיע”א מלמדנו שכנגד המידות הרעות שבנפש ישנם גם יסודות טובים ומידות טובות. וכנגד העצבות והעצלות שמיסוד העפר ניצבת: “השמחה התדירית בחלקו, כי כל דעבדין מן שמיא לטב, וגם לזרז עצמו בתכלית השמחה בעבודת קונו” (שערי קדושה א, ב). לפי זה ברור שעבודה שאינה מלווה בשמחה פנימית לא יכולה להרים את האדם מן העפר.

לכן, אם אדם רואה שהעמל מביא אותו לעצבות, אות היא שמשהו בעבודתו אינו מתנהל נכון. עשויות להיות לכך סיבות מגוונות, וצריך התבוננות והקשבה פנימית כדי לזהות את הגורם לחוסר השמחה. אחד הגורמים המרכזיים לחוסר שמחה הוא שהאדם הציב לעצמו דרישות גבוהות מדי, שהן מעבר לכוחותיו. יתכן שהוא אפילו מצליח לעמוד ביעדים שהציב לעצמו, אבל העבודה סוחטת את כוחותיו עד שהוא נשאר מרוקן וחסר אנרגיות. גם זו דרך לא נכונה. על האדם לאמוד את יכולותיו, ומתוך התחשבות בכלל כוחות נפשו להציב לעצמו מחדש יעדים בעבודה[2].

אין להפריז בשאיפות אך חשוב לשאוף גבוה

יחד עם זאת, יש להיזהר שלא ליפול בקצה ההפוך. כאשר אדם אומד את כוחותיו, הוא עלול גם להקטין בערכו, ולהציב לעצמו יעדים נמוכים ממה שהוא מסוגל באמת. ניתן לראות במוחש שפעמים רבות אדם חושב שהוא מסוגל רק לרמת מאמץ מסוימת, אבל כאשר הוא נדרש ליותר מכך הוא מצליח להפיק מעצמו הרבה יותר. אנו עדים בדורנו לאינספור סיפורי גבורה ודמויות מופת: יהודים מן השורה שיצאו למלחמה באויבי ישראל וגילו תעצומות נפש מדהימות, עד כדי מסירות נפש כפשוטו ממש. כך גם אנשים ‘פשוטים’ כביכול, שהקימו בעיתות חירום מפעלי ענק של גמילות חסדים לטובת כלל ישראל הנתונים בצרה. גם חטופים שחזרו מהשבי בעזה סיפרו על כוחות נפש שלא הכירו בעצמם, שעמדו להם בהיותם במצור ובמצוק. הדוגמאות הללו, שהן טיפה מן הים, מלמדות שבכולנו גנוזים כוחות עצומים! גם מי שלא נלקח בשבי, ולא הקים ארגוני חסד ולא התייצב כנגד אויבי ישראל – מסוגל להרבה יותר ממה שנדמה לו!

כדי להוציא אל הפועל את כוחותינו צריך לחזק את כוח הרצון

המפתח שמאפשר להנביע את הכוחות הגנוזים בנו הוא כוח הרצון. כאשר אדם חפץ להתקדם בעבודת ה’, בכל תחום שיהיה, הוא צריך לחדד ולהעצים את הרצון שלו להתקדם בתחום זה. לשם כך עליו להקדיש זמן להתבונן בערכו ובחשיבותו של אותו עניין. התבוננות כזו ניתן לעשות דרך לימוד מקורות העוסקים בכך, אבל עיקרה הוא להשיב אל הלב את התובנות שלומדים. ככל שהאדם ירבה להעמיד לנגד עיניו את התכלית שלשמה הוא עובד, יגדל הרצון שלו להגיע אליה. כך הוא ימצא בקרבו את הכוחות לעבודה זו.

התבוננות זו היא ההשתדלות שמסורה בידינו כדי להגדיל את כוח הרצון שלנו. וכמו בכל השתדלות, התוצאה אינה מסורה בידינו אלא היא מתנת שמיים. כך דרש המגיד ממזריטש זיע”א על הפסוק “רצון יראיו יעשה” (תהילים קמה, יט), שהקב”ה עושה ליראיו רצון (קדושת לוי ויגש, ד”ה או יבואר הכתוב ונתתם). ואולי אפשר לדרוש בדרך זו גם על הפסוק הקודם לזה: “פותח את ידך, ומשביע לכל חי רצון” (שם, טז) – הקב”ה, בטובו, מעניק לנו את כוח הרצון. ולכן עלינו להרבות בתפילה גם על זה. עלינו לבקש ממנו שיעזרנו שנזכה לרצות באמת את קרבתו.

גם את מגבלות היכולת אפשר לפרוץ על ידי עמל ותפילה

חשוב גם לזכור שהגבול העליון של היכולת יכול להשתנות. יתכן שכעת האדם מסוגל להגיע לרמת מאמץ נמוכה יחסית, אך בעתיד הוא יהיה מסוגל ליותר. הדרך לפתח את היכולת היא על ידי עמל קבוע ושמירה על איזונים נכונים. כעין זה, מי שרוצה לחזק את כוחו הגופני צריך להקפיד על תרגילי כושר בקביעות, ברמה המותאמת ליכולותיו, וגם לשמור על תזונה נכונה. כך הוא מפתח את השרירים שלו, עד שהוא מסוגל לעשות הרבה יותר ממה שהיה מסוגל בהתחלה. כך גם בעבודת ה’: אם האדם יעמול ויתקדם בהתאם לכוחות נפשו, ומתוך איזונים נכונים, הוא יגדיל עם הזמן את כוחותיו ויהיה מסוגל למאמצים גדולים יותר ויותר.

זוהי מציאות טבעית. אך מעבר לכך, העמֵל בתורה ובעבודת ה’ זוכה לסייעתא דשמיא, שפותחת בפניו שערים שהיו חסומים בפניו בתחילה. כך אמרו חז”ל: “‘נפש עָמֵל עָמְלָה לו כי אָכַף עליו פיהו’ (משלי טז, כו) – הוא עמל במקום זה, ותורתו עומלת לו במקום אחר” (סנהדרין צט ע”ב). ופירש רש”י: “נפש עמל עמלה לו – מפני שעמל בתורה, תורה עומלת לו… שמחזרת עליו, ומבקשת מאת קונה למסור לו טעמי תורה וסדריה. וכל כך למה? מפני ש’אכף’, שכפף פיהו על דברי תורה”.

וכך אמר רבינו המאירי על דברי הגמרא המפורסמים “יגעתי ומצאתי תאמן”:

לעולם ישתדל אדם ללמוד תורה, ולא יפטור עצמו בטענה שאינו מוצא עצמו מוכן לכך; שהדבר ידוע שאם ירדוף – ישיג.

(מאירי מגילה ו’ ע”ב)

אם האדם יתמיד וירדוף אחר התורה, הוא ישיג אותה. גם אם מתחילה הוא מוצא עצמו שאינו מוכשר אליה. כלל גדול הורו בזה חז”ל: “בא ליטהר – מסייעים אותו” (שבת קד ע”א ועוד). ומעין זה הדריך רבי אלימלך מליז’נסק זיע”א: “שזמן ארוך צריך האדם לצעוק: ‘אנא השם, עזרני שאזכה לעבדך באמת’! ואז ‘ונשמע קולו’, אבל לא בימים מועטים” (נועם אלימלך וישלח, ד”ה וישלח יעקב). כל שכן כאשר האדם זוכה גם לבכות לפני ה’ ברצונו לפרוץ את המחסומים שבפניו, שכן שערי דמעה לא ננעלו (ברכות לב ע”ב).

דברי ימיהם של רבים מגדולים ישראל מוכיחים זאת

ניתן להיווכח בזה מתוך התבוננות בתולדותיהם של גדולי ישראל. רבים הם ענקי הרוח, שבתחילת דרכם היה נראה שאין להם סיכוי לגדול. אך מתוך עמל רב המלווה בתפילות רבות הם זכו להתגדל ולהאיר את העולם. כך למשל עבודתו הרוחנית של רבי נחמן מברסלב זיע”א באה לו ביגיעה עצומה, כפי שמעיד תלמידו הגדול רבי נתן זיע”א:

ולא היה לו שום דבר עבודה שבא לו בנקל, רק כל דבר ודבר בא לו ביגיעה גדולה מאד, שהיה מייגע עצמו כמה זמנים בשביל כל דבר ודבר מעבודת השם. והיה לו כמה וכמה עליות וירידות אלפים ורבבות עד אין שעור וערך… עד שפעם אחד נתחזק אצלו שיהיה חזק מאד שיאחז בעבודת השם לעולם, ולא יסתכל על שום דבר בעולם. ומאז והלאה נתחזק לבו בה’. ואף על פי כן גם אחר כך היה לו תמיד עליות וירידות הרבה מאד מאד, רק שאחר כך היה חזק שלא יניח עבודתו יתברך לעולם.

(שבחי הר”ן א, ה)

וכך גם בלימוד התורה:

סיפר שכל לימודו בא לו ביגיעה גדולה. כי בתחילה היה לומד משניות, ולא היה מבין לימודו, והיה בוכה הרבה לפני השם יתברך שיאיר עיניו. והיה בוכה ובוכה כל כך עד שזכה שיוכל ללמוד משניות. וכן אחר כך למד שאר ספרים ולא היה מבין גם כן, והיה בוכה ובוכה גם כן הרבה מאד עד שזכה להבינם. וכן בלימוד זהר וכתבי האר”י, זכרונו לברכה, היה בוכה גם כן הרבה עד שזכה להבין.

(שם, ח)

מהר”ם שיק, מגדולי תלמידי מרן החתם סופר, העיד על עצמו שבהיותו ילד אמרו עליו שכוח תפיסתו הוא חלש. אכן הוא התמיד בלימוד עוד ועוד, עד שאחר כך אמרו עליו שיש לו מוח חזק. וכך היה שנעשה לרבן של ישראל וכל הארץ האירה מתורתו (מתוך קורות חייו שנדפסו בהקדמה לספר דרשות מהר”ם שיק).

הגאון רבי ברוך אפשטיין (בעל תורה תמימה) מעיד על הנצי”ב מוולוז’ין (שהיה דודו וגם גיסו) שכישרונותיו מלידה היו בערך ממוצעים, ובכל אופן לא ‘מצוינים’; אך הודות לשקידתו הנמרצה הגיע למעלתו העצומה. הוא מעיד בשם חכמי דורו של הנצי”ב מצעירותו, כי הצלחתו בלימוד התורה לא באה לו באופן טבעי. הוא נאלץ למאמצים כבירים וחירוף נפש בעמל התורה עד שהצליח לזכות לקניין התורה. עוד הוא מספר בשם הנצי”ב עצמו, שבשנות נעוריו גדולי החכמים שסביבו לא התחברו אליו כיוון שהחזיקוהו לפחוּת מהם, עד שגם הוא עצמו החל לחשוב כך על עצמו. הדבר השפיע עליו כל כך עד שלפעמים התגנבו לליבו מחשבות לעזוב את הלימוד בישיבה ולעבור לעולם ה’בעלי בתים’. זאת מתוך מחשבה שאי אפשר לרכוש את סגולת התורה ביד חזקה, בהעדר כישרונות נעלים. מי שהציל אותו (וממילא את עולם התורה כולו!) הוא הרד”ל, רבי דוד לוריא, שחיזק את רוחו להמשיך לשקוד בתורה ולא להיות מוטרד מאלו שמצירים לו מחמת קנאתם בהתמדתו (מקור ברוך, ח”ד פל”ו).

גם על הגאון רבי פסח מקוברין, מתלמידי החפץ חיים ורבו המובהק של הגר”מ פיינשטיין, מסופר שבצעירותו לא היה מהמצטיינים בגאונות תורנית. פעם שמע כמה מן הלומדים בישיבה מתנצחים בישיבה, והעיר הערה בלתי חשובה בנושא הנידון. תוכן ההערה העיד כביכול על קוצר הבנתו, וגרם לגיחוך בקרב הנוכחים. תקרית זו שברה את רוחו של רבי פסח זצ”ל באופן מזעזע. הוא התיישב ליד הגמרא והתייפח בבכי מר עד שנרדם. בחלומו נתגלה אליו בחזיון שמבטחים לו סייעתא דשמיא. עוד נאמר לו שיתחזק ברוחו, ויתחיל מעתה ללמוד בעיון את מסכת בבא קמא שנלמדה אז בישיבה, וייאורו עיניו בתורה. כשהתעורר הוא זכר את דברי החלום, ותיכף ומיד פתח בלימוד מתוך עיון נמרץ, והרגיש איך הוא חודר למעמקים ונעשה כמעיין הנובע. מאז הוא התמסר לשקידת התורה במשנה מרץ. תוך ימים לא רבים רכש לו בקיאות והבנה יסודית בסדר נזיקין, והתחיל להשפיע מתורתו לאחרים (עלי שור ח”ב עמ’ קכז).

נסיים בדבריו החשובים של רבי נתן, המסביר מדוע הוא מספר על רבו רבי נחמן את האמור לעיל:

וכל מה שסיפרנו עד הנה, אם אמנם כגנות נחשבו כל הספורים הנ”ל לנגדו לפי עוצם מעלתו שזכה אחר כך, עם כל זה סיפרנו כל זה מעניין עבודתו ודרכו בימי ילדותו, למען נדע ונשכיל איך הבחירה חופשית וכל אדם יוכל לזכות אם ירצה למעלה מופלגת מאד. אף על פי שנדמה לו שקשה וכבד עליו העבודה מאד, ואין מניחים אותו לכנוס כלל בעבודתו יתברך כי התאוות והמידות רודפין אחריו מאד, אף על פי כן צריך שיהיה עקשן בעבודתו ולבלי להסתכל על כל זה. כי בסיפורים הללו יבין החכם מדעתו, איך גם על רבנו הקדוש והנורא, זכר צדיק וקדוש לברכה, עבר גם כן כל המניעות והכבדות הנ”ל, ועבר בכל זה, ואף על פי כן זכה לשבר הכל מחמת שרצה באמת בעבודתו יתברך ובחר בחיים באמת עד שזכה למה שזכה. ואמר, שאפילו לא היה מזרע האלוקי הבעל שם טוב זכר צדיק וקדוש לברכה, רק אפילו אם היה ממשפחה הירודה שבישראל, היה זוכה גם כן למה שזכה על ידי עצם עבודתו ויגיעתו שיגע וטרח מאד מאד בעבודתו יתברך.

(שבחי הר”ן א, כה)

האופן בו נתגדלו גדולי עולם אלו בא ללמדנו שכל אדם יכול לזכות במעלה מופלגת מאוד, אם ירצה ויתאמץ. אין הדבר תלוי בייחוס או בכישרונות מולדים, אלא בעמל עקשני הנובע מרצון עז – ומזכה את האדם בסייעתא דשמיא גדולה. יתרה מזו, מרן החזון איש פעם אמר שאם היה היום אדם שעמל בתורה כמו יגיעת המהרש”א ז”ל, הוא היה מגיע לדרגת פי אלף מהמהרש”א! כי לפי מצב הדורות יש יותר סייעתא דשמיא, לפי קושי הניסיון, ובוודאי כשהאדם יתאמץ יותר הוא יגיע ויזכה (מעשה איש ח”ז עמ’ סו).

לשאוף גבוה, לעבוד בהדרגה, ובשמחה!

בסיכום הדברים, על האדם לשאוף שאיפות גבוהות בתורה ובעבודת ה’. עליו גם לפעול באופן תמידי לחיזוק הרצון שלו, על מנת שיצליח להוציא אל הפועל את הכוחות הגנוזים בו ולממש את שאיפותיו. אולם העבודה בפועל צריכה להיות במידת המאמץ הנכונה עבורו, בהתחשב במדרגתו הנוכחית. והמדד שבעזרתו יבחן שהוא אכן עובד במידה הנכונה, הוא שיהיה שמח בעבודתו.

את הַשְּׁנִיּוּת הזו ביטא הרבי מליובאוויטש זיע”א במכתב:

והנה ע”פ המבואר בתניא… העבודה התמידית היא הליכה מדרגא לדרגא ולא קפיצה מן הקצה אל הקצה, שאין זה אלא לפעמים בתור הוראת שעה, אבל לא זו היא דרך הרגילה שאותה דורשים מכל אחד ואחד… וכידוע מאמר רז”ל (תנא דבי אליהו רבה פכ”ה) אשר כל אחד מבני ישראל חייב לאמר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב, אבל פשיטא שלא ביום ויומיים נעשה הדבר, ואין כלל מקום לשאול תיכף ומיד מפני מה לא נתהפך מן הקצה אל הקצה.

(אגרות קודש לרמ”מ מליובאוויטש חט”ו, ה’תנ”ט)

מצד אחד האדם צריך לשאוף למדרגות גבוהות, ואפילו להידמות לאבות הקדושים. ומצד שני, עליו להכיר בזה שלא ניתן להגיע לכך ביום או יומיים, להתהפך מן הקצה אל הקצה. יש להתמיד בעבודה הדרגתית, וכך להתקדם.

הרב דסלר זצ”ל הגדיר נוסחה לשילוב נכון בין השאיפות הגבוהות וההדרגה:

למדנו מהר”ח מוולוז’ין זצ”ל, דבמקום שנצרך, עושין תשובה במסירות נפש… למדנו שנדרשת התעוררות קיצונית לתשובה. והנה המקבל על עצמו קבלות בתשובתו צריך להיזהר מאד שתהיינה לפי מדרגתו, כי אם יקפוץ למעלה ממדרגתו יפול ח”ו ותיבטל תשובתו לגמרי. ואם גם התעוררותו ושאיפתו לתשובה וחרטתו על חטאיו צריכים להיות קיצוניים בתכלית, מכל מקום אחר כך אדרבא הוא צריך לכפות את עצמו שלא יקבל עליו יותר מדאי בבת אחת, למען שיכול חיזוקו להתקיים. וככה צריך להרגיש: ששואף לחיזוק קיצוני, אלא שכובש את שאיפתו.

(מכתב מאליהו ח”א עמ’ 244[3])

הרצון של האדם צריך להיות קיצוני ומוחלט – לשוב אל ה’ בכל מאוד. אולם היישום שלו בפועל צריך להיות הדרגתי וכפי כוחו. האדם נדרש לכבוש באופן זמני את שאיפותיו הגבוהות ולהתאפק מלקבל על עצמו קבלות שאינן מתאימות לו כרגע. את כוח השאיפה שלו עליו לרתום לעבודה כפי מדרגתו, וכך יוכל לעלות מדרגה לדרגה מבלי להתרסק.

עבודה מדויקת דורשת הקשבה פנימית באופן תמידי

אופן העבודה הזה דורש מהאדם להיות קשוב לעצמו באופן תמידי. התקדמות מדורגת מצריכה לבחון שוב ושוב מתי מגיע הזמן לעבור לדרגה הבאה. במקביל צריך לבחון כל הזמן את מידת היכולת, שכאמור גם היא עשויה להשתנות.

כך למשל כשאדם מחליט להתחזק בניצול הזמן לתורה. בין אם הוא תלמיד ישיבה שמציב לעצמו שאיפה ללמוד בסדרי הישיבה בהתמדה יתרה, ובין אם הוא ‘בעל בית’ שעמל לפרנסתו ושואף להקדיש בכל יום זמן משמעותי ללימוד תורה בלי היסח הדעת. תחילה עליו לברר לעצמו את חשיבות הלימוד בהתמדה, על מנת לחזק את כוח הרצון שלו. אחר כך עליו להגדיר היטב מהו מקומו כעת. הוא צריך להקשיב לכוחות נפשו על מנת להחליט כמה ביכולתו להוסיף. בחור ישיבה שמזהה שבשני סדרים הוא לומד טוב, אך הסדר השלישי רפוי בידו – יכול לקבל על עצמו להגיע לבית המדרש בתחילת הסדר השלישי וללמוד לפחות שעה. ‘בעל בית’ שמצליח לפעמים להקדיש זמן משמעותי ללימוד, אך עדיין אין לו קביעות – יכול לקבל על עצמו לימוד יומי מסוים של רבע שעה, שעליו הוא לא מוותר בשום פנים ואופן, על מנת לייצר קביעות.

אדם כזה צריך לבדוק את עצמו למשך תקופת זמן, כגון שבוע או שבועיים. אם הוא עומד בקבלתו ושמח בה – זהו סימן טוב. כעת הוא יכול לבדוק עם עצמו האם הוא כבר יכול להוסיף עוד צעד. ואם אינו מצליח, או שמצליח אך אינו שמח, עליו לעצור ולהתבונן בכך. יתכן שהוא לקח על עצמו יותר מדי, או שאולי הוא לא חיזק מספיק את הרצון שלו, או שמא קיימת בעיה אחרת שמפריעה לו.

כך ניתן להתקדם בעזרת ה’ צעד אחר צעד. בין בתורה, בין בתפילה, בין בעבודת המידות. מצד אחד שאיפות גבוהות וחיזוק הרצון, ומצד שני הקשבה פנימית עמוקה על מנת להתקדם בהדרגה נכונה[4].

[1] כך התבטאו גם גדולי ישראל רבים, כדוגמת החוזה מלובלין (אבני זיכרון אות תסד), החזו”א (קול חוצב עמ’ 164), ר’ אליהו לופיאן (שם), ועוד רבים.

[2] ישנם דברים שההלכה מגדירה כאיסור או חיוב מוחלט, ובהם אין מקום להתחשבות בכוחות הנפש. אך ישנם דברים שהחובה ההלכתית בהם מוגדרת כ’השתדלות’, ובהם אדם צריך להתאים את העבודה לכוחותיו. ובוודאי שכן הוא בכלל עבודת המידות. הרחבנו בכך בטל חיים ימים נוראים (עמ’ קיד-קיז).

[3] נוסחה כעין זו מופיעה גם בכתבי החוזה הקדוש מלובלין זיע”א, עיין זכרון זאת (מהד’ פאר מקדושים) עמ’ רלו-רלז; ועוד.

[4] לעיל למדנו שאחד האמצעים להצמיח עובדי ה’ בגדלות, שאינם נגועים במחלת הבינוניות, היא חשיפה חווייתית לעולם של עבודת ה’ אמיתית. הדרך שנתבארה כיצד לעשות זאת היא במפגש עם עובדי ה’ אמיתיים וכן בסיפורי צדיקים. בהקשר זה חשוב להדגיש שהעבודה הרוחנית מיוסדת על הקשבה פנימית של כל אחד לכוחות הנפש שלו. המפגש החווייתי עלול לעורר רצון לחקות את מעשיהם של הגדולים, וזוהי טעות מסוכנת. חיקוי הוא העתקת המעשים, בלי להתחשב בנסיבות ובכוחות הנפש, ולכן סופו להביא לנפילה, חלילה. המפגש עם הגדלות נועד לעורר בלב נקודה של גדלות ולסייע להפנים אותה, אך הדרך ליישם אותה צריכה להיות בהתאם לכוחותיו ויכולותיו האישיים של כל אחד.