חיים של מלחמה על הדביקות בה’ (ג)

“ראוי לו… שלא יהיה לו שום תכלית אחר… אלא להתקרב אליו יתברך”

אדם צריך להתמסר רק לעבודת ה’

לאורך הפרק הראשון במסילת ישרים, הרמח”ל מסביר ומוכיח את המרכזיות של עבודת ה’ וקיום המצוות בחיי האדם. הוא מבאר עד כמה ענייני העולם הזה הם זמניים וחולפים, וההנאה האמיתית שיכולה להיות בו היא רק הנאת הנשמה החפצה להידבק בבוראה. ממילא ההשקעה של האדם אמורה להיות בעבודה ה’ וקיומה בשלמות, כי רק היא המביאה אותו התכלית הנכספת.

בסיכום הפרק מציג המסילת ישרים דרישה בלתי מתפשרת לעבודה אינטנסיבית להתקרב אל ה’. הוא כותב שמכל האמור עולה שעיקר מציאות האדם בעולם הזה היא רק לקיים מצוות, לעבוד ולעמוד בניסיון. וענייני העולם הזה והנאותיו צריכים להיות לו רק לעזר וסיוע בעבודתו, לספק לו נחת רוח ויישוב הדעת. ולא זו בלבד, אלא גם כוונתו הפנימית צריכה להיות לכך בלבד:

ואמנם ראוי לו שתהיה כל פנייתו רק לבורא יתברך, ושלא יהיה לו שום תכלית אחר בכל מעשה שיעשה, אם קטן ואם גדול, אלא להתקרב אליו יתברך ולשבור כל המחיצות המפסיקות בינו לבין קונו, הן הנה כל ענייני החומריות והתלוי בהם, עד שיימשך אחריו יתברך ממש כברזל אחר אבן השואבת.

(שם)

האדם צריך לכוון את כל מציאותו ומעשיו להשגת קרבת ה’, עד שיימשך אחר הקב”ה כמו הברזל אל המגנט (-“אבן שואבת”). בהמשך מוסיף המסילת ישרים ומתאר כיצד אדם כזה הוא ירדוף אחרי מה שיועיל לו להתקרב לה’, ויברח כמו מאש ממה שמרחיק אותו.

בחיי עבודה אין מקום להסתפק בבינוניות רוחנית

אולם הקריאה להתמסר אך ורק לעבודת ה’ ולברוח מתענוגות העולם הזה, על פי רוב אינה נופלת על אוזניים קשובות. היא נתפסת כדרישה גבוהה מאוד. כביכול היא מתאימה רק לחסידים גדולים ואנשי מעלה, אך לא לכל אדם. לרוב בני האדם די בזה שהם שהם נדרשים להילחם נגד יצרם על מנת שלא ליפול ברשתו. גם אם את השכר של עולם הבא הם לא יקבלו בשפע גדול, הם מוכנים להסתפק במועט; ובלבד שלא יילקח מהם העולם הזה. הם מעדיפים להישאר בעבודה מינימלית, לחיות בבינוניות רוחנית, וליהנות משני העולמות[1].

את הדרישה הזו להתמסרות מוחלטת לעבודת ה’ הציב המסילת ישרים כמסקנה מתבקשת, מכוח הטענות שהעלה לפני כן. בדברים אלו הוא בעצם קובע קביעה: עבור מי שבוחר לחיות על פי חובתו בעולמו, השאיפה לחיות בבינוניות איננה לגיטימית! היא לא תוביל אותו ‘למלא את חובתו בעולמו באופן חלקי’, אלא ח”ו תוביל אותו לכישלון.

לאותו יסוד רמז כבר דוד המלך בפתיחת תהילים: “אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד, ובמושב לצים לא ישב; כי אם בתורת ה’ חפצו, ובתורתו יהגה יומם ולילה” (תהילים א, א-ב). הביטוי “כי אם” מציין הנגדה ישירה, ומשתמע ממנו שאין מציאות ביניים. רק מי ש”בתורת ה’ חפצו” וכו’ ניתן לומר עליו שהוא “לא הלך בעצת רשעים”. האדם חייב לבחור בין שתי דרכים בלבד, ואין לו אפשרות להימלט לדרך שלישית: או שהוא בוחר ללכת בעצת רשעים ובדרך חטאים חס ושלום, או שהוא בוחר להיות מקושר לתורה, לחפוץ בה ולהגות בה יומם ולילה. ברגע שאדם מפסיק לבחור בתורה – הוא מיד מתחיל לשקוע לעבר ‘עצת רשעים’[2].

זהו גם המסר של המסילת ישרים. ישנם רק שני מסלולים: או שהאדם שולט בעצמו ונדבק בבוראו, או שהוא מרפה מהשליטה בעצמו ומהמאבק להידבק בבוראו. במסלול הראשון האדם משתמש מן העולם רק להיות לו לסיוע לעבודת בוראו, ואז הוא מתעלה והעולם עצמו מתעלה עמו. ובמסלול השני הוא נמשך אחר העולם ומתרחק מבוראו, וממילא הוא ח”ו מתקלקל וגם מקלקל את העולם עמו.

הבינוניות היא האויב הגדול של עבודת ה’

יתר על כן, במובן מסוים הבינוניות היא אויב של עבודת ה’ אפילו יותר מנפילה בחטא. כאשר אדם שרוצה לעבוד את ה’ נופל בחטא, הוא חש כאב. הכאב מציב בפניו את העובדה שהוא נפל, ומונע ממנו להתכחש לכך[3]. במציאות כזאת גדול הסיכוי שהוא יתעשת, יעשה תשובה על חטאו, ויתקן את דרכיו. לעומת זאת אדם שחי בבינוניות מרגיש טוב עם עצמו. כיוון שבסך הכול הוא ‘בסדר’, הוא לא רואה צורך לבחון את מעשיו לעומקם, ולחפש שמא יש בהם פגם כלשהו. כל שכן שהוא לא יניע את עצמו להשקיע מאמץ ולהתקדם ב’עשה טוב’[4].

בהמשך הספר הרמח”ל מזהיר כמה פעמים מגישה כזו, ומדגיש את הצורך לנהוג באופן הפוך לגמרי מן הבינוניות: “הנה עניין הזהירות הוא שיהיה האדם נזהר במעשיו ובענייניו, כלומר, מתבונן ומפקח על מעשיו ודרכיו, הטובים הם אם לא, לבלתי עזוב נפשו לסכנת האבדון ח”ו, ולא ילך במהלך הרגלו כעיוור באפילה”. (מסילת ישרים פרק ב). וכיוצא בזה גם במידת הזריזות: “ומי שרוצה לזכות לעבודת הבורא יתברך, צריך שיתגבר נגד טבעו עצמו, ויתגבר ויזדרז, שאם הוא מניח עצמו ביד כבדותו, ודאי הוא שלא יצליח” (שם פרק ו).

עבודת ה’ דורשת עמל כפי כוחו של האדם, ולא רשימת הישגים מוגדרים מראש

מהו עומק הטעות שבתפיסת הבינוניות? מדוע היא כל כך שגויה?

אין ספק שהנטייה להסתפק בבינוניות מושפעת מהנוחות שבחיים כאלו. בניגוד לחיי העבודה האינטנסיבית שמציג המסילת ישרים, חיי הבינוניות לא דורשים מאמץ. הם לכאורה גם נוחים יותר מבחינה חברתית, כיוון שה’בינוני’ – בניגוד ל’עובד’ – נטמע באופן טבעי בסביבתו, בלי להתבלט. הוא לא נדרש להתמודד עם “בני אדם המלעיגים עליו בעבודת ה’ יתברך” (רמ”א או”ח א, א).

ניתן להבחין בתפיסת העולם העומדת בבסיס חיי הבינוניות: כביכול ישנו רף מינימלי מסוים של עבודת ה’. הדרישה היסודית מן האדם היא לצאת ידי חובתו כלפי הקב”ה ברף מינימלי זה; כל תוספת היא ‘בונוס’, שנועד רק לצדיקים מבקשי ה’. ברגע שאדם מסמן לעצמו “הַשְׁלָמַת משימה’ על קיום המצוות וההתרחקות מעבירות ברף המינימלי שלהן, הוא לא מחויב ליותר מכך.

ישנה מידה מסוימת של אמת במחשבה זו. שכן ברמה הפורמלית של קיום המצוות, אכן ישנו רף מינימלי מוגדר. מי שאינו מקיימו נחשב כעובר עבירה, ומי שמקיימו אינו מחויב מן הדין ליותר מכך. למשל, ישיבה בסוכה: ההלכה דורשת לאכול אכילת קבע בסוכה ולישון בסוכה. האוכל אכילת קבע או ישן מחוץ לסוכה עובר עבירה, ומאידך אין חיוב מוחלט לשהות בסוכה מעבר לזה. אבל חיי מינימום של קיום מצוות אינם חיים של עבודת ה’. ההתבוננות “מה חובתו בעולמו” נועדה להכניס את האדם לחיים של עבודה. ובחיים של עבודה, הדרישה מכל אדם היא להתקרב אל ה’ בהתאם לכוחות נפשו ויכולותיו. בתחום זה, שמירת המינימום של המצוות מתאימה לכל היותר למידת הזהירות. היא ודאי לא מייצרת חיים של זריזות. מסתבר שגם בדרישות של נקיות היא לעיתים רבות לא תעמוד[5]. כל שכן שאין היא ממצה את הניסיון להתקרב לה’ ולהידבק בו על ידי קיום המצוות. מי שמנסה להתקרב לה’ יותר ויותר, לא יסתפק בקיום המינימלי של מצוות הסוכה, אלא יחפש כיצד הוא יכול לקיים אותה באופן המירבי והמיטבי, על כל פרטיה ודקדוקיה.

לכן גם שני אנשים יכולים למשל ללמוד תורה באותה כמות שעות, אך מבחינת עבודת ה’ הם יהיו שונים מאוד. האחד הוא בחור צעיר ונטול דאגות, והוא גם שקדן בטבעו; והשני בעל משפחה, עמוס בטרדות הפרנסה וגידול הילדים, ובטבעו הוא מתקשה להתרכז. שניהם עסקו בלימוד במשך זמן זהה, וברמת שקידה בינונית. אין ספק שלימודו של השני יקר וחביב יותר לפני ה’. הוא הרי התגבר על קשייו הרבים והצליח לשקוע בלימוד במידה גבוהה ביחס ליכולתו. ואילו הראשון ויתר לעצמו והסתפק בשקידה בינונית, בעוד שהיה יכול לשקוע בלימוד בשקידה הרבה יותר גבוהה.

השאלה עליה מושתת כל המסילת ישרים היא: “מה ה’ אלוקיך שואל מעמך” (דברים י, יב), כמבואר בהקדמת הרמח”ל). אדם שנזקק לשאלה זו צריך להבין שהתשובה איננה כוללת רשימת תוצאות. היא כוללת רשימת עבודות. וכלל גדול כללו חז”ל בכל ענייני העבודה: “אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון ליבו לשמיים” (מנחות קי ע”א), דהיינו “שאנו נתבעים מאת ה’ כפי יכלתינו לעבדו ולתת כל איש את נפשו לה’ אלוקינו” (חת”ס שבועות טו ע”א, ועיין מג”א או”ח סי’ א’ סק”ו).

השקפת העולם של הבינוניות היא כיסוי לשאיפת הנפש למנוחה

ביתר עומק, מה שעומד מאחורי השקפת העולם של הבינוניות הוא דווקא השאיפה למנוחה. הארכנו לעיל (בחלקים הקודמים) בכך שהנשמה שבקרבנו רוצה בעמל ובעבודה נמרצת. האדם גם רוצה להוציא אל הפועל את כוחות החיים שבקרבו. אלא שמנגד, הנפש מושכת אותנו למנוחה, “כי טבע האדם כבד מאוד, כי עפריות החומריות גס, על כן לא יחפוץ האדם בטורח ומלאכה” (מסילת ישרים פרק ו). השקפת העולם הגורסת שמספיק ‘לצאת ידי חובה’ אינה אלא כיסוי לרצון של הנפש להיות תמיד במנוחה[6].

כאמור לעיל (בחלקים הקודמים), עלינו להקשיב לנפש. היא מבטאת את הצרכים הבסיסיים שלנו. כל אדם זקוק למנוחה כדי שיוכל להמשיך לעבוד. אלא שאנשי הבינוניות נסחפים אחר קריאתה של הנפש למנוחה. הם הופכים את המנוחה מאמצעי למטרה. כאשר נשכיל להבחין בין הרצונות של הנפש לרצונות של הנשמה, נוכל לתת לכל אחד מהם את מקומו הנכון והראוי. אם הנפש מקבלת את המנוחה שהיא חפצה בה, במינון נכון, יהיה אפשר ‘לפייס’ אותה ביתר קלות. כך ניתן יהיה לגייס אותה למילוי רצונה של הנשמה – לעמול ולהתקדם בעבודת ה’, ולהוציא אל הפועל את הכוחות שה’ חנן אותנו בהם על מנת לעובדו[7].

מחלת הבינוניות התעצמה בדורנו

ההתמודדות עם מחלת הבינוניות נעשתה קשה יותר בימינו. אורח החיים היום, ובפרט תרבות ההבל הסובבת אותנו, מעודדים מאוד את השאיפה למנוחה. הטכנולוגיה הופכת כל משימה לקלה יותר לביצוע. ככל שהאמצעי הטכנולוגי מאפשר מינימום מאמץ הוא נחשב טוב ויעיל יותר. גם סיפוק הנאות נעשה זמין במינימום מאמץ, בפרט באמצעות המדיה. גדל דור שאין לו סבלנות. הוא חי בציפייה קבועה שכל דבר יקרה באופן מיידי וללא מאמץ[8].

כתוצאה מכך, רבים מוותרים לעצמם על חיים של עבודת ה’ אינטנסיבית, ובוחרים (במודע או שלא במודע) בהשקפת ה’לצאת ידי חובה’. ישנם כאלו שהגיעו לכך מתוך ייאוש שבא אחר ניסיונות כושלים לעבוד את ה’. ישנם גם כאלו ששקעו מלכתחילה בתרדמת הבינוניות וכלל לא עלה בדעתם לבחור באורח חיים אחר. הדברים אמורים בכל גיל, אך הבעיה קשה במיוחד אצל בני הנוער. במובן מסוים זוהי בעיה חמורה אפילו יותר מבעיית ה’נשירה’ הַמֻּכֶּרֶת. נער ‘נושר’, שפרק מעליו עול תורה ח”ו, מכיר בכך שהוא לא חי חיי תורה. לכן הוא עשוי להתעורר כעבור זמן ולשוב אל ה’. אך נער ‘מְוַתֵּר’ עלול לראות את חייו כלגיטימיים על פי התורה, וכך יישאר נעול וקפוא בקיפאון הבינוניות.

הפתרון החינוכי הוא ‘שיח נוגע’ וגם חשיפה חווייתית לעבודת ה’ אמיתית

את הפתרון לבעיה הזו נדגים תחילה בשדה החינוכי, ומתוך כך הוא יובן גם בעבודה של האדם עם עצמו. כמו בבעיות חינוכיות רבות, המפתח לפיתרון הוא ‘שיח נוגע’. על המחנך לגשת אל הנער מתוך אמון בטוב שבו, ולהקשיב באמת למצוקות ולצרכים שהנער משדר. מתוך כך עליו לנהל עימו שיח בוגר, שנוגע במקומות העמוקים שבלב הנער. מדהים לגלות לאלו עומקים אפשר להגיע בשיחה עם נער צעיר, אם רק ניגשים אליו בדרך נכונה, מתוך כבוד ואמון והרבה אהבה. הנער רוצה טוב, הוא גם מסוגל להבין את הטוב שבעמל. תפקיד המחנך הוא לעזור לו לעשות סדר במערכת כוחות הנפש שלו, לתת לכל צורך את המקום הנכון והמשקל הראוי.

כך גם בנוגע לאדם בוגר שמוצא בקרבו את בעיית הבינוניות, ורוצה להרים את עצמו לחיים של עבודה. הוא צריך לערוך התבוננות פנימית. לאחר שהבין את שורש הבעיה (כפי שניתחנו לעיל), עליו להקשיב לקולה של הנפש שבקרבו. מתוך אמון בטוב שבה, הוא צריך לנהל מעין הידברות פנימית עימה, כדי לכוון אותה לדרך הנכונה[9].

אמצעי נוסף, שכדאי לאחוז גם בו על מנת להגיע לליבם של הנערים, הוא חשיפה חווייתית לעולם של עבודת ה’ אמיתית. במקום אחר (טל חיים תהילים ח”א עמ’ ערב-רעז; ח”ג עמ’ רצט-ש) עסקנו בכך שבמלחמת הטוב והרע בעולם ישנם לכל צד ‘מכפילי כוח’. אחד ממכפילי הכוח של הרע הוא הזמינות שלו והקלות שבה הוא מושג. זה בדיוק גם השורש של מחלת הבינוניות, כפי שהתבאר. אך כנגד זאת, אחד ממכפילי הכוח של הטוב הוא העוצמה הפנימית של הטוב[10]. את העוצמה הפנימית הזו ניתן לחוות, כאשר נפגשים מקרוב עם מציאות של טוב וקדושה. ישנם ברוך ה’ יהודים יקרים עובדי ה’ באמת, תלמידי חכמים ואנשי מעשה, שאור ה’ זורח עליהם. מפגש עם אנשים כאלה עשוי ‘להדליק’ את נשמתם של הנערים ולעורר בהם חשק ללכת בדרכם. גם סיפורי צדיקים מהווים מפגש שכזה. כדאי וראוי להרבות בהם, הן לילדים רכים והן לבני הנעורים[11].

[1] המסילת ישרים עצמו מעלה טענה זו במידת הזהירות (פרק ד), בפי אלו שאינם שלימי הדעת. בהתאם לזה הוא מציע הסתכלות שתוכל להניע גם אנשים כאלו לעבודה, לפי מדרגתם. כאן אנו עוסקים בהצבת הנחות היסוד הנכונות של עבודת ה’, , ולכן אין מקום לקבל תפיסה כזו. בהתאם לזה עלינו להעמיק ולברר מהי השגיאה המהותית שבתפיסה זו של בינוניות.

[2] דברים אלו התבארו באריכות, ומתוך עיון בדמותו של דוד המלך, בטל חיים תהילים מזמור א.

[3] כמובן לא מונע לחלוטין. אם חלילה הוא יבחר בכל זאת להתכחש לנפילה, הוא ישקע וישתרש בחטאו, ואז בוודאי יקשה עליו לצאת ממנו. כפי שאמרו חז”ל: “כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה… נעשית לו כהיתר” (יומא פו ע”ב ועוד).

[4] כעין זה הסביר רבינו יונה מדוע על ספק עבירה מביאים קרבן אשם, ששוויו עשוי להיות גבוה הרבה יותר משוויו של קרבן חטאת: “מפני שעל הודאי משים האדם החטא אל לבו, ודואג ומתחרט עליו וחוזר בתשובה שלימה. אבל על הספק עושה סברות, ואומר: ‘אותה חתיכה שאכלתי אולי היתה מותרת’, ולא ישית אל לבו לשוב. ולזה החמירו בו יותר” (תר”י ברכות א’ סע”ב; הובא ברמ”א סי’ תרג).

[5] שכן הנקיות עניינה להינצל מן החטא בדברים שהלב נפתה להורות בהם היתר, והיא מתבססת על כך “שיינקה ניקיון ראשון מן החטאים המפורסמים, וירגיל עצמו בעבודה ובזריזותה, ותגבר בו האהבה אל בוראו והחמדה אליו” (מסילת ישרים פרק י).

[6] במקרים רבים היצר תוקף דווקא דרך התאווה, והשקפות עולם שגויות נבנות סביבה כמגננה. רק בשלב שני היצר מחזק את השקפת העולם השגויה. כך אמרו חז”ל: “יודעין היו ישראל בעבודה זרה שאין בה ממש, ולא עבדו עבודה זרה אלא להתיר להם עריות בפרהסיא” (סנהדרין סג ע”ב), ורק אחר כך תקפה חיבתה של עבודה זרה עליהם (שם ורש”י). כך גם בענייננו, ההשקפה של “לצאת ידי חובה” יכולה להופיע תחילה ככיסוי לרצון הנפש במנוחה; אך בהמשך היצר הרע עשוי לחזק השקפה זו מצד עצמה, ולהשקיע את האדם בבינוניות וחומריות שימשכו אותו למקומות נמוכים הרבה יותר ממנוחה בלבד.

[7] ראה בהערה בחלק הקודם הפניות להרחבה בנושא ההקשבה לנפש ופיוסה.

[8] תופעות אלו אינן פוסחות על אף ציבור. גם מי שמצליח לשמור על עצמו ועל ילדיו מצריכת תרבות ההבל, וגם מי ששומר את עצמו מפגעי הטכנולוגיה, מושפע במישרין ובעקיפין מקצב החיים שמכתיבה הטכנולוגיה.

[9] בהמשך, כשנעסוק במידת הזהירות, נרחיב עוד רבות על השיח הפנימי הזה, ונפרט ונדגים את הדרך בה כדאי לעשות אותו.

[10] שם עסקנו בעוצמה הזו שמתגלה בכך שאף על פי שהרע נראה חזק ושולט בעולם, לבסוף הטוב שורד את שלטונו ומנצח. כפי שניתן לראות בבירור בהיסטוריה של עם ישראל, ששרד רדיפות של צוררים חזקים ורבים עד אין מספר, ומתוך כל זאת קם לתחייה.

[11] בהקשר הנידון כאן, ראוי לשים דגש על סיפורים שמשקפים עמל ויגיעה, הן בלימוד התורה, הן בקיום המצוות והן בעבודת המידות. הסיפורים הללו הם תרופה למחלת הבינוניות. בנוסף, גם לסיפורי מופתים ישנו ערך גדול, כיוון שהם מציבים לנגד עינינו פסגות רמות ונישאות של קדושה שבני אדם מסוגלים להגיע אליהן, והם גם מחנכים להערצה לצדיקי הדורות.