שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 351 | יד אב תשפ”ה

[קי”ט – אות צ] (קלז) צַדִּיק אַתָּה ה’ וְיָשָׁר מִשְׁפָּטֶיךָ: (קלח) צִוִּיתָ צֶדֶק עֵדֹתֶיךָ וֶאֱמוּנָה מְאֹד: (קלט) צִמְּתַתְנִי קִנְאָתִי כִּי שָׁכְחוּ דְבָרֶיךָ צָרָי: (קמ) צְרוּפָה אִמְרָתְךָ מְאֹד וְעַבְדְּךָ אֲהֵבָהּ: (קמא) צָעִיר אָנֹכִי וְנִבְזֶה פִּקֻּדֶיךָ לֹא שָׁכָחְתִּי: (קמב) צִדְקָתְךָ צֶדֶק לְעוֹלָם וְתוֹרָתְךָ אֱמֶת: (קמג) צַר וּמָצוֹק מְצָאוּנִי מִצְוֹתֶיךָ שַׁעֲשֻׁעָי: (קמד) צֶדֶק עֵדְוֹתֶיךָ לְעוֹלָם הֲבִינֵנִי וְאֶחְיֶה: [המשך פסוקי המזמור יובא בחלקים הבאים]

“צַדִּיק אַתָּה ה’ וְיָשָׁר מִשְׁפָּטֶיךָ” – ישרות ואנושיות מול עקמומיות

הצרות והאויבים יוצרים לדוד התמודדות פנימית בשלוש חזיתות

הפסוקים בחלק זה של המזמור הם סיכום תמציתי להתמודדות של דוד עם האתגר הכולל בחייו – היותו נתון שוב ושוב במציאות בעייתית וקשה. מצד אחד דוד מאמין באמונה שלמה שה’ הוא צדיק וישר במשפטו, והנהגתו את העולם היא הנהגה של צדק ואמונה: “צדיק[1] אתה ה’ וישר משפטיך” (פס’ קלז). אך מנגד – הוא חי במציאות בה יש לו אויבים וצרים ששוכחים את דרך ה’: “כי שכחו דבריך צרי” (פס’ קלט), ובפועל הוא חווה צר ומצוק: “צר ומצוק מצאוני” (פס’ קמג).

המצב הזה עשוי לעורר בקרבו של דוד שלוש חזיתות. האחת היא אפשרות של ערעור על מחוייבותו ומסירותו לקיום מצוות ה’. אם דוד חש שכביכול המחוייבות ההדדית של ה’ אליו לא מתקיימת, ממילא זה עשוי לערער את תחושת המחוייבות מצידו כעובד ה’. השניה, היא אפשרות של ערעור על עצם אמונתו בצדק האלוקי. החזית השלישית היא הקושי להכיל מבחינה רגשית את הכאבים והצער שהוא חווה באופן קיומי. הוא פגוע ונבזה: “צעיר אנכי ונבזה” (פס’ קמא), וכן הוא מצומת, כלומר כמעט כלה[2]: “צִמְּתַתְנִי קִנְאָתִי” (פס’ קלט).

דוד מבטא כאן שלוש הנהגות בהן הוא מתחזק

דוד מתמודד עם המצב הזה בשלוש הנהגות. האחת – “פִּקֻּדֶיךָ לא שכחתי” (פס’ קמא). הוא ממשיך לדבוק במצוות ה’ ולא מתרפה בקיומן, אפילו שבפועל הוא לא חש את הנהגת ה’ בגילוי. הוא עובד את ה’ בגילוי, למרות שהוא לא רואה את הנהגת ה’ בגילוי. כחלק מזה הוא מרענן ומצהיר לעצמו את העובדה הידועה והברורה: ” צוית צדק עֵדֹתֶיךָ ואמונה מאד… צרופה אמרתך מאד ועבדך אֲהֵבָהּ” (פס’ קלז-קמ).

ההנהגה השניה היא שדוד מתחזק בזה שצדקותו של היא “לעולם”. היא לא מתגלית בהכרח בטווחים הקצרים. זו ההדגשה שהוא מדגיש: “צדקתך צדק לעולם ותורתך אמת” (פס’ קמב), “צדק עדותיך לעולם הבינני ואחיה” (פס’ קמד). הדברים לא נמדדים בערכים של חיי שעה, אלא של חיי עולם. וכפי שדוד הרחיב במזמור אחר, הרשעים אמנם צצים ופורחים כמו עשב, אבל בסופו של דבר ה’ כן מנהיג את המציאות, והם יאבדו: “בִּפְרֹחַ רשעים כמו עשב ויציצו כל פֹּעֲלֵי אָוֶן… ואתה מרום לעולם ה’. כי הנה אֹיְבֶיךָ יאבדו, יתפרדו כל פֹּעֲלֵי אָוֶן” (שם צב, ח-י). לעומתם הצדיק יפרח כתמר וישגה כארז, יהיה דשן ורענן ותרום קרנו: “צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון יִשְׂגֶּה. שתולים בבית ה’ בחצרות אלוקנו יפריחו. עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו” (שם, יג-טו). הוא אף יביט בעיניו בהשמדת אויביו, וישמע באזניו את הכנעת צריו: “ותבט עיני בשורי בקמים עלי מרעים תשמענה אָזְנָי” (שם, יב). גם החסד האלוקי שפוגשים לא נמדד במדדים רגעיים, אלא כפי שדוד חוזר ואומר בפסוקים רבים בתהילים: “כי לעולם חסדו”. החסד של ה’ לא בהכרח מתגלה בטווחים הקצרים, אלא הוא מתגלה בטווח של “לעולם”.

ההנהגה השלישית קשורה לקושי לשאת את המציאות הקשה בהווה, והיא להשתעשע בתורת ה’ – “צר ומצוק מצאוני, מצותיך שַׁעֲשֻׁעָי” (פס’ קמג). בתורה יש אפשרות ‘לברוח’ מהמציאות העגומה, על ידי שקיעה בתורה והשתעשעות בה. דוד הזכיר זאת גם קודם לכן במזמור זה: “לולי תורתך שַׁעֲשֻׁעָי אז אבדתי בעניי” (פס’ צב). התורה יכולה לאפשר לנו להתרפק עליה ולחיות ‘בתוכה’. היא מאפשרת לנו להיכנס למציאות של אדם ששוכח את כל העולם, וכביכול מתרפק על אהובתו באהבתו: “אַיֶּלֶת אהבים ויעלת חן דדיה יְרַוֻּךָ בכל עת, באהבתה תשגה תמיד” (משלי ה, יט). בתורה יש אפשרות למצוא נוחם בתקופות של הסתרה וכאבים. היא עולם שלם שאפשר ממש להישאב אליו ולשכוח מכל צרות העולם. האדם לא צריך להיות במציאות של ‘תורתו אומנתו’ כדי להגיע לזה. אין כאן עניין של כמות שעות לימוד או משך השעות שצריך. אלא זה כעין ‘מערה רוחנית’ שכל אדם יכול להיכנס אליה. הוא נעשה אדיש באופן זמני לפגעי החיים, ומרגיש שעיקר המציאות שלו היא בתורה, בה הוא מתעניין וממנה הוא מתחזק. ממילא – “במקום שמחשבתו של אדם, שם הוא כולו” (ראה צוואת הריב”ש, הוצ’ קה”ת סט; בעש”ט עה”ת נח, ממ”ח לא). האדם יכול להיות פיזית בעולם הזה, אבל ליצור לעצמו סוג של נתק בריא מהמיית החיים וקשייהם, ולקבל את כל החיות שלו מהתורה. להבדיל, ישנם אנשים שמכורים לסרטים או לשיטוט באינטרנט; הם חיים את החיים שלהם באופן פיזי בעולם הזה, אבל ברמת חיבור מאוד נמוכה. עיקר החיות שלהם היא כשהם רואים סרט ועוד סרט, ונשאבים לעולם דמיוני של הבל. באותה מידה אפשר גם לברוח אל ה’ ואל תורתו, בבחינת “זה כנגד זה ברא הקב”ה” (תיקוני זוהר, תיקונא עשיראה, מתורגם). ואז מה שחשוב לאדם, מה שנותן לו חיות ומעסיק אותו, זו לא המציאות החיצונית ופגעיה, אלא שעשועי מצוות ה’.

יש כאן גם עניין נוסף. זו לא רק בריחה והישאבות לעולם שמשכיח מהאדם את הצרות. אלא תוך כדי שהוא משתעשע בתורה קורה לו גם תהליך של התעלות, תיקון וזיכוך. חז”ל דורשים על הפסוק כאן: “נמשלו דברי תורה למים… מה מים מעלים את הטמאים מטומאתם, כך דברי תורה מעלים את הטמאים מטומאתם, שנאמר: ‘צרופה אמרתך מאד ועבדך אהבה'” (ספרי דברים, מח). וכן מעין זה: “ומה המים מטהרים הגוף, שנאמר: ‘ורחץ את בשרו במים’ (ויקרא יד, ט), כך התורה מטהרת הגוף, שנאמר: ‘צרופה אמרתך מאד'” (שיר השירים רבה, א). התורה מצרפת ומזככת את האדם. תוך כדי שהאדם נמצא ב’מערה הרוחנית’ של התורה, היא מכריחה אותו להסתכל אחרת על המציאות. היא נותנת לו זווית אחרת ומערכת התייחסויות אחרת, שמעלות אותו מטומאתו לטהרתו.

התורה מכוונת אותנו לדרך של ישרות

לפסוקים כאן יש גם משמעות נוספת, שיש לה השלכה משמעותית להתנהלות האישית של כל אדם. על הפסוק “צדיק את ה’ וישר משפטיך” (פס’ קלז) דרשו חז”ל:

אמר שלמה: “כי אמת יהגה חכי ותועבת שְׂפָתַי רֶשַׁע. בצדק כל אמרי פי אין בהם נפתל וְעִקֵּשׁ. כֻּלָּם נְכֹחִים למבין וִישָׁרִים לְמֹצְאֵי דעת” (משלי ח, ז-ט). מהו “בצדק כל אמרי פי”? כל מה שהוציא הקדוש ברוך הוא מתוך פיו בצדק – הם צדיקים וישרים. לכך נאמר: “צדיק אתה ה’ וישר משפטיך” – כשם שאתה צדיק כך משפטיך הם צדיקים וישרים. וכן הוא אומר: “כי מי גוי גדול אשר לו אלוקים קְרֹבִים אליו כה’ אלוקנו בכל קָרְאֵנוּ אליו. ומי גוי גדול אשר לו חֻקִּים ומשפטים צַדִּיקִם ככל התורה הזאת אשר אנכי נֹתֵן לפניכם היום” (דברים ד, ז-ח). וכן כנסת ישראל אומרת: “ועל הר סיני ירדת וְדַבֵּר עמהם משמים ותתן להם משפטים ישרים ותורות אמת חקים ומצות טובים” (נחמיה ט, יג). לכך נאמר: “צדיק אתה ה'” וגו’.

(מדרש תהילים קיט, קלז)

בתורה יש ישרות. לא רק שהקב”ה מנהיג את עולמו בצדק וביושרה, אלא התורה שהוא נתן לנו היא תורה ‘ישרה’, שאמורה לעשות אותנו ישרים. זהו הצדק והאמונה שבמצות התורה, ולכך היא מצרפת ומזככת אותנו: “צוית צדק עדותיך ואמונה מאד… צרופה אמרתך מאד ועבדך אהבה” (פס’ קלח-קמ). בגמרא אנו מוצאים כלל הלכתי של “מפני דרכי שלום” שיכול להכריע גם בדיני דאורייתא (ראה גיטין נט ע”ב), כי התורה: “דרכיה דרכי נֹעַם וכל נתיבותיה שלום” (משלי ג, יז). דוגמה לכך היא הכרעת הגמרא בדיון לגבי אישה שבעלה נפטר והשאיר אחריו ילד, ולאחר שהיא התחתנה בשנית הילד נפטר. הגמרא מכריעה (יבמות פז ע”ב) שהיא לא תתחייב כעת למפרע בייבום לאח של בעלה הראשון. זאת משום שהתורה לא תכניס אותה למציאות בעייתית כזו, כי “דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום”. כיוצא בזה אישה שחייבת בחליצה לפי חלק מהדעות, ונישאה ללא חליצה, לא תחלוץ לאחר מכן בגלל “דרכי נעם”, כדי שלא תתבזה ותתגנה על בעלה (שם טו ע”א). עוד אנו מוצאים בחז”ל את השיקול הזה בהכרעה מהו הצמח שממנו נוטלים את הלולב, שלא יתכן שמדובר בצמח קוצני כי התורה לא תצווה על כך, משום ש”דרכיה דרכי נעם” (סוכה לב ע”א). זו גם הסיבה שלא לוקחים להדס את צמח ההרדוף הרעיל, למרות שהוא עומד בכללי “ענף עץ עבות”, משום שאין זה “דרכי נעם”.

כל זה יוצא מתוך ההנחה שה’ יתברך לא בא לתת לנו תורה שיש בה חוסר נועם או חוסר ישרות. לכן חז”ל קבעו גם הלכות והנהגות רבות שמבטאות את זה שדרך ארץ קדמה לתורה. כמו כן ישנן הלכות שונות שהן בגדרי דאורייתא, מצד “ועשית הישר והטוב בעיני ה'” (דברים ו, יח). כך למשל ההלכה שאם בעל חוב לא הצליח להחזיר את חובו ולכן עיקלו שדה שלו, ואחר כך הוא הצליח להחזיר את הכסף – צריך להחזיר לו את השדה (בבא מציעא טז ע”ב; שם לה ע”א). מבחינת דין ‘יבש’ לכאורה המלווה לא אמור להתחייב בזה, אלא שיש כאן חיוב להתנהג ב’ישרות’ ולא להרוויח על חשבון המצוקה הזמנית של הזולת. דין נוסף הוא שחז”ל חייבו את המוכר שדה לתת עדיפות לבעלי השדות הצמודים אליו (שם קח ע”א). להם יהיה נוח יותר לעבוד בשדה צמודה לשדה שלהם, ולכן אסור למוכר להקשיח את ליבו ולמכור דווקא לאדם אחר (כשאין הבדל במחיר), כי יש כאן חוסר ב’ישרות’.

ישרות ואנושיות כרוכות זו בזו כפי שרואים אצל גדולי ישראל

באידיש יש שני מושגים הופכיים: מענטשקייט (-אנושיות ויושרה) וקרומקייט (-עקמומיות). יושרה ואנושיות זו דרך של אמת, פשטות, אחריות ולב טוב. היא מבטאת עמדה פנימית עמוקה באישיות של האדם, של נאמנות לערכים ורגישות לסביבה, ושל המוכנות להגבלה עצמית ודחיית סיפוקים עבור עשיית הדבר הנכון. היא כוללת את היכולת לשתוק כשצריך, ולדבר כשזה נכון; לדעת להודות באמת, גם כשכואב לעשות זאת. ובעיקר – לבחור בטוב ובישר, גם כשה’עקום’ יותר נוח.

לעומת זאת ‘עקמומיות’ היא דרך של תחכום, התחמקות וכיפוף של היושר למען אינטרס. זה לא רק רמאות, אלא משהו עמוק יותר. זה להיראות טוב מבחוץ, כשבפנים יש עיקום. זה להתעקם סביב אינטרסים, ולדאוג ‘להתאים’ את האמת למציאות, במקום להתאים את המציאות לאמת.

היושרה והאנושיות כרוכות זו בזו. אצל גדולי ישראל אנו מוצאים ישרות נדירה, ואנושיות מיוחדת. יש סיפור מדהים על הגאון ר’ חיים עוזר גרודזנסקי זצ”ל, מגדולי התורה בליטא שלפני השואה, ומפוסקי הדור. בזמנו הייתה מחלוקת גדולה מאוד מי יהיה הרב הרשמי של וילנא. מצד אחד ניצב הרב יצחק רובינשטיין, מראשי המזרחי שהיה מקורב מאוד להנהגה החילונית של וילנא (שהיו הדור הראשון לפריקת העול ואפיקורסות מבהילה), ומנגד ניצב ר’ חיים עוזר שהיה שנים רבות הקברניט של כל היהדות ורבן של כל בני הגולה. כל גדולי התורה ניצבו לצידו של הגרח”ע, ובהם החפץ חיים, הברכת שמואל, ר’ איסר זלמן מלצר, ר’ שמעון שקופ ועוד. הם ראו במחלוקת הזו, ממש קרב על פני היהדות וצביונה. לכן היא גם התמשכה והתפרסמה הרבה מעבר לגבולות וילנא. ר’ חיים עוזר עצמו נמנע מלהיות מעורב במחלוקת, ומי שניהל אותה בפועל היה החפץ חיים, וכן החזון איש שפעל מאחורי הקלעים. בתוך כל המציאות הזו התרחש דבר מדהים. הרב רובינשטיין לא היה כל כך מעורב בניהול ענייני ביתו, ומי שדאג לילדים ולכל התפעול של הבית היתה אשתו. פעם אשתו של רובינשטיין חלתה, ור’ חיים עוזר ידע מזה. הרב טוביה ויין סיפר בזכרונותיו שראה אז את ר’ חיים עוזר בביתו של הרב רובינשטיין מטגן בעצמו חביתות לילדיו של הרב רובינשטיין! (מרן החזון איש ח”א עמ’ 278, במקור מתוך מוסף ש”ק תש”ס 48 עקב עמ’ 28).

זהו מעשה בלתי נתפס, שמבטא אנושיות וישרות כל כך גדולה. ר’ חיים עוזר שם את כל עניינו האישיים בצד, כדי ללכת לעזור בפשטות לילדיו של האדם עמו הוא מצוי במחלוקת נוקבת כל כך (כאשר גם אם היה מדובר באדם אחר זו גדלות נפש בלתי נתפסת שגדול הדור מטגן חביתות לילדים כעקרת בית פשוטה). זו היא אצילות הנפש המיוחדת אליה זכו גדולי ישראל מתוך התורה שהם למדו. כעין זה ישנם סיפורים מעוררי השתאות על עוד גדולי ישראל רבים. כך למשל מסופר על הגר”מ פיינשטיין זצ”ל שפעם ניצבה אישה ליד דלתו וביקשה לדבר עם ראש הישיבה. כאשר נאמר לה כי הוא עסוק, התעקשה האשה לדבר עמו, והסבירה כי היא מבקשת ממנו כי יתרגם לה מכתב שהגיע מאחותה אשר ברוסיה. האדם אשר בפתח נדהם: “אין להטריד את ראש הישיבה בדברים כגון אלו!”. אך האישה השיבה: “מה פירוש? והרי הוא עושה זאת עבורי כבר עשרים שנה!” (ר’ משה פיינשטיין, עמ’ 143). כיוצא בזה ישנם אין ספור סיפורים, על מעשה חסד ‘פשוטים’ כאלו שנעשו על ידי גדולי ישראל, באנושיות רבה.

יש קשר בין האנושיות הזו ובין היושרה. כי זו התגברות פנימיות ברורה על הקטנוניות האישית, לטובת דרכי הנועם והאצילות. זו היא הבחירה ללכת בדרך של “צדק עדותיך”, “צרופה אמרתך”, “משפטים צדיקים” ו”ישר משפטיך”. באופן אישי זכיתי לראות זאת אצל מו”ר הרב גוסטמן זצ”ל[3], הרב יצחק קוליץ זצ”ל, הגרש”ז אויערבך זצ”ל ועוד. כשהם היו אומרים סברות בלימוד, הייתה ניכרת שם האצילות. היה חיוך של פשטות וענווה על פניהם, ונחת פנימית מאוד עמוקה. התורה הישרה שלהם צרפה את אישיותם להיות אנשים ישרים, מלאי אצילות ופשטות ונעימים לבריות.

אצילותו של דוד מתגלה בהדרה בהתמודדות עם אבנר

גם בהתנהלות של דוד מלכנו אנו מוצאים את ה’ישרות’ הזו. במיוחד היא בולטת ביחס שלו לאבנר בן נר. קשה כל כך לתפוס את הויתור וההבלגה של דוד לאבנר, בסוף ימיו של אבנר. הלא אבנר היה ראש הרודפים שלו מטעם שאול. הוא היה שר צבאו של שאול, שהיה אחראי על החיפושים והמרדפים אחר דוד להורגו. דוד סבל ממנו מאוד, ובחז”ל אנו מוצאים תיאורים קשים בדבריו של דוד לשנאה העזה של אבנר אליו, והנחישות שלו להרוג את דוד בכל מחיר. אבנר הוא זה שנמצא ליד שאול המלך ברדיפות אחרי דוד, כפי שדוד קורא אליו לאחר שהצליח לקחת את חניתו של שאול:

וַיִּקְרָא דָוִד אֶל הָעָם וְאֶל אַבְנֵר בֶּן נֵר לֵאמֹר הֲלוֹא תַעֲנֶה אַבְנֵר וַיַּעַן אַבְנֵר וַיֹּאמֶר מִי אַתָּה קָרָאתָ אֶל הַמֶּלֶךְ. וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אַבְנֵר הֲלוֹא אִישׁ אַתָּה וּמִי כָמוֹךָ בְּיִשְׂרָאֵל וְלָמָּה לֹא שָׁמַרְתָּ אֶל אֲדֹנֶיךָ הַמֶּלֶךְ כִּי בָא אַחַד הָעָם לְהַשְׁחִית אֶת הַמֶּלֶךְ אֲדֹנֶיךָ. לֹא טוֹב הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָ חַי יְהֹוָה כִּי בְנֵי מָוֶת אַתֶּם אֲשֶׁר לֹא שְׁמַרְתֶּם עַל אֲדֹנֵיכֶם עַל מְשִׁיחַ ה’ וְעַתָּה רְאֵה אֵי חֲנִית הַמֶּלֶךְ וְאֶת צַפַּחַת הַמַּיִם אֲשֶׁר מְרַאֲשֹׁתָיו.

(שמואל א’ כו, יד-יז)

בסופו של דבר שאול נהרג, דוד מולך בחברון, ובית שאול הולך ונחלש: “ותהי המלחמה אֲרֻכָּה בין בית שאול ובין בית דוד, ודוד הֹלֵךְ וְחָזֵק ובית שאול הֹלְכִים ודלים” (שמואל ב’ ג, א). במציאות הזו אבנר מתחזק בבית שאול תוך כדי המלחמה: “ויהי בהיות המלחמה בין בית שאול ובין בית דוד, ואבנר היה מתחזק בבית שאול” (שם, ו). אלא שאז איש בושת מסתכסך עם אבנר, ואבנר מחליט לערוק אל דוד. לאבנר לכאורה אין שום מוצא ברגעים הללו. בבית שאול הוא מסוכסך עם יורש העצר, ומול דוד הוא עד לאותו רגע האויב המר ביותר שנותר לו מבית שאול. והנה, הוא רק מציע לדוד: “כָּרְתָה בריתך אִתִּי וְהִנֵּה ידי עִמָּךְ להסב אליך את כל בית ישראל” (שם, יב), ובאופן מיידי דוד אומר לו: “ויאמר טוב, אני אֶכְרֹת אִתְּךָ בְּרִית[4]” (שם, יג). כיצד דוד שוכח מהר כל כך לאבנר את כל הרעה שהוא גמל עמו? איך הוא מסכים לכרות עמו ברית ולתת לו מפלט וגם כבוד? יתירה מזו, מיד בסמוך יואב הורג את אבנר בעורמה, וישנם פסוקים רבים שמבטאים את הצער והבכי של דוד על מותו של אבנר:

וַיִּקְבְּרוּ אֶת אַבְנֵר בְּחֶבְרוֹן וַיִשָּׂא הַמֶּלֶךְ אֶת קוֹלוֹ וַיֵּבְךְּ אֶל קֶבֶר אַבְנֵר וַיִּבְכּוּ כָּל הָעָם. וַיְקֹנֵן הַמֶּלֶךְ אֶל אַבְנֵר וַיֹּאמַר הַכְּמוֹת נָבָל יָמוּת אַבְנֵר. יָדֶךָ לֹא אֲסֻרוֹת וְרַגְלֶיךָ לֹא לִנְחֻשְׁתַּיִם הֻגַּשׁוּ כִּנְפוֹל לִפְנֵי בְנֵי עַוְלָה נָפָלְתָּ וַיֹּסִפוּ כָל הָעָם לִבְכּוֹת עָלָיו. וַיָּבֹא כָל הָעָם לְהַבְרוֹת אֶת דָּוִד לֶחֶם בְּעוֹד הַיּוֹם וַיִּשָּׁבַע דָּוִד לֵאמֹר כֹּה יַעֲשֶׂה לִּי אֱלֹהִים וְכֹה יֹסִיף כִּי אִם לִפְנֵי בוֹא הַשֶּׁמֶשׁ אֶטְעַם לֶחֶם אוֹ כָל מְאוּמָה. וְכָל הָעָם הִכִּירוּ וַיִּיטַב בְּעֵינֵיהֶם כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ בְּעֵינֵי כָל הָעָם טוֹב: וַיֵּדְעוּ כָל הָעָם וְכָל יִשְׂרָאֵל בַּיּוֹם הַהוּא כִּי לֹא הָיְתָה מֵהַמֶּלֶךְ לְהָמִית אֶת אַבְנֵר בֶּן נֵר. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל עֲבָדָיו הֲלוֹא תֵדְעוּ כִּי שַׂר וְגָדוֹל נָפַל הַיּוֹם הַזֶּה בְּיִשְׂרָאֵל.

(שם, לב-לט)

אצילות הנפש של דוד היא ממש בלתי נתפסת. יואב באמת לא הצליח להבין ולקלוט את זה, ולכן כאשר הוא גילה שדוד הסכים לכרות ברית עם אבנר הוא מיד אמר לו: “וַיָּבֹא יואב אל המלך ויאמר מה עשיתה, הנה בא אבנר אליך למה זה שלחתו וילך הלוך. ידעת את אבנר בן נר כי לְפַתֹּתְךָ בא ולדעת את מוֹצָאֲךָ ואת מוֹבָאֶךָ ולדעת את כל אשר אתה עֹשֶׂה” (שם, כד-כה).

חשוב לזכור שדוד לא היה אדם רכרוכי חלילה. הוא לא ויתר לאבנר מתוך חולשה ועליבות. דוד היה אדם שידע להילחם בעוצמה, ולהכות באויביו עד הסוף: “ארדפה אֹיְבַי ואשמידם ואל אשוב עד כלותם. ואכלם ואמחצם ולא יקומון ויפלו תחת רַגְלָי” (שם כב, לח-לט). דוד גם מכה את מואב בעזות, בלי שום גילויי מורך לב: “ויך את מואב וימדדם בחבל השכב אותם ארצה וימדד שני חבלים להמית וּמְלֹא החבל להחיות, ותהי מואב לדוד עבדים נֹשְׂאֵי מנחה” (שם ח, ב)[5]. כשהיה צריך, דוד ידע גם להשתמש אפילו באכזריות: “ואת העם אשר בה הוציא וישם במגרה וּבַחֲרִצֵי הברזל וּבְמַגְזְרֹת הברזל והעביר אותם במלבן, וכן יעשה לכל ערי בני עמון” (שם יב, לא).

אז מה קרה כאן לדוד? זו הייתה המציאות של היושרה של דוד. זו היא ה”צרופה אמרתך מאד ועבדך אהבה”. הוא ראה שאבנר חזר בו, ומיד הצליח לשים את כל המשקעים האישיים שלו בצד.

ההליכה המוצדקת נגד הזרם עלולה לשחוק את האנושיות והישרות שנדרשות מאיתנו

היסוד הזה חשוב מאוד, ויש לנו ללמוד ממנו רבות לחיינו. מתוך לימוד התורה, אנו צריכים לסגל לעצמו אורח חיים של יושרה ואנושיות.

ידועים דבריו הנוקבים של ‘העמק דבר’ בהקדמתו לספר בראשית, מדוע הוא נקרא “ספר הישר”:

זה הספר הנקרא ספר בראשית. נקרא בפי הנביאים ספר הישר. כדאיתא במסכת עבודת כוכבים (ע”ז כה ע”א) על שני מקראות בספר יהושע “הלא היא כתובה על ספר הישר” (יהושע י, יג), ובס’ שמואל ב’ “ויאמר ללמד בני יהודה קשת הנה כתובה על ספר הישר” (שמואל ב’ א, יח). ומפרש ר’ יוחנן זה ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים שנאמר: “תמות נפשי מות ישרים” (במדבר כג, י).

ויש להבין הטעם למה קרא בלעם את אבותינו בשם ישרים ביחוד ולא צדיקים או חסידים וכדומה. וגם למה מכונה זה הספר ביחוד בכנוי ישרים. ובלעם התפלל על עצמו שיהא אחריתו כמו בעלי זה הכנוי.

והענין, דנתבאר בשירת האזינו על הפסוק: “הצור תמים פעלו וגו’ צדיק וישר הוא” (דברים לב, ד), דשבח ‘ישר’ הוא נאמר להצדיק דין הקדוש ברוך הוא בחרבן בית שני, שהיה דור עקש ופתלתל. ופירשנו שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמם. על כן מפני שנאת חנם שבלבם זה את זה חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה’ שהוא צדוקי ואפיקורס. ובא על ידי זה לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה ולכל הרעות שבעולם עד שחרב הבית. ועל זה היה צדוק הדין. שהקב”ה ישר הוא, ואינו סובל צדיקים כאלו אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם, ולא בעקמימות אף על גב שהוא לשם שמים דזה גורם חרבן הבריאה והריסות ישוב הארץ.

וזה היה שבח האבות שמלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ה’ באופן היותר אפשר, עוד היו ישרים… כמו שאנו רואים כמה השתטח אברהם אבינו להתפלל על סדום. אף על גב שהיה שנא אותם ואת מלכם תכלית שנאה עבור רשעתם כמבואר במאמרו למלך סדום. מכל מקום חפץ בקיומם… וכן ראינו כמה נח היה יצחק אבינו להתפייס ממשנאיו ובמעט דברי פיוס מאבימלך ומרעיו נתפייס באופן היותר ממה שבקשו ממנו כמבואר במקומו. ויעקב אבינו אחר שהיטב חרה לו על לבן שידע שביקש לעקרו לולי ה’. מכל מקום דבר עמו דברים רכים עד שאמרו על זה בבראשית רבה (סי’ עד) “קפדנותן של אבות ולא ענותנותן של בנים” ע”ש. ונתפייס עמו מהר. וכן הרבה למדנו מהליכות האבות בדרך ארץ, מה ששייך לקיום העולם, המיוחד לזה הספר שהוא ספר הבריאה. ומשום הכי נקרא כמו כן ספר הישר, על מעשה אבות בזה הפרט.

(העמק דבר, פתיחה לספר בראשית)

הנצי”ב מבאר שספר בראשית נקרא ‘ספר הישר’ על שם היותם של האבות ישרים, ולא רק צדיקים. זו הדרך שהקב”ה אוהב:  “שהקב”ה ישר הוא, ואינו סובל צדיקים כאלו אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם, ולא בעקמימות אף על גב שהוא לשם שמים”.

אמנם יש בדבר הזה אתגר מסוים. פעמים רבות קורה שבגלל עבודת ה’ אנו צריכים ללכת דווקא נגד הזרם, כמו למשל החובה ללכת כנגד הנורמות של חוסר הצניעות שפושות בדורנו, ועוד. נוצר מצב שבו לעיתים קרובות אנשים ‘נאורים’ כביכול, מטיפים מוסר כנגד התורה – שהיא לא מספיק אנושית, לא מספיק מתחשבת ושהיא גורמת להתכחש לרצונות ‘טבעיים’ של האדם לא להקפיד על צניעות יתירה. מה שיכול לקרות במציאות כזו הוא שעובדי ה’ נאלצים להתרגל להיות כאלו שמבטלים בלבם את כל העולם. הם מתחילים להתרגל לסנן מאזניהם ולהתעלם מכל הדיבורים על ‘אנושיות’, שהם רגילים לשמוע כהטפות מוסר כפרניות כנגדם וכנגד התורה. אך כך מתחילות להישחק התחושות העדינות שבנפש, שאמורות להוביל את האדם ליושרה אמיתית. עובד ה’ יכול להתחיל לחשוב שהוא נדרש לחיות שלא לפי היושרה הטבעית, אלא רק לפי צו אלוקי שאין קשר בינו ובין יושרה כזו.

הלא נתאר לעצמנו מה היה קורה אם אברהם אבינו היה צריך בכל שני וחמישי לעשות את מה שהוא הצטווה לעשות בעקידה. הוא היה חלילה עלול להישחק בנקודה הפנימית של רחמי אב על בנו. ליבו היה חלילה נעשה גס במעשה כל כך ‘לא אנושי’ כפי שנדרש ממנו לעשות באופן חד פעמי. זו היא המחשה תיאורטית בלבד, כי ברור שהקב”ה הוא טוב וישר, ולכן תורתו מובילה אותנו בדיוק אל ההיפך מזה.

אך צריך לדעת: ככל שאנו נמצאים בבחינה הזו של ההכרח להתכחש ליושרה הטבעית שבנו, אנו עלולים חלילה להשחק בזה. יש כאן לימוד זכות על כך שבאמת אנו מוצאים לומדי תורה, עובדי ה’ ותלמידי חכמים, שהם צדיקים ב’עקמומיות’. מעבר ללימוד זכות, חשוב שכל אחד מאיתנו יפעל בתוכו לחזק את היושרה הזו, ולשמור עליה שלא תישחק. זה יכול להיעשות באמצעות התקרבות לתלמידי חכמים שמקרינים יושרה כזו, או לימוד וקריאה עליהם ועל מעשיהם. וכן באמצעות עבודת מידות שמכוונת אל הנקודה הזו. מתוך כך נוכל לזכות ולתקן את הפגם שהיה בחורבן הבית השני, ולהביא לתיקון שלם ולגאולה שלמה.

[1] “צדיק” כאן הוא במובן של היפך העוולה, כלומר שה’ שומר אמונים לשומרי עדותיו.

[2] כפי שביארו חז”ל ביטוי זה: “‘צמתו בבור חיי’ (איכה ג, נג) כלומר גמרו חיותי, וכן ‘צמתתני קנאתי’ (תהילים קיט, קלט) כלומר גמרתני ואין בי עוד כח” (פסיקתא זוטרתא בהר עב ע”ב).

[3] לדוגמה הוא היה נוהג כל ימיו להשקות בעצמו את השיחים בפתח הישיבה, כהכרת הטוב על אחת ההצלות שלו מהנאצים ימ”ש בשואה, כשהתחבא בין השיחים.

זכורני שכאשר הוא התעמק בסוגיה סבוכה הגיע ילד קטן שלמד משנה בבית המדרש, ושאל אותו שאלה בפשט המשנה. זה היה מאד מביך, כי כזאת שאלה היה צריך להפנות לאחד הלומדים ולא לראש הישיבה. במקום זאת מו”ר זצ”ל הסביר לו את המשנה במאור פנים ושאל אותו אם הוא ראה פעם שור (השאלה היתה במשנה בבמסכת בבא קמא) ואם השור היה גדול או קטן…

[4] דוד אמנם מוסיף ומבקש שיחזירו לו את מיכל אשתו, אך בשלב הזה ברור שהוא לא זקוק ל’טובה’ הזו של אבנר.

[5] גם כאשר אבשלום נהרג בעת שמרד בדוד, דוד בכה עליו וקונן עליו. ואף שם יואב לא מבין את פשר התנהגותו של דוד ומוכיח אותו קשות (שם יט, ו-ז). אמנם שם ניתן לומר שהדבר נובע מכך שאבשלום הוא בנו, ואהבת אב לבנו היא גם כאשר הוא מורד בו.