שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 350 | ב’ אב תשפ”ה

“השיבנו ה’ אליך” – הפקת לקחים מנבואות החורבן (המשך)

תקציר החלק הקודם

פתחנו בכך שלמרבה הצער הנביאים הרבים שהקב”ה שלח לעם ישראל לא הצליחו להחזיר את העם בתשובה. הדבר מעורר שאלה קשה מאוד – האם בכלל יתכן שעם ישראל יוכל בעתיד לחזור בתשובה? הרי הקב”ה לכאורה עשה את המיטב מבחינתו כדי להחזיר את העם בתשובה. אם הנסיונות של הקב”ה להחזיר את עם ישראל בתשובה כשלו, במה עוד ניתן לבטוח? מוטל עלינו בקטנותנו לנסות להתבונן ולהפיק לקחים מהעובדה שהנסיונות המרובים של הנביאים שהיו עד כה להחזיר את עם ישראל בתשובה לא צלחו. מתוך כך נוכל לנסות להבין מה מצופה מאיתנו בדורנו, על מנת שבעזרת ה’ נזכה במהרה לתהליך מוצלח של חזרה בתשובה מלאה של ישראל לאביהם שבשמים. על ידי ההתבוננות הזו אולי נוכל גם לקדם את התיקון שעם ישראל זקוק לו בכל היחס והקשר שלו לנביאים, כפי שמתוארת בפסוקים רבים השנאה והנתק שהיו בין העם לנביאי החורבן (והרחבנו בכך).

עוד עמדנו על כך שלנביאים עצמם הייתה בחירה גדולה איך לפעול בדור שלהם: איך לדבר, מה לעשות ואיך לעשות. על גבי היסוד הזה, כאשר אנו רואים שבסופו של דבר עם ישראל לא חזר בתשובה למרות מאמצי הנביאים להשיבו בתשובה, עולה השאלה מה ניתן היה לעשות אחרת. אלא שחשוב להדגיש: איננו מתיימרים חלילה וחלילה לשפוט את נביאינו הקדושים. אין לנו שמץ של השגה בקדושתם האדירה ומדרגתם הבלתי נתפסת, ואנו בטלים ומבוטלים לעפר רגליהם. כהקדמת המאוחר נאמר שמסקנת הדברים היא שחלק מן הנביאים פעלו בסגנון מסוים כפי שהם הבינו בנסיבות זמנם שיועיל להחזיר את עם ישראל בתשובה; אך רק למפרע התברר שעם ישראל היה במצב נמוך הרבה יותר, ומשום כך הוא לא הצליח להיעזר בסגנון הזה. לכן רק בדיעבד, ומתוך השוואה לנביאים אחרים, אפשר להגיע למסקנות על דרך הפעולה המתאימה (וכפי שנראה שגם חז”ל עמדו על כך).

בהמשך עמדנו על דוגמאות לדרכי פעולה של נביאים דרך תוכחות קשות, אשר העם לא הצליח להיעזר בהן. לעומתם הבאנו את דרכו של שמואל הנביא, אשר הפסוקים מתארים את הצלחתו הכבירה להשיב את ישראל בתשובה. ראינו שמואל היה ממש יורד לצרכים האישיים של בני העם, וגם מתפלל עליהם מיוזמתו. לכן הם גם הרגישו בנוח לגשת אליו אפילו עם הבעיות הקטנות שלהם. שמואל ידע גם להוכיח את העם, אולם התוכחה של שמואל היא בסגנון אחר לגמרי, ואפשר לחוש את הרכות שלה. ממילא היא השפיעה על העם מאוד, עד שמעצמם הם רצו לשוב בתשובה.

השפעת הנביא מתעצמת כשהוא מעמיד תלמידים

מעבר לכך זה, יש כאן עוד יסוד חשוב וגדול. ההשפעה של שמואל לא נבעה רק מהדרך המיוחדת בה הוא עצמו הנהיג את העם והתחבר אליו. שמואל שקד גם על העמדת תלמידים. הדרך שלו לא נשארה אצלו לבד, אלא היו לו תלמידים גדולים כמו אחיה, גד, נתן ועידו, שהמשיכו הלאה את הנבואה. אליהם נוספו עוד חבורות רבות של “בני הנביאים” שצמחו בזמנו של שמואל, והעצימו מאוד את השפעתו של שמואל והחיבור שלו אל העם.

אילו הנביאים בדורות החורבן היו מייצרים כעין ‘חצר’ וחוג אנשים שמחובר לכל נביא ונביא, יתכן והמציאות הייתה אחרת לגמרי. בזה הם היו יכולים לעקוף את הצורך להשפיע על המלך והשרים הגדולים. אם העם היה קשור ודבוק בנביא, ומקבל ממנו מענה שמותאם לצרכיו, בטיפול בבעיותיו ובהקשבה למקום שלו – כבר לא היה צריך לנסות להשפיע על המלך והשרים. זו הייתה הבעיה המרכזית שאיתה התמודדו הנביאים – שהמלך והשרים ובעלי השררה שהנהיגו את העם היו נגועים בחטאים מכף רגל ועד ראש.

את עומק הבעיה הזו אנו מוצאים במפורש גם בהפטרה של שבת חזון: “חזון ישיעהו בן אמוץ אשר חזה על יהודה וירושלים” (ישעיה א, א). הנביא מוכיח את ישראל על עוזבם את ה’ (שם, ב-ד). בהמשך הוא גם מזהיר אותם מפני פורענויות קשות שיבואו עליהם (שם, ה-ט). אולם נראה שהפורענות הקשה מכל היא התגובה האלוקית שהנביא ממשיך ומתאר. ה’ כביכול מאס בעם ישראל. כל קרבנותיהם, מועדיהם ותפילותיהם שנואים ומתועבים לפניו, ואין הוא חפץ בהם (שם, י-טו). בהמשך הפרק הנביא מפציר בישראל לשוב בתשובה, לעזוב את המעשים הרעים וללמוד להיטיב. הוא גם מבטיח שאם יעשו זאת ה’ יסלח לכל חטאיהם וישפיע  עליהם טוב. לעומת זאת, אם לא יעשו כך אזי יושמדו בחרב (שם, טז-כ). לאחר מכן באה תוכחה נוספת על עיר הצדק שהפכה לעיר מרצחים ועל מנהיגיה החטּאים (שם, כא-כג).

ההפטרה מסתיימת בהבטחה ש”לכן” יטהר ה’ את העיר. הוא יסיר את כל פגמיה כדרך שמסירים את הסיגים מן הזהב. הוא גם ישיב אותה לקדמותה כעיר הצדק והמשפט, ובכוחם יפדה אותה:

לכן נְאֻם האדון ה’ צבאות אביר ישראל, הוי אנחם מִצָּרַי וְאִנָּקְמָה מֵאוֹיְבָי. ואשיבה ידי עָלַיִךְ וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ ואסירה כל בדיליך. ואשיבה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כבתחלה אחרי כן יִקָּרֵא לך עיר הצדק קריה נאמנה. ציון במשפט בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה ושביה בצדקה.

(שם, כד-כז)

הנבואה הזו מכילה תוכחה קשה ביותר לעם ישראל. אולם לכאורה יש בה כמה קשיים: ראשית, מדוע עניין הקריאה לתשובה מובא באמצע הדברים, בין התוכחות. קושיה זו מודגשת לאור המנהג לקרוא את ההפטרה הזו בניגון של מגילת איכה (ראבי”ה סי’ תקצה בשם רבו היראים, הריב”ש סי’ קיב, מג”א סי’ רפב סקי”ד, משנ”ב שם סקל”א ועוד), כאשר בקטע זה של הקריאה לתשובה חוזרים לניגון הרגיל. לאחר מכן שבים לניגון מגילת איכה בפסוק המתחיל “איכה”, ושוב חוזרים לניגון הרגיל ב”לכן”. מה פשר כל המעברים הללו?

שנית, לא ברור מהי משמעותו של ה”לכן” שמופיע בסוף ההפטרה. בפסוקים אחרונים אלו משמע שה’ חוזר ומפנה את פניו לישראל, רוצה בתקנתם ומטהר אותם. אך לא ברור מדוע זו המסקנה וזה מה שנובע מהתוכחה הקשה של “איכה היתה לזונה”. בפרט שקודם לכן אנו רואים שחטאיהם של ישראל גורמים דוקא להסתר פנים אלוקי ולהתרחקות מה’.

סדר הפטרת חזון מובן לאור מהותה של מצוות התשובה

נראה שיש להבין את הפרק הזה על יסוד מה שמבאר הרמב”ם בנוגע לטעמה ועניינה של מצוות התשובה. הרמב”ם מבאר שללא התשובה לא הייתה יכולה להתקיים עבודת ה’. זאת משום “שאי אפשר לשום אדם שלא יחטא ויפשע, אם שיסכול בדעת שיבחרהו, או מדה והיא בלתי נבחרת באמת, או לתגבורת תאוה או כעס” (מורה נבוכים ג, לו). אם לא היה לאדם אפשרות לשוב בתשובה, הוא היה מתמיד בטעותו, ואפילו מגיע לידי מרד בה’: “ולו האמין האדם שלא יוכל לתקן זה המעות לעולם, היה מתמיד על טעותו, ואפשר שהיה מוסיף במריו, אחר שלא נשארה לו תחבולה” (שם). אמנם כאשר הקב”ה מאפשר את התשובה, הוא פותח לאדם פתח של תקווה שנותן לו מוטיבציה לשוב ולתקן את מעשיו: “אך עם אמונת התשובה יתקן וישוב לטוב שבענינים ויותר שלם ממה שהיה קודם שיחטא” (שם).

על דרך זו כותב הרמב”ם בהלכות תשובה, תוך התייחסות מפורשת לפרק זה בישעיה:

כמה מעולה מעלת התשובה: אמש היה זה מובדל מה’ אלוקי ישראל, שנאמר: “עֲוֹנֹתֵיכֶם היו מַבְדִּלִים בינכם לבין אלוקיכם” (ישעיה נט, ב); צועק ואינו נענה, שנאמר: “גם כי תרבו תפלה איננה שמע” (שם א, טו); ועושה מצוות וטורפין אותן בפניו, שנאמר: “מי בקש זאת מידכם רְמֹס חֲצֵרָי” (שם, יב), “מי גם בכם ויסגֹר דלתים” (מלאכי א, י), “עלותיכם סְפוּ על זבחיכם ואִכלו בשר” (ירמיה ז, כא).

והיום הוא מדובק בשכינה, שנאמר: “ואתם הדבקים בה’ אלוקיכם” (דברים ד, ד); צועק ונענה מיד, שנאמר: “והיה טרם יקראו ואני אענה” (ישעיה סה, כד); ועושה מצוות ומקבלין אותן בנחת ושמחה, שנאמר: “כי כבר רצה האלוקים את מעשיך” (קהלת ט, ז) ולא עוד, אלא שמתאוים להם, שנאמר: ” וְעָרְבָה לה’ מנחת יהודה וירושלִָם כימי עולם וכשנים קדמֹניות” (מלאכי ג, ד).

(הל’ תשובה ז, ו-ז)

לפי זה מבואר, שלאחר שישעיה הנביא מוכיח את ישראל ומראה להם את התוצאות החמורות של חטאיהם, הן בעונשים שיביאו עליהם והן בהתרחקותם מה’, ישנו צורך להראות כי ישנה דרך תיקון. ולא זו בלבד, אלא שהדרך הזו עשויה להשיב את המצב לקדמותו ולהלבין את כל החטאים. מתוך כך מובאת תביעה כפולה ומכופלת על מי שאינו מנצל מתנה זו.

אולם ישנם מצבים שבהם נראה כי האפשרות שה’ נותן לשוב בתשובה אינה מועילה. מצב כזה מתואר בפסוקים הבאים, בהם הנביא שואל ותמה: איכה היתה לזונה קריה נאמנה? כיצד קרה כי עיר הצדק, מלאתי משפט, היתה לעיר של מרצחים? על כך הוא עונה: “שריך סוררים וחברי גנבים”. עם ישראל הוא קדוש וצדיק בטבעו, ורק הנהגתו הרשעה והמושחתת הסיטה אותו מדרך הישר. במצב זה, בו הכלל הוא כשבוי בידי הנהגה רשעה, נראה כי תשובה של הכלל אינה מעשית. אם כן, גם היחידים אשר יראת ה’ נגעה בלבבם עלולים להתייאש מלשוב, שכן ממילא הכלל לא ישוב והפורענות תבוא חלילה בכל מקרה.

אמנם כפי שהנביא מלמד על חסד ה’ המתגלה בתשובה, כך הוא מוסיף ומלמד על חסד גדול יותר של ה’. כיון שכאמור ה’ רוצה בטובתם ובתקנתם של ישראל, אין הוא מתייחס למעשיהם רק במבחן התוצאה ו’השורה התחתונה’, אלא מביא בחשבון את מצבם הכללי ואת הסיבות שגרמו להם לעשות את אשר עשו. בכל מצב שכזה ה’ חושב מחשבות “לבלתי ידח ממנו נדח” (שמואל ב’ יד, יד), ו”אין הקב”ה בא בטרוניא עם בריותיו” (עבודה זרה ג’ ע”א).

על כן הנביא מסיים ואומר שעל יראי ה’ לדעת שמוטל עליהם לעשות רק את מה שביכולתם, ולשוב אל ה’ בעצמם. אם הם יעשו כן, אזי ה’ יעשה את שלו ויטהר את ישראל מכל הכוחות החיצוניים המחטיאים אותו ומרחיקים אותו מן הקדושה. הוא יטהר את ישראל כאשר יטהר הצורף את הזהב מסיגיו, ויתן להם הנהגה טובה ויראת ה’. או אז תתגלה מעלתם הפנימית של ישראל, ירושלים תחזור להיות “עיר הצדק, קריה נאמנה”, ואז ייפדו ציון ושביה[1].

כדי להעמיד תלמידים נדרשת סבלנות ופעולה לטווח ארוך

הפיתרון המוצע בנבואה זו, שהיחידים ישובו בתשובה, הוא דרך אחת להתמודד עם הבעייתיות שהייתה בקיומה של הנהגה חוטאת ומרשיעה. בעיה כזו הייתה בדורם שם הנביאים, ולצערנו קיימת גם בדורנו. אולם כפי שהתבאר, בדרכו של שמואל הנביא ניתן לעקוף את הבעיה הזו, ולהשיב את העם בתשובה מבלי להזדקק למנהיגים ולאנשי השררה.

אמנם יש בזה קושי, שזהו תהליך הרבה יותר ארוך. הוא דורש סבלנות רבה, והשקעה לטווח ארוך יותר. התהליך הזה מצריך העמדת תלמידים רבים וגדולים, השקעה בציבור ובאהבה ההדדית שנוצרת, השקעה בבניית אמון, ובניית ‘כלים’ אצל העם לקבל את ההשפעה הרוחנית.

במציאות שבה פעלו נביאי החורבן, לא הייתה להם האפשרות לחכות כל כך הרבה זמן. המצב היה בוער ולחוץ. העבודה הזרה הייתה מחרידה, והחטאים זעקו עד לב השמים. השלטון היה כל כך גרוע ומושחת, וה’פתיל’ של הכלת המצב הזה היה מאוד קצר. כשפועלים מתוך מציאות של ‘פתיל קצר’ כביכול, כל מה שניתן לומר לחוטאים הוא רק להזהיר אותם שאם הם ימשיכו כך הם ימותו בקרוב, יהיה חורבן והכל יישרף. אין כבר פנאי ופניות לכל התהליך הארוך של ההתחברות לעם.

חז”ל הפיקו לקחים מכישלון התשובה על ידי הנביאים

נראה שזו הסיבה שכאשר אנשי כנסת הגדולה מתחילים את המהלך החדש והתקופה החדשה של התעצמות התורה שבעל פה, לאחר סיום הנבואה, הם מפיקים לקחים מכל התקופה שהייתה. הם רואים שהנבואה, עם כל גדלותה, לא הצליחה להרים ולרומם את העם. לכן הם אומרים שלושה דברים: “הם אמרו שלושה דברים: הוו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה” (אבות א, א). להיות מתונים בדין, זהו מַעֲבָר לתדר של סבלנות. זו תורה של סבלנות, שלא ממהרים להסיק מסקנות ולפעול. ה’פתיל’ הוא לא קצר, אלא ארוך. וזה מתחבר גם ל”העמידו תלמידים הרבה”. להעמיד תלמידים זו בניית התורה לטווחים ארוכים, ולא לטווחים קצרים. ‘להעמיד’ תלמידים, זה לא רק ללמד אותם תורה, אלא לגרום לכך שהם ‘יעמדו’. כלומר שהם בעצמם יהיו כאלה שמסוגלים לעמוד ברשות עצמם, ולהשפיע את התורה שלהם הלאה לכל הדור.

הדבר הנוסף הוא “ועשו סייג לתורה”. גם זה יסוד שמאריך מאוד את ה’פתיל’. האדם לא פוגש מיד את העבודה הזרה, או את הערווה, וחוטא חלילה. הוא לא פוגש מיד את חילול השבת, או הרציחה והגזל. חכמים יוצרים מרחב שלם של חיים רוחניים של סייגים. האדם צריך לשמור את העיניים וגם לא להתקרב בכלל לעריות, כדי שלא יגיע לאיסור. הוא צריך לשמור על דיני מוקצה, וגזירות שונות בשבת, כדי שלא יגיע לחילול שבת. הוא צריך להיזהר אפילו מלהשתמש באביזרי עבודה זרה, כדי שלא יגיע לעבודה זרה. כך נוצר מרחב שלם שנמצאים בו, שלומדים אותו ושעוסקים בו, שהוא המרחב שפוגשים בו את התורה, את מלמדי התורה ואת רצון ה’. שם מתחברים לתורה, לתלמידי החכמים ומעתיקי השמועה, ולסוגיות השונות שבתורה.

זה גם מה שמתאר בדור ההוא שמעון הצדיק: “שמעון הצדיק היה משיירי כנסת הגדולה, הוא היה אומר: על שלושה דברים העולם העומד, על התורה ועל העבודה ועל גמירות חסדים” (אבות שם, ב). מלבד עבודת הקורבנות שהייתה קיימת בזמן המקדש, מוסיף שמעון הצדיק עוד שני מרחבים שדווקא אז החלו לקבל את המשמעות המרכזית שלהם. הראשון הוא מרחב התורה, שהוא המפגש עם התורה ומלמדיה כפי שהתבאר. והשני הוא גמילות חסדים – זהו מרחב שבו אפשר להשפיע טוב אחד על השני, ומתוך כך גם מתחברים רוחנית. שם עובדי ה’ מתקשרים זה לזה.

עלינו להעמיד תלמידים ולהתעצם ולהתחבר לעם ישראל להשיבם אל ה’

כל אלה הם לקחים עצומים בשבילנו. זהו סוג הפקת לקחים על הנסיונות שהיו להוביל את עם ישראל לתיקונו. עלינו להשקיע בהעמדת תלמידים ובהתחברות כמה שיותר רחבה לעם ישראל, על מנת להשיב אותו לאבינו שבשמים. הדבר יכול להיעשות בדרך של ‘התעצמות’ קהילתית של עובדי ה’ בכל אתר ואתר, שמרחיבים את גבולם יותר ויותר וכך משפיעים על הדור.

בהקשר זה ראוי להביא את דבריו של החוזה הקדוש מלובלין זיע”א, שיום פטירתו הוא ט’ באב:

כאשר ישב בחצרותיו ובטירותיו בבדידות וילמוד תורה לשמה בשם כל ישראל, הנה בזה מכניס הרהור תשובה בלבות בני אדם. וזהו שאמר: “אשרי אדם עוז לו בָךְ’ (תהילים פד, ו), שמקשר עצמו בו יתברך שמו על ידי התורה שנקראת עוז, כמו שכתוב: “ה’ עוז לעמו יתן” (שם כט, יא; ע”פ זבחים קטז ע”א); ועל ידי זה הוא עושה ‘מסִלות בלבבם’ (שם פד, ו) – של אנשים. ועל כן פתח בלשון יחיד ומסיים בלשון רבים. עד כאן דברי פי חכם חן, והבן כי המה דברים העומדים ברומו של עולם עמוק עמוק.

(אבני זכרון תפז, בשם חינוך בית יהודה)

החוזה הקדוש שילב באופן מופלא השפעה רוחנית על הדור דרך לימוד התורה, יחד עם התעסקות בצרכי הציבור ו’ירידה’ אל העם[2]. אף אנו צריכים ללכת בדרכם הקדושה של שמואל הנביא, ושל החוזה הקדוש, ועוד רבים. עלינו לשדר אהבה גדולה לכל אחד מהעם ולקנות את אמונם מתוך דאגה אמיתית וכנה לצרכיהם. ומתוך כך גם להשפיע עליהם ברוחניות, ולהשיב את לב ישראל לאביהם שבשמים. ומתוך כך נזכה שה’ ישיב את שבותינו וירחמנו, ויגאלנו גאולה שלמה בהארת פניו אלינו, ובהשבת מקדשו לתוכֵנו במהרה בימינו אמן.  

[1] ביסוד חשוב זה נגענו בשיחה אחרת (ט’ באב תשע”ח), שם הבאנו גם דברי הזוהר הקדוש, שמספיק שתהיה חבורה אחרת שמאוחדת באהבה. עוד עסקנו ביסוד זה גם בטל חיים תהילים בביאור מזמור פ.

[2] הרחבנו בכך בטל חיים תהילים (בביאור מזמור צט).