שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 349 | כח תמוז תשפ”ה

“השיבנו ה’ אליך” – הפקת לקחים מנבואות החורבן

הקשר עם נביאי החורבן זקוק לתיקון

נבואות החורבן בספרי הנביאים מלאות בתוכחה לעם ישראל וקריאה לחזרה בתשובה. אולם אנו יודעים שלמרבה הצער הנביאים הרבים שהקב”ה שלח לעם ישראל לא הצליחו להחזיר את העם בתשובה. בסופו של דבר הָאִיּוּם מומש, המקדש נחרב וישראל גלו מארצם. הדבר מעורר קושי גדול לקוות שכאשר בעזרת ה’ תתחדש הנבואה – עם ישראל יחזור בתשובה. הלא היו כבר נביאים, ועם ישראל לא חזר בתשובה. הדבר מעורר גם שאלה קשה מאוד – האם בכלל יתכן שעם ישראל יוכל בעתיד לחזור בתשובה? הרי הקב”ה לכאורה עשה את המיטב מבחינתו כדי להחזיר את העם בתשובה. אם הנסיונות של הקב”ה להחזיר את עם ישראל בתשובה כשלו, במה עוד ניתן לבטוח? אם הקב”ה עשה מצידו את כל מה שתלוי בו, וזה לא עזר, מה יכול להבטיח שבעתיד עם ישראל כן ישוב בתשובה? כיוצא בזה, כאשר ירמיהו מקונן בסוף מגילת איכה: “השיבנו ה’ אליך ונשובה” (איכה ה, כא), מה הוא בעצם ציפה שיקרה? הלא הוא עצמו היה שליח ששלח ה’ להשיב את העם אל ה’, וזה לא עזר.

השאלה כיצד יתכן שהקב”ה ניסה להחזיר את עם ישראל בתשובה וכביכול לא הצליח – היא שאלה שאיננו ראויים לעסוק בה. היא גבוהה ממידתנו וממדרגתנו. אך עם כל זאת, מוטל עלינו בקטנותנו לנסות להתבונן ולהפיק לקחים מהעובדה שהנסיונות המרובים של הנביאים שהיו עד כה להחזיר את עם ישראל בתשובה לא צלחו. מתוך כך נוכל לנסות להבין מה מצופה מאיתנו בדורנו, על מנת שבעזרת ה’ נזכה במהרה לתהליך מוצלח של חזרה בתשובה מלאה של ישראל לאביהם שבשמים.

על ידי ההתבוננות הזו אולי נוכל גם לקדם את התיקון שעם ישראל זקוק לו בכל היחס והקשר שלו לנביאים. בפסוקים רבים מתואר כיצד העם ממש סירב לקבל את הנבואות, וגירש את הנביאים בבושת פנים. כך היה עם עמוס, שאמרו לו: “חֹזֶה לֵךְ בְּרַח לְךָ” (עמוס ז, יב). גם לירמיהו התנכלו, וכמה פעמים תפסו אותו וכמעט שהרגו אותו. יהויקים המלך אף רדף והרג בפועל את הנביא אוריהו בו שמעיהו:

וגם איש היה מתנבא בשם ה’, אוריהו בן שמעיהו מקרית היערים, וינבא על העיר הזאת ועל הארץ הזאת, ככל דברי ירמיהו. וישמע מהלך יהויקים וכל גבוריו וכל השרים את דבריו, ויבקש המלך המיתו, וישמע אוריהו וַיִּרָא ויברח וַיָּבֹא מצרים. וישלח המלך יהויקים אנשים מצרים את אלנתן בן עכבור ואנשים אִתּוֹ אל מצרים. ויוציאו את אוריהו ממצרים וַיְבִאֻהוּ אל המלך יהויקים ויכהו בחרב וישלך את נבלתו אל קברי בני העם.

(ירמיהו כו, כ-כג)

גם זכריה הנביא נהרג באבנים במצוות המלך:

ורוח אלוקים לבשה את זכריה בן יהוידע הכהן, ויעמד מעל לעם ויאמר להם כה אמר האלוקים למה אתם עֹבְרִים את מצות ה’ ולא תצליחו כי עזבתם את ה’ ויעזב אתכם. ויקשרו עליו וַיִּרְגְּמֻהוּ אבן במצות המלך בחצר בית ה’. ולא זכר יואש המלך החסד אשר עשה יהוידע אביו עמו, וַיַּהֲרֹג את בנו, וכמותו אמר יֵרֶא ה’ וְיִדְרֹשׁ.

(דברי הימים ב’ כד, ב-כב)

כיום אנו לא זוכים לנבואה ולנביאים. מתקיימת בנו הנבואה הקשה כל כך:

הנה ימים באים נאם ה’ אלוקים, והשלחתי רעָב בארץ; לא רעָב ללחם ולא צמָא למים, כי אם לשמֹע את דבר ה’. ונעו מים עד ים ומצפון ועד מזרח, ישוטטו לבקש את דבר ה’ ולא ימצאו. ביום ההוא תתעלפנה הבתוּלֹת היפות והבחורים בצמָא.

(עמוס ח, יא-יג)

אולם כפי שהרחבנו במקום אחר (טל חיים תהילים, ביאור מזמור מב), דווקא ההיעדר הזה מגביר בנו את הצימאון, הרצון והתשוקה. אולי באמצעות החוסר הגדול שאנו חווים כיום, הקב”ה רוצה ‘לשדרג’ אותנו בכל העניין של מציאת דבר ה’. לשם כך עלינו להתבונן וללמוד ממה שהיה בעבר, ולתקן ולכוון את עצמנו לקראת ההזדמנות הבאה בה ה’ ישרה את שכינתו בגלוי על עמו, במהרה בימינו.

עם ישראל לא הצליח להיעזר באופן בו נאמרו לו נבואות החורבן

כל נבואות הנביאים מורכבות משני מרכיבים. יש את עצם התוכן של דבר ה’, שאותו הנביא מקבל מאת ה’ ונדרש למסור לעם ישראל. אולם ישנו עוד חלק, והוא הסגנון שבו הנביא מוסר את הדברים. זהו חלק ששייך לנביא, והוא איננו חלק מהתוכן שניתן לו מאת ה’. משום כך אנו מוצאים בחז”ל את הכלל: “אין שני נביאים מתנבאין בסגנון אחד” (סנהדרין פט ע”א). הכלל הזה מוחלט כל כך, עד שחז”ל אומרים שצדקיה בן כנענה היה אמור להבין שהוא מוטעה ברוח נבואה של שקר, מעצם זה שהיו עוד כמה ‘נביאים’ שהתנבאו בדיוק באותו סגנון כמותו (שם). עוד אנו מוצאים בחז”ל שיש טענות מצד הקב”ה כלפי נביאים שונים על ביטויים מסויימים שהם אמרו בנבואתם. כך למשל ישנה ביקורת על משה רבינו שאמר (במדבר כ, י): “שִׁמְעוּ נא הַמֹּרִים” (במדבר רבה צט, ה), וכן על חולדה הנביאה שהתנבאה עבור המלך יאשיהו בלשון המזלזת בו (מגילה יד ע”ב).  ישנה גם טענה על ישעיהו שלימד קטגוריה על ישראל, באומרו: “בתוך עם טמא שפתים אנכי יושב” (ישעיה ו, ה), ובגלל זה הוא נענש שנכווה בשפתיו (שיר השירים רבה, פרשה א). יתרה מזו, אנו מוצאים שעל ישעיהו נאמר במפורש שהוא התנבא נבואות של נחמה וישועה בגלל שהוא תמיד היה בשמחה (תנא דבי אליהו רבה, טז). זאת אומרת שלנביאים עצמם הייתה בחירה גדולה איך לפעול בדור שלהם: איך לדבר, מה לעשות ואיך לעשות. כמובן כאשר הם קיבלו ציוויים מיוחדים ומפורשים מאת ה’, כמו למשל הנחיות מדוייקות לקרוא מגילה מסויימת, לשכב על מיטתם באופן מסויים, או לשאת אישה מסויימת, הם היו צריכים לעשות בדיוק כך. כמו כן, לא הייתה להם זכות לבחור האם לומר את הנבואה שהם קיבלו או לשתוק ולא לומר אותה. כל שכן שהיה אסור להם לעבור על דברי הנבואה, או להוסיף תוכן שהם לא קיבלו מאת ה’. אבל בתוך מה שכן הותר להם, היה להם מרחב גדול.

על גבי היסוד הזה, כאשר אנו רואים שבסופו של דבר עם ישראל לא חזר בתשובה למרות מאמצי הנביאים להשיבו בתשובה, עולה השאלה מה ניתן היה לעשות אחרת. אלא שחשוב להדגיש: איננו מתיימרים חלילה וחלילה לשפוט את נביאינו הקדושים. אין לנו שמץ של השגה בקדושתם האדירה ומדרגתם הבלתי נתפסת, ואנו בטלים ומבוטלים לעפר רגליהם. כהקדמת המאוחר נאמר שמסקנת הדברים היא שחלק מן הנביאים פעלו בסגנון מסוים כפי שהם הבינו בנסיבות זמנם שיועיל להחזיר את עם ישראל בתשובה; אך רק למפרע התברר שעם ישראל היה במצב נמוך הרבה יותר, ומשום כך הוא לא הצליח להיעזר בסגנון הזה. לכן רק בדיעבד, ומתוך השוואה לנביאים אחרים, אפשר להגיע למסקנות על דרך הפעולה המתאימה (וכפי שנראה שגם חז”ל עמדו על כך).

הידרדרות ממלכת ישראל החלה ממצוקה שלא קיבלה מענה אלא רק תוכחה

אחת מנקודות הכשל הכואבות ביותר של הקשר בין עם ישראל לנביאיו, הייתה בראשית ההידרדרות ממלכת ישראל ושקיעתה בעבודה הזרה. בספר מלכים מתוארת בעיה בה היה שרוי ירבעם בן נבט, שחשש שעם ישראל יעזבו אותו ויהרגו אותו בגלל עלייתם לרגל לבית המקדש:

ויאמר ירבעם בלבו, עתה תשוב הממלכה לבית דוד. אם יעלה העם הזה לעשות זבחים בבית ה’ בירושלים ושב לב העם הזה אל אדניהם אל רחבעם מלך יהודה, וַהֲרָגֻנִי ושבו אל רחבעם מלך יהודה. וַיִּוָּעַץ המלך, ויעש שני עגלי זהב, ויאמר אלהם רב לכם מעלות מֵעֲלוֹת ירושלים, הנה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים. וישם את האחד בבית אל ואת האחד נתן בדן. ויהי הדבר הזה לחטאת… ויעל על המזבח אשר עשה בבית אל בחמשה עשר יום בחדש השמיני, בחדש אשר בדא מלבו, ויעש חג לבני ישראל ויעל על המזבח להקטיר.

(מלכים א’ יב, כה-לג)

ירבעם, שהצטווה על ידי נביא למרוד ברחבעם ולהקים את ממלכת ישראל, נמצא במצוקה. הוא לא מוצא לה פיתרון, ולכן הוא מתייעץ, ומגיע להחלטה איומה ונוראה להחטיא את כל ישראל בעבודה זרה. מכאן השתנתה כל ההיסטוריה של עם ישראל לגמרי. החטא הזה דרדר את ישראל לתהום, לגלות ולחורבן. ומן ממלכת ישראל התפשטה העבודה הזרה אל ממלכת יהודה, והחריבה גם אותה. כל כך מתבקש שירבעם היה הולך להתייעץ עם הנביא, שוטח בפניו את מצוקתו, ומקבל ממנו מענה אמיתי ונכון לגביה. אולם במקום זה התקשורת עם הנביא הייתה שונה בתכלית, כפי שגם מתואר מיד בהמשך הפסוקים:

והנה איש אלוקים בא מיהודה בדבר ה’ אל בית אל, וירבעם עֹמֵד על המזבח להקטיר. ויקרא על המזבח בדבר ה’, ויאמר מזבח מזבח כה אמר ה’ הנה בן נולד לבית דוד, יאשיהו שמו, וזבח עליך את כהני הבמות המקטרים עליך ועצמות אדם ישרפו עליך… ויהי כשמע המלך את דבר איש האלוקים אשר קרא על המזבח בבית אל, וישלח ירבעם את ידו מעל המזבח לאמר תפשהו, ותיבש ידו אשר שלח עליו, ולא יָכֹל להשיבה אליו…

(שם יג, א-ד)

הנביא מגיע אל ירבעם ומאיים עליו, והוא בחוסר עשתונות מרים עליו את היד. ידו של ירבעם מתייבשת, והוא נוכח שמדובר בנביא אמת. הוא רואה שאיש האלוקים הוא אכן איש אלוקים. אבל מה הוא אמור כעת לעשות? הוא נמצא בבעיה, ובמקום שאיש האלוקים יעזור לו הוא רק מוכיח אותו.

לא זו בלבד, אלא אף כאשר ירבעם מבקש להתפייס עם איש האלוקים ולכבד אותו – הוא מסרב לכך בתוקף:

ויען המלך ויאמר אל איש האלוקים, חל נא את פני ה’ אלוקיך והתפלל בעדי וְתָשֹׁב ידי אלי. ויחל איש אלוקים את פני ה’ ותשב יד המלך אליו ותהי כְּבָרִאשֹׁנָה. וידבר המלך אל איש האלוקים, בֹּאָה אִתִּי הביתה וסעדה ואתנה לך מתת. ויאמר איש האלוקים אל המלך, אם תתן לי את חצי ביתך לא אָבֹא עִמָּך ולא אֹכַל לחם ולא אשתה מים במקום הזה. כי כן צוה אֹתִי בדבר ה’ לאמר לא תאכל לחם ולא תשתה מים ולא תשוב בדרך אשר הלכת. וילך בדרך אחר ולא שב בדרך אשר בא בה אל בית אל.

(שם, ה-י)

הנביא אכן הצטווה על ידי ה’ לא לאכול לחם ולא לשתות מים בבית אל, ואת זה הוא לא היה יכול לשנות בשום אופן. אך לכאורה הוא כן היה יכול לדבר עם ירבעם ולהתוועד עמו לשיחה קרובה. בפרט שירבעם בעצמו רוצה ומציע את המפגש הזה! כך הוא היה שומע ממנו מדוע הוא הקים את העגלים, והיה יכול לעזור לו למצוא פיתרון אחר לבעיה שלו, ולהניא אותו מדרכו הרעה.

בדורנו, אנו יכולים לדמות זאת לשבר החינוכי של ‘הנוער הנושר’. פעמים רבות שורש הבעיה הוא שהורים ומחנכים לא פוגשים את הנער עם הקשיים הקיומיים שהוא נתון בהם, ולא מנסים להיות איתו, לחשוב איתו ולמצוא לו פתרונות. הם עסוקים בלנסות לתמרן אותו ולהתאים אותו למסגרת, או בהענשה שלו, וכך הם גם פעמים רבות מאבדים אותו.

ירמיהו אמר את האמת באופן ישיר אך איש לא רצה לשמוע לו

דוגמה אחרת לנתק שהיה בין העם לבין הנביא אנו מוצאים אצל ירמיהו. הוא היה מסוכסך בצדק עם כל נביאי השקר, עם בית המלך, ועם כל האנשים החזקים שלא רצו לשחרר עבדים ושרצו להמשיך במעלליהם הרעים. הפסוקים מתארים שהוא היה מסוכסך עם כמעט כל השרים, וגם עם אנשי ענתות עירו. כל כך הרבה מתנגדים היו לו, בגלל שהוא אמר את האמת, והם לא רצו לקבל אותה. הם רצו רק את ההיפך – להמשיך בדרך השלילית שלהם. אמנם ירמיהו עצמו מתאר שגם עם דלת הארץ הוא לא הצליח ליצור קשרים טובים:

שוטטו בחוצות ירושלים וראו נא ודעו ובקשו ברחובותיה אם תמצאו איש, אם יש עֹשֶׂה משפט מבקש אמונה ואסלח לה. ואם חי ה’ יאמרו לכן לשקר ישבעו. ה’ עיניך הלוא לאמונה, הכיתה אֹתָם ולא חלו, כִּלִּיתָם מאנו קחת מוסר, חִזְּקוּ פניהם מסלע מאנו לשוב. ואני אמרתי אך דלים הם, נואלו כי לא ידעו דרך ה’ משפט אלוקיהם. אלכה לי אל הַגְּדֹלִים ואדברה אותם, כי המה ידעו דרך ה’ משפט אלוקיהם. אך המה יחדו שברו עֹל נִתְּקוּ נתקו מוסרות. על כן הִכָּם אריה מיער, זאב ערבות ישדדם, נמר שֹׁקֵד על עריהם.

(ירמיה ה, א-ו)

 ירמיהו מתאר בפסוקים הללו את השאלה אם לפנות לדלת העם, או דווקא לגדולים ולחשובים. אמנם הוא אומר שבשני המקרים התוכחה שלו לא מועילה. איש אינו מקשיב לו.

שמואל הנביא התחבר אל העם והצליח להשיב אותם בתשובה

לעומת נביאי החורבן שלא הצליחו להשיב את עם ישראל בתשובה, בולטת מאוד הצלחתו של נביא אחר. שמואל הנביא התחיל לפעול בתקופה בה עם ישראל היה בשפל גדול. דבר ה’ לא היה נפוץ, איש הישר בעיניו יעשה, והעבודה זרה הייתה רווחת. שמואל הצליח לרכוש את אמונו של העם: “ויגדל שמואל וה’ היה עמו ולא הפיל מכל דבריו ארצה. וידע כל ישראל מדן ועד באר שבע כי נאמן שמואל לנביא לה’. וַיֹּסֶף ה’ לְהֵרָאֹה בְשִׁלֹה כי נגלה ה’ אל שמואל בְּשִׁלוֹ בדבר ה'” (שמואל א’ יג, יט-כו). במשך שנותיו כנביא הצליח שמואל לבדו להביא את העם אל פסגה מופלאה ביותר, שאין דומה לה בתולדות עמנו:

ויהי מיום שבת הארון בקרית יערים, וירבו המים ויהיו עשרים שנה, וַיִּנָּהוּ כל בית ישראל אחרי ה’. ויאמר שמואל אל כל בית ישראל לאמר, אם בכל לבבכם אתם שבים אל ה’, הסירו את אלהי הנכר מתוככם והעשתרות, והכינו לבבכם אל ה’, וְעִבְדֻהוּ לבדו ויצל אתכם מיד פלשתים. וַיָּסִירוּ בני ישראל את הבעלים ואת העשתרת, וַיַּעַבְדוּ את ה’ לבדו.

(שמואל א’ ז, ב-ד)

בביאור מזמור צט בתהילים עמדנו בהרחבה על דרכו המיוחדת של שמואל הנביא, מתוך ההשוואה שערכו חז”ל בינו לבין מנהיגים אחרים. ראינו שם ששמואל היה  ממש יורד לצרכים האישיים של בני העם, וגם מתפלל עליהם מיוזמתו. לכן הם גם הרגישו בנוח לגשת אליו אפילו עם הבעיות הקטנות שלהם, כמו למשל שאול שמגיע אליו בשאלה היכן האתונות שברחו לאביו. וכן כאשר דוד נמלט משאול, הוא מוצא מקלט בביתו של שמואל, שיושב ולומד איתו כל הלילה את ענייני המקדש שדוד שואף להקים (זבחים נד ע”ב). אין זו רק הענקת מקלט ומחסה לאדם שנרדף על נפשו, אלא יש כאן גם ממש חיבוק אישי וחמימות מיוחדת ששמואל ידע להעניק. שמואל הנהיג את העם בדרך של: “לא נטלתי משלהם, וכשהייתי חוזר ועושה דיניהם וצרכיהם והולך וסובב כל עיירות ישראל… דרך העולם בעלי דינין הולכין אצל הדיין, ואני הייתי הולך וסובב מעיר לעיר וממקום למקום וחמור שלי” (במדבר רבה, שם). כך שמואל שידר מסר ברור אל העם: אני רוצה בקרבתכם, אכפת לי מכם, אני אוהב אתכם. ההשתדלות של הנביא בטירחה ב”דיניהם וצרכיהם” של הבריות היא מעוררת אמון – גם אמון של העם בנביא וגם אמון של העם בעצמם ובחשיבותם. שמואל גם מדגיש להם שהוא עושה זאת רק עבורם, מבלי שיש לו שום תגמול ושום טובה הנאה מכך.

כאשר שמואל מחזיר את העם בתשובה הוא עושה זאת על ידי שהוא מציע להם שהוא ייתפלל עליהם:

ויאמר שמואל קִבְצוּ את כל ישראל המצפתה ואתפלל בעדכם אל ה’. וַיִקָּבְצוּ המצפתה וישאבו מים וישפכו לפני ה’ ויצומו ביום ההוא ויאמרו שם חטאנו לה’. וַיִּשְׁפֹּט שמואל את בני ישראל במצפה.

(שמואל א’ ז, ה-ו)

לאחר ששמואל מציע זאת מעצמו, התגובה של העם היא שהם מעצמם מחליטים לצום לפני ה’ וחוזרים לפניו בתשובה. שמואל לא מצווה עליהם לצום, וגם לא אומר להם שהם חטאו. הוא רק הציע מעצמו להתפלל עליהם, ואז נפתח ליבם, הם התחברו אליו והתעוררו מעצמם לשוב בתשובה! משום שאם הוא מציע מעצמו להתפלל עליהם, הוא מראה להם כמה אכפת לו מהם וכמה הם חשובים ויקרים בעיניו, ומזה הם יכולים ללמוד כמה ה’ יתברך ודאי גם ירצה לעזור להם ולהושיע אותם. בכך הוא מעורר את האמון של העם – גם בו, גם בה’ וגם בעצמם. ממילא הם בעצמם כבר רוצים לחזור בתשובה.

שמואל ידע גם להוכיח את העם, כאשר הם מבקשים להמליך עליהם מלך. אולם התוכחה של שמואל היא בסגנון אחר לגמרי, ואפשר לחוש את הרכות שלה. הוא אומר להם בצורה מפורשת שהם בחרו בדרך לא טובה: “ודעו וראו כי רעתכם רבה אשר עשיתם בעיני ה’ לִשְׁאוֹל לכם מלך” (שם, יז). אלא שהוא מוסיף מיד ומעודד אותם שלא יפחדו: “ויאמר שמואל אל העם אל תיראו, אתם עשיתם את כל הרעה הזאת אך אל תסורו מאחרי ה’ ועבדתם את ה’ בכל לבבכם. ולא תסורו כי אחרי הַתֹּהוּ אשר לא יועילו ולא יצילו כי תהו המה” (שם, כ-כא). הוא מסביר להם שה’ יסלח להם כשישובו, כי הוא הגדיל עמהם ובחר לעשותם לו לעם:  “כי לא יִטֹּשׁ ה’ את עמו בעבור שמו הגדול כי הואיל ה’ לעשות אתכם לו לעם” (שם, כב). עוד הוא מזכיר להם שהוא בעצמו רוצה להתפלל עליהם ולהמשיך להורות להם את הדרך הטובה והישרה: “גם אנכי חלילה לי מֵחֲטֹא לה’ מֵחֲדֹל להתפלל בעדכם והוריתי אתכם בדרך הטובה והישרה. אך יְראוּ את ה’ ועבדתם אתו באמת בכל לבבכם כי רְאוּ את אשר הִגְדִּל עִמָּכֶם” (שם, כג-כד).

אולי לא בכדי מסופר בספר שמואל על פרט מסויים שלכאורה נראה כל כך מיותר וחסר חשיבות: “ומעיל קָטֹן תעשה לו אמו, והעלתה לו מימים ימימה בעלותה את אִישָׁהּ לִזְבֹּחַ את זבח הימים” (שם ב, יט). זהו פסוק כל כך מרגש. יש כאן ביטוי עוצמתי כל כך לאנושיות, לרגישות ולאמהיות. אפילו מודגש שהמעיל הוא קטון. שמואל גדל לאמא שסבלה סבל עצום שנים רבות מאוד, והיחס הרגיש שלה אליו הוא בהתאם. מי שגדל על מצע של כאב ורגישות כזה, יודע להרגיש את הצער של השני. גם שמואל עצמו גדל בסביבה קשה ביותר. הוא חי עם בני עלי, שהפסוקים מתארים אותם כבני בליעל, לא ישרים ולא הגונים, שחושבים רק על עצמם. ניתן לדמיין כיצד היה נראה סדר התורנויות בעבודת המשכן, אותם היה צריך לחלק בינם לבין שמואל. מהמקום הזה התגדל שמואל ונעשה רגיש לצרכיהם ולכאבם של אחרים.

זהו יסוד חשוב בהנהגה, שהרחיבו בו גדולי החסידות. ידועה האימרה החסידית על הפסוק: “ונתן לי לחם לאכֹל ובגד ללבֹש… והיה ה’ לי לאלוקים” (בראשית כח, כ-כא), שקודם צריך לדאוג לזולת בסיפוק לחם ובגד, ורק אחרי זה אפשר להשפיע עליו אלוקות[1]. גם בכתבי החוזה הקודש מלובלין זיע”א מופיע פעמים רבות היסוד הזה, שהצדיק צריך קודם להשפיע על הציבור את צרכי הציבור, ורק מתוך כך הוא יכול גם להשפיע עליו ברוחניות (ראה אבני זכרון, ערך פרנסה ושפע[2]). כיוצא בזה מספרים חז”ל גם על אברהם אבינו שהיה מאכיל ומשקה ומלין את עוברי האורח, ורק אחר כך היה אומר להם לברך את ה’ ומקרב אותם לעבודת ה’ (סוטה י’ ע”ב). זו היתה דרך החסידות, ובפרט אצל הנועם אלימלך והחוזה מלובלין זיע”א, ותלמידיהם הרבים. כך הם קירבו יהודים לעבודת ה’, והפכו את כל אזור פולין לחממה שגידלה מיליוני עובדי ה’.

[המשך בע”ה בגיליון הבא]

[1].    ראה למשל: קול מנחם (קאליב) זה השולחן, עמ’ פט; שרי המאה ח”ג עמ’ 32; סיפורי חסידים (זוין) תורה, מהד’ ירושלים תשס”ב ח”א עמ’ 101.

[2] מבחר מדבריו בעניין זה הבאנו בטל חיים תהילים ח”ד, עמ’ קפב.