שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 348 | כא תמוז תשפ”ה

[קי”ט – אות פ] (קכט) פְּלָאוֹת עֵדְוֹתֶיךָ עַל כֵּן נְצָרָתַם נַפְשִׁי: (קל) פֵּתַח דְּבָרֶיךָ יָאִיר מֵבִין פְּתָיִים: (קלא) פִּי פָעַרְתִּי וָאֶשְׁאָפָה כִּי לְמִצְוֹתֶיךָ יָאָבְתִּי: (קלב) פְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כְּמִשְׁפָּט לְאֹהֲבֵי שְׁמֶךָ: (קלג) פְּעָמַי הָכֵן בְּאִמְרָתֶךָ וְאַל תַּשְׁלֶט בִּי כָל אָוֶן: (קלד) פְּדֵנִי מֵעֹשֶׁק אָדָם וְאֶשְׁמְרָה פִּקּוּדֶיךָ: (קלה) פָּנֶיךָ הָאֵר בְּעַבְדֶּךָ וְלַמְּדֵנִי אֶת חֻקֶּיךָ: (קלו) פַּלְגֵי מַיִם יָרְדוּ עֵינָי עַל לֹא שָׁמְרוּ תוֹרָתֶךָ: [המשך פסוקי המזמור יובא בחלקים הבאים]

“פְּלָאוֹת עֵדְוֹתֶיךָ” – התחברות הנפש לאור המופלא שבתורה

הפסוקים בחלק זה טעונים ביאור

בחלק זה של המזמור ישנם כמה פסוקים שהפשט שלהם טעון ביאור, כגון: “פתח דבריך יאיר מבין פתיים. פי פערתי ואשאפה כי למצותיך יאבתי” (פס’ קל-קלא). אמנם בעיקר צריך להבין מהו הקשר בין כל הפסוקים שבחלק הזה, ומהו הרעיון המרכזי שבהם. נראה שהפסוק הראשון כאן מהווה פתיחה לכל הפסוקים שאחריו, כפי שראינו גם בכמה חלקים קודמים במזמור זה. לפיכך נפתח בו בהבנת פשט הפסוקים: “פלאות עדותיך על כן נצרתם נפשי” (פס’ קכט). רש”י ומצודת דוד מסבירים שבגלל ששכרן של המצוות אינו ידוע, לכן דוד נוצר את כולן. דבריהם מבוססים על המשנה: “הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות” (אבות ב, א). אולם מצד הפשט לכאורה קשה לומר שדוד שומר את כל המצוות רק בגלל שהוא לא יודע מה שכרן. על אף שההנחיה הזו נאמרה במשנה, נראה שהיא נועדה להיות סף מינימום עבור מי שאינו במדרגה גבוהה כדוד. כלומר אם אדם חושב לזלזל בחלק מהמצוות שנדמה לו שהן פחות משמעותיות, מזכירה לו המשנה שהוא כלל אינו יודע על אלו מצוות מקבלים שכר גדול יותר, ולכן כדאי לו לשמור את כולן. יש אפשרות להבין שהמשנה נוגעת גם לאנשים במדרגתו של דוד המלך, שאמנם הם זהירים בכל המצוות, אבל בדבר שהוא “מצווה חמורה” הם נזהרים ביותר. וכנגד זה משמיעה המשנה שצריך להיות זהיר ביותר גם במצוות שנראות קלות. אלא שעדיין קשה שהנימוק הזה של גודל השכר לכאורה איננו אמור להיות מה שמשפיע על אוהבי ה’ כדוד המלך שעושים מצוות לשמה. בנוסף, בפשט הפסוק כאן בתהילים קשה לומר שההתייחסות היא לשמירה היתרה הנדרשת דווקא במצוות הקלות. ועוד, נראה בפשט הכתוב שהפלא עליו מדובר כאן הוא העדות עצמן – “פלאות עדותיך”, ולא השכר שמקבלים עליהן.

הרד”ק מסביר: “פלאות עדותיך – מֵעִנְיָן ‘כי יפלא ממך דבר’ (דברים יז, ח); כלומר נסתרות יש בהם, על כן נצרתם נפשי הַמַּשְׂכֶּלֶת, כלומר נתנה עיניה מאוד בהם להבינם, או שמרה אותם לעשותם, לפי שהבינה אותם וידעה תועלתם. כי מי שלא יבין המצווה לא ישמרנה על הנכון” (רד”ק תהילים קיט, קכט). לפי פירושו, הפלאיות של המצוות היא בטעמים הנסתרים שבהן. דוד הבין את הפלאיות שבמצוות וידע את תועלתן, ולכן הוא שמר לעשותן. נראה שגם לרד”ק הוקשה מה שהקשינו לעיל בדברי רש”י, שלכאורה קשה לומר שהפלאיות הזו היא הסיבה והנימוק לשמירת המצוות. ולכן הוא מוסיף שהבנת הפלאיות נחוצה לשמירת המצוות, כי מי שאיננו מבין את המצווה “לא ישמרנה על הנכון”. כלומר הוא היה שומר את המצווה בכל מקרה, אבל הוא לא היה עושה את זה באופן המדויק. אלא שיש כאן לכאורה קושי, שעיקר דבריו חסר מן הספר. בפסוק לא נאמר שדוד מתאמץ להבין את המצוות, אלא רק שהמצוות הן פלאיות ולכן דוד שומר אותן[1].

צריך לפתוח את הלב לאור הפלאי שבתורה

נראה שצריך להתעמק יותר במושג “פלאות” ובמהותו של ‘פלא’. המשמעות הידועה לכך היא של ניסים החורגים מדרך הטבע, וכמו בפסוקים: “נורא תְהִלֹּת עֹשֵׂה פלא” (שמות טו, יא), “נגד אבותם עשה פלא” (תהילים עח, יב). ממשמעות זו נגזר גם הביטוי: “היפלא מה’ דבר” (בראשית יח, יד). אמנם יש לכך גם משמעות כללית יותר בתנ”ך, כמציאות שהיא לא רגילה אלא היא ‘מֵעֵבֶר’. כלומר זהו דבר שחורג מהמציאות הרגילה והגלויה, ואיננו ‘בתוך הכלים’ הרגילים. כך אנו מוצאים למשל: “נִפְלְאַתָה אהבתך לי” (שמואל ב’ א, כו), “וְהִפְלָא ה’ את מַכֹּתְךָ” (דברים כח, נט), “שלושה אלו נפלאו ממני… דרך הנשר בשמים, דרך נחש עֲלֵי צוּר, דרך אניה בלב ים” (משלי ל, יח-יט). כך גם הביטויים: “לְפַלֵּא נדר” (ויקרא כב, כא), וכן “כי יפלא ממך דבר למשפט” (דברים יז, ח), מתארים מציאות לא רגילה, שחורגת מהנורמה ומהטבע הפשוט, ומן ‘הכלים הפשוטים’ של המציאות או ההבנה.

בפסוק כאן דוד משתמש במושג “פלאות” לגבי “עדותיך”. עמדנו כבר (בביאור אות מ’ במזמור קי”ט) על כך שאין הכוונה במזמור כאן ל”עֵדוּת” במובן של בית דין, אלא להיבט מסויים שיש בתורה, שהיא מנכיחה את האמת האלוקית באופן שמעורר את האדם למחוייבות ולפעולה. וכמו: “הַֽעִדֹתִי בכם היום כי אָבֹד תֹּֽאבֵדֽוּן” (דברים ח, יט), “הָעֵד הֵעִד בנו האיש” (בראשית מג, ג), “כי אתה הַֽעֵדֹתָה בנו לאמר” (שמות יט, כג), שהכוונה בכל אלו היא שהעדות הזאת באה לעורר ולחייב לפעולה מסויימת. על פי זה, כאשר דוד אומר “פלאות עדותיך” נראה שכוונתו שהעדויות שבתורה הן לא רק ציוויים ואזהרות, סיפורים ופסוקים; אלא יש בהם גם אור פלאי, שחורג מעבר לפסוקים ולכתובים עצמם, והוא זורח על האדם ומרומם אותו. זהו אור מיוחד שיש בתורה, שהוא מֵעֵבֶר לתוכן הבסיסי של מה שנאמר. האור הגדול הזה שבתורה מעורר לתשובה, להתקדמות והתעלות, לעשיית רצון ה’ ולהתקרבות אליו יותר ויותר. כשאדם מתחבר לפלאיות שבעדות ה’, זה מרומם אותו ומעלה אותו למציאות שנפשו נוצרת את מצוות ה’ – “פלאות עדותיך על כן נצרתם נפשי”.

דוד בוחר להשתמש כאן דווקא במילה “נפשי”. הוא איננו אומר למשל “על כן נְצַרְתִּים”. כי ה’אני’ שבאדם, שזהו המישור השכלי יותר של ‘הרוח’ שבו, איננו אמור לנצור את המצוות רק בגלל האור הפלאי שבהם. דווקא הנפש שלו, שהיא החלק הנמוך יותר, היא זו שמתעוררת לנצור את עדות ה’ מעצם הפלאיות הזאת שבעדות ה’. במזמורים אחרים ראינו את הדיאלוג שדוד מנהל פעמים רבות עם הנפש שלו, וכיצד הוא שוקד תמיד לרתום אותה ולחבר אותה לה’. הדבר התבטא גם בתפקידו כמלך ישראל וכמשיח ה’, שהוא ראה את עיקר תפקידו להעלות תמיד את כל העם אל ה’, כולל החלקים הנמוכים שבעם. גם כאן הוא מתייחס אל הנפש שלו, והאמירה שלו היא שהמאור שבתורה מצליח להגיע אל הרבדים הנמוכים שבו, ולהעלות אותם אל ה’.

עולה כאן יסוד שיש לו משמעות מעשית מאד חשובה. האדם חייב חיבור אל התורה עצמה. החלטות טובות שאדם עושה, ההתבוננות וחשבון הנפש, ואפילו התפילות – אינם מספיקים אם אין לאדם חיבור פנימי אל התורה. הוא לא יצליח לנצור את מצוותיה כראוי ללא חיבור פנימי אליה.  כל אדם צריך למצוא את הקשר שלו אל התורה. גם נשים זקוקות לחיבור פנימי לתורה. חז”ל אומרים שהנשים זוכות בזכות של התורה בזה שהם מאפשרות את לימוד התורה של בעליהן ובניהן. דווקא משום שמהות הקשר אל התורה איננה עניין של שכלתנות וריבוי חכמה, אלא היא החיבור לאור של התורה – לכן זה לא חייב להיות דווקא בלימוד ממושך או בשמיעת שיעורים. הכל תלוי בפתיחת הלב אל ה’מֵעֵבֶר’ שבתורה, לפלאות של עדות ה’. עלינו לגשת אל התורה כמו דוד מלכנו, שהלב שלו היה פתוח לקלוט את האור הגדול והמופלא שבה.

הארת התורה איננה רק בתוכן שלה

זהו המפתח להבין את כל הפסוקים הבאים. דוד ממשיך ואומר: “פתח דברך יאיר מבין פתיים” (פס’ קל). רש”י מביא שני פירושים: האחד, שקודם לציווי המצוות וגזירות התורה ה’ פתח את עשרת הדיברות והאיר את לב ישראל בזה שהוא היטיב עמהם והוציאם ממצרים. בזה ה’ עזר להם לקבל ברצון את אדנותו עליהם ואת קיום גזרותיו. הפירוש השני הוא שהקב”ה פתח את התורה במעשה בראשית באמירת “יהי אור”, ובזה יִפְתְּחוּ ישראל את לימודם בתורה. אמנם הפירושים הללו הם על דרך הדרש, ואינם פשט הכתוב.

רד”ק ומצודת דוד מסבירים שכאשר האדם יפתח ויתחיל להתבונן בתורה, יאירו עיניו והוא יוסיף תבונה בכל עת. זהו הסבר שמתחבר היטב אל מה שנתבאר לעיל. התורה מאירה את דרכנו בַּאֲפֵלַת העולם הזה – “כי נר מצוה ותורה אור” (משלי ו, כג).  בתוך כל המולת העולם ובלבוליו, התורה נותנת לנו את הדרך לנווט בעולם הזה. חז”ל תיארו זאת במשל:

משל לאדם שהיה מהלך באישון לילה ואפילה ומתיירא מן הקוצים ומן הפחתים ומן הברקנים ומחיה רעה ומן הלסטין, ואינו יודע באיזה דרך מהלך. נזדמנה לו אבוקה של אור ניצל מן הקוצים ומן הפחתים ומן הברקנים, ועדיין מתיירא מחיה רעה ומן הליסטין, ואינו יודע באיזה דרך מהלך. כיון שעלה עמוד השחר ניצל מחיה רעה ומן הליסטין, ועדיין אינו יודע באיזה דרך מהלך. הגיע לפרשת דרכים – ניצל מכולם.

(סוטה, שם)

רש”י מבאר שהאבוקה היא קיום של מצווה, אורו של עמוד השחר הוא לימוד התורה, ופרשת דרכים הכוונה שהאדם זכה להגיע ליומו האחרון מבלי שסטה מן הדרך[2]. לכאורה היה אפשר להבין שהתורה מאירה את דרכנו רק בתוכן שלה, ובזה שהיא עושה לנו סדר בניווט דרכנו בעולם. אך האמירה שכבר “פתח דברך יאיר” מלמדת שאין זה כך. כבר בפתח דבר ה’ שבתורה אנו מקבלים הארה. משמעות הדבר היא שהאור הזה איננו רק בתוכן שלו. זהו אור של “פלאות עדותיך” – המאור ששורה בתורה, שהוא ה’מֵעֵבֶר’ שבתורה. 

האדם צריך רק ‘לפתוח’ בתורה והקב”ה מאיר לו ומוביל אותו הלאה

יש כאן גם עומק נוסף. בגמרא, במדרשים ובזוהר, אנו מוצאים הרבה מאוד לשונות של פתיחה בהקשר של לימוד תורה. פעמים רבות מופיע הביטוי “פתח ואמר”, כאשר תנא או אמורא מתחיל לדרוש. וכן מופיע כמה וכמה פעמים: “פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא” (מגילה י’ ע”ב – יא ע”א; מכות י’ ע”ב). בזוהר מצוי מאוד הביטוי: “ר’ יהודה פתח”, “ר’ אבא פתח”, וכיוצא בזה.

בשביל להתחיל לדבר צריך ‘לפתוח’ את הדיבור. זהו דבר המובן מאליו. אך מדוע חז”ל מדגישים זאת? בפרט כאשר לא מדובר בנאומים ארוכים, או ברצף של אמירות רבות, אלא גם באמירות קצרות מאוד. לכאורה מה שחשוב הוא תוכן האמירה של החכם, ואין שום משמעות לעובדה שכאשר הוא אמר אותה הוא ‘פתח’ ואמר אותה. על פי מה שהתבאר עד כה, נראה שחז”ל באו לבטא בזה את האופן בו אמרו החכמים את דבריהם. החכם מצידו היה רק ‘פותח’ את החיבור שלו לעניין מסויים בתורה, וה’ כבר מאיר לו ומוביל אותו הלאה, ומשם מתגלים לו עוד ועוד דברים, והוא נעשה כמעיין הנובע. בגלל שהתורה איננה רק עניין שכלי-רעיוני אלא הזרחה של אור, מה שחשוב זה רק לפתוח, ומשם האור הזה כבר הולך ומתגבר מאליו, והאדם מגיע לעוד ועוד הבנות בתורה. זו הסיבה שהחכמים לא רצו אפילו לתכנן את מה שהם יגידו. כעין זה היה מרבה רמ”מ מלעלוב זיע”א לומר בשם רבי יחזקאל משינווא זיע”א (ברכת משה בהעלתך, ד”ה בהעלתך; דברי יחזקאל, פרשת ראה ד”ה ודרשת), שאם האדם מעיין היטב בתורה בדרישות וחקירות, הוא יגיע לדברים כנים ואמיתיים – “ודרשת וחקרת היטב – והנה אמת” (דברים יג, טו); אך אם מה שהוא רצה לומר כבר היה מוכן אצלו מראש, הדבר הוא בבחינת תועבה – “נכון הדבר – נעשתה התועבה הזאת בקרבך” (שם). כלומר על האדם שלא להיות מתוכנן במה שהוא מחדש בתורה אלא דווקא ‘לפתוח’, וה’ כבר יאיר עיניו בתורתו.

הדבר נכון לא רק באמירת דרשות, אלא גם לגבי עצם הכניסה ללימוד העיון והבקיאות ושאר מקצועות התורה. חשוב מאוד שהלומד יאמין בכך שכאשר הוא פותח את הלב שלו לאור של ה’, אזי ה’ כבר יקדם אותו ויפתח לו את השערים בתורה. מה שמקדם את האדם איננו רק המאמץ הלימודי, אלא העיקר הוא האור שזורח. יש לו יכולת לקדם את האדם הרבה יותר ממה שהאדם מסוגל לעשות בכוחות עצמו.

האור הזה הוא גם מה שמעניק תבונה לפתיים – “פתח דברך יאיר מבין פתיים”. הפתי הוא קל דעת שמתפתה לכל דבר שמושך אותו – “פתי יאמין לכל דבר” (משלי יד, טו). לכן גם הוזהרנו: “פן יפתה לבבכם” (דברים יא, טז). לאדם כזה לא יעזרו רעיונות שכליים. פתיות ליבו יכולה להוביל אותו לטהר את השרץ במאה וחמישים טעמים (ע”פ עירובין יג ע”ב) אבל האור של התורה יכול לתת לו את ה’מֵעֵבֶר’. מעצם החיבור שלו אל התורה יתאפשר לו להיות אדם שנמשך אל האמת ואל רצון ה’.

גם ליסוד הזה יש משמעות מעשית. חשוב מאוד לחבר את מי שמתפתה בקלות לַיֵּצֶר, ובפרט בני הנעורים, אל אור התורה. ישנם כאלו שמתחברים יותר אל הלימוד העיוני, אחרים אל לימוד התנ”ך, יש מי שמתחבר דווקא לחסידות, וכן הלאה. פחות חשוב בהקשר הזה התוכן של התורה הם לומדים, אלא עצם לימוד התורה. משם כבר יזרח עליהם אור התורה. אפילו אם מה שהנער לומד לא נוגע לתחומים שבהם הוא אמור להשתנות ולהתחזק, עצם הקישור לאור הזה יכול לתת בו בינה ולייצב אותו בעבודת ה’. יתרה מזו, לפעמים דווקא כאשר הקשר למה שהוא אמור לעשות איננו ישיר, אזי ההשפעה היא הגדולה ביותר. באופן הזה מתקיים “פתח דברך יאיר מבין פתיים” –באמצעות חיבור אל התורה ניתן לרומם את אלו שהם קלי דעת או נוטים בקלות להתפתות אחר יצרם.

עצם השאיפה הרוחנית וההשתוקקות פועלת באדם ומקדמת אותו

מתוך כך מגיע הפסוק הבא: “פי פערתי ואשאפה כי למצותיך יאבתי” (פס’ קלא). דוד מבין שהתורה היא כמו חמצן ואוויר לנשימה. הוא פותח את פיו לרווחה ככל שהוא מסוגל, כדי לקלוט את האור של התורה וכדי שהיא תיכנס אליו ותאיר בו. הדבר מתחבר לכל המהלך שהתבאר כאן, שזו התעצמות שמתרחשת מאליה. כאשר אדם מתמלא באוויר, הוא מקבל חיות שהיא הרבה מעבר למה שהוא יכול לעשות בעצמו עם האוויר הזה. אין לאדם מה לעשות עם קופסאות מלאות באוויר, אבל כשהוא שואף לתוכו את האוויר זה מחולל בו פלאות. החמצן שהוא מכניס לגופו מאפשר את קיומם של כל התהליכים המורכבים שמתרחשים בגופו. זה משהו כל כך גורלי לגבי האדם, והוא קורה מאליו באופן בלתי מתוכנן. האדם יכול להחליט רק אם לשאוף הרבה או מעט אוויר, אבל מה שהאוויר מחולל בתוכו קורה מאליו, בגלל טבעו של החמצן שמחולל את כל הפעילות הגופנית.

שאיפת האוויר מובאת כאן כמקבילה לשאיפה לתורה. למושג ‘שאיפה’ יש שתי משמעויות: יש שאיפה במובן של שאיבת אויר לריאות, וכמו: “בְּאַוַּת נפשה שאפה רוח” (ירמיה ב, כד), “ופראים… שאפו רוח כתנים” (שם יד, ו). ויש גם שאיפה במובן של רצון: “ואל מקומו שואף זורח הוא שם” (קהלת א, ה), “כעבד ישאף צל וכשכיר יְקַוֶּה פָעֳלוֹ” (איוב ז, ב). מה הקשר בין שתי משמעויות אלו? השאיפה דומה למשיכת החץ לאחור, כדי שהוא יעוף קדימה מרחק גדול. שאיפת אוויר היא התמלאות באוויר בשביל שהנשימה תהיה ארוכה. ככל שהאדם שואף יותר, כך יש לו נשימה ארוכה יותר. השאיפה הרוחנית היא התמלאות ברצונות ובהשתוקקות. האדם מתמלא ברצונות בתוך ליבו, ומתוך כך הוא מוביל את עצמו קדימה. דוד המלך מלמד אותנו על הרצון שלו בתורה, שהביא אותו לשאוף ממנה ככל יכולתו. ככל שאנו נשאף יותר להתמלא בתורה, וככל שנפתח את עצמנו לשאוף את רוח ה’ שבה, כך גם נתקדם ונתעלה בה יותר ויותר.

ה’ מאיר בנו ומכוון אותנו בתורתו

המשך הפסוקים קשור גם הוא למה שנתבאר: “פנה אלי וחנני כמשפט לְאֹהֲבֵי שמך” (פס’ קלב). פסוק זה מקביל לפסוק שבברכת כהנים: “יאר ה’ פניו אליך וִֽיחֻנֶּֽךָּ” (במדבר ו, כה). התורה איננה שכל פשוט והבנה פשוטה, אלא היא אור פני ה’. ה’ פונה אלינו, והוא גם מאיר פניו אלינו. זו בדיוק המציאות של ה’מֵעֵבֶר’ שיש בתורה.

בדומה מאוד לכך מופיע כאן בהמשך: “פניך האר בעבדך ולמדני את חקיך” (פס’ קלה). זו הארת פנים של ה’. אין כאן לימוד טכני בלבד. רק הארת ה’ בנו היא זו שמאפשרת לנו ללמוד באמת את חוקי ה’. לא זו בלבד, הלשון “בעבדך” מלמדת שזו לא רק הארת פנים של ה’ אלינו, אלא היא ממש בתוכנו. על ידי התורה ה’ מאיר בתוכנו את האור שלו ומרומם אותנו.

עוד אומר דוד: “פְּעָמַי הכן באמרתך ואל תשלט בי כל און” (פס’ קלג). אימרתו של ה’ מכינה את פעמינו – את הצעדים שאנחנו עושים ואת הדרכים שאנו הולכים בהם. “הכן” הוא במובן של התכווננות לכיוון נכון, של התבססות נכונה על ידי אמרות ה’. גם זה לא קורה מעצם זה שיודעים מה צריך לעשות ובאיזו דרך ללכת. ה’ הוא זה שמכונן את דרכנו ואת פעמינו. במה הוא מכונן אותם? באמרתו. זהו שוב המוטיב שחוזר כאן, שהמאור שבתורה מחזירנו למוטב.

דוד מסיים את הפסוק בבקשה: “ואל תשלט בי כל און”. אלמלא הארת ה’ בתורתו, עלולים להשתלט עלינו כוחות שליליים. האדם בטבעו יסור מאחרי ה’[3]. תפילתו של דוד היא שה’ יכונן את פעמיו, ומעצם זה שהוא יאיר בו תיווצר מאליה המציאות שהכוחות השליליים לא ישתלטו עליו.

דוד מוסיף: “פדני מֵעֹשֶׁק אדם ואשמרה פקודיך” (פס’ קלד). בגלל שדוד כל כך רוצה לעשות את מצוות ה’ בתוכיות הלב שלו, הוא מבקש שה’ יפדה אותו מבני אדם שעושקים אותו. כך הוא יוכל לשמור את פיקודי ה’. אחרת אותם בני אדם יוצרים לו מניעות חיצוניות שלא מאפשרות לו לממש את רצונו לקיים את רצון ה’.

פתיחת הלב לאור התורה מהפכת את רצון תאוות העיניים מרע לטוב

הפסוק החותם את החלק הזה הוא: “פלגי מים ירדו עיני על לא שמרו תורתך” (פס’ קלו). המפרשים כבר עמדו על כך שמפשטות הלשון נראה שהעיניים מורידות דמעות בגלל שהן עצמן לא שמרו את תורתך. כלומר אי שמירת העיניים גורמת לעיניים עצמן לבכות. אחרת היה צריך לומר: “על לא שמרתי תורתך”.

יש בזה כמה יסודות עמוקים. ראשית, לפי מה שהתבאר, ההקשר שזה נאמר כאן הוא שדוד עומד על האור הגדול שבתורה ובשמירת המצוות, על פעולותיהן הכבירות על כל המציאות שלו, כולל המציאות הנפשית הנמוכה יותר. מתוך כך דוד מצטער צער רב על ההליכה אחר העיניים, שמשכו אותו לכיוון ההפוך. זהו אחד החיזוקים הגדולים ביותר בשמירת העיניים – הידיעה שבפגם העיניים מפסידים את האור של ה’ ואת האור של התורה. במקום ללכת אחר האור הפנימי של התורה והמצוות, ובמקום להתברך מהפלאות של עדות התורה, ההליכה אחר תאוות העיניים גורמת לכך שהאדם מפסיד את כל הטוב הזה. וכאמור לעיל, אם האור הזה לא שולט ומאיר באדם, אז ההליכה אחר העיניים מובילה את האדם למקומות לא טובים של “אוון”. כי מצד עצמן העיניים נמשכות אחר החיצוניות.

לעומת זאת, כאשר האדם מתחזק בשאיפתו אל אור ה’ ואל אור התורה; וכאשר הוא עומד על הארת פני ה’ בו כשהוא רוצה את ה’מֵעֵבֶר’ – אז העיניים עצמן מתהפכות לטובה (כמו כל חלקיו הנמוכים והגבוהים גם יחד). הן עצמן רוצות את הטוב. לכן הן עצמן מורידות דמעות על הליכתן אחר החיצוניות.

יש כאן גם נקודה עמוקה נוספת. להיות במקום הזה שאדם בוכה כל כך על עוונותיו, זה עצמו מגיע מכך שהאדם פותח את עצמו שיופיע בו אור ה’. האדמו”ר מפיאסצ’נה הי”ד הרחיב רבות בכך שהאדם צריך להביא את עצמו להיות “איש מתרגש”:

אבל “איש המתרגש”, זאת אומרת שגם לבו ומידותיו נתרככו, וגם בהם מרגיש את הטוב ואת הרע, החיים והמוות, וגם מתפעל מן הרגשתו זו ומתעורר על ידה לטוב ולחיים, ומזדעזע מן הרע והמוות… כי לא בדעתו לבדו יודע שצריכים לירא מה’, רק יש שגם לבו מזדעזע מגדלות אין סוף ואין תכלית, הלמעלה מכל העולמות, אשר גם מלאכים מלפניו יחפזון.

(הכשרת האברכים, פרק ג)

על האדם לפתוח את עצמו אל ה’מֵעֵבֶר’, אל התשוקות הגבוהות, אל שאיפות לצאת ה’כלים’ הקטנים שלו אל מחוזות נשגבים יותר. ככל שהוא עושה זאת, כך הוא זוכה שרגשותיו, שהן החלק הנמוך שבו, משתפות פעולה לגמרי עם הרצונות הגבוהים, והוא מוריד דמעות כנחל. בזה אפשר להבין מדוע ישנם אנשים שהם שכלתנים, אבל הם בוכים בקלות ובהתרגשות, ולעומת זאת ישנם אנשים חיצוניים שאינם עוסקים כל כך במושכלות, והם אדישים ולא מתרגשים.

יהי רצון שנזכה לכוון את לבנו כל הזמן להיות מוארים באור ש’מֵעֵבֶר’, ונפתח את לבנו לפלאות של עדות ה’. כך כל חלקי פנימיותנו, מהנשמה הטהורה ועד הנפש הנמוכה והעיניים החיצוניות – הכל יהיה קודש לה’ ומואר באור ה’.

[1] פירוש נוסף מופיע במלבי”ם, שיש הרבה סודות בתורה שצפונים ומוסתרים בפסוקיה, ולכן יש לשמור עליהם ביותר. אולם לכאורה קשה על פירושו: מדוע שיהיה צרוך לשמור יותר דווקא את הסודות? לא נראה שכוונת דוד כאן היא לשמור את פלאות התורה שלא יתגלו לאחרים.

[2] בגמרא מובאת גם האפשרות שפרשת דרכים היא יראת חטא, או פסיקת הלכה שמכוונת לאמת.

[3] כפי שהבאנו בביאור האות נ’ במזמור קיט.