שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 347 | יד תמוז תשפ”ה

[קי”ט – אות ע] (קכא) עָשִׂיתִי מִשְׁפָּט וָצֶדֶק בַּל תַּנִּיחֵנִי לְעֹשְׁקָי: (קכב) עֲרֹב עַבְדְּךָ לְטוֹב אַל יַעַשְׁקֻנִי זֵדִים: (קכג) עֵינַי כָּלוּ לִישׁוּעָתֶךָ וּלְאִמְרַת צִדְקֶךָ: (קכד) עֲשֵׂה עִם עַבְדְּךָ כְחַסְדֶּךָ וְחֻקֶּיךָ לַמְּדֵנִי: (קכה) עַבְדְּךָ אָנִי הֲבִינֵנִי וְאֵדְעָה עֵדֹתֶיךָ: (קכו) עֵת לַעֲשׂוֹת לַה’ הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ: (קכז) עַל כֵּן אָהַבְתִּי מִצְוֹתֶיךָ מִזָּהָב וּמִפָּז: (קכח) עַל כֵּן כָּל פִּקּוּדֵי כֹל יִשָּׁרְתִּי כָּל אֹרַח שֶׁקֶר שָׂנֵאתִי: [המשך פסוקי המזמור יובא בחלקים הבאים]

“עֵת לַעֲשׂוֹת לַה’ הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ” – לא לעוות את התורה כרצונך

יש קושי בהבנת פשט הפסוק

בחלק זה נעמיק תחילה בהבנת פשט הפסוק “עת לעשות לה’ הפרו תורתך” (פס’ קכו), ומתוך כך יתבארו גם שאר הפסוקים. המפרשים, וגם חז”ל, עסקו רבות בפירוש פסוק זה. רש”י מביא שלושה הסברים: הראשון הוא שכהמשך לבקשת דוד לדעת את עדותיו של ה’, הוא מבקש גם לדעת מה לעשות כאשר הוא חלילה מפר את התורה. אמנם ישנו קושי בהסבר זה, ש”הֵפֵרוּ” הוא לשון רבים, ואינו מתאים לבקשה של דוד על עצמו. וכן גם הלשון “עת” אינה ברורה בהקשר זה. פירוש נוסף שמביא רש”י הוא דרשת חז”ל הידועה שלעיתים יש צורך לבטל באופן זמני את התורה כהוראת שעה, כדי למנוע מציאות רחבה יותר של הפרת התורה. וזאת כפי שהיה עם אליהו בהר הכרמל, שהקריב קורבן מחוץ למקדש שלא כדין, כדי לבער את העבודה הזרה מישראל. דרשת חז”ל הזו הוזכרה ברמז במשנה (ברכות נד ע”א), כנימוק לתקנת חכמים לומר שם שמים בשיחות חולין בין בני אדם, כדי ששם ה’ לא יישכח. אמנם נראה שזו אכן דרשה ולא פשט הכתוב. כי בפסוק עצמו לא נאמר שגם אלו שעושים למען התורה הם במובן מסויים מפירים אותה. רק על דרך הדרש יוצא ש”הפרו תורתך” מתייחס גם לציבור שמפר את התורה, וגם לחכמים שבאים לתקן את הציבור. ההסבר השלישי שמביא רש”י הוא על פי הירושלמי (ברכות פ”ט ה”א), שאדם העסוק בתורה רק מדי פעם, כ”טיילן ופנוי”, נחשב כמי שמפר את התורה, משום שיש לייגע בתורה כל שעות היום. אמנם גם כאן מדובר בדרשה (וכפי שמציין רש”י), ולא בפשט הכתוב. כי בפשט קשה לפרש ש”עת לעשות ה'” היינו שמקיימים את רצון ה’ רק בעיתים מסויימים. וכן לא נאמר שהדבר מתייחס דווקא לעיסוק בתורה. גם לא נראה מלשון הכתוב שזו סיבה ותוצאה, כלומר שבגלל זה מגיעים להפרת התורה.

אבן עזרא הביא פירוש אחר, שבו צידדו גם רד”ק והמצודות, שיגיע היום שה’ יעשה נקמה ברשעים שהפרו את תורתו. ישנם פסוקים רבים בתנ”ך המבטאים רעיון דומה: “כי יום לה’ צבאות על כל גאה ורם ועל כל נִשָּׂא ושפל” (ישעיה ב, יב), “כי יום נקם לה’ שנת שִׁלּוּמִים לריב ציון” (שם, לד, ח), “כי קרוב יום וקרוב יום לה’ יום ענן עת גוים יהיה” (יחזקאל ל, ג). אמנם בפסוק לא נכתב במפורש ש”עת לעשות לה'” היא “בגלל ש…” הפרו את התורה. אך חסרונו של ביטוי כזה מצוי במקראות, וכמו: “רוממו ה’ אלוקינו והשתחוו לַהֲדֹם רגליו – קדוש הוא” (תהילים צט, ד), שהכוונה היא שיש לרומם את ה’ ולהשתחוות לו “בגלל ש…” קדוש הוא. כעין זה גם דרש רבא בפירושו הראשון בגמרא לפסוק זה, ש”עת לעשות לה'” הוא “משום הפרו תורתך” (ברכות סג ע”א)[1]. אלא שבכל זאת יש בכך קושי מצד הבנת הפשט, כי נראה יותר ש”לעשות לה'” זו לא פעולה שה’ עושה כנגד הגוים, אלא משהו שאנו עושים עבור ה’, וכמו: “לעשות ריח נִיחֹחַ לה’ מן הבקר או מן הצאן” (במדבר טו, ג), “לעשות פסח לה’ אלוקי ישראל” (דברי הימים ב’ ל, א).

הרד”ק הוסיף פירוש אחר: את הבקשה של דוד לידיעת התורה הוא מנמק בכך שהוא נמצא בעת וזמן שעליו להתחזק בתורה,  בגלל שהדור שסביבו הפר את התורה. גם להסבר זה מקור בירושלמי: “תני רבי שמעון בן יוחאי אומר: אם ראית את הבריות שנתייאשו ידיהן מן התורה מאד, עמוד והתחזק בה ואתה מקבל שכר כולם. מאי טעמא? הפרו תורתך – עת לעשות לה'” (ירושלמי, שם). אמנם גם בזה יש קושי לומר שזהו פשט הפסוק, כי בניגוד להסבר הקודם, כאן כבר חסר מן הספר שני “בגלל” – הוא מבקש לדעת את התורה בגלל שזו “עת לעשות לה'”, וזו “עת לעשות לה'” בגלל ש”הפרו תורתך”. ולכאורה זהו חיסרון משמעותי מדי בפשט הפסוק.

המלבי”ם מסביר שהמילים “עת לעשות לה'” נמשכות אחר סיום הפסוק הקודם “ואדעה עדותיך”. וכוונת דוד היא לבקש להבין את הנהגת ה’, וכך לדעת את העת שבו ה’ יפסיק להאריך אפו ויעשה משפט ודין במפירי תורתו. אולם גם כאן יש להקשות כמובא לעיל, ש”לעשות לה'” משמע יותר שאנו עושים לה’, ולא שה’ עושה משפט. ועוד קשה שדוד מבקש לדעת מתי זה יהיה בדיוק. אנשי מעלה בדרגתו של דוד המלך לא אמורים לדחוק את הקץ ולא לדרוש במופלא מהם, אלא לסגל את עצמם למציאות שבה לא ידוע מה בדיוק ה’ מתכנן ומתי, בבחינת – “ואני בער ולא אדע, בהמות הייתי עמך” (תהילים עג, כב). ולא מסתבר שדוד מביע כאן בקשה כזו מתוך ‘קַטְנוּת’ שאיננה מתאימה לו.

אבן עזרא עצמו פירש שכוונת הפסוק היא שאפילו בזמנים בהם היה מתבקש שאנשים יעשו את רצון ה’, כמו בעת זקנתם או צרתם – הם הפרו את תורתו. מבחינת פשט הכתוב זהו לכאורה הפירוש הפשוט ביותר. אלא שיש בזה עדיין קושי שצריך להעמיד את הפסוק דווקא בעת הזיקנה או בעת צרה. ועוד, שבפשט הכתוב מדובר על הפרת התורה במיוחד בעת מסויימת, ולא רמוז בו שהוא מתייחס לייחודיות הזאת.

על כל ההסברים הללו מרחפת גם שאלה נוספת. מדוע הפסוק הזה מהווה סיבה וגורם לכך שדוד יאהב את מצוות התורה ואת דרך פיקודיה? הפסוקים הבאים במזמור מציינים שזו הסיבה לאהבת התורה של דוד: “על כן אהבתי מצותיך מזהב ומפז. על כן כל פִּקּוּדֵי כל יִשָּׁרְתִּי, כל אֹרַח שקר שנאתי” (פס’ קכז-קכח).

חוסר יושרה בלב גורם לעוות את התורה ורצון ה’

לאור כל האמור, נראה שבפשט הכתוב דוד אומר שכאשר אנשים באים לעשות את רצון ה’, במקום זה הם מפירים את התורה. וכוונתו לומר שאפילו כשאדם יודע שהוא צריך לעשות את רצון ה’, זה לא בהכרח אומר שהוא אכן יעשה את רצון ה’. הוא יכול לחשוב שהוא בא לעשות את רצון ה’, אבל בפועל השקר שבלבו יגרום לו להפר את התורה. כי אם אין יושרה בלב, ואין זוך וטוהר בלב, והאדם אינו דורש את ה’ באמת ובכל ליבו, הוא יגיע לכך שהוא יעוות את התורה ואת רצון ה’.

דוד היה יכול לראות זאת על אויביו. נגענו כבר כמה פעמים בכך ששאול ואנשיו שרדפו את דוד לא היו פושעים שמתנגדים לתורה, אלא דווקא גדולי תורה. הם היו אנשים שכביכול פועלים ‘לשם שמים’. הרבי מקוצק זיע”א שאל פעם כיצד ידעו חז”ל ש”פנינה לשם שמים נתכוונה” (בבא בתרא טז ע”א)? וענה שרשעות כזו, לצער אישה בלי ילדים, באופן כל כך מכאיב כפי שמתואר במדרשים, לא ניתן לעשות אלא רק כשנדמה שזה ‘לשם שמים’[2] (מובא בשלמי חיים, וירא).

זהו מוטיב שאנו מוצאים שוב ושוב במזמוריו של דוד המלך, שחוסר היושרה של האדם יכול להוביל אותו לעברי פי פחת, והכל כביכול בשם התורה. כנגד זה נצרכות כל כך התפילות שמתפלל דוד, ובפרט בחלק זה המזמור: “עיני כלו לישועתך ולאמרת צדקך. עֲשֵׂה עם עבדך כחסדך וחקיך למדני. עבדך אני הבינני ואדעה עֵדֹתֶיךָ” (פס’ קכג-קכה). דוד מתחנן לדעת את עדות ה’, ועיניו ממש כלות לאמרת צדקות ה’. הוא מבקש חסד כדי שה’ ילמד אותו את חוקיו, והוא מנמק את זה בכך ש”עבדך אני” ו”עיני כלו”. דוד חוזר בחלק זה של המזמור שלוש פעמים על כך שהוא עבדו של ה’. הוא מבטל את כל רצונותיו אל ה’, ומבין שרק כך הוא יכול באמת להבין את רצונו. ההדגשה שלו היא שלעומתו, אויביו הם זדים: “בל יַעַשְׁקֻנִי זדים” (פס’ קכב). למרות שהם כביכול באים לעשות לה’, הם מגיעים להפרת התורה.

זו הסיבה שדוד כל כך אוהב את המצוות מזהב ומפז, כפי שהוא מסיים ואומר: “על כן אהבתי מצותיך מזהב ומפז” (פס’ קכז). הוא מבין שפיקודי ה’ אינם שכל אנושי שמתלבש על הנמיכות הרגילה של כל אדם. אלא התורה היא אור יקר ביותר, שלא מתגלה לאדם כשהוא בא עם כל הלכלוך והבוץ שלו. צריך הרבה יושרה כדי לזכות לאור הזה. ולכן הוא חותם: “על כן כל פִּקּוּדֵי כל יִשָּׁרְתִּי, כל אֹרַח שקר שנאתי” (פס’ קכח). חייבים יושרה ומוכרחים ממש לשנוא את השקר, בשביל לזכות לאמת ולאור התורה.

לאדם יש נטייה לפרש את המציאות בהתאם למה שנוח לו

עסקנו ביסוד זה בחלקים הקודמים של ביאור המזמור הנוכחי, בהקשר של הצורך להתפלל על כך, וכן לגבי היכולת שלנו לבחור נכון. כעת נעמיק עוד בשורש הדבר בנפש האדם[3], ובהבנה כיצד עובד המנגנון הזה של ההטעיה העצמית ואיך מתנקים ממנו.

נראה שנקודת העומק בעניין זה קשורה ברצון. נקודה הבחירה של האדם איננה בשאלה מה הוא עושה. פעמים רבות המעשה משתבש מסיבות טכניות או חיצוניות. השאלה המהותית היא היכן הלב שלו נמצא, ומה הוא הרצון שלו. האדם נברא באופן כזה שהרצון שלו משפיע מאוד על התובנות שלו. ישנם מחקרים רבים מאוד שמראים בעליל שאנשים נוטים לפרש מציאויות, עובדות ונתונים, בהתאם לתפיסות שלהם. זו תופעה שמתקיימת במגוון רחב מאוד של מצבים והקשרים. נמצא למשל שכאשר אדם השקיע סכום כסף גדול בעסק שיש לו, והנתונים הברורים מצביעים שהעסק הזה הוא כושל ולא ריווחי – יש לו נטייה לפרש שוב ושוב את העובדות באופן שיאפשר לו להמשיך להאמין בעסק שלו. כך הוא משקיע בו עוד ועוד, וצובר הפסדים גדולים יותר ויותר. כיוצא בזה, התגלה שמנכ”לים של חברות כושלות ממשיכים להתחפר בטעויות כדי להמשיך את קיום החברה, אף על פי שהם מחריפים את המצב יותר ויותר, והיה מוטב שהיו סוגרים את החברה כמה שיותר מוקדם. מחקר אחר מצא שתיירים שהשקיעו מאוד בנסיעה למחוזות שונים, שהתבררו כבלתי מוצלחים, נטו לדבוק ביעד שלהם למרות שהיה ברור שזו ממש טעות.

לתופעה הזו ניתן השם ‘הטיית ההשקעה הסמויה’. היא חלק מתופעה כוללת יותר שנקראת ‘הטיית האישור’. הדבר באה לידי ביטוי למשל בהמשך אמונה במנהיג נערץ או מפלגה נערצת, גם כאשר נראה כבר בעליל שהם נוהגים הנהגה גרועה ביותר בכל קנה מידה. זה יכול להתבטא גם בטיפול רפואי שאדם השקיע בו והוא דבק בו ונוטה להאמין שהוא יצליח, גם כאשר המציאות הברורה היא שאין לטיפול הזה שום תוחלת.

לאדם יש נטייה מובנית להשתרש בשקרים כש’עושה לו טוב’ לחשוב שהם אמיתויות. כל זאת בגלל שיש לו ‘נגיעה’ ואינטרס שה’אמת’ תהיה כפי שהוא רוצה שהיא תהיה. זו תופעה שנוכחת מאד גם בכל הקשור בקנאה בזולת, וברצון של האדם להרגיש שהוא יותר טוב מאחרים. האדם נוטה להסביר לעצמו מדוע השני הוא גרוע, בגלל שאם הוא יראה את השני כטוב, זה עלול לערער לו את האמונה שהוא עצמו מספיק טוב. יש לכך קשר גם לכפיות טובה. גדולי ישראל כמו הגרי”י קנייבסקי (חיי עולם, פרק כו) ועוד, דיברו על כך שככל שלאדם אמורה להיות הכרת הטוב למישהו, הוא עלול עוד יותר לכפור בטובתו ואפילו לרדוף אותו. המחוייבות שהכרת הטוב יוצרת מכבידה עליו, ובמודע או שלא במודע הוא מנסה להשתחרר ממנה. וכפי שהחתם סופר אמר פעם על אחד ממתנגדיו, שהוא לא יודע למה הוא כה רודף אותו, שהרי הוא מעולם לא עשה לו שום טובה (חוט המשולש, עמ’ מה בהגהה). השלכה נוספת של הנטייה הזו היא ביחס להלכה ולהקלות בה. כאשר לאדם יש ‘נגיעה’ להתיר ולהקל לעצמו בהלכה, הוא עשוי למצוא כל מיני סברות והצדקות מדוע הדבר שהוא רוצה מותר. אם נוח לו יותר לקום בשעה מאוחרת ולא להתפלל במניין, הוא יהיה מסוגל להמציא סברות מופרכות כדי להצדיק זאת, ואפילו להאמין בהן.

אם כן, יש כאן חיבור של שני עקרונות. האחד הוא שהאדם נוטה לפרש את המציאות בהתאם למה שנוח לו. יש בבני האדם מנגנון שמאפשר את זה. מרחב הפרשנות האישית למציאות הוא גדול מאוד, והאדם יכול לעצב את הפרשנות שלו למציאות בהתאם לצרכים ולרצונות שלו, במודע ושלא במודע. העיקרון השני הוא שזה יכול להיות מושלך גם על חוקי ה’. גם בשאלה מהו רצון ה’ מהאדם, ומה הוא נדרש לעשות, יש לאדם מרחב שבו הוא עלול לפרש את הדברים באופן שמתאים לרצונות שלו.

הנטייה הזו חשובה וטובה ביסודה

בשורש הדבר, הנטייה הזו נובעת ממעלתו של האדם. אמנם כאשר הדבר בא לידי ביטוי באופן שלילי ושקרי זה מוביל לחיסרון, אך מדובר ביכולת שביסודה היא מעלה גדולה. נתאר לעצמנו עולם שבו לכל דבר הייתה רק פרשנות והסתכלות אחת, שהיא הייתה האמת האובייקטיבית. כשהאדם היה נצרך למשל להתמודד עם קשיים, אכזבות, תסכולים ונסיונות – אז מבחינה ‘אובייקטיבית’ על קושי בדרגה מסויימת הוא היה אמור להיות עצוב, על קושי גדול יותר הוא כבר היה צריך להישבר, ועל קושי עוד יותר גדול הוא היה אמור להיכנס לדיכאון עמוק. מציאות כזו לא הייתה מאפשרת בחירה להתמודד, להתגבר ולהתעצם כנגד הקשיים. הקושי היה ‘אובייקטיבי’, ואז היה כביכול ‘מותר’ להישבר ממנו.

גם בנוגע לכל היחס לה’ ולהנהגתו, יש ליכולת הזו חלק חשוב. היכולת להגיע להנהגה ש”בכל מידה ומידה שהוא מודד לך הוי מודה לו” (ברכות נד ע”א), וכן ש”חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה” (שם), ולאמונה בטוב ה’ גם כאשר פוגשים דברים שנראים לכאורה רעים – הכל תלוי במרחב הזה שה’ נתן לנו. לא היינו יכולים לקבל באמונה דברים שנראים שליליים, אם המציאות הייתה ‘אובייקטיבית’. דווקא בגלל שיש לנו יכולת ‘לפרש’ את המציאות שלא לפי מבט חיצוני ושטחי, אלא לראות אותה במבט של אמונה שהוא מבט אחר לגמרי – זה מה שמאפשר לנו לקבל מצבים שונים באמונה, ולעמוד במבחני אמונה. אולם כאמור, אותו כוח של אמונה עלול גם להפוך לרועץ. הוא עלול להוביל לכך שכאשר יגיע העת לעשות לה’, אזי אנשים דווקא יפרו את תורת ה’. הם יפרשו את החובה המוטלת עליהם, את המציאות ואת כל המכלול – באופנים שיתאימו לרוע שבקרבם.

אם משתדלים ובוטחים זוכים ללכת בדרך אמת

מה שדוד המלך מלמד אותנו כאן, הוא מה שמפרט המסילת ישרים בלשונו הזכה לגבי משקל החסידות:

מה שצריך לבאר עתה הוא משקל החסידות הזה, והוא ענין עקרי מאד מאד. ותדע באמת שזהו המלאכה הקשה שבחסידות כי דקותו רב ויש ליצר בדבר הזה כניסה גדולה. על כן נמצאת סכנתו עצומה כי הרבה דברים טובים יוכל היצר לרחק כאילו הם רעים, והרבה חטאים לקרב כאילו הם מצות גדולות.

(מסילת ישרים פרק כ)

המסילת ישרים נוגע בסכנה הגדולה, שהיצר עלול להטעות את האדם ולהראות לו את הטוב כאילו הוא רע, ואת החטאים כאילו הם מצוות גדולות. זו אותה סכנה בה אנו עוסקים, התלויה ביכולת של האדם לראות את המציאות בדרכים שונות, שעלולות להיות שגויות. והמסילת ישרים מפרט שלושה תנאים להצלחה בזה:

ובאמת שלא יוכל איש להצליח במשקל הזה אלא בג’ דברים: א. שיהיה לבו ישר שבלבבות שלא תהיה פנייתו אלא לעשות הנחת רוח לפניו יתברך, ולא זולת זה כלל. ב. ושיהיה מעיין על מעשיו עיון גדול וישתדל לתקנם על פי התכלית הזה. ג. ואחר כל זאת יהיה משליך יהבו על ה’, שאז יאמר בו “אשרי אדם עוז לו בך וגו’ לא ימנע טוב להולכים בתמים” (תהילים פד, ו-יב).

(מסילת ישרים, שם)

האדם צריך לנקות את הלב מ’נגיעות’, לעיין במעשים ולהשתדל לתקנם, ולבטוח בה’ בדבר זה. בלעדי התנאים הללו האדם ייכשל, אך אם ישמור עליהם הוא יצליח, וכפי שממשיך המסילת ישרים:

אמנם אם אחד מן התנאים האלה יחסר לו לא יגיע אל השלימות, וקרוב הוא ליכשל וליפול. דהיינו או אם הכונה לא תהיה מובחרת וזכה, או אם יתרשל מן העיון במה שיוכל לעיין, או אם אחר כל זה לא יתלה בטחונו בקונו, קשה לו שלא יפול.

אך אם שלשתם ישמור כראוי: תמימות המחשבה, עיון, ובטחון, אז ילך בטח באמת ולא יאונה לו כל רע. הוא הדבר שאמרה חנה בנבואתה: “רגלי חסידיו ישמור” (שמואל א’ ב, ט), ודוד כמו כן אמר: “ולא יעזוב את חסידיו לעולם נשמרו” (תהילים לז, כח).

(מסילת ישרים, שם)

המסילת ישרים מדגיש שלא מספיק שהאדם רק יעיין ויבדוק את דרכיו, כדי להינצל מהשקר. כמובן שזה חשוב ביותר, וברור שאם הוא לא יעיין אז הוא בוודאי ייכשל בדברים שהיצר ימשוך אותו אליהם. אלא צריך גם השתוקקות גדולה מאוד לעשות דווקא את האמת ולא את השקר. הרצון והכוונה לטוב ולאמת הם קריטיים. ולא פחות חשוב מכך, צריך גם לבקש את זה מה’ ולהישען בזה על ה’. אסור לנו להישען על עצמנו. אנו הרי מוכרחים סייעתא דשמיא מופלגת כדי לא לשקר ולרמות את עצמנו.

הבשורה הגדולה שבדברי המסילת ישרים היא מה שהוא מסיים בו: “אך אם שלשתם ישמור כראוי: תמימות המחשבה, עיון, ובטחון, אז ילך בטח באמת ולא יאונה לו כל רע”. קודם לכן הוא מביא על כך את דברי דוד המלך: “כי שמש ומגן ה’ אלוקים, חן וכבוד יתן ה’, לא ימנע טוב לַהֹלְכִים בתמים. ה’ צבאות אשרי אדם בֹּטֵחַ בך” (תהילים פד, יב-יג). זו בשורה גדולה וטובה מאוד, כי בלעדיה היה אפשר להתייאש וכבר ללכת אחרי שרירות הלב מרוב ייאוש ותסכול של אובדן דרך. זו בשורה כל כך טובה, כי זה אומר שאם נתבונן, וגם נשאף לעשות את הטוב כמה שיותר באמת, ונתפלל לה’ ונבטח בו שיורנו בדרך אמת – אז אנחנו יכולים לדעת שאכן ה’ ינחה אותנו בעצה טובה ונכונה. הוא ישמור עלינו מכל מוקש, ונלך בדרך הנכונה. עצם העובדה שאנו שמורים ובטוחים וה’ מנחה אותנו ומוביל אותנו למקומות הנכונים, היא ממש מציאות של “אשרי אדם בֹּטֵחַ בך”.

כשאדם הולך בתמימות והתבטלות ה’ שומר עליו מזדים פנימיים וחיצוניים

זהו ממש מה שנאמר כאן במזמור: “עֲרֹב עבדך לטוב אל יַעַשְׁקֻנִי זדים” (פס’ קכב). ה’ ערב לאדם שהוא (האדם) יעשה את הטוב. וכן שלא יעשקוהו אותם זדים פנימיים וחיצוניים; אלו אותם קולות שקריים פנימיים שיכולים להטות אותו מדרך הישר, וכן הבבואה החיצונית שלהם עלי אדמות שאלו הם בני האדם שרודפים אותו.

אלו גם העושקים עליהם מדבר דוד בפסוק הראשון כאן: “עשיתי משפט וצדק בל תניחני לְעֹשְׁקָי” (פס’ קכא). גם כאן מדובר על העושקים הפנימיים והחיצוניים. מהו עושק? בהגדרה ההלכתית עושק הוא אדם שבידו נמצא כספו של חברו, והוא לא נותן לו אותו כפי שהיה מגיע לו. בזה כלולים שכר שכיר, פיקדון או הלוואה ועוד. במשמעות הרעיונית, שמתחברת גם להגדרה ההלכתית, עושק זו מציאות שנובעת מעליונות של הָעוֹשֵׁק ושפלות של הנעשק. הדבר בא לידי ביטוי בפסוקים רבים: “עֹשֵׁק דל חרף עושהו (משלי יד, לא), “גבר רש וְעֹשֵׁק דלים” (שם כח, ג),  “יושיע לבני אביון וידכא עושק” (תהילים עב, ד), “ואלמנה ויתום גר ועני אל תַּעֲשֹׁקוּ” (זכריה ז, י), “הָעֹשְׁקוֹת דלים הָרֹצְצוֹת אביונים” (עמוס ד, א), ועוד. גם בדוגמאות ההלכתיות, כשאדם לא צריך להוציא כסף מחברו, אלא הכסף נמצא כבר בידיים שלו, זה עצמו מהווה סוג של עליונות שיש לו על חברו. כך גם בהקשר של יצר הרע שעושק את האדם, שאלו הקולות השקריים שמנהלים אותו, והמים הזידונים שבאים להטות אותו מהדרך הישרה. ברור שגם להם יש עליונות על האדם. כי ללא עזרת ה’ שיערוב לאדם לטוב, הזדים הללו אכן יצליחו לעשוק אותו. וכן מול אויבים פיזיים שבאים כנגד האדם, שהם תשקיף של ה’זדים’ שבקרבו (כדברי הבעש”ט, בהם הרחבנו במקום אחר). גם הם לרוב חזקים מהאדם פי כמה וכמה, יש להם עליונות עליו, והוא זקוק להגנה מאת ה’.

על אף שזדים באים לעשוק את האדם ויש להם עליונות עליו, כאשר הוא הולך בתמימות ובביטול אל ה’ אזי ה’ לא עוזב אותו בידם. הוא שומר עליו וערב לו. בזה מובן עוד יותר הפסוק הפותח כאן: “עשיתי משפט וצדק בל תניחני לְעֹשְׁקָי”. אין זה רק עניין של שכר ועונש, שבגלל שדוד עשה משפט הוא יקבל שכר מאת הקב”ה שלא יניחנו לעושקיו. אלא ככל שהוא מזכך את עצמו ועושה משפט וצדק, הוא מטה בזה את לבבו ומכוון את עצמו יותר אל הדרך הנכונה. מתוך כך ממילא הוא יהיה מוגן על ידי ה’, והעושקים שלו לא יוכלו להרע לו.

בזה דוד גם מסיים: “על כן כל פִּקּוּדֵי כל יִשָּׁרְתִּי, כל אֹרַח שקר שנאתי” (פס’ קכח). היושרה שלו ושנאת השקר הם אלו שמגינים עליו מהשקר עצמו. לכן הוא כל כך מתאמץ לשמור על היושרה הזו, ועל שנאת השקר הזו. ככל שנלך גם אנו בדרכו של דוד מלכנו ונטהר וניישר את ליבנו, נוכל לבטוח בכך שה’ יצילנו מכל מכשול וטעות, וינחה אותנו בדרך אמת.

[1] פירושו השני מתאים להסבר השני ברש”י שהובא לעיל: הסיבה ל”הפרו תורתך” היא “משום עת לעשות לה'”.

[2] ואכן אנו מוצאים בחז”ל שפנינה נענשה על כך בחומרה רבה ומתו ילדיה (בראשית רבתי ויצא, כב), למרות שנתכוונה לשם שמים. וכוונת הרבי מקוצק היא שחוסר ישרות בלב מוביל גם ל’לשם שמים’ עקום.

[3] מעבר לכך ישנו גם רובד רוחני נשגב, שהרחבנו בו בביאור מזמור טז, שככל שאדם משתוקק לאמת יותר, מדריכים אותו משמים בדרך אמת. וכן להיפך, אם האדם מחפש את השקר, משמים מנהיגים ומדריכים אותו לדרך של שקר.