בע"ה

שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 346 | ז’ תמוז תשפ”ה

לאורו של דוד המלך - מזמור קיט (ס)

שיחת עונג שבת פרשת בהר בחקתי כו אייר תשפ"ה

[קי”ט – אות ס] (קיג) סֵעֲפִים שָׂנֵאתִי וְתוֹרָתְךָ אָהָבְתִּי: (קיד) סִתְרִי וּמָגִנִּי אָתָּה לִדְבָרְךָ יִחָלְתִּי: (קטו) סוּרוּ מִמֶּנִּי מְרֵעִים וְאֶצְּרָה מִצְוֹת אֱלֹקָי: (קטז) סָמְכֵנִי כְאִמְרָתְךָ וְאֶחְיֶה וְאַל תְּבִישֵׁנִי מִשִּׂבְרִי: (קיז) סְעָדֵנִי וְאִוָּשֵׁעָה וְאֶשְׁעָה בְחֻקֶּיךָ תָמִיד: (קיח) סָלִיתָ כָּל שׁוֹגִים מֵחֻקֶּיךָ כִּי שֶׁקֶר תַּרְמִיתָם: (קיט) סִגִים הִשְׁבַּתָּ כָל רִשְׁעֵי אָרֶץ לָכֵן אָהַבְתִּי עֵדֹתֶיךָ: (קכ) סָמַר מִפַּחְדְּךָ בְשָׂרִי וּמִמִּשְׁפָּטֶיךָ יָרֵאתִי: [המשך פסוקי המזמור יובא בחלקים הבאים]

“סֵעֲפִים שָׂנֵאתִי וְתוֹרָתְךָ אָהָבְתִּי” – היצמדות לתורה מבלי להסתבך במחשבות מיותרות

צריך להבין מה הם אותם סעפים שדוד שונא

על מנת להבין את הפסוקים בחלק זה של המזמור, ואת הקשרם זה לזה, יש להבין תחילה במדויק את הפסוק הראשון הפותח אותם: “סֵעֲפִים שנאתי ותורתך אהבתי” (פס’ קיג). חלק מהפרשנים (אב”ע, מצודות, מלבי”ם) ביארו שהכוונה ש”סעפים” הם ‘מחשבות’. אולם לכאורה הדבר קשה, כי לא ייתכן שדוד סתם כך שונא מחשבות. רש”י ורד”ק ביארו שהכוונה היא למחשבות אוון או מחשבות רעות. אולם לכאורה גם בזה יש קושי, שבפשט הפסוק לא כתוב שמדובר במחשבות רעות.

המילה “סעפים” קשורה בשורשה אל “סעיף”, שמופיע בתנ”ך במשמעות של ענפי עץ: “ונשאר בו עוֹלֵלֹת כְּנֹקֶף זית שנים שלשה גרגרים בראש אמיר, ארבעה חמשה בִּסְעִפֶיהָ פֹּרִיָּה” (ישעיה יז, ו), על כן גבהא קֹמָתוֹ מכל עצי השדה וַתִּרְבֶּינָה סַרְעַפֹּתָיובִּסְעַפֹּתָיו קִנְנוּ כל עוף השמים… ברושים לא דמו אל סְעַפֹּתָיו” (יחזקאל לא, ה-ח), ועוד. אמנם בתנ”ך מופיעה מילה זו פעמים רבות בהקשר של מחשבות. אם נאסוף את כל המקרים שבהם מובא המושג הזה בתנ”ך בהקשר של מחשבות, נמצא סוג מסויים של מחשבות. אלו הן מחשבות לב אישיות שמנותקות ומרוחקות ממקור חיותן, שאמור להיות התורה. מחשבות קטנות, ואפילו קטנוניות, שעולות לאדם מתוך ההסתבכות שלו. הוא ‘ממציא’ לעצמו כל מיני מחשבות מלבו, תוך כדי התמודדויות שונות שיש לו. כך לדוגמה: “עד מתי אתם פֹּסְחִים על שתי הַסְּעִפִּים” (מלכים א’ יח, כא). אליהו מוכיח את עם ישראל בהר הכרמל על ההתלבטות שלהם בין העבודה זרה לעבודת ה’, ואומר להם שהם ממציאים לעצמם מחשבות ומסתבכים בהם. העבודה זרה היא ודאי המצאה, אבל גם לעבודת ה’ הם לא התייחסו כמקור גבוה ומוחלט שרק צריך להבין מה נאמר בו. עצם זה שעבודת ה’ נשקלה למול העבודה זרה, מראה שדרכם היתה מבוססת על חשבונות אנושיים ומחשבות אנושיות קטנות. הן לא מחוברות למקור, לשורש, אלא הן מחשבות שמתחילות ונגמרות בהסתבכויות הפנימיות של האדם[1]. כך גם בנאומו של אליפז התימני, אחד מחבריו של איוב: “בִּשְׂעִפִּים מֵחֶזְיֹנוֹת לילה בִּנְפֹל תרדמה על אנשים” (איוב ד, יג). אליפז מדבר על מחשבות והגיגים שעולים לו בחלומות הלילה, הנובעים מהרגשותיו האישיות. אין אלו דברי נבואה, משום שבסוף ספר איוב מוכח שחברי איוב טעו בדבריהם ולא אמרו את הדברים הנכונים בעיני ה’. גם צופר הנעמתי, רֵעַ אחר של איוב, משתמש בביטוי הזה: “לכן שְׂעִפַּי ישיבוני ובעבור חוּשִׁי בי” (שם כ, ב). כוונתו היא שהוא מתעורר במחשבותיו להגיב לדבריו של איוב. אולם גם אצלו אין אלו מחשבות שמגיעות מהתורה או מנבואה[2]. דוד המלך אומר: “אם אמרתי מטה רגלי חסדך ה’ יסעדני. בְּרֹב שַׂרְעַפַּי[3] בקרבי תנחומיך ישעשעו נפשי” (תהילים צד, יח-יט). כשדוד חושב על כך שהרשעים מצליחים, וזה נראה שהם עושים מה שהם רוצים, זה מערער אותו. והוא אומר שכאשר הוא מסתבך במחשבות הרבות הללו, מתוך קשיים באמונה, אז “תנחומיך ישעשעו נפשי” והוא מתחזק מן התורה. וכן הוא אומר: “חקרני אל ודע לבבי בחנני ודע שַׂרְעַפָּי. וראה אם דרך עֹצֶב בי ונחני בדרך עולם” (שם קלט, כג-כד). הוא מבקש מה’ שיראה את המחשבות הקטנות שעולות בתוכו, וינקה אותו ממה שלא נכון בהן וממה שלא מבוסס בהן.

מתוך כך מובן גם הקישור של המושג “סעיפים” לענפים. אלו לא מחשבות ‘שורש’. הן אינן מחשבות ‘מקור’. אלא הן מחשבות שהאדם בודה מלבו, שלפעמים יכולות לסבך אותו, להטעות אותו, ולהוביל אותו למקומות לא נכונים.

דוד רוצה מחשבות של תורה ולא להסתבך במחשבות עצמיות

אם כן, דוד המלך אומר כאן במזמור שהוא שונא את ‘הַפִילְסוּפִים העצמיים’ הללו. הוא שונא את הקולות השכליים הללו שעולים מתוכו או שהוא שומע סביבו, שהם לא מחשבות התורה עצמה. כי הוא אוהב לחשוב מחשבות של תורה ושל דבר ה’, ולא מחשבות שהוא ‘ממציא’. הדבר מתחבר גם למה שהרחבנו בו באות הקודמת במזמור – אות נ’. דוד מדבר שם על כך שאדם יכול להגיע למצבים והתמודדויות שבהם הוא שוכח את התורה, ובמקומה הוא פועל לפי הגיגי לבו, שמושכים אותו למחוזות לא נכונים. והרחבנו שם גם בכך שבדרך כלל הם ימשכו אותו דווקא למקומות הנמוכים. דוד אומר כאן שבמקום זה הוא מְעַיֵּן בתורה, לומד את התורה, ובה הוא מוצא את התשובות הנכונות ואת הדרכים הנכונות. הוא מנסה להסיק מסקנות ולסלול את דרכו מתוך החיבור לתורה. היא זו שמנחה את הדרך שלו. התורה לא רק מהווה את המקור של האמיתויות בכל נושא, אלא היא גם נותנת את זווית הראיה כיצד להסתכל על הדברים. היא מלמדת כיצד לבחון אותם, ואיזה משקלים לתת לצדדים שונים. היא מעניקה נקודת מוצא לכל בירור – מה רצוי לפני ה’, מה מקדם את ההתהלכות לפניו, מה מתאים לחזון וליעד של התורה, ומה לא מתאים.

אדם יכול לנהל מלחמות ומאבקים, או לנסות להגיע לעמדות והצלחות כאלה ואחרות, כשבעצם הכל נובע מהגיגי לבו שהם מנותקים לגמרי מיעדי התורה. אם הוא ינסה לראות איך ה’ מסתכל עליו ועל ההתמודדות שלו, הוא יוכל לגלות שכל המחשבות הרבות שהוא חשב היו תלושות לגמרי. הוא ‘איבד את הצפון’, והיה צריך להתנהל אחרת לגמרי.

ההיצמדות לתורה מביאה לאדם גם את ההצלחה

הרצון להסתמך על התורה בדווקא, ולא על ה”סעפים” העצמיים, איננו רק בגלל שהתורה היא המקור של האמת, ואילו המחשבות של האדם עלולות להרחיק אותו מן האמת. . אלא ההיצמדות לתורה היא גם המקור לסייעתא דשמיא. האדם חוזר לחסות בה’, ואז ה’ גם מתקנו בעצה טובה ונכונה. הוא מתחבר לא רק לאמת, אלא למקור האמת – אל ה’, שהוא הנותן את העצות הנכונות: “ארי הוא יהיב לך עיצא למקני נכסין” (-כי הוא נותן לך עצה לקנות נכסים)” (אונקלוס דברים ח, יח), “בעצתך תנחני ואחר כבוד תקחני” (תהילים עג, כד).

זה בדיוק ההמשך כאן במזמור: “סתרי ומגני אתה לדבריך יחלתי” (פס’ קיד). ההתחברות לתורה היא גם הַהִסָּתְרוּת וקבלת ההגנה מה’. מתוך כך האדם יכול לייחל שה’ יגיד לו את דברו. וכפי שהרחבנו גם כן לעיל (בחלק הקודם, אות נ), אין הכוונה לקבל נבואה מאת ה’. אלא זו רוח נדיבה של ששון לב שהקב”ה נותן בקרבו של האדם, ובזה הוא מנחה אותו בדרך ה’.

לפי זה מובן גם ההמשך: “סורו ממני מְרֵעִים ואצרה מִצְוֹת אלוקי” (פס’ קטו). ה”מרעים” הללו אינם בהכרח אויבים חיצוניים שקמים על דוד. אלו יכולים להיות גם אויבים פנימיים, וכפי שראינו גם במזמורים אחרים: “אל תתנני בנפש צרי, כי קמו בי עדי שקר ויפח חמס” (שם כז, יב), וכן: “נאם פשע לרשע בְּקֶרֶב לבי” (שם לו, ב). האויבים הללו הם המחשבות השליליות שעולות באדם מתוכו. מחשבות של יאוש, שנאה, תרעומות קשות, כעסים ועצבויות, שיכולות להוביל אותו למקומות מאוד לא נכונים. ניתן להבין שמדובר כאן גם על “מרעים” כפשוטו, שמנסים להטות את לבו של דוד למקומות לא נכונים. בהקשר של דוד בהיותו נרדף לפני שאול, אלו יכולים למשל להיות אנשיו של דוד שרצו להטות אותו להוביל קו תקיף הרבה יותר מול שאול (וכפי שנגענו בזה לעיל בביאור אות נ’).

וכן אומר דוד עוד: “סמכני כאמרתך ואחיה ואל תבישני מִשִּׂבְרִי. סעדני וְאִוָּשֵׁעָה וְאֶשְׁעָה[4] בחקיך תמיד” (פס’ קטז-קיז). דוד מבקש להסתמך על ה’ ולהיסעד על ה’ – כי דברו ואמרתו הם עצמם הַסֶּמֶךְ והסעד שלו.

מפלת הרשעים מבטאת את הטוב שבתורה ומביאה לאהבת התורה

דוד ממשיך ואומר: “סלית כל שוגים מחקיך כי שקר תרמיתם. סִגִים הִשְׁבַּתָּ כל רשעי ארץ לכן אהבתי עֵדֹתֶיךָ” (פס’ קיח-קיט). יש כאן אמירה של דוד, שהאהבה שלו לעדות ה’ היא מצד שלפי התורה הרשעים יישמדו ויאבדו ויסולקו[5]. מדוע הדבר אמור לגרום לאהבת עדות ה’? הלא כאשר דוד אמר את המזמור הזה, בבורחו מפני שאול, הוא עדיין לא ראה את הדבר קורה. אדרבה, הוא נרדף על נפשו ואילו דרך הרשעים צָלֵחָה. אלא שכפי שראינו בכמה וכמה מזמורים, דוד מביט אל העתיד בביטחון גמור ורואה את מה שהוא מאמין שיתרחש – כאילו הוא כבר התרחש בפועל. לכן למשל הוא מתאר במזמורים רבים את מלכות ה’ בעולמו כמציאות שכבר התגלתה בפועל.

דוד רואה בעיני רוחו את מפלת הרשעים המובטחת בתורה, וזה מביא אותו לאהוב את התורה. אם להליכה בדרך ה’ לא היה משוב במציאות, זה היה מתסכל מאוד. אם ה’ היה רק מכתיב מצוות ואיסורים, אך בפועל הרשעים שלא היו מקיימים זאת היו מצליחים לעדי עד, והצדיקים סובלים לנצח, זו הייתה מציאות נוראית. לא רק מצד התסכול על כך שדרך רשעים צלחה והצדיקים סובלים, אלא זה היה גם גורם לראות את התורה ככזאת שהיא לגמרי לא ‘תורת חיים’. היא כביכול תורה שרק מדכאת את האדם חלילה, ודורשת ממנו ‘להפסיד’. חלק מהותי ממה שכל כך טוב בתורה, זה שהיא גם משתלמת. לא רק בגלל היכולת לזכות בטוב המשתלם שהיא מעניקה, אלא בעיקר כי זה אומר שהיא תורת חיים. עצם זה ש”אֹרֶךְ ימים בימינה, בִּשְׂמֹאולָהּ עֹשֶׁר וכבוד” (שם, טז), ו”עץ חיים היא למחזיקים בה, וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר” (משלי ג, יח), מראה שהיא מוֹלֶכֶת בעולם, שהיא האמת של העולם, שהיא נפלאה ושהיא מזכה את עושיה בכל טוב.

אפשר לדמות זאת לתחושות שנחוש כלפי אדם שנראה אותו עושה טובות רבות לסביבתו. הוא משפיע טובה לכל מי שמתקרב אליו, והוא דואג במסירות למי שמנסה לעזור לו. ולא זו בלבד, אלא שכל מי שהוא מייעץ לו לעשות דבר מה – משיג בזה הצלחה גדולה. ומי שלא שומע בקולו – כולם רואים שהוא מפסיד. אדם כזה אנו ודאי נעריך, נחבב ונאהב, משום שהוא כל כך טוב, והוא עושה כל כך טוב. אנו נאהב אותו גם בלי קשר לשאלה אם באופן אישי אנו הרווחנו משהו מהקשר איתו. כך למשל כשקוראים על דמות כמו ר’ אריה לוין זצ”ל, שהיה כל כך אוהב את הבריות ומיטיב איתם. אפילו שלא יצא לנו ממנו שום דבר באופן אישי, נחוש באהבה כלפיו. לא כי הוא עשה את הטוב הזה לנו, אלא משום שאנו אוהבים מי שעושה כל כך טוב.

כך גם דוד אומר, שהוא רואה שמי שהולך בדרכה של תורה הוא חוסה בה’, ובסופו של דבר הוא גם מצליח. ואילו את הרשעים הוא רואה לנגד עיניו שהם לא מצליחים ונאבדים מן העולם. לכן הוא ראה עד כמה התורה הזו, שמנחה אותנו ללכת בדרך של הצדיקים, היא טובה ונפלאה. לא רק בגלל שבאופן אישי היא תזכה אותו לטוב, אלא גם מעצם זה שיש בה טוב גדול.

זו דרך חשובה של התחזקות באהבת התורה. להתבונן ולראות עד כמה היא משפיעה עלינו טוב, כמה היא מיטיבה להולכים בדרכה, ועד כמה מי שלא הולך בדרכה אובד בעולם הזה. לא רק במובן של כליה ואבדון מוחלט, אלא גם במובן של אובדן הדרך והתוהו ובוהו הכללי שקיים כיום אצל מי שרחוק מהתורה. לא קשה להבחין בחוסר המשמעות, הדלילות וחוסר הנחת המשווע שאליהם מובילה ההתרחקות מהתורה.

יראת החטא מתחברת לאהבת ה’ והתורה ומשלימה אותה

מהמקום הזה מדגיש דוד שעם כל האהבה שהוא חש כלפי התורה שהיא עדות ה’, זה לא משאיר אותו רק באהבה. הוא מבין שהוא כל כך זקוק לסייעתא דשמיא גדולה ללכת בדרך הנכונה ולא לטעות בה ולא לתעות ממנה. אם חס ושלום הוא יטעה, הוא עשוי להגיע חלילה אל דרכי האבדון של אלו שמתרחקים ממנה. מספיק שהוא יישאב אל ה”סעפים” שלו, והוא חלילה יוכל להדרדר לעברי פי פחת, שכל מי שסוטה מן התורה עשוי להגיע לשם.

לכן הוא מסיים: “סמר מפחדך בשרי וממשפטיך יראתי” (פס’ קכ). זו היא יראת החטא, שמתחברת ונובעת ומשלימה את אהבת ה’ ואהבת התורה שיש לו.

[1] רק המעמד שהיה שם בהמשך, של ירידת האש מהשמים, יצר מציאות של איפוס מוחלט של האפשרויות האחרות, והתפעמות מוחלטת מהאמת האלוקית שהתגלתה. זה מה שהביא את עם ישראל להתבטלות לאמת האלוקית, והוציאה אותם מהדשדוש הנמוך בין שתי האפשרויות שהיו שקולות אצלם.

[2] אליפז וצופר לא באו להנמיך בזה את דבריהם. הם דיברו בכנות וביטאו את היותם מדברים ‘בגובה העינים’ עם איוב ובאותו מישור שהוא מדבר. כל הדיון בספר איוב לא נשען על פסוקים מהתורה ועל מקורות קדומים יותר מהתנ”ך או מנבואות, אלא הוא דיון שכלי-אנושי.

[3] תוספת האות ר’ במילה באה להעצים ולהעמיק, כמו שבט ושרביט, כסא וכרסא, עפל וערפל, וכך נראה גם בדמשק ודרמשק כעיר בירה.

[4] יש במילה זו קמץ תחת האות ע. לכן אין הכוונה אֶשְׁעֶה, מלשון לְסַפֵּר (בארמית), אלא מלשון לִפְנוֹת, לתת תשומת לב ולעסוק, וכמו: “ואל קין ואל מנחתו לא שעה” (בראשית ד, ה), “וְאַל יִשְׁעוּ בדברי שקר” (שמות ה, ט).

[5] נראה כי “סלית” היא מלשון סילוק, וכמו “ואמר סֹלּוּ סֹלּוּ פנו דרך הרימו מכשול מדרך עמי” (ישעיה נז, יד). ולא כפי שפירשו חלק מהמפרשים שהוא מלשון רמיסה.

גלילה לראש העמוד