שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 345 | א’ תמוז תשפ”ה

[קי”ט – אות נ] (קה) נֵר לְרַגְלִי דְבָרֶךָ וְאוֹר לִנְתִיבָתִי: (קו) נִשְׁבַּעְתִּי וָאֲקַיֵּמָה לִשְׁמֹר מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ: (קז) נַעֲנֵיתִי עַד מְאֹד יְהֹוָה חַיֵּנִי כִדְבָרֶךָ: (קח) נִדְבוֹת פִּי רְצֵה נָא ה’ וּמִשְׁפָּטֶיךָ לַמְּדֵנִי: (קט) נַפְשִׁי בְכַפִּי תָמִיד וְתוֹרָתְךָ לֹא שָׁכָחְתִּי: (קי) נָתְנוּ רְשָׁעִים פַּח לִי וּמִפִּקּוּדֶיךָ לֹא תָעִיתִי: (קיא) נָחַלְתִּי עֵדְוֹתֶיךָ לְעוֹלָם כִּי שְׂשׂוֹן לִבִּי הֵמָּה: (קיב) נָטִיתִי לִבִּי לַעֲשׂוֹת חֻקֶּיךָ לְעוֹלָם עֵקֶב: [המשך פסוקי המזמור יובא בחלקים הבאים]

“נֵר לְרַגְלִי דְבָרֶךָ” – התמודדות עם רצונות הלב ורגשות סוערים (המשך)

תקציר החלק הקודם

בפשט פסוקי המזמור נראה שהעובדה שדוד מצוי בסכנת נפשות תמידית היא זו שעלולה לגרום לכך שהוא ישכח את התורה – “נפשי בכפי תמיד, ותורתך לא שכחתי”. וכן העובדה שהאויבים שלו מנסים להכשיל אותו ולשים לו פח שבו הוא יפול וייכשל (ויהרג או יפול בידם), זה מה שיכול לגרום לו לתעות מפיקודי ה’ – “נתנו רשעים פח לי, ומפקודיך לא תעיתי”. העמקנו בכך שכאשר אדם נתון בהתרחשויות מטלטלות שמערערות על הקיום שלו ברמה כזו או אחרת, הנטיה הטבעית שלו היא לפעול כפי נטיית רגשותיו הטבעיים והנמוכים. אפשר אף לומר שבמצבים כאלו הנטייה הטבעית היא להימשך אחר האינסטינקטים החייתיים הנמוכים הטבועים באדם. 

כנגד כל זה, בא דוד ואומר: “נר לרגלי דְבָרֶךָ ואור לנתיבתי” (פס’ קה). הוא מעיד על עצמו שהוא איננו פועל לפי האינסטינקטים, אלא לפי התורה. לתורה הקודשה יש מה לומר במצבים כאלו. הדבר הראשון הוא כפי שעושה דוד כשמתרגשת עליו צרה גדולה: “ויתחזק דוד בה’ אלוקיו” (שמואל א’ ל, ו). קודם כל צריך לנסות לראות את ה’ בתוך התמונה. להתחזק בזה שהוא נמצא ומנהיג, משגיח ומרחם. אחר כך יש לחשוב ולהתבונן מה היא הדרך הנכונה לראות את המצב, מתוך אמונה שה’ יתברך שלח אותו אלינו כדי להעצים ולרומם אותנו. מתוך כך צריך להמשיך ולחפש מה היא הדרכת התורה כיצד לנהוג במצב הזה. לתורה יש הדרכות חשובות מאוד לכל התמודדות: אמונה, תשובה – “נחפשה דרכנו וְנַחְקֹרָה ונשובה אל ה'” (איכה ג, מ), וגם השתדלות. אמנם הגדרת ההשתדלות מתוחמת רק לדברים שיש בהם תועלת סבירה. אין לפעול על ידי “דברים הרחוקים מכל תועלת”, כלשון החזו”א (אמונה וביטחון ב, ו). זהו רק הייאוש וחוסר האמונה שמושך את האדם לעשות “כל מה שאפשר”, גם כשאין בדבר תועלת סבירה.

שבועת זירוז נועדה להפקיע מהלב את היכולת לסחרר את האדם

לאור מה שנתבאר, מובן גם הקשר לפסוק שאומר כאן דוד: “נשבעתי ואקימה לִשְׁמֹר משפטי צדקך” (פס’ קו). דווקא בגלל הסערות וההתמודדויות שיכולות להטות את הלב להיסחף למחוזות שמבריחים את האדם מדברי ה’ ונתיבותיו, השבועה יכולה ליצור עוגן שמפקיע מהאדם את ההתמודדות. כשהאדם נשבע, הוא מכריח את עצמו להיות מחוייב למשהו שהוא הרבה יותר חזק ממנו. בזה הוא שולל מהלב את היכולת לבלבל ולסחרר את האדם.

חז”ל למדו מהפסוק הזה את ההיתר להישבע “שבועת זירוז”: “מנין שנשבעין לקיים את המצוה? שנאמר: ‘נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך’. והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא! אלא הא קא משמע לן דשרי ליה לאיניש לזרוזי נפשיה (-אלא כך בא הדבר ללמדנו, שמותר לאדם לזרז נפשו)” (נדרים ח’ ע”א). חז”ל מקשים שלכאורה אין טעם בשבועה לקיים את המצוות, שהרי האדם ממילא כבר מושבע ועומד מהר סיני על קיום מצוות התורה. ותשובת הגמרא שזהו החידוש שהפסוק כאן מלמדנו, שמותר לאדם להישבע גם על דבר שהוא ממילא מושבע עליו, אם הדבר נעשה כדי לחזק ולזרז אותו בקיום המצוות.

בראשונים דנו בהרחבה בגדרי שבועה זו[1]. בשולחן ערוך נפסק: “האומר אשנה פרק זה, וירא שמא יתרשל בדבר, שרי ליה למנדר לזרוזי נפשיה (-מותר לו לנדור לזרז נפשו). וכן אם ירא שיתקפו יצרו ויעבור על איזו מצוה ממצות לא תעשה, או יתרשל מקיום מצות עשה, מצוה לישבע ולנדור כדי לזרז עצמו” (שו”ע יו”ד רג, ו). אולם מיד בסעיף הבא הוא מסייג את דבריו, ומביא את לשון הרמב”ם:

מי שנדר נדרים כדי לכונן דעותיו ולתקן מעשיו הרי זה זריז ומשובח. כיצד, מי שהיה זולל ואסר עליו הבשר שנה או שנתים; או שהיה שוגה ביין, ואסר היין על עצמו זמן מרובה, או אסר השכרות לעולם; וכן מי שהיה רודף שלמונים ונבהל להון, ואסר על עצמו המתנות או הניית אנשי מדינה זו; וכן מי שהיה מתגאה ביופיו ונדר בנזיר, וכיוצא בנדרים – כולם דרך עבודה לַשֵּׁם הם. ובנדרים אלו וכיוצא בהם אמרו חכמים: נדרים סייג לפרישות. ואף על פי שהם עבודה, לא ירבה אדם בנדרי איסור ולא ירגיל עצמו בהם, אלא יפרוש מדברים שראוי לפרוש מהם בלא נדר.

(שם, ז)

על אף שנדרים שנועדו לקדם את האדם בעבודת ה’ הם דבר משובח, מכך מקום לא טוב שהאדם ירגיל עצמו וירבה בהם. אלא עליו לפרוש מדברים שראוי לפרוש מהם בלי שהוא נודר. ברמב”ם מובא כאן עוד משפט נוסף: “אמרו חכמים: כל הנודר כאילו בנה במה (נדרים נט ע”א). ואם עבר ונדר, מצוה להישאל על נדרו, כדי שלא יהא מכשול לפניו” (הל’ נדרים יג, כה). במה דומה הנודר למי שבונה במה? הנודר חושב שהוא עושה מצווה לה’, ובעצם הוא גורם דווקא עבירה, משום שהוא עלול להיכשל ולא לעמוד בהתחייבות שהוא יצר לעצמו. כמו הבונה במה להקריב בה קורבנות לה’, שהוא חושב שהוא עושה בזה מצווה ומשמח את ה’, אך באמת זהו חטא חמור כי אסור להקריב מחוץ לבית המקדש.

אנו לא יכולים להישבע כמו דוד אך כן לקבוע לעצמנו חיזוקים

בנקודה הזו אנו שונים מדוד מלכנו. דוד היה גיבור חיל שמסוגל לעמוד בשבועות וגם בנדרים: “מאתך תהלתי בקהל רב, נְדָרַי אשלם נגד יראיו” (תהילים כב, כו), “כי אתה אלוקים שמעת לִנְדָרָי” (שם סא, ו), “כן אזמרה שמך לעד לְשַׁלְּמִי נְדָרַי יום יום” (שם, ט), “לך דֻמִיָּה תהלה אלוקים בציון ולך יְשֻׁלַּם נדר” (שם סה, ב), “נדרי לה’ אשלם נגדה נא לכל עמו” (שם קטז, יד; שם, יח). יתכן גם שזהו פשט הפסוק המופיע כאן בהמשך: “נדבות פי רצה נא ה'” (שם קיט, קח), כאשר “נדבות פי” אלו הם הנדרים והשבועות שהאדם מוציא מפיו בנדבה.

אולם אנו איננו כה גיבורים כדוד. לנו ממש לא כדאי ללכת בדרך הזו, וכפי שכתבו הרמב”ם והשו”ע. הדרך שלנו להתמודדות צריכה להיות בעיקר בכך שאנו נערכים לקראתה, ומתחזקים בהכנת הלב, באמונה, בתובנות הנדרשות לכל התמודדות, ובתפילה לה’ שיהיה בעזרנו. אך למרות שאיננו יכולים ליטול על עצמינו את העטרה המיוחדת שבה התעטר דוד, שהוא היה יכול להרשות לעצמו להישבע ולנדור, אנו יכולים לקיים את הרעיון הזה ביסודו באופן המותאם אלינו. אנו יכולים ללמוד מדוד המלך שאכן כדאי לנו גם לקבוע לעצמנו ‘חיזוקים’ חיצוניים. אדם יכול למשל להגדיר לעצמו שאם הוא יזכה להצליח במצווה או מעשה טוב שהוא רוצה לעשות, כדוגמה להתמיד בלימוד רצוף במשך פרק זמן מסויים, הוא יתן לעצמו ‘פרס’ ותמריץ שמשמח אותו. זה יכול להיות חיזוק גשמי, אך לא בהכרח. גם ריקוד או שירה לה’ יכולים להוות גורם מתמרץ, שמשמח וממלא את האדם. אנו יכולים גם לקבל על עצמנו קבלות טובות כדי לחזק את עצמנו ולשעבד את ליבנו לה’, אך חשוב שהקבלות הללו יהיו בלי נדר.

כשאדם לא מתפתה להיתרים בעייתיים אלא נאמן לאמת הפנימית שבו יש שמחה בלבו

מלבד זאת, היסוד הזה יכול להתקיים במציאות שבה האדם מבחין שהיצר שלו דוחק בו להתיר לעצמו היתרים שבעומק לבו הוא חש שהם בעייתיים. לפעמים האדם לא יכול להסביר ולנמק לעצמו באופן שכלי מדוע הדבר אסור, או להיפך, מדוע הוא כן חייב לעשות את מה שלבו מפתה אותו שלא לעשות. במקרים כאלו האדם יכול לנקוט לעצמו כעין שבועה, שגם אם איננו יודע להסביר ולנמק זאת, הוא מחייב את עצמו להימנע מההיתרים הללו.

כעין זה אומר דוד: “הן אמת חפצת בַטֻּחוֹת וּבְסָתֻם חכמה תודיעני” (תהילים נא, ח), ונלאו המפרשים לבאר פסוק זה. על פי ההקשר שם, נראה שכוונת דוד לומר שהיו לו כל מיני היתרים וסברות מדוע הוא היה יכול לקחת לעצמו את בת שבע. למשל יתכן על פי דברי חז”ל שהיא הייתה גרושה על תנאי, או כפי שביארנו במקום אחר (ביאור מזמור נא) שלמלך יש אפשרות להפקיע קידושין ולקחת לו כל אישה שיחפוץ. בנוסף חז”ל גם אומרים שהוא ראה ברוח קודשו שהיא מיועדת לו. כל הדברים הללו נכונים, אבל דוד אומר כאן שיש גם אמת חזקה יותר מהכל, שה’ חפץ שהיא תהיה בתוכו, במקומות הסתומים והפנימיים ביותר. “טוחות” אלו הן הכליות, שהן טוחות ומכוסות, כלשון הפסוק: “מי שת בַּטֻּחוֹת חכמה או מי נתן לשכוי בינה” (איוב לח, לו). לכן דוד אומר בפסוק הזה, כחלק ממזמור התשובה שלו על חטא בת שבע, שהוא איננו יכול לתרץ את מעשהו בכל ההיתרים שהוא מצא לעצמו. כי יש משהו בעומק הלב, בכליות, במצפון הפנימי שבאדם, שאם הוא יהיה מספיק קשוב אליו הוא יוכל להרגיש באמיתותו. גם אם שכלית הוא לא יוכל לפרוך את כל ההיתרים, הוא יכול לחוש בוודאות מה הוא צריך לעשות ומה אסור לו לעשות.

כך אמרו גם אחי יוסף: “ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו, על כן באה אלינו הצרה הזאת” (בראשית מב, כא). למרות כל ההסברים וההצדקות שהיו להם למכירת יוסף, אם הם היו קשובים לעומק ליבם הם היו חשים בעוולה שהם עושים. הם היו צריכים להתעורר ולהימנע מלעשות את המעשה החמור הזה לאחיהם שמתחנן אליהם.

כאשר אדם נאמן ל”טוחות” שלו, ל”סתום” שבתוכו, הוא יכול להרגיש את השמחה שמתלווה לזה. זו משמעות הפסוק שמוסיף דוד ואומר כאן: “נחלתי עדותיך לעולם כי ששון לבי המה” (פס’ קיא). יש ששון לב מיוחד כשאדם יוצא למרחב מבלבולי היצר והשכל, ובוחר באמת של רצון ה’, ומתייצב על דרכה. זה גם מה שדוד מבקש במזמור נא שהוזכר לעיל: “תשמיעני ששון ושמחה תגלנה עצמות דכית” (תהילים נא, י). וכן מיד אחר כך: “השיבה לי ששון ישעך ורוח נדינה תסמכני” (שם, יד). החטא גורם לכך שהאדם מתרחק מהששון והשמחה ומהגילה והרוח הנדיבה שבקרבו. לכן דוד מבקש עליהם שישובו.

דוד משתמש בתחושות הלב העמוקות כדי לזהות את רצון ה ולהכריע בהתלבטות

הדברים נוגעים בנקודה עמוקה מאוד. מצד אחד התבאר שההליכה אחר הרגשות הטבעיים, ה’אמוציות’ וסערות הלב, עלולה להוביל חס וחלילה לשכחת התורה ולתעייה מפיקודי ה’. אך מנגד, גם השכל ה’קר’ והסברות החיצוניות הן לא הפתרון. עובדה שהאדם יכול לתת לעצמו הסברים והיתרים, והם לא יהיו נכונים מצד האמת. אם כן, מה נדרש מהאדם לעשות?

המסילת ישרים עמד על התופעה הבעייתית שהאדם מחפש לעצמו היתרים והקלות, והשכל שלו יכול לספק לו סברות שהן נגועות ולא אמיתיות:

ואולם אם תשאל את פי העצל, יבוא לך במאמרים רבים ממאמרי החכמים, והמקראות מן הכתובים, והטענות מן השכל, אשר כולם יורו לו, לפי דעתו המשובשת, להקל עליו ולהניחו במנוחת עצלותו. והוא איננו רואה שאין הטענות ההם והטעמים ההם נולדים לו מפני שיקול דעתו, אלא ממקור עצלותו הם נובעים, אשר בהיותה היא גוברת בו, מַטָּה דעתו ושכלו אל הטענות האלה…

והנה תדע כי זה כלל גדול מנוסה במלאכת הפרישות, שכל קולא צריכה בדיקה. כי אף על פי שיכולה להיות ישרה ונכוחה, אמנם קרוב הדבר שתהיה מעצות היצר ומרמותיו. על כן צריך לבדוק אחריה בחקירות ודרישות רבות. אם אחר כל אלה תצדק, ודאי שהיא טובה.

(מסילת ישרים, פרק ו)

המסילת ישרים אמנם פתח בתיאור העצל, אך הדברים הם כלל גדול בעבודת ה’ והם נכונים בכל עניין, כפי שהוא כותב בסוף דבריו. המשמעות המעשית העולה מהם, היא שניתן להשתמש בשכל, על אף היותו מוטה. וזאת אם בודקים אחריו בדרישות וחקירות רבות[2].

אמנם לפי מה שהתבאר, צריך בנוסף לבדוק היטב האם כל היתר או ‘קולא’ שהגענו אליהם יוצרים בנו “ששון לב” או שמא להיפך. כי כאשר אדם פועל לפי ה’אמוציות’ ונטיות הלב הפראיות והנמוכות שבו, זה לא מוביל אותו לששון לב ולא לרוח נדיבה. זה מוביל רק לשרירות לב ולערלת לב.

בהקשר זה מופלאים הם דבריו של האלשיך הקדוש, על הפסוק: “ויך לב דוד אֹתוֹ על אשר כרת את כנף אשר לשאול” (שמואל א’ כד, ו). כאשר דוד התחבא במערה אליה נכנס שאול להתפנות, ניסו אנשיו של דוד לשכנע אותו לנצל את ההזדמנות ולפגוע בשאול:

וַיָּבֹא שאול להסך את רגליו ודוד ואנשיו בירכתי המערה יֹשְׁבִים. ויאמרו אנשי דוד אליו הנה היום אשר אמר ה’ אליך הנה אנכי נתן את אֹיִבְךָ בידך ועשית לו כאשר יטב בעיניך. ויקם דוד ויכרת את כנף המעיל אשר לשאול בלט. ויהי אחרי כן ויך לב דוד אֹתוֹ על אשר כרת את כנף אשר לשאול. ויאמר לאנשיו חלילה לי מה’ אם אעשה את הדבר הזה לַאדֹנִי למשיח ה’ לִשְׁלֹחַ ידי בו כי משיח ה’ הוא. וישסע דוד את אנשיו בדברים ולא נתנם לקום אל שאול, ושאול קם מהמערה וילך בדרך

(שם, ד-ז)

כאשר מדקדקים בפסוקים, עולה שרק לאחר שדוד כרת את מעילו של שאול, וליבו נקפו על כך, הוא מודיע לאנשיו שחלילה לו מלפגוע בשאול. אולם מדוע הוא לא השיב להם מיד? הרי היה מתבקש שהוא יאמר להם את תשובתו הנחרצת מיד, ומדוע הוא דוחה זאת עד לאחר שהוא כורת את כנף מעילו של שאול? האלשיך הקדוש מסביר שלדוד הייתה התלבטות קשה האם להרוג את שאול. הרי שאול היה אויביו המר והאכזר, שרדף אותו להורגו על לא עוול בכפו, וכמה פעמים היה כפסע בינו לבין המוות. כעת יש לו הזדמנות מופלאה וניסית לסיים באחת את מסכת הרדיפות הזו. האם זהו רצון ה’ שיעשה כך? דוד לא ידע כיצד להכריע בדבר, ולכן הוא החליט לערוך ניסיון:

מה עשה דוד, רצה לנסות אם כך היה רצונו יתברך כדבריהם. “ויקם דוד ויכרת” וכו’, לומר אם בכרות הכנף לבי נוקפי על שולחי יד, כל שכן שרעה בעיני ה’ ליגע בעצמו ובשרו. ואם אין לבי נוקפי, אדע כי מן ה’ הוא זה. כי זה דרכו יתברך על ידי התעוררות כזה לבלתי הביא תקלה על ידי הצדיק.

(מראות הצובאות (אלשיך) שמואל א’ כד, ו)

כדי להחליט אם להרוג את שאול, דוד בדק כיצד הוא מרגיש עם כריתת כנף מעילו. לאחר שדוד חש שלבו מכה אותו על כך, הוא מיד הסיק מכאן שאין זה רצון ה’. דוד הבין שאם אין לו ששון לב בהחלטה הזו, אלא להיפך, זה אומר שהיא איננה רצון ה’. ולכן הוא חזר לאנשיו והודיע שהוא איננו מוכן לפגוע בשאול. יש כאן כלי מופלא של שימוש בתחושות הלב העמוקות ביותר כדי להכריע בהתלבטויות שקשה להגיע בהן לידי החלטה.

כאשר מתקיימים התנאים המתאימים גם אנו יכולים להכריע על פי ליבנו

כמו שנאמר לגבי השבועות והנדרים, גם בסוגיה הזו של הקשבה ללב ולששון הלב והכרעה על פיהם – קיים פער גדול בינינו לבין דוד מלכנו. אולם למרות שאנו ודאי לא יכולים להכריע על פי זוך הלב בדיני נפשות כדוד המלך, מכל מקום יש מצבים מסויימים שבהם אנו כן יכולים להעזר בכלי המיוחד הזה שדוד המלך מלמד אותנו, כדי להכריע התלבטויות שיש לנו. אך לשם כך צריך לעמוד במספר תנאים הכרחיים. ראשית, צריך להיות ברור שמבחינה הלכתית שני הצדדים בהתלבטות הם אפשריים. כי אם אחד מהם אסור, אז אין בכלל מקום להתבלטות. במצב כזה ברור שהלב מטעה את האדם אם הוא אומר לו שהדבר האסור הוא הנכון. התנאי השני הוא שכאשר האדם הוא נוגע בדבר ויש לו אינטרס כלשהו להכריע כפי אחד מצדדי ההתלבטות, הוא לא יכול לסמוך על עצמו בשום אופן. במקרה כזה הוא צריך להתייעץ עם גדולים ממנו או עם חבריו, שאינם נוגעים בדבר. שלישית, צריך להיות ברור שאף אחת מהאפשרויות לא תגרום לאדם לירידה רוחנית. כי אף פעם אסור לאדם לעשות דברים שיכולים להוריד אותו רוחנית[3]. התנאי הרביעי הוא שיהיה ברור שלא נגרמת פגיעה במחוייבות של האדם לאחרים ולסביבה. אם למשל אישה חשה שלפי נטיית הלב שלה כדאי שהיא תגלה מביתה לשלושה חודשים ותעזוב את משפחתה וילדיה – ודאי שאין אלו רגשות לב שמכוונים לאמת ולרצון ה’.

אם כל התנאים הללו מתקיימים, ניתן להיעזר ברגשות הלב ובתחושת ששון הלב כדי להכריע ולהחליט מה נכון בעיני ה’. לדוגמה, אדם עשוי להתלבט האם ללכת לאירוע מסויים שהוזמן אליו, או להקדיש את הזמן לעשות דבר מה אחר שחשוב לו כגון ללמוד (וכיוצא בזה אדם יכול להתלבט האם ללמוד ספר מסויים או תחום מסויים או אחר, וכן הלאה בדברים רבים). שתי האפשרויות מתאימות להלכה, ואין לו ‘נגיעה’ במובן הזה שהוא רוצה למשל דווקא ללכת לאירוע כדי למצוא חן או לרַצות מישהו. אין כאן גם חשש שהדבר יוריד אותו מבחינה רוחנית, וגם אין כאן פגיעה בשום מחוייבות. מה שמומלץ לו לעשות במקרה כזה הוא לדמיין את עצמו נוסע לאירוע, ולבדוק בלבו עד כמה (למשל בסולם מספרי של 1-5) הוא מרגיש צער ואכזבה מכך שלא עשה את הדבר האחר שרצה, כגון להישאר ללמוד כהרגלו. לאחר מכן הוא ידמיין את עצמו עושה את האפשרות השניה (בדוגמא הזו: שהוא לומד) ולא הולך לאירוע, וירגיש בלבו עד כמה הוא מאוכזב מכך שלא נסע. הפער בין התשובות יוכל ללמד אותו לאן ליבו מוליך אותו[4].

כל זה הוא לימוד שאנו יכולים ללמוד מדוד מלכנו. למרות שהוא במדרגתו היה יכול להכריע גם בשאלות הרבה יותר נוראות וגורליות מאשר אנו יכולים.

היסודות שדוד מלמדנו כאן מביאים תוצאות טובות שיעמדו לעולם

דוד ממשיך בפסוקי המזמור כאן ואומר: “נטיתי לבי לעשות חקיך לעולם עקב” (פס’ יב). “נטיתי לבי” יכול להתפרש מלשון הטיית הלב לכוונו לעשות את חוקי ה’. כי כאמור, הלב יכול לפעול בשרירות לב ובערלת לב, או להיות מכוון לששון לב ולנדבת לב. משום כך שייך בו לשון הטייה לכאן או לכאן, כפי שמופיע בפסוקים רבים בתנ”ך: “ועתה הסירו את אלוהי הנכר אשר בקרבכם והטו את לבבכם אל ה’ אלוקי ישראל” (יהושע כד, כג), “ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו אחרי אלוהים אחרים” (מלכים א’ יא, ד), “להקשיב לחכמה אזנך, תטה לבך לתבונה” (משלי ב, ב), ועוד רבים.

אפשר גם לפרש את הפסוק מלשון הפעלת הלב, כמו “ונטיתי ידי על יהודה ועל כל יושבי ירושלים” (צפניה א, ד). כלומר דוד אומר שהוא הפעיל את ישרות הלב וששון הלב, כדי לכוון את עצמו לעשות את חוקי ה’.

 סיום הפסוק: “לעולם עקב” התבאר בכמה אופנים במפרשים. ונראה בדרך הפשט שהכוונה היא שיש לפעולה הזו של הטיית או הפעלת הלב תוצאות טובות שיעמדו לעולם. וכמו בפסוק “בשמרם עקב רב” (תהילים יט, יב), שהכוונה היא לשכר שמגיע כתוצאה משמירת המצוות. כאשר הולכים בדרך הזו של דוד מלכנו זוכים גם לכוון לאמת ולרצון ה’, וללכת בחוקיו ולשמור פיקודיו, וגם לשמחה ולששון לב אמתיים, שמתקיימים לעולם.

[1] בעל המאור (שבועות יב ע”ב) סובר שיש תוקף לשבועה זו, ואם האדם לא יקיים את המצווה שנשבע עליה, הוא יעבור על שבועתו ויתחייב כדין מי שנשבע ולא קיים שבועתו. גם לשיטת הרשב”א והר”ן יש תוקף לשבועה זו, ולכן אם הוא לא יקיים אותה הוא יעבור על איסור ‘בל יחל דברו’. אולם בשונה משבועה רגילה שיש בה גם חיוב מצוות עשה לקיים את דברו, בשבועה זו אין חיוב כזה כיוון הוא מושבע ועומד מהר סיני. הרמב”ן סבור שהשבועה כלל לא חלה, וגם אם לא מקיים אותה אין בזה איסור ‘בל יחל דברו’. ‘קצות החושן’ (עג, ה) התקשה בדברי הרמב”ן, שלא מובן איזה זירוז נגרם לדוד ב”נשבעתי ואקיימה” אם אין שום תוקף לשבועה זו. ולכן טען שגם לפי הרמב”ן ישנו איסור לעבור על שבועה זו, אלא שאין בזה מלקות. אך לכאורה בדברי הרמב”ן לא נראה כן (ובפרט בפירושו עה”ת במדבר ל, ג). ובקהילות יעקב (נדרים סי’ י) הציע שמשמעות השבועה לפי הרמב”ן היא שאם האדם ימצא לעצמו היתרים שונים מדוע אינו חייב לקיים המצווה (כדרכם של הבריות שמחפש היתרים במה שקשה לו), אזי השבועה שלו עדיין תחייב אותו לקיים המצווה. אלא שגם הסבר זה נראה דחוק בדברי הרמב”ן, והקהילות יעקב ציין זאת. המאירי (נדרים ח’ ע”א) סובר שאין לשבועה הזו תוקף מחייב מצד עצמה, אלא שאם אינו מקיים אותה אזי למפרע היא נעשית שבועת שווא. ולכן היא יוצרת לאדם זירוז לקיים את המצווה, שלא יעבור חלילה על איסור שבועת שווא. וזהו החידוש שלמדו חז”ל, שמותר לאדם ליצור לעצמו זירוז באופן הזה. אמנם בפשט הגמרא, וכן נראה להסביר גם ברמב”ם (הל’ שבועות יא, ג) וברמב”ן,  יש לבאר שהזירוז הוא משום שהיותנו מושבעים מהר סיני לקיים את המצוות זו עובדה שבדרך כלל שכוחה מאיתנו. האדם איננו זוכר בשעת התמודדות שהוא נשבע בהר סיני לקיים את המצוות. אבל אם בשעת ההתמודדות הוא יוצר שבועה מחודשת, זה עוזר לו לרענן את הזיכרון והמחויבות לשבועה. וזו התועלת בה, למרות שאין לה תוקף הלכתי מחייב.

[2] עסקנו בדבריו מזווית נוספות גם בביאור האות א’ במזמור קיט, ושם הרחבנו בדרכים נוספות להינצל מהטעות והשקר.

[3] הכוונה איננה לירידה רגעית, אלא לירידה בטווח הארוך. וכפי שברור שכאשר בחור מחליט להתחיל את ‘תקופת השידוכים’ סביר שתהיה לו טרדת הדעת מסויימת בזמן החיפושים והפגישות וכו’, אבל בטווח הארוך הוא בונה את ביתו ובזה משרה על עצמו שכינה.

[4] כדאי לבדוק דווקא לפי הצער והאכזבה ולא לפי מידת השמחה שכל אפשרות גורמת לו. כי את הצער של ההפסד האדם בדרך כלל מרגיש הרבה יותר בבירור ובמדויק מאשר את השמחה. אם כי ישנם אנשים שכן מצליחים להרגיש באופן ברור את שמחת לבם, ואז ‘מדד השמחה’ יכול להיות עבורם יעיל יותר.