שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 344 | כג סיון תשפ”ה

[קי”ט – אות נ] (קה) נֵר לְרַגְלִי דְבָרֶךָ וְאוֹר לִנְתִיבָתִי: (קו) נִשְׁבַּעְתִּי וָאֲקַיֵּמָה לִשְׁמֹר מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ: (קז) נַעֲנֵיתִי עַד מְאֹד יְהֹוָה חַיֵּנִי כִדְבָרֶךָ: (קח) נִדְבוֹת פִּי רְצֵה נָא ה’ וּמִשְׁפָּטֶיךָ לַמְּדֵנִי: (קט) נַפְשִׁי בְכַפִּי תָמִיד וְתוֹרָתְךָ לֹא שָׁכָחְתִּי: (קי) נָתְנוּ רְשָׁעִים פַּח לִי וּמִפִּקּוּדֶיךָ לֹא תָעִיתִי: (קיא) נָחַלְתִּי עֵדְוֹתֶיךָ לְעוֹלָם כִּי שְׂשׂוֹן לִבִּי הֵמָּה: (קיב) נָטִיתִי לִבִּי לַעֲשׂוֹת חֻקֶּיךָ לְעוֹלָם עֵקֶב: [המשך פסוקי המזמור יובא בחלקים הבאים]

“נֵר לְרַגְלִי דְבָרֶךָ” – התמודדות עם רצונות הלב ורגשות סוערים

צריך להבין מה היה עלול לגרום לדוד התרחקות מהתורה

בחלק זה של המזמור בולטת האמירה שלמרות הרדיפות שדוד נרדף, והסכנות הגדולות שהוא נתון בהן, הוא דָּבֵק בתורה: “נפשי בכפי תמיד, ותורתך לא שכחתי. נתנו רשעים פח לי, ומפקודיך לא תעיתי” (פס’ קי-קיא). עסקנו בכך גם בביאור חטיבת האות ד’ במזמור זה. עמדנו שם על כך שלמרות שרודפיו של דוד היו גם כן אנשי תורה, ומטרתם לא הייתה להרחיק אותו מקיום התורה והמצוות, בכל זאת דוד מדגיש דווקא את דבקותו בתורה למול הרדיפות. הרחבנו בכך שעצם הרדיפות הללו יכולות לערער את אחד מיסודות האמונה – שה’ אוהב את יראיו ושומע את שוועתם. ממילא עלולה להחלש כל האמונה בתורה ובצדקת דרך ה’.

כאן אנו מוצאים זווית אחרת של ההתמודדות הזו. דוד איננו מתייחס כאן ישירות לכך שרודפיו מצליחים ושהם פוגעים בו, אלא לעובדה שהוא נתון בסכנות ובמכשולים. בפשט פסוקי המזמור נראה שהעובדה שהוא מצוי בסכנת נפשות תמידית היא זו שעלולה לגרום לכך שהוא ישכח את התורה – “נפשי בכפי תמיד, ותורתך לא שכחתי”. וכן העובדה שהאויבים שלו מנסים להכשיל אותו ולשים לו פח שבו הוא יפול וייכשל (ויהרג או יפול בידם), זה מה שיכול לגרום לו לתעות מפיקודי ה’ – “נתנו רשעים פח לי, ומפקודיך לא תעיתי”. אלא שהדבר טעון ביאור, מדוע הסכנות הללו הן מה שעלול להביא את דוד לשכחת התורה ועזיבת המצוות? בנוסף צריך להבין את הקשר בין הפסוקים הללו לפסוק הקודם: “נדבות פי רצה נא ה’ ומשפטיך למדני” (פס’ קח)

בעת מצוקה האדם נוטה לפעול על פי רגשותיו הטבעיים הנמוכים

נעמיק תחילה בהבנת הביטוי “נפשי בכפי תמיד”, המבטא את הסכנה התמידית בה היה דוד מצוי כשנרדף. הביטוי הזה מוזכר גם כאשר יהונתן מנסה ללמד זכות על דוד באזני שאול, ומזכיר את הסכנה אליה דוד הכניס עצמו כשהתנדב להילחם עם גולית: “וישם נפשו בכפו ויך את הפלשתי, ויעש ה’ תשועה גדולה לכל ישראל” (שמואל א’ יט, ה). הפירוש המקובל לביטוי הזה הוא כפי שמביא מצודת דוד (על הפסוק בשמואל ועל הפסוק כאן בתהילים), שדוד כביכול שם את הנפש שלו בכף היד שלו, שזהו מקום מסוכן כי בכל רגע היד יכולה להיפתח והנפש תיפול ממנה. אולם לכאורה יש בכך קושי מסוים, כי כף היד בדרך כלל מבטאת דוקא מקום שמור מאוד: “אחזתיו ולא ארפנו” (שיר השירים ג, ד). הביטוי ‘כף’ גם מבטא בדרך כלל שליטה: “מכף כל אויביו ומכף שאול” (שמואל ב’ כב, א), “ויתננו בכף מדין” (שופטים ו, יג), “ויתן אֹתָהּ לְמָרְטָה לִתְפֹּשׂ בכף” (יחזקאל כא, טז), “בכף תִּתָּפֵשׂוּ” (שם, כט), “ותשת עלי כפכה” (תהילים קלט, ה), וכיוצא בזה בעשרות פסוקים.

לכן נראה יותר לבאר את פשט הפסוק באופן אחר. ישנם מצבים שבאופן טבעי הנפש מאוד מפחדת מהם. הלב, שבו היא שוכנת, ממאן לאפשר לאדם להיכנס למצבים שמעמידים אותו בסכנת אובדן גמור. הרגש הזה אמור להשתלט על ההתנהגות של האדם, ולמנוע ממנו את הכניסה למצב המסוכן. אך האדם יכול גם ‘לשים נפשו בכפו’; הוא בוחר לקחת את הנפש שלו, ובמקום שהיא תהיה בלב שחושש וממאן, הוא מעביר אותה מהלב ושם אותה ב’כפו’. היד מבטאת את כלי המעשה, כלומר האדם ששם נפשו בכפו ממקד את נפשו אך ורק במה שהוא צריך לעשות כרגע. הוא לא נותן ללב שלו לנהל את עצמו, אלא נותן לעשיה ולתכליתיות לשלוט בו, ולנהל את ההתרחשות.

הנטייה הזו של הנפש לנהל את האדם על פי רגשות הלב, שייכת בכל אדם, ולא רק במי שעלול להימצא בסכנת חיים ממשית. במקרים רבים אדם יכול להיסחף למערבולות רגשיות, והן ינהלו אותו. ניתן אף לומר שזו ברירת המחדל שאדם רגיל נוהג להיכנס אליה כשהוא נמצא במצוקה. כאשר למשל פוגעים במישהו פגיעה עמוקה וכואבת, הוא עשוי לחוות טלטלה נפשית, ולבחור מיידית להשיב מלחמה כנגד מי שפגע לו, ו’להראות לו’ עם מי יש לו עסק. כשאדם נקלע לבעייה כלכלית משמעותית, הוא עלול למהר לקחת הלוואות גדולות מבלי שיש לו תכנית כיצד להחזיר אותן, ולו בכדי לחוש שיש לו ‘אוויר לנשימה’ ופתרון זמני למצוקה שהוא נמצא בה. מי שהתגלתה אצלו בעיה רפואית חמורה עשוי לחוות פחדים וחרדות, ולהישאב להתעסקות בלתי נגמרת ברופאים ורפואות; או להיפך, לחוש ייאוש ודיכאון, ולא לשתף פעולה עם מה שנדרש ממנו לעשות. אפשרות נוספת היא שהאדם יתכחש למציאות כדרך להתמודד עם סערת הרגשות שהיא מעוררת בו. גם סכסוכים שפורצים עשויים לייצר גלי הדף שמטלטלים את הנפש, ועלולים להביא את האדם להתנהלות רגשית שלילית. כך למשל אנשים מייצרים ‘קואליציות’ הרסניות בתוך המשפחה כנגד בני משפחה אחרים, ועושים הכל כדי להכפיש ולהשחיר אותם ולהזיק להם. וכך על זו הדרך, ישנן דוגמאות רבות.

כללו של דבר, כשאדם נתון בהתרחשויות מטלטלות שמערערות על הקיום שלו ברמה כזו או אחרת, הנטיה הטבעית שלו היא לפעול כפי נטיית רגשותיו הטבעיים והנמוכים. אפשר אף לומר שבמצבים כאלו הנטייה הטבעית היא להימשך אחר האינסטינקטים החייתיים הנמוכים הטבועים באדם[1]. 

האדם צריך לשלוט בנפשו ולהנהיג עצמו בדרך התורה כנגד נטיית הלב

כנגד כל זה, בא דוד ואומר: “נר לרגלי דְבָרֶךָ ואור לנתיבתי” (פס’ קה). הוא מעיד על עצמו שהוא איננו פועל לפי האינסטינקטים, אלא לפי התורה. לתורה הקודשה יש מה לומר בכל המצבים המסעירים הללו. הדבר הראשון הוא כפי שעושה דוד כשמתרגשת עליו צרה גדולה: “ויתחזק דוד בה’ אלוקיו” (שמואל א’ ל, ו). קודם כל צריך לנסות לראות את ה’ בתוך התמונה. להתחזק בזה שהוא נמצא ומנהיג, משגיח ומרחם. אחר כך יש לחשוב ולהתבונן מה היא הדרך הנכונה לראות את המצב, מתוך אמונה שה’ יתברך שלח אותו אלינו כדי להעצים ולרומם אותנו. מתוך כך צריך להמשיך ולחפש מה היא הדרכת התורה כיצד לנהוג במצב הזה. לתורה יש הדרכות חשובות מאוד לכל התמודדות: אמונה, תשובה – “נחפשה דרכנו וְנַחְקֹרָה ונשובה אל ה'” (איכה ג, מ), וגם השתדלות. ההשתדלות אמנם נצרכת, אך היא צריכה להיעשות ב’גדרי ההשתדלות’. וכפי שמסביר החזו”א את הרף העליון של ההשתדלות:

אם כי עיקרי הבטחון מחובת הלב, ומסתעפים ממנו מצוות מעשיות, בחובה של מניעה מפעולות נגד חבירו, יש בזה גם גדרים בפעולות של השתדלות המותרת. ולפעמים הבטחון מתנגד להשתדלות ואוסר אמצעים מיוחדים. והנה נתחייבנו לדון במחשבתנו כל פעולה טרם עשייתה אם היא מוסכמת ממדת הבטחון.

(אמונה ובטחון ב, ו)

החזו”א פותח ואומר שישנם אופנים מסויימים של השתדלות שמוגדרים כחוסר ביטחון בה’. ממילא השתדלות כזו אין לעשות. בהמשך דבריו מביא החזו”א דוגמה לכך מהשתדלותו של יוסף הצדיק לבקש משר המשקים להזכיר אותו לפני פרעה. חז”ל אומרים על כך שהיה בזה ריפיון במידת הביטחון, ומשום כך נגזרו על יוסף עוד שנתיים בבית המאסר (בראשית רבה פט, ג). החזו”א מדייק שאמנם הייתה על יוסף חובת השתדלות לצאת ממאסרו, אבל כיוון שמטבעו של שר מצרי שלא להכיר טובה ולזכור עבד שעזר לו, אזי “אין ראוי המעשה הזה רק מתוך ייאוש, והמיואש עושה כל מה שיכול, אף דברים הרחוקים מכל תועלת” (אמונה וביטחון, שם). ממילא: “אין לבוטח לעשות כמו אלה, ואין פעולה זו מפעולות החובה, ויש במעשה זה כעין זריית אבק על זוהר האמונה ובטחון. ואחרי שאינה חובה, היא אסורה” (שם).

משמעות הדברים היא שהגדרת ההשתדלות מתוחמת רק לדברים שיש בהם תועלת סבירה. אין לפעול על ידי “דברים הרחוקים מכל תועלת”. זהו רק הייאוש וחוסר האמונה שמושך את האדם לעשות “כל מה שאפשר”, גם כשאין בדבר תועלת סבירה.

בזמני קושי האדם עשוי להתנהג באופן שפל שלא תואם את אמונותיו

בנוסף לכך, ישנן כמובן גם הנחיות והגבלות נוספות מן התורה. כאשר באים לפעול כנגד אנשים אחרים, ישנם איסורים של נקימה ונטירה. ישנו גם איסור לשון הרע, כאשר הדבר לא נעשה באופן ענייני ולתועלת (ועל פי גדרי ההלכה), אלא כאמור לעיל – מתוך סערת רגשות ונטיית הלב.

החזו”א מתאר את סממני הטעות הזו:

ומה שאנו רואים בחיים, ראובן איש מוסרי וזמרת הבטחון על דל שפתיו תמיד מגנה את רוב ההשתדלות ומתעב את הרדיפה אחר פרנסה, ואמנם הוא איש מצליח, ובחנותו לא יחסר לו לקוחות ואיננו זקוק לרב השתדלות, אמנם אוהב הוא את הבטחון כי הלא גם הבטחון מראה לו פנים שוחקות.

והנה נפתענו פתאום לראות את ראובן הבוטח מתלחש עם נעריו ואנשי עצתו איך להפר עצת רעהו, האומר לפתוח חנות כמותו, והוא מלא עצב מזה. ובהיות תחלתו רק בחביון לבו ומתביש לגלות הדבר, פן יהיה לחרפה בעיני מכיריו, הולך ומאבד גם מדת הבושה בסופו, ומתחיל בהשתדלויות גלויות להניא מחשבת רעהו. ולאט לאט הולך ומתקדם בדרך עקלתון, ומדת הבושה תמס תהלך מקרב לבבו, ועושה בגלוי מעשים נבזים ופעולות שפלות לעין כל חי, וההתחרות שבינו ובין רעהו מתפרסמת תכלית הפרסום ונעשה לשיחת הימים.

ולא ידע הכלם, ובודה טעמים ונמוקים אשר בשקר יסודם כדי להצדיק את מעשיו. עוד מתחכם להוסיף ביאורים חדשים לבקרים, שכל מה שמתחרה נגד רעהו הוא לשם שמים ועל פי תורת המוסר, ומשלה את עצמו להאמין כן, ומטעה גם זולתו קטני הדעת או אוהבי קטטות.

ועל הרוב מתלקטים סביבו רודפי מריבה וחובבי רכיל והשטן מפיל שלום ביניהם ונבנה על ידם מבצר קיים של קטטות ומריבות, לשון הרע, רכילות, שקר, שנאת חנם, מאריכי ימים ושנים.

(שם ב, ג)

החזו”א מתאר בלשון ציורית כיצד ראובן שהיה נחשב לאדם בעל ביטחון בה’, מתגלה פתאום כאחרון התככנים הפועל בשיפלות כנגד רעהו. כל זאת משום שהוא מרגיש מאויים מכך שחברו רוצה לפתוח חנות שתתחרה בו. זו דוגמה למצב בו מציאות שיוצרת לאדם מצוקה, מביאה אותו להתנהל מתוך סערת רגשות ו’אינסטינקט הישרדותי’, ולשכוח את כל האמת הרוחנית והביטחון בה’ שהוא האמין בהם עד כה. החזו”א מסיים ואומר שהתיאור הזה הוא אכן דוגמה בלבד לטבע אנושי שיכול להתגלות באופנים רבים ובהקשרים מגוונים.

כנגד המציאות הזו אומר דוד המלך את פסוקי המזמור כאן. הוא מתאר שהוא נמצא במציאות תמידית של סיכון קיומי, והוא נתון כל הזמן למכשולים ותחבולות שאויביו מנסים לטמון לו. באופן טבעי הוא היה אמור להישאב להתנהלות רגשית שתנהל אותו, ואז לשכוח את התורה ולתעות מפיקודי ה’. אולם הוא שם את נפשו בכפו, ומצליח לדבוק בתורה – “נר לרגלי דברך ואור לנתיבתי”. מה שמנהל אותו הוא רק דברי ה’, וזה מה שמאיר לו את הדרך. הוא זוכר היטב את התורה, ומתנהל רק על פי פיקודי ה’ – “ותורתך לא שכחתי… ומפקודיך לא תעיתי”.

דוד זכה למלוכה כי שעבד את לבו לה’ בביטול גמור

על הפסוק: “נר לרגלי דברך ואור לנתיבתי” דורשים חז”ל את הסיבה שה’ בחר את דוד במקום שאול:

כשהלך שמואל למשוח את דוד, היו מלאכי השרת מקטרגין אותו לפני הקדוש ברוך הוא, ואמרו: רבונו של עולם! מפני מה נטלת המלכות משאול ונתת לדוד? אמר להם: אני אומר לכם מה בין שאול לדוד. שאול הלך ושאל באורים ותומים, כיון שראה שבאו עליו פלשתים אמר לכהן “אסוף ידך” (הַפְסֵק לשאול באורים ותומים משום שאני ממהר למלחמה), ולא המתין עד שיגמור את הדבר (שמואל א’ יד, יט)…

אבל דוד, בשעה שראה את הפלשתים באין עליו בעמק רפאים, מיד התחיל לשאול באורים ותומים… (והשיב לו ה’) אין לך רשות לפשוט יד בהן אפילו אם היו קרֵבין אצלך, עד שתראה ראשי האילנות מנענעין… כיון שבאו פלשתים, היו ישראל רואין אותן, ולא היו רחוקין מהם אפילו ארבע אמות. אמרו ישראל לדוד: למה אנו עומדין?! אמר להם: כבר נצטויתי מן השמים שלא לפשוט יד בהם עד שנראה ראשי האילנות מנענעין; ואם נפשוט יד בהן – מיד אנו מתין, ואם אין נפשוט יד מהן – מיד הורגין אותנו. ומוטב שנמות צדיקים ולא נמות חייבין! אלא אני ואתם נתלה עינינו להקב”ה. מיד נדדו כל האילנות, ומיד פשטו בהם…

אמר הקדוש ברוך הוא למלאכי השרת: ראו מה בין דוד לשאול! מי גרם לדוד שניצל? דברו של הקב”ה שקיים והאיר לו, לכך נאמר “נר לרגלי דבריך”.

(מדרש תהילים כז, ב[2])

כאשר שאול היה בשעת מבחן, בעת לחץ גדול אל מול הפלשתים, הוא לא עמד בניסיון, ופעל באופן נמהר למרות שנצטווה להמתין. דוד לעומת זאת הצליח למשול בנפשו, ולמרות שהפלשתים הגיעו ממש עד אליו וסיכנו את חייו, הוא לא סטה במאומה מהציווי של ה’ להמתין לסימן ממנו. זו התמודדות בה דוד ממחיש היטב את היסוד שהתבאר כאן: אנו לא אמורים לפעול מתוך האינסטינקטים שלנו, אלא לשעבד את עצמנו בביטול גמור לרצון ה’. בזה אנו מקיימים “נר לרגלי דברך”, ומתוך כך הקב”ה גם שומר אותנו ומצליח את דרכנו.

[המשך בגיליון הבא בע”ה]

[1] כעין זה, הזכרנו בביאור מזמור קיב שבפשט התורה היא מלמדת אותנו שהמבט הטבעי שלנו איננו האמונה. התורה מצווה אותנו ללכת נגד הטבעיות שמושכת אותנו למטה: “ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זֹנִים אחריהם” (במדבר טו, לט). כלומר אם האדם ילך אחרי ליבו ועיניו מבלי להתנגד, הם בטבעם ימשכו אותו לחוות את העולם באופן מוטעה ושקרי, ולא בדרך האמונה.

[2] עסקנו במדרש זה מזוויות נוספות גם בח”ג עמ’ רלג, ובח”ד עמ’ שמז.