שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 343 | יז סיון תשפ”ה

[קי”ט – אות מ] (צז) מָה אָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ כָּל הַיּוֹם הִיא שִׂיחָתִי: (צח) מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹתֶךָ כִּי לְעוֹלָם הִיא לִי: (צט) מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי כִּי עֵדְוֹתֶיךָ שִׂיחָה לִי: (ק) מִזְּקֵנִים אֶתְבּוֹנָן כִּי פִקּוּדֶיךָ נָצָרְתִּי: (קא) מִכָּל אֹרַח רָע כָּלִאתִי רַגְלָי לְמַעַן אֶשְׁמֹר דְּבָרֶךָ: (קב) מִמִּשְׁפָּטֶיךָ לֹא סָרְתִּי כִּי אַתָּה הוֹרֵתָנִי: (קג) מַה נִּמְלְצוּ לְחִכִּי אִמְרָתֶךָ מִדְּבַשׁ לְפִי: (קד) מִפִּקּוּדֶיךָ אֶתְבּוֹנָן עַל כֵּן שָׂנֵאתִי כָּל אֹרַח שָׁקֶר:  [המשך פסוקי המזמור יובא בחלקים הבאים]

“כָּל הַיּוֹם הִיא שִׂיחָתִי” – חיבור של אהבה לתורה ולמצוות

דוד נמצא כל היום בשיח תמידי על התורה ורצון ה’

הפסוק הראשון בחלק זה של המזמור הוא כעין כותרת לכל הפסוקים הבאים אחריו: “מה אהבתי תורתך, כל היום היא שיחתי” (פס’ צז). כבר בביאור מזמור א’ (ח”א עמ’ כו) עמדנו על כך שדוד אומר “כל היום היא שיחתי”, למרות שבפועל הוא לא היה בחור ישיבה שאין לו בעולמו דבר מלבד לימוד תורה; להיפך, דוד היה איש מעשה ואיש מלחמה, שניהל ממלכה אדירה. גם בשלב שבו הוא נרדף על ידי שאול, הוא היה עסוק בהישרדות שלו, ובניהול מחנה של מאות אנשים, נשים וטף שהיו איתו (עיין שמואל א, ל,, ג; שם כה, מג), עם כל הכרוך בכך. ובכל זאת הוא אומר “כל היום היא שיחתי”. כי כל ההתעסקויות של דוד היו מתוך שיח נמשך ורצוף על התורה, דרכה, מצוותיה ומגמותיה.

הזכרנו שם גם את דברי התוספות (וכן דעת ראשונים נוספים), שאדם לא צריך לברך ברכת התורה מחדש אחרי כל הפסקה בלימוד, כי הוא אינו מייאש את דעתו מן התורה במשך כל היום, אף כאשר אינו עוסק בה בפועל. מעין זה ויותר מזה, גם דוד המלך במדרגתו נחשב כעוסק בתורה כל היום, משום שתוך כדי שהיה עסוק בענייניו החשובים האחרים, הוא היה בשיח תמידי על התורה ועל רצון ה’.

זו מציאות אפשרית, שאנו יכולים ללמוד אותה מדוד המלך. לכולנו צריכה להיות שאיפה כזו, לא רק למי שתורתו אומנותו, ואף לא רק לגברים אלא גם לנשים. עלינו לשאוף להיות תמיד עסוקים בבירור הדרך שלנו, מה הדבר הנכון לעשות על פי התורה, מה ההלכה אומרת במצב כזה, מה ה’ יתברך מצפה מאיתנו בסיטואציה המסוימת שאנחנו נמצאים בה, כיצד להתייחס לדבר כזה או אחר, באיזה אופן לשפר מידה מסויימת או התנהלות מסויימת, וכיוצא בזה. כך ניתן להיות תמיד בשיח של דבר ה’.

 את כל זה אנו רוצים לעשות מתוך שאנו אוהבים את התורה – “מה אהבתי תורתך”. כי אין זה רק בירור של ‘מה צריך לעשות’. אלא בעיקר רצון לפגוש את הדיבור של ה’ אלינו[1], המתחדש בכל יום תמיד. בבירורים הללו אנו פוגשים את ה’, כי נתינת התורה היא מעמד הר סיני המתחדש בכל יום. זה מה שדוד המלך מוסיף ואומר בהמשך הפסוקים כאן: “מה נמלצו לְחִכִּי אמרתך מדבש לפי” (פס’ קג). התורה היא “אמרתך”. היא לא רק ידע שקיים בספר. היא מפגש עם ה’, שבו הוא מאכיל אותנו כביכול דבש בפינו. זהו גם הפסוק הקודם: “ממשפטיך לא סרתי כי אתה הורתני” (פס’ קב). אתה הוא זה שמלמד אותי תורה, ולכן אני כל הזמן עומד מולך ולא סר ממשפטיך.

זו התורה של דוד המלך – תורה מחוברת לה’. וכפי שגם עולה מפסוקים רבים נוספים במזמור, שהתבארו עד כה. ככל שנעשה זאת יותר גם בעצמנו, נכוון את ליבנו לפגוש את ה’ בתורה ונשיח בה בכל עת יותר ויותר, גם האהבה שלנו לתורה ולה’ תתחזק יותר ותתעצם יותר.

אהבת התורה והמפגש עם ה’ דרכה מטעימים את האדם מתיקות מיוחדת

בגמרא (מנחות יח ע”א) מסופר על יוסף הבבלי שהיה לומד אצל ר’ אלעזר בן שמוע, והוא היה חביב עליו ביותר. רבי יהודה הנשיא מתאר שפעם אחת הוא ראה את יוסף הבבלי שואל בערב על דין מסויים בדיני קודשים, ור’ אלעזר ענה לו ‘כשר’. בבוקר הוא שאל שוב, ונענה ‘כשר’. בצהרים הוא שאל שוב, ושוב ענה ר’ אלעזר: ‘כשר’. לעת ערב הוא שאל פעם נוספת, והפעם ענה ר’ אלעזר: ‘כשר, אלא שר’ אליעזר פוסל’. מיד זרחו פניו של יוסף הבבלי. לתמיהת רבו הוא הסביר שבעבר שנה לו ר’ יהודה שהדבר פסול, “וחזרתי על כל תלמידיו ובקשתי לי חבר ולא מצאתי. עכשיו ששנית לי פסול החזרת לי אבידתי”. כלומר רק עתה מצא יוסף הבבלי מקור נוסף לאמירה ששמע מפי ר’ יהודה, שאישר לו שהוא זוכר נכון, ולכן כל כך זרחו פניו. בעקבות זאת: “זלגו עיניו דמעות של רבי אלעזר בן שמוע, אמר – אשריכם תלמידי חכמים שדברי תורה חביבין עליכם ביותר! קרא עליו המקרא הזה: ‘מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי'”.

המאורע הזה התרחש כ-150 שנה לאחר חורבן בית המקדש. דיני קודשים כבר לא נהגו למעשה. במציאות הזו רואה ר’ אלעזר את הלהיטות של יוסף הבבלי למצוא מקור נוסף לדעה שאפילו לא התקבלה להלכה, עד כדי שפניו זורחות מרוב אושר כאשר הוא הוא שומע אותה ממקור נוסף. המראה הזה מרגש את ר’ אלעזר עד דמעות, ומביא אותו לומר את המשפט המפורסם: “אשריכם תלמידי חכמים שדברי תורה חביבים עליכם ביותר”.

החזון איש זיע”א מתייחס לגמרא הזו בלהט דבריו על חדוות לימוד התורה:

דברי חז”ל כשמן הטוב יורד לעצמות להלהיב הלבבות לאהבת התורה ולשעשע על זיו חמדתה, עד שכלתה נפשו של יוסף הבבלי באבדת הלכה אחת, ואשר צהבו פניו לחדוות עוזו בהחזרת אבדתו, ואשר התפעלות נפשו של ר’ אלעזר על אהבת תלמידו הזליגו את עיניו דמעות של גיל והנאת זיו מיצוי המדות.

הַחוֹשֵׂךְ נפשו מעיון ההלכה, ואשר חָשַׂךְ בזה את נפשו מלטעום טעם חכמה, הלא לא אֲבֵדָה אחת אבד, רק איבד את כל ישותו וישם את כל הויתו לאפס, ומה יתרון לאויל תחת השמש, הולך חשכים ואין נוגה לו, וכילד משתובב כל צבא ימיו, לא ידע את חליו ולא ירגיש מכאוביו, פיו ידבר גבוה ולבו רהב כאיסתרא בלגינא, יגדל בעיניו קטנטנותיו ושבע צחצחות, ילין ברוב גאוה, את עניו לא ידע ואל החכמה לא ירעב, כאמרם אין שוטה מרגיש.

(אמונה וביטחון, ג)

החיבור העמוק הזה אל התורה איננו תלוי רק בלימוד התורה בפועל יומם ולילה. הוא תלוי בזה שהאדם מבין שכל חיותו וכל ישותו וכל טעם קיומו הוא בתורה. כאמור, מדוד המלך אנו לומדים שהתורה יכולה להיות כל שיחתו של האדם גם כאשר הוא עוסק בדברים אחרים. כי דוד רואה בתורה את המפגש הכי חשוב שיש לו עם ה’, והוא טועם בזה את הטעם הכי מתוק כאכילת דבש בפיו.

המשך פסוקי המזמור טעון ביאור

מתוך מה שנתבאר, נוכל לעבור לפסוק השני בחטיבת פסוקים זו: “מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹתֶךָ כי לעולם היא לי” (פס’ צח). המפרשים נתקשו בביאור פסוק זה. יש שפירשו (אב”ע ומצודת דוד) שדוד אומר שהוא נעשה חכם יותר מהאויבים שלו על ידי העיסוק התמידי שלו במצוות. אולם יש בזה כמה קשיים: לכאורה לא מובן כיצד דוד נעשה חכם יותר על ידי המצוות. אם הייתה מוזכרת התורה, היה אפשר לומר שהיא מחכימת פתי; אך לגבי המצוות הדבר פחות מובן.

אך בעיקר קשה, שהסבר כזה מצריך לפרש באופן דומה גם את הפסוקים הבאים, שמנוסחים באופן מקביל אליו: “מכל מלמדי השכלתי כי עֵדְוֹתֶיךָ שיחה לי. מזקנים אתבונן כי פקודיך נצרתי” (פס’ צט-ק). גם בפסוקים אלו ישנו קושי מובנה: מה הקשר בין “מכל מלמדי השכלתי” לבין “כי עֵדְוֹתֶיךָ שיחה לי”? המפרשים (אב”ע ומלבי”ם) פירשו זאת באופן דומה לפסוק הקודם: דוד אומר שהוא השכיל יותר מכל מלמדיו, משום שהוא הרבה לעסוק בעדות ה’. וכן הוא הגיע להתבוננות גדולה יותר מכל הזקנים בגלל שהוא שומר את פיקודי ה’ (וכן פירש גם המצודות בפסוק זה). אולם לכאורה הפירוש הזה קשה ביותר – וכי דוד יכול לומר שהוא השכיל יותר מכל מלמדיו והתבונן והחכים יותר מכל הזקנים, רק משום שהוא משוחח בעדות וה’ ונוצר פיקודיו? וכי כל המלמדים שלו וכל הזקנים אינם נוצרים את פיקודי ה’? מעבר לכך, לא יתכן שדוד מלכנו עם כל ענוותנותו יתהדר כך וישתבח בעצמו, שהוא חכם יותר מכולם ואף ממלמדיו ומן הזקנים.

הרד”ק מפרש בשם אביו שדוד למד דווקא מההתמודדות עם אויביו שאי אפשר להסיר את התורה מפיו, כי התורה היא לעולם. אולם לכאורה גם בפירוש זה ישנו קושי, כי אויביו של דוד לא ניסו להסיר את התורה מפיו. כמו כן, העובדה שהאויבים לא הצליחו עד כה להסירו מהתורה לכאורה איננה מלמדת ש”לעולם היא לי”; אי אפשר להסיק שכך יהיה לעולם, ולא מכאן מוכחת נצחיות החיבור של יהודי למצוות ה’  הרד”ק מוסיף ומפרש בדרך זו גם את המשך הפסוקים, שדוד למד מכל מלמדיו את זה שהעדות צריכה להיות שיחה לו, וכן מהזקנים הוא התבונן שיש לנצור את פיקודי ה’. גם כאן הדבר קשה, שלכאורה הלשון “עֵדְוֹתֶיךָ שיחה לי” ו”פיקודיך נצרתי” מלמדת שהדברים הללו כבר התרחשו, ולא שדוד לומד שכך צריך להיות[2]. 

מתוך הקשיים דוד המלך מגיע לעומק מיוחד במצוות

לכן נראה לבאר שכוונת דוד באמירה “מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹתֶךָ” היא שההתמודדות שלו עם האויבים נותנת לו הבנה מעמיקה במצוות. לעיל (בביאור אות ט’ במזמור זה) עמדנו על כך שדוד אומר בכמה מקומות שהייסורים שהוא סבל מאויביו פתחו לפניו עומקים בתורה שהוא לא היה מגיע אליהם בלי ההתמודדויות הללו. בזכותם הוא לומד את התורה באופן נשגב יותר – “אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו” (תהילים צד, יב). לכן: “טוב לי כי עֻנֵּיתִי למען אלמד חקיך” (שם קיט, עא). התדר של התורה הוא כזה שהיא נפתחת יותר למי שנאלץ להתמודד עם קשיים, רדיפות ובזיונות. כי הם גורמים לאדם להסתכל על המציאות במבט של אמונה קיומית יותר, וזו זווית ראיה שמאפשרת לגלות את התורה[3].

כאן מחדש דוד שהדבר נכון גם בקשר למצוות. מתוך המציאות של ההתמודדות עם אויבים ורדיפות, דוד מבין גם את המצוות הרבה יותר לעומק. ניתן למצוא דוגמאות אפשריות רבות לכך: אדם שניגש לעשות חסד עם הזולת שנמצא במצוקה, יעשה אותו בעומק ובפנימיות לאין ערוך יותר גדולים כשהוא עבר בעצמו קשיים. כיוצא בזה אדם שעבר התמודדויות בעצמו יחנך את ילדיו ואת תלמידיו (שזו גם מצוה) ברגישות ובהבנה הרבה יותר גבוהה. וכך הוא גם יכבד את הוריו  ביתר רגישות ויתר הבנה. גם מצוות שבין אדם למקום יובנו לו הרבה יותר: הוא יזדהה באופן עמוק יותר עם יציאת מצרים והשחרור מבית עבדים; הוא יתקע בשופר בראש השנה לגילוי מלכות ה’ בתובנות הרבה יותר עמוקות; הוא יסלוד מעריות וכל אביזריהן כי יש לו תודעה הרבה יותר עמוקה של סלידה מהתבוססות במנעמי העולם הזה, ועוד ועוד.

דוד מסיים את הפסוק באמירה: “כי לעולם היא לי”. הוא אוחז במצוות גם בשעות ההתמודדות הקשות ביותר. החיבורים החזקים ביותר לעומק המצוות נוצרים דווקא בזמנים הללו. אם אדם משתדל באופן כללי לעבוד את ה’, אבל כשהוא מגיע לשעת מבחן הוא שוכח את מצוות ה’, והוא מתמודד בלי אמונה, אז הוא מפסיד את ההזדמנות שלו להתעלות מאוד על ידי הסיטואציות הללו. ולכן זה ש”לעולם היא לי” זו הסיבה שהוא זכה להחכים מעצם המפגש עם אויביו.

כשעדותיו של ה’ הן עיקר שיחו של האדם הוא פתוח ללמוד מכל אדם

כך מתבאר גם המשך הפסוקים: “מכל מלמדי השכלתי” – לא שדוד נהיה משכיל יותר מהם, אלא שהוא זכה להשכיל וללמוד מכל מלמדיו, וזאת “כי עֵדְוֹתֶיךָ שיחה לי”. אין הכוונה שזה הדבר שהוא למד מהם, אלא שעצם זה שעדות ה’ היא השיחה שלו, היא הסיבה שהוא זכה להשכיל וללמוד מהם. כדי להבין זאת, יש להעמיק ולברר מהו המושג ‘עדותך’. לא מדובר כאן על המשמעות הרגילה של עדות בבית דין, כי לא מתאים לומר על המצוות שהם עדות. יש אמנם מצוות מסוימות שנאמר עליהם שהן מעידות על יציאת מצרים וכדומה, אבל מצוות התורה נקראות גם פעמים רבות בלשון עדות גם ללא קשר לעדות כזו: “וימאסו את חקיו ואת בריתו אשר כרת את אבותם ואת עדותיו אשר העיד בם וילכו אחרי ההבל ויהבלו ואחרי הגוים אשר סְבִיבֹתָם אשר צוה ה’ אֹתָם לבלתי עשות כהם” (מלכים ב’ יז, טו). המצוות כאן הם עדות שה’ מעיד בנו, ולא שהם מעידות דבר מה. יתרה מזו, אנו מוצאים בפסוקים רבים שעדות משמשת דווקא במובן של אזהרה והתראה, ולא כעדות בבית דין: “הַֽעִדֹתִי בכם היום כי אָבֹד תֹּֽאבֵדֽוּן” (דברים ח, יט), “הָעֵד הֵעִד בנו האיש” (בראשית מג, ג), “כי אתה הַֽעֵדֹתָה בנו לאמר” (שמות יט, כג), “וְהוּעַד בבעליו ולא ישמרנו” (שם כא, כט), ועוד. פעמים רבות גם מעידים את השמים והארץ (דברים ד, כו; ועוד), או את השירה (דברים לא, יט), את הכבשים (בראשית כא, ל) או מצבה (באשית לא, נב). ודאי שהם לא יכולים לבוא ולהעיד כפשוטו. וכי כיצד כבשה יכולה להעיד?

המשמעות הבסיסית שקושרת את כל המופעים הללו של ה’עדות’ היא שיקוף של עובדות או מסר בפני בני אדם, שאמור לגרום להם להתנהל באופן שונה ממה שהיו רגילים להתנהל בלי שיקוף המסר הזה. השיקוף הזה יכול להתבצע באמצעות אמירה או אזהרה, ולפעמים גם הצבת מצבה או כבשה היא עדות כזו. יש בהצבה שלהם הַנְכָחָה של האמת שיוצרת גמירות דעת חזקה[4], והיא משנה בהתאם אליה את ההתנהלות של האדם. אם כן, המשמעות של מצוות התורה כעדות, זו בעצם הנכחה חזקה של האמת האלוקית שמתבטאת בתורה, שמחייבת את האדם, ואמורה לשנות את כל ההתנהלות שלו.

לפי זה, האמירה “כי עֵדְוֹתֶיךָ שיחה לי” מתחברת לפסוק הראשון “מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי”. השיח שלנו הוא כל הזמן סביב האמיתויות שה’ הנחיל לנו, והוא אמור לגרום לנו להתנהל ולחיות על פיהן. וזו הסיבה והגורם לכך ש”מכל מלמדי השכלתי”. כפי שנאמר, הכוונה היא שדוד למד מכל מי שהיה יכול ללמד אותו, וכפי שהבין בן זומא מפסוק זה: “איזהו חכם? הלומד מכל אדם, שנאמר: ‘מכל מלמדי השכלתי'” (אבות ד, א). וכן כתב באורחות צדיקים: “עוד יש ענוה גדולה, ללמוד לפני הקטנים ולדרוש מהם מה שנעלם ממנו. ולא יאמר: איך אלמד לפני זה ואיך אדרוש ממנו, הלא הוא קטן ממני? ועל זה נאמר: ‘מכל מלמדי השכלתי'” (אורחות צדיקים, שער הענוה). אם האדם עסוק כל היום בשיח על הדרך לעבוד את ה’ וכיצד להתנהל נכון כרצון ה’, זה הבסיס שמאפשר לו ללמוד גם מקטנים ממנו. שהרי מה זה משנה אם הוא קטן ממנו, אם ככלות הכל יש מה לקבל ממנו בעניין החשוב ביותר שהוא בירור ההתנהלות הנכונה בחיים.

המשקל העצום שנוצר מכך שעדות ה’ היא השיח העיקרי של האדם, משפיע מאוד על היכולת לקבל מאנשים אחרים. כאשר זה הדבר החשוב בחיים, זה מחזק גם את הענווה באדם, שהיא המפתח לקניית האמת. כדי להצליח לקבל מאחרים אמת, האדם צריך לכוון את עצמו נכון. כשאדם מכוון את עצמו נכון, וזוכה לסייעתא דשמיא מיוחדת, הוא יכול לקלוט אמיתויות מכל מה שהוא רואה סביבו. אפילו בעלי חיים יכולים להיות מלמדיו: “אמר רבי יוחנן: אלמלא לא ניתנה תורה, היינו למידין צניעות מחתול, גזל מנמלה ועריות מיונה” (עירובין ק’ ע”ב). וכבר אמר שלמה המלך בחכמתו: “לך אל נמלה עצל, ראה דרכיה וחכם” (משלי ו, ו).

דברים יסודיים בעניין זה כתב רבי זאב וולף מז’יטומיר זיע”א, מגדולי תלמידי המגיד ממעזריטש:

יש לרמוז תוכחת מוסר, אנשים אשר עינים להם ולא יראו כושר מדותיהם הטובים של משכילים, כי אם כל עצמם ליפות את אורחותם, אם טוב ואם רע הכל נכון לפניהם. וזה הגורמת להם שבלתי אפשרי להם לילך ממדריגה למדריגה, וכאשר בארתי פירוש המשנה: “כל ימי גדלתי בין החכמים” (אבות א, יז). ועיקר הדברים, כל ימי גדלתי והלכתי ממדריגה למדריגה, ולא עמדתי במדריגה אחד. ומה הגורם ככה? להיותי “בין החכמים”, ואז הבנתי פחיתת ערכי ו(ש)עדיין לא למדתי אפילו מדה אחת טובה מרבותי.

והכלל, מי שרוצה לעמוד במעלה המובחרת, צריך לקיים בעצמו מה שכתוב: “מכל מלמדי השכלתי”, וכמאמרם: “הרבה למדתי מרבותי ומתלמידי יותר מכולם” (תענית ז’ ע”א). ובפרט איש מרעהו וחבירו יכול ללמוד מדות טובות וכדומה מהמעלות. אמנם עתה בדור הזה רבים עמי הארץ אשר לא ידעו בין ימינם לשמאלם, ועם כל זה הם מתפרצים ומתפארים ליטול את השם והכבוד, וכל מה שיוכלון ליתן דופי באחרים אזי מתכבדים בקלון חבריהם, ומזה נמשך בעונותינו הרבים שנאת חנם, ואיש את רעהו חיים בלעו, ופערו פיהם לבלי חק.  

(אור המאיר, פרשת בא ד”ה בפסוק)

כדי שאדם יוכל לעלות ממדרגה למדרגה, הוא צריך להתאזר בענווה כלפי הזולת, כדי שיוכל ללמוד ממנו.

התבוננות בדרכם של הצדיקים היא מפתח להתגדלות רוחנית

המשך פסוקי המזמור מתבאר גם כן לאור האמור: “מזקנים אתבונן כי פקודיך נצרתי” (פס’ ק). מה שגורם לדוד להתבונן במעשי הזקנים ובדבריהם, הוא היותו שומר על פיקודי ה’. הוא יודע שבשביל להצליח בשמירת פיקודי ה’ הוא חייב ללמוד ולהתבונן במעשי הזקנים.

זהו יסוד חשוב שגם אנו צריכים להתאזר בו. כל כך הרבה אנו יכולים ללמוד מההיכרות עם מעשיהם של הצדיקים זיע”א. הם היו משופעים כל כך בתורה ומעשים טובים, שיכולים להקרין עלינו רבות. החזו”א אמר שאחד הרדברים החשובים ביותר בהתגדלות בתורה ובעליה רוחנית הוא ללמוד את דברי חייהם והנהגותיהם של הזקנים: “תולדות חייהם של גדולי ישראל הם ספרי המוסר הטובים ביותר” (מעשה איש ח”א עמ’ ז). וכן: “ראוי להמחזיקים בתורת ה’ לדעת את גדוליה באופים האמיתי וכו’ כי הידיעה של חכמי הדור לבם ומדתם הן הן גופי תורה” (קובץ אגרות ח”ב סי’ קלג). כל מי שקורא בספרים כאלו נוכח בבירור עד כמה אכן חשוב וממש הכרחי להתבונן בדרכיהם כדי להצליח לשמור כראוי על פיקודי ה’.

אם כן, בחטיבת פסוקים זו דוד המלך מלמד אותנו שיש לנו צורך להחכים ולהשכיל ולהתבונן במצוות ובעדות כדי ללכת בדרך נכונה ולהתעלות בעבודת ה’. הדרך לכך היא על ידי שאנו מקבלים באמונה את הנסיונות שלנו, ואנו פתוחים לקבל מכל מי שסובב אותנו, ואפילו מהפחותים מאיתנו, וקל וחומר מהתבוננות בזקני ישראל. כל זה מתאפשר בהכרח רק אחרי שזהו השיח שלנו, וכל היום התורה היא שיחתנו. כלומר שהעיקר בחיים שלנו הוא התורה, והמחשבה כיצד לקיים את דברי ה’.  בנוסף לכך, נדרשת גם ההכרה שבשביל לנצור את פיקודי ה’ אנו מוכרחים להמשיך ולעסוק בלימוד ובקליטה שלהם, עוד ועוד.  

[1] נגענו בכך גם בביאור חטיבת האות ט’ במזמור זה, ובמקומות נוספים.

[2] רד”ק נאלץ לפרש כן, משום שלאחר שהוא פירש את הפסוק “מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹתֶךָ כי לעולם היא לי” באופן שבו סוף הפסוק מבטא את מה שדוד למד, אז גם בפסוק: “מזקנים אתבונן כי פקודיך נצרתי” סוף הפסוק אמור לבטא את מה שדוד למד. אך לא ניתן לפרש באופן הקרוב יותר לפשט, שדוד למד שהוא כבר שמר את פקודי ה’, כי לא יתכן שזה מה שדוד למד מהזקנים. לכן נדחק הרד”ק לפרש שמדובר על הצורך לשמור להבא את פקודי ה’. וזה לכאורה רחוק יותר מפשט הכתוב.

[3] בפרט לאור מה שהתבאר במזמור זה בביאור פסוקי האות כ’ במזמור זה, שהאמונה הקיומית היא ממש המפתח לכל הבחירה העמוקה ביותר של האדם בחיים.

[4] כעין זה, גם מעשה של קניין מחולל מציאות של נוכחות ממונית חזקה. לכן בקידושין או בגירושין יש עדי קניין, שעצם מציאותם יוצרת גמירות דעת חזקה שגורמת לשני הצדדים להחליט החלטה חזקה שהם אכן מעוניינים להתחתן, להתגרש או להקנות דבר מה. וכל ההתנהלות שלהם תשתנה בהתאם לעדות הזאת.