שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 341 | ג’ סיון תשפ”ה

השפעת מתן תורה על אומות העולם והמשמעות עבורנו

מלכי האומות אמרו שירה בזמן מתן תורה

בגמרא מובאת מחלוקת האם יתרו הגיע אל עם ישראל לפני מתן תורה או לאחריה. רבי אליעזר המודעי אומר שהוא הגיע לאחר מתן תורה, ומה שהניע אותו לבוא היה השמועה שהוא שמע על מתן תורה – “מה שמועה שמע ובא ונתגייר… מתן תורה שמע ” (זבחים קטז ע”א[1]). הגמרא ממשיכה מיד ומתארת כיצד שמע כל העולם על מתן תורה:

שכשניתנה תורה לישראל היה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו, וכל מלכי אומות העולם אחזתן רעדה בהיכליהן ואמרו שירה, שנאמר: “ובהיכלו כולו אומר כבוד” (תהילים כט, ט). נתקבצו כולם אצל בלעם הרשע ואמרו לו: מה קול ההמון אשר שמענו? שמא מבול בא לעולם – “ה’ למבול ישב” (שם שם, י)? אמר להם: “וישב ה’ מלך לעולם” (שם) – כבר נשבע הקדוש ברוך הוא שאינו מביא מבול לעולם. אמרו לו: מבול של מים אינו מביא, אבל מבול של אש מביא, שנאמר: “כי באש ה’ נשפט” (ישעיה סו, טז). אמר להן: כבר נשבע שאינו משחית כל בשר. (אמרו לו:) ומה קול ההמון הזה ששמענו? אמר להם: חמדה טובה יש לו בבית גנזיו שהיתה גנוזה אצלו תתקע”ד דורות קודם שנברא העולם וביקש ליתנה לבניו, שנאמר: “ה’ עוז לעמו יתן” (תהילים שם, יא) מיד פתחו כולם ואמרו: “ה’ יברך את עמו בשלום” (שם).

(זבחים שם)

חז”ל מתארים כאן כיצד מלכי הגוים שמעו את קול מתן תורה ונרעדו, וחששו שהקב”ה בא להחריב את העולם. אך בלעם הרשע הרגיע אותם שהקב”ה רק נותן תורה לישראל, ומיד כולם פתחו ואמרו: “ה’ יברך את עמו בשלום”.

דברי המדרש מעוררים קשיים רבים

המדרש הפלאי הזה מעורר כמה קשיים. ראשית, לא מובן כיצד קרה שאומות העולם מברכים את ישראל ואומרים “ה’ יברך את עמו בשלום”, כשהם שומעים שעם ישראל מקבל את התורה. מה כל כך מעורר אותם לברך את ה’ ולבקש שהוא יברך אותנו בשלום? הלא אנו יודעים היטב עד כמה שהם רק שונאים אותנו. יתרה מזו, לגבי מעמד הר סיני עצמו אנו מוצאים התייחסות הפוכה לכאורה בחז”ל. חז”ל דורשים שהר סיני נקרא כך על שם השנאה לישראל שנוצרה בעת מתן תורה: “שירדה שנאה לאומות העולם עליו” (שבת פט ע”א).

קושי נוסף הוא מתי הגוים אמרו שירה. בתחילת המדרש מופיע שהם שמעו את הקול שהיה הולך מסוף העולם ועד סופו, ורעדו ואמרו שירה. אמנם מההקשר מסתבר שהם אמרו את השירה לאחר שבלעם הסביר להם שמדובר במתן תורה. היה אפשר לומר שאכן הם אמרו את השירה רק בסוף, ומה שמופיע בתחילת המדרש שהם אמרו שירה זו רק הקדמה להמשך הסיפור, ששם השירה נאמרה. אלא שמלשון חז”ל: “אחזתן רעדה בהיכליהן ואמרו שירה, שנאמר: ‘ובהיכלו כולו אומר כבוד’. נתקבצו כולם” וכו’, נראה שהשירה הייתה עוד קודם שהם באו אל בלעם. לא רק מצד הסדר בו מוצגים הדברים, אלא גם מכך שהמלכים אמרו את השירה בהיכליהן, וכפי שמבאר רש”י: “ובהיכלו כולו אומר כבוד כו’ – רישא דקרא קול ה’ יחולל אילות ובמתן תורה משתעי ובהיכלו של כל מלך ומלך כולו אומר כבוד להקב”ה”[2] (רש”י זבחים קטז ע”א ד”ה ובהיכלו). ואם כן, היה זה בהכרח לפני שהם הלכו כולם והתקבצו יחד אצל בלעם לקבל ממנו הסבר, ושם הם גם פתחו וברכו את ישראל. השירה הייתה עוד קודם לכן בכל היכל והיכל של כל מלך ומלך. כל אחד מהם שמע בפני עצמו את הקול של מתן תורה, וזה גרם לו להזדעזע ולומר שירה[3]. כך נראה גם מצד סדר פסוקי מזמור כט אותם דורשים כאן חז”ל, אשר מובאים במדרש כפי סדרם במזמור. אלא שאם כך הדבר קשה מאוד: מדוע המלכים אומרים שירה עוד לפני שהם שומעים מבלעם את ההסבר? הרי הם חששו שמדובר במבול שה’ מביא על העולם, אז מדוע שיאמרו שירה?

קושי רביעי שמעוררים דברי המדרש הוא בנוגע לקול ששמעו מלכי האומות. אם הם שמעו את קולו של ה’ במעמד הר סיני, הם היו אמורים להבין שמדובר במתן תורה. ואם הם לא שמעו את הקול, אז מדוע הם הזדעזעו? עוד קושי הוא מדוע הזכיר בלעם את העובדה שהתורה הייתה גנוזה כך וכך דורות לפני שנברא העולם. לכאורה הוא היה אמור לומר בפשטות שהקב”ה החליט לתת תורה לעם ישראל, ותו לא.

התורה מתאימה לחיים ומרוממת ומיטיבה אותם

התשובה לכל השאלות הללו קשורה במהותה של התורה. התורה היא המצפון הכללי של הבריאה. היא ההארה הטובה, היא מוֹתַר  האדם, ובירידתה לעולם נכנס לעולם המצפון והאור הכללי בבריאה. התורה היא לא משהו חיצוני לנו, אלא היא מחוברת חזק מאוד לפנימיותנו. התורה היא כל המשמעות שלנו, כל החיות שלנו, וכל מה שנותן לנו תפקיד בעולם. ללא תורה, האדם סובל מאוד. אנו רואים כיום את גודל הסבל של בני האדם שאין להם כיוון בחיים; הם לא יודעים לאן הם הולכים ומה מטרתם, ואין להם שום ערך אמיתי שלמענו באמת שווה לחיות. אין להם אף אמת ברורה שהם יכולים ללכת אחריה. זה חלק גדול ממה שמרכיב את מגפת הדיכאון שכל כך אופפת כיום את הדור, ואת הבריחה הגדולה לסמים ושאר התמכרויות. זו תוצאה של מציאות בה לאנשים אין מטרה ממשית מספיק גבוהה ואמיתית שלמענה שווה לחיות.

ללא התורה אין גם שום בסיס לתקווה. העולם נדמה כנשלט כולו בידי כוחות שליליים, שמושכים אותו עוד ועוד לעבר הרוע. מבלי תורה, אין מי שיכול להבטיח שהעולם מתקדם אל הטוב השלם. ללא התורה האדם גם איננו מקבל את אהבתו האמיתית של הקב”ה. הוא איננו יכול לדעת שבורא העולם שמח בו, אוהב אותו ורוצה בו. לכן אנשים כל כך מחפשים את האהבות הנפולות והמזוייפות, את המדיה, הסרטים והטומאה, שיוצרים את האשליה שכביכול יש לאדם אהבה, או לפחות רגיעה בחוסר האהבה.

כנגד כל זה, התורה שה’ נתן לנו זיכתה אותנו במטרה ברורה בחיים. היא העניקה לנו את ההבנה שלכל אדם יש תפקיד בעולמו של הקב”ה, בהיותו חלק מממלכת הכהנים והגוי הקדוש שלו. היא לימדה אותנו שהקב”ה מחשיב כל אחד ואחד מאיתנו, מתייחס לכל מעשה של כל יהודי ומשגיח עליו באהבה, מעודד יתום ואלמנה ודואג לעני ולאביון. לכל דבר בעולם יש ייעוד ומטרה, וסופו לגלות את הטוב הגדול ביותר שיכול להיות. התורה גם ‘מתאימה’ לנו. היא, ורק היא, יכולה להעלות ולרומם את כל הכוחות שבנו. היא לא באה נגדנו ולא מנסה לבטל ולמחוק אותנו, אלא אדרבה היא באה לרומם את כל המציאות שלנו.

מלכי האומות הרגישו את הארת מתן תורה

לאור כל האמור, מובן שבעת מתן תורה אומות העולם הבחינו שקרה משהו. לפתע הייתה בלבם הארה שלא הייתה קיימת קודם לכן. הם לא שמעו ממש את דברי ה’, כי אז הם לא היו שואלים מה קרה; אבל הם הרגישו את ההארה הגדולה ואת השינוי הגדול שחל בזמן תורה. לכן הם אמרו שירה, עוד לפני שהם ידעו אם זה מבול או משהו אחר. הם כן ידעו והרגישו בבירור שכבוד ה’ מתגלה. ניתן לומר גם שלפי רש”י ש”בהיכלו של כל מלך ומלך כולו אומר כבוד להקב”ה”, שהחלק שהוביל אותם לומר שירה הוא ה”כולו” – הַכֻּלִּיּוּת של כל מלך, שהיא הנקודה הפנימיות ביותר שלו.

עוד מובן מדוע מוזכר במדרש שהתורה הייתה גנוזה כבר דורות רבים לפני בריאת העולם. זה מלמד על כך שהתורה מתאימה לעולם. היא התשתית של העולם, וכל ההויות ויסודות המציאות נגזרות ממנה. במתן תורה עם ישראל מקבל את הכוח העצום הזה כדי להתחיל לגלות אותו, לחיות אותו ולפרסם את טיבו בעולם. אומות העולם, בנקודה הפנימית ביותר שלהם, שמחים בזה שהקב”ה החליט להוריד תורה לישראל. כי התורה הזו אמורה להגיע גם אליהם, וגם להם יש שייכות אליה. לכן הוא אומרים “ה’ יברך את עמו בשלום”. היכולת שלהם להכיר בגדלותה של התורה, נבעה מכוח המעמד המיוחד בהר סיני. התגלות ה’ האירה את הלבבות.

הגוים בחרו לא לממש את הקישור לתורה

לאחר מעמד הר סיני, הייתה בחירה לאומות העולם: האם ללכת בדרך של יתרו, ששמע את שמועת מתן תורה ובא להתחבר לעם ישראל; או לסרב להיכנס למהלך של התורה, ולהישאר בדרך המנותקת מהקב”ה שהן היו בה עד לאותה שעה.

אומות העולם בוחרות שלא ללכת בדרכו של יתרו. הן נשארות במציאות הנפרדת שלהם, המנותקת מאורה של התורה. המציאות של התורה נשארת בעם ישראל, אבל ההתעוררות שהייתה לאומות העולם נעלמת. במקומה צומחת שנאה גדולה לעם ישראל. זהו כלל גדול באהבה ושנאה, שכאשר אהבה נכזבת והיא לא מתממשת, היא הופכת לתסכול גדול ולשנאה חזקה. על אהבת אמנון לתמר נאמר: “וישנאה אמנון שנאה גדולה מאד, כי גדולה השנאה אשר שנאה מאהבה אשר אֲהֵבָהּ” (שמואל ב’ יג, טו). לאחר שאמנון חילל את תמר אחותו, מרוב אהבתו אותה, התהפכה אהבתו לשנאה גדולה עוד יותר. חז”ל אמנם דרשו שהיא עשתה אותו כרות שפכה (סנהדרין כא ע”א), אך בפשט הכתוב הדבר חסר מן הספר. כדרכם של חז”ל, נראה שהדבר בא לרמוז על נקודה יותר עמוקה. כאשר אהבה איננה ממומשת, יש תסכול גדול, וזה גורם לכאב גדול שמתורגם לשנאה. אחרי שאמנון מימש את תאוותו, הוא הבין שבאופן מעשי אין לו תקווה לשאת אותה, והאהבה הזו לעולם לא תמומש. הוא לא נותר אלא עם החטא הגדול שלו שהוא עינה את אחותו.

כיוצא בזה, יש אנשים שחשים אהבה והערצה למישהו. אך כאשר הם רואים שהם לא מסוגלים לממש את האהבה שלהם, הם חשים מתוסכלים כל כך שהם הופכים להיות השונאים הגדולים ביותר שלו. בפרט אם הם ממשיכים לפגוש את הדמות הזו באופן קבוע, וזה לא משהו שהם יכולים להתעלם ממנו. הדבר ידוע גם במקרים רבים של גירושין בין בני זוג. אם בעבר הייתה ביניהם אהבה, והיא התחלפה בנתק ופרידה, זה עשוי להביא למערכת יחסים עכורה ביותר. כגודל האהבה והקשר שהיה, כך גודל המרירות והכאב, הכעסים והמשקעים, שעלולים להיווצר. הקושי יהיה פי כמה מאשר שני שותפים רגילים שמחליטים להיפרד. כך גם בין אחים חלילה, שלפעמים כאשר נוצר נתק ומחלוקת, דווקא הקירבה שהייתה גורמת ליחסים עכורים במיוחד. הנתק במצב כזה הוא גדול הרבה יותר מאשר בין שני חברים רגילים שהתרחקו אחד מהשני.

כך גם אצל אומות העולם. הגוים הרגישו התעוררות גדולה בגלל מעמד הר סיני. הם קלטו בנפשם שהתחדשה תכלית לעולם, והתחדשה משמעות לכל המציאות. אבל הם חשו שהם לא מצליחים לממש אותה. כי בבחירתם הרעה הם בחרו שלא להשתייך לתורה, ואפילו לא לקבל את שבע המצוות השייכות אליהם. הם נשארו רק עם ההתעוררות, בלי המימוש שלה. זה השאיר אותם בסתכול גדול מאוד, שהפך לשנאה קשה לעם ישראל.

כגודל האהבה והקשר הבלתי ממומשים לתורה כך גודל השנאה למי שמחובר אליה

דבריהם הקדושים של חז”ל, והמדרשים שהם הותירו לנו, אמורים לשמש אותנו ולהנחות אותנו בכל דור ודור. כך גם כאן לגבי מתן תורה, ובפרט כאשר חז”ל באים לתאר לנו התרחשות חשובה ויסודות כל כך כמו מעמד הר סיני, שמהווה את הרקע להתרחשות המתוארת במזמור. אם כן, צריך להבין כיצד הדברים נוגעים אלינו, שאנו כן חלק מעם ישראל, ונמצאים כבר למעלה משלושת אלפים ושלוש מאות שנה לאחר מתן תורה.

ראשית, אנו יכולים ללמוד על דרך השלילה עד כמה עוצמתית האהבה הנכזבת הזו. היא נותנת פשר לשנאה העזה ששונאים הגוים את ישראל, לאורך כל הדורות ועד ימינו. אם נתייחס לדוגמה מהעת הנוכחית, קשה להבין באופן הגיוני את התמיכה העיוורת של חלקים גדולים מהעולם המערבי הפרוגרסיבי ו’הנאור’ בערביי עזה, לאחר הטבח הנורא בשמחת תורה תשפ”ד. הרי ברור כשמש שהערכים של האיסלאם הקנאי הם ההיפך הגמור מהמתירנות המופקרת של כל אותם ‘יפי נפש’ מערביים. כיצד יתכן שגורמים כל כך הפוכים חוברים זה לזה ומחזקים זה את זה בשנאה איומה לעם ישראל? כיצד יתכן שקורבנות הטבח של אותם מחבלים חסרי צלם אנוש הופכים להיות מואשמים בכל העולם כאילו שהם כביכול מבצעים רצח עם, ואילו המחבלים עצמם הופכים להיות אהודים? לא ניתן להסביר זאת, אלא רק בשנאה האיומה שירדה לאומות העולם, בגלל האהבה הכל כך נכזבת שהם חשים בכל עוצמתה. כל ההסברים האחרים שניסו חוקרים למיניהם לתת לשנאת הגוים ליהודים בכל הדורות אינם מסבירים אפילו מקצת שבמקצת מהשנאה העזה הזו.

שלמה המלך אומר: “שימני כחותם על לבך, כחותם על זרועך, כי עזה כַמָּוֶת אהבה, קשה כִשְׁאוֹל קנאה, רשפיה רשפי אש שלהבתיה” (שיר השירים ח, ו). מהו הצירוף הזה שבפסוק כאן, של “עזה כמות אהבה” עם “קשה כשאול קנאה”, ועם “רשפיה רשפי אש שלהבתיה”? הכוח הבלתי נתפס של האהבה שקיימת בין ישראל לאביהם שבשמים, שבא אל ידי התורה, הוא כל כך עוצמתי – שהוא זה שגם גורם לקנאה קשה כל כך. הרשף של האהבה, והרשף של הקנאה, הם מאותו מקור של אש שלהבתיה. השאלה היא רק להיכן האש הזו מופנית. אם אדם מחליט להתחבר אל ה’ בחיבור הנכון שאמור להיות, כפי שהוא נתן לנו את תורתו – אזי האהבה היא עצומה כל כך, האנרגיה שלה היא כל כך אדירה, שהיא עזה כמוות. כלומר האדם יכול להרגיש שאין לו מציאות של חיים, אלא רק בה’ ובתורתו. זו היא אהבה אדירה כל כך, שעליה נאמר מיד: “מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, ונהרות לא ישטפוה” (שם, ז). אולם אומות העולם החליטו לא להתחבר אל ה’ על ידי תורתו, ולכן הם מלאי קנאה ומשטמה עזה ביותר.

הדתות הגדולות, הנצרות והאסלאם, הן תוצר של קנאה ורצון להתחבר לאלוקי ישראל בדרך מזוייפת שהם בדו מלבם. נהרות הדם שהם ניסו לשטוף בהם את ישראל, נועדו בעומק שלהם למחות את האהבה הזו שקיימת בין ישראל לאביהם שבשמים, ולנכס אותה לעצמם: “כי הנה אויביך יהמיון ומשנאיך נשאו ראש. על עמך יערימו סוד ויתיעצו על צפוניך. אמרו לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד” (תהילים פג, ג-ה). דוד ממשיך ומתאר שם כיצד כל האומות מתחברות יחד, והאמירה שלהם היא: “אשר אמרו נירשה לנו את נאות אלוקים” (שם, יג). הם אינם רוצים סתם להשמיד אותנו חלילה. הם גם לא זקוקים לשטח שלנו. הם רוצים בדווקא לרשת בעצמם את נאות האלוקים – את מקום המקדש, את הקשר לאלוקים, את הנחלה האלוקית. ואנחנו, עַם ה’ אשר נושא את שם ה’, מתפללים: “מלא פניהם קלון ויבקשו שמך ה’. יֵבֹשׁוּ ויבהלו עדי עד ויחפרו ויאבדו. וידעו כי אתה שמך ה’ לבדך עליון על כל הארץ” (שם יז-יט). הם לא יכולים לרשת את הנחלה האלוקית ולהתאים אותה לפי אלוקים שהם בודים כרצונם. ישנו רק אלוקים אחד, והוא ה’ ששמו מתייחד עלינו. אין לו שם נוסף של הנהגה אחרת מקבילה להנהגתו את ישראל. ההנהגה היחידה שלו בעולם היא בשם ה’ המתייחד על עם ישראל. הוא האלוקים העליון לבדו שאת שמו הם צריכים לדעת, והוא המושל הבלעדי על כך הארץ, וגם על ארצם שלהם.

ידוע שעלילות הדם הקשות ביותר היו דווקא בתקופת חג פסח. זה הזמן שבו היהודים ידעו שהם צריכים לפחד במיוחד, כי אז היו מאשימים אותם באשמת שווא שהם אופים את המצות עם דם של גוים. מאיפה מגיעה ההאשמה הזו? הלא אנו יודעים שהדבר מופרך ואין בו שום ממש. אלא שדווקא בתקופה הזו מתעוררת הקנאה הגדולה ביותר של הגוים. בתוך תוכם הם יודעים שבחג הזה בחר בנו ה’ מכל העמים, וזה הדבר שיותר מכל מעלה את חמתם ומעורר את קנאתם.

חז”ל מוסיפים בהקשר זה ואומרים דבר מדהים: “גדולה שנאה ששונאין עמי הארץ לתלמיד חכם יותר משנאה ששונאין אומות העולם את ישראל. ונשותיהן יותר מהן. תנא: שנה ופירש – יותר מכולן” (פסחים מט ע”ב). כיצד יתכן שכאשר עם הארץ שונא תלמיד חכם, זו שנאה גדולה יותר משנאת הגוים לישראל? התשובה היא שדווקא בגלל שבפנימיותו הוא אמור להיות קשור מאוד לתורה. ממילא האכזבה שלו מחוסר הקשר לתורה היא גדולה פי כמה מזו של הגוי, שהחיבור שלו לתורה אמור מלכתחילה להיות קטן יותר. לכן התסכול שלו גדול פי כמה, ולכן הוא גם שונא הרבה יותר[5]. המדרגה הקשה מכולם הוא “שנה ופירש”, מי שלמד תורה ועזב אותה. כי הוא מאוכזב ומתוסכל וכאוב יותר מכל, ולכן שנאתו היא הגדולה ביותר.

בחג השבועות מתבטא החיבור העמוק של התורה אל חיינו

מכל האמור אנו צריכים ללמוד גם על דרך החיוב. התורה מאוד ‘מתאימה’ לנו. ה’ יתברך נותן לנו דרך שמעניקה לנו תכלית ומטרה בחיים. היא נותנת משמעות לכל הכוחות שיש בנו, ומאפשרת לרתום אותם לתפקיד החשוב של המלכת ה’.

לכן הקורבן היחיד מבין קורבנות הציבור שיש בו חמץ הוא קורבן ‘שתי הלחם’ בשבועות. החמץ כידוע מבטא את היצר הרע, ויש כאן ביטוי לכך שאפילו יצר הרע שלנו מתקדש ומתעלה על ידי התורה. כמו כן, הקורבן היחיד מבין קורבנות הציבור שהוא קורבן שלמים ולא עולה או חטאת, הוא שני הכבשים שבאים יחד עם ‘שתי הלחם’. עניינו של קורבן שלמים הוא השותפות שלנו: הוא איננו נשרף כולו לה’ כעולה, והאכילה שבו איננה רק בשביל לכפר כחטאת; אלא יש בו חלק שעולה על המזבח, וחלק שמיועד לאכילת האדם. אכילת השלמים היא חלק מהשמחה המשותפת שלנו עם ה’. כביכול אנו אוכלים יחד מאותה הסעודה.

ייחודיות נוספת בשלמי חג השבועות היא שזהו הקורבן היחיד שמניפים אותו כשהוא בחיים. מלבד ההנפה שלאחר השחיטה, שקיימת גם בקורבנות אחרים, מניפים את הכבשים בחג השבועות גם בעודם בחיים. מה המשמעות של הנפת כבש חי? מהותם של הקורבנות היא כתחליף להקרבת עצמנו לפני ה’. כאשר אנו מניפים את הכבשים חיים, אנו בעצם באים להניף את החיים עצמם לה’. איננו מביאים לפני ה’ רק מסירות נפש ומוכנות להישחט למענו, אלא גם את החיים עצמם אנו מחברים לה’. החיבור לתורה הוא חיבור של חיים, והתורה היא תורת חיים.

לכן דווקא במתן התורה בא לידי ביטוי האמון הגדול שלנו בה’ – “נעשה ונשמע”. אנחנו יודעים שהקב”ה ייתן לנו את התורה הכי ‘מתאימה’ והכי טובה עבורנו. לכן אנו מוכנים לקיים אותה עוד לפני שבכלל שמענו מה כתוב בה.

התורה לא נועדה למחוק אותנו אלא להיפך

כחלק מזה, גם הקב”ה מצידו כל כך שמח בעבודתנו ובתורתנו. מאהבתו אותנו הוא העניק לנו את התורה והמצוות. המשנה אומרת שהוא כל כך שמח, עד כדי כך שיום חתונתו הוא יום מתן תורה: “וביום חתונתו – זה מתן תורה” (תענית כו ע”ב). וכפי שביאר המלאכת שלמה: “שנתחתן הקדוש ברוך הוא עם ישראל ביום שעמד על הר סיני” (מלאכת שלמה תענית ד, ח). המשמעות של חתונה איננה מחיקה שהבעל מוחק את הכלה חלילה. אין כאן בחינה של ‘עבד’, שבמהותו מבטל כמה שיותר את המציאות הנפרדת שלו. ‘יום חתונתו’ משמעותו שיש כאן חתן ויש כאן גם כלה. היא עצמה נאה וחסודה, והיא עצמה רצויה, אהובה ו’קיימת’. זו בדיוק מהותה של התורה – לא למחוק אותנו, אלא דווקא להעצים אותנו, ולטוב לנו ולחיותנו כהיום הזה.

זהו טובה של התורה, עליו כתב ‘אור החיים’ הקדוש את דבריו המפורסמים:

ואין ‘טוב’ אלא תורה, שאם היו בני אדם מרגישין במתיקות ועריבות טוב התורה היו משתגעים ומתלהטים אחריה, ולא יחשב בעיניהם מלוא עולם כסף וזהב למאומה כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם.

(אור החיים דברים כו, יא)

בספרים הקדושים מופיע עוד רבות על המעלות הנפלאות כל כך שיש בלימוד התורה: עד כמה האדם משמח את המקום בלימוד תורתו, ונקרא ריע וידיד לה’ בלימוד התורה שלו, ועוד ועוד.

בשבועות אנו זוכים להארה גדולה מכוח רצוננו ועבודתנו לראות את מלכנו

אנו מוצאים גם שלקראת חג שבועות יש הכנה רבה: ספירת העומר וימי ההגבלה. בשבועות מתעורר אותו כוח מיוחד שהיה בזמן מתן תורה, שהאדם יכול לקבל הארה גדולה בנשמתו. הוא יכול לזכות לבהירות בידיעת הכיוון הנכון שאליו הוא צריך ללכת, ולזה הוא יוכל לחתור בכל מאודו במהלך השנה.

למעשה, מפגש כעין זה אנו יכולים לחוות ‘בקטן’ גם בכל יום. הקב”ה נותן לנו את התורה בכל יום יום: “בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, כאילו בו ביום נצטוית עליהם” (רש”י דברים כו, טז). וכדברי המגיד מקוז’ניץ זיע”א: 

כמו שאנו מברכין בברכת התורה: “המלמד תורה לעמו ישראל”, ובודאי שכן הוא, כי הוא יתברך שמו הוא מלמד לנו בכל עת ושעה תורה ודרכי מוסר היאך לעבוד אותו, כי זולתו אי אפשר שום מחשבה. ובפעם אחד היה זה לעין כל כשנתן לנו את התורה על הר סיני, ועם כל זה משם ואילך אותו הארה יוצאת ללמדנו חוקי תורתו.

(עבודת ישראל ליקוטים לאבות, פרק א ד”ה או יאמר עשה לך רב)

המפגש הזה הוא זה שמחייה אותנו, ומעצים ביותר את קישורנו אל ה’ בעבודתנו. אינו דומה מי שעוסק בתורה ומודע היטב לכך שהוא מתקשר בכל רגע ורגע יותר ויותר לה’ יתברך, למי שעוסק בתורה באופן ‘יבש’. ככל שהאדם מתאמץ להתקרב יותר ‘מלמטה למעלה’, כך הוא זוכה גם להארה גדולה יותר ‘מלמעלה למטה’ שגם מתקבעת בנפשו. זהו היסוד לשמחה הגדולה ביותר שיש לנו בעסק התורה – שאנו נפגשים עם ה’ יתברך יותר ויותר, ופותחים פתחי הארה גדולים יותר להתגלות שלו אלינו.

עוד מבואר בספרים הקדושים שבשבועות נידונים על הקישור שיהיה לאדם לתורה ולקדושה. עד כדי כך שר’ ברוך ממז’יבוז’ אמר “שהוא מתיירא משבועות יותר מראש השנה. כי בראש השנה העיקר  המשפט והדין על הגשמיות, אבל שבועות אמרו רז”ל ‘ועצרת על פירות האילן’, ופירש בזוהר הקדוש – על נשמות ישראל” (דברי שלום (קוידינוב), במדבר)[6]. לפני מתן תורה מוזכר קודם: “ויגד משה את דברי העם אל ה'” (שמות יט, ט), וזאת לאחר שמשה כבר השיב את דברי העם אל ה’. ועל כך עונה ה’ למשה שביום השלישי הוא ירד על ההר לעיני העם. חז”ל דרשו על כך (מכילתא ***): “וכי מה אמר המקום למשה לאמר לישראל, או מה אמרו ישראל למשה לאמר למקום? אמרו: רצוננו לראות את מלכנו, לא דומה שומע לרואה! אמר להם המקום: תן להם מה שבקשו, ‘כי ביום השלישי ירד ה’ לעיני העם על הר סיני’ (שמות יט, יא)”. המבחן עליו האדם נידון בשבועות הוא עד כמה הוא בבחינה של “רצוננו לראות את מלכנו”. ואין להסתפק ברצון בעלמא, אלא צריך להיות מוכנים למסירות נפש של עמל ויגיעת התורה.

ויהי רצון שנזכה להאיר עלינו את אור התורה, ומכוחו נאיר לכל העולם כולו. עד שיגיע העולם להכרה שהיה בה בזמן מתן תורה, ויאמר כל אשר נשמה באפו: ה’ אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה.

[1] לדעת רבי אליעזר צריכים לומר ש”אין מוקדם ומאוחר” בפרשת יתרו, משום שלפי סדר הפרשיות יתרו הגיע לפני מתן תורה. בדרך זו ביאר רש”י (בפירושו לשמות יח, יג). לעומת זאת הרמב”ן (בפירושו לשמות יח, א) סבור שהאירועים התרחשו כפי סדר הופעתם בתורה, ודבריו מתאימים לדעת רבי יהושע, החולק על רבי אליעזר ואומר שיתרו הגיע לפני מתן תורה, בעקבות מלחמת עמלק.

[2] נראה שרש”י בא ליישב מדוע נאמר “ובהיכלו” ולא “ובהיכליהן אמרו כבוד”. והוא מבאר שהכוונה להיכלו של כל מלך ומלך.

[3] כך נראה גם במקבילה של דרשה זו המופיעה במדרש שכל טוב (שמות סי’ כז): “שבשעה שנתן הקדוש ברוך הוא התורה לישראל זעו כל מלכי תבל בהיכליהם, שנאמר: “ובהיכלו כולו אומר כבוד”, ופחדו שמא הקדוש ברוך הוא מאבד עולמו במבול אש. אמר להם בלעם הקוסם: חס ושלום, אינו אלא שהוא נותן תורה לעמו. מיד נתנו שבח להקב”ה, שנאמר: ‘יודוך ה’ כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך'” (תהילים קלח, ד). גם כאן מפורש שהמלכים אומרים כבוד לה’ עוד לפני שהם שומעים מבלעם שה’ נותן תורה לישראל.

[4] אמנם יש דעה שלא היה כאן חטא גמור כי היא הייתה בת של אשת יפת תואר, שאיננה נחשבת ממש כאחותו (סנהדרין כא ע”א). אך האפשרות הזו קשה, וכפי שהעלה האברבנאל (בפירושו לשמואל ב, יג, א). 

[5] כדי להבין מדוע “נשותיהן יותר מהן” יש להקדים שאשה מלכתחילה לא אמורה להיות קשורה לתורה על ידי מצוות תלמוד תורה בקביעות המאפיינת תלמידי חכמים, אלא על ידי הקישור הרוחני שהוא חזק ועוצמתי לא פחות משל גברים. הקישור של האישה הוא בדרך הנשית שלה, כפי שרחל אשת רבי עקיבא היתה קשורה לתורה לא פחות מרבי  עקיבא בעלה, שאמר לתלמידיו: “שלי ושלכם – שלה הוא” (כתובות סג ע”א). אצל עם הארץ שלא למד תורה, יכולת החיבור שלו לתורה בהווה נמוכה כבר מעיקרה. לעומת זאת כאשר מדובר באישה, החיבור הנשי המיוחד שאמור להיות לה לתורה עדיין לא נחלש, למרות שאין תורתה אומנותה. ולכן כאשר בפועל היא מרוחקת מרוחניותה של התורה, השנאה שיש לה היא עזה עוד יותר.

[6] ראה גם נועם מגדים, דרוש לשבועות.