שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 340 | כה אייר תשפ”ה

[קי”ט – אות ל] (פט) לְעוֹלָם ה’ דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם: (צ) לְדֹר וָדֹר אֱמוּנָתֶךָ כּוֹנַנְתָּ אֶרֶץ וַתַּעֲמֹד: (צא) לְמִשְׁפָּטֶיךָ עָמְדוּ הַיּוֹם כִּי הַכֹּל עֲבָדֶיךָ: (צב) לוּלֵי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי אָז אָבַדְתִּי בְעָנְיִי: (צג) לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח פִּקּוּדֶיךָ כִּי בָם חִיִּיתָנִי: (צד) לְךָ אֲנִי הוֹשִׁיעֵנִי כִּי פִקּוּדֶיךָ דָרָשְׁתִּי: (צה) לִי קִוּוּ רְשָׁעִים לְאַבְּדֵנִי עֵדֹתֶיךָ אֶתְבּוֹנָן: (צו) לְכָל תִּכְלָה רָאִיתִי קֵץ רְחָבָה מִצְוָתְךָ מְאֹד: [המשך פסוקי המזמור יובא בחלקים הבאים]

“לְעוֹלָם ה’ דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם” –  חיבור לנצחיות התורה

הפסוקים בחלק זה טעונים ביאור

הפסוק הפותח את חטיבת הפסוקים של האות ל’ במזמור זה, לכאורה אינו מובן כל כך: “לעולם ה’ דברך נִצָּב בשמים” (פס’ פט). מהו דבר ה’ הניצב בשמים? רד”ק מפרש שקיומם של השמים שנבראו בדבר ה’ ממשיך לעולם: “לעולם דברך בשמים, שאמרת להיות השמים והיו, ואותו הדבר והרצון יהיה נצב לעולם, כי השמים וצבאם לא יכלו”. אולם יש בכך לכאורה קושי מסויים, שצריך לומר שהלשון “בַּשָּׁמָיִם” איננה מתייחסת למקום בו ניצב דברו של ה’, כפשט הפסוק, אלא הכוונה לדבר ה’ הוא בנוגע לשמים. גם מצודת דוד מרחיק מעט מפשוטו של מקרא, ומבאר: “לעולם ה’ – אתה ה’ עד עולם נצב דברך בשמים, רוצה לומר אף אם מערכת השמים וכסיליהם יורו להרע או להיטיב, הנה גזרת דברך עומדת בשמים ומבטל הוראתם”. כלומר ‘דברך ניצב’ מתפרש כגזרותיו של הקב”ה שמתקיימות ואינן מתבטלות אל מול מערכות השמים.

פסוק נוסף כאן הטעון ביאור הוא: “למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך” (פס’ צא). לכאורה לא ברור מי הם אלו שעומדים למשפט. “כי הכל עבדיך” זהו כבר נימוק או הסבר, אך לא כתוב בפסוק על מי מדובר בתחילתו. עוד צריך להבין מהו הרעיון המרכזי העומד בבסיס פסוקי חטיבה זו במזמור, ומה קושר ביניהם. כי לכאורה קשה להבין מה מחבר בין הרעיונות השונים המופיעים בפסוקים כאן.

דבר ה’ הוא שמקיים את העולם

על הפסוק הראשון כאן ידועים דברי הבעש”ט זיע”א:

מה שאמר הריב”ש ז”ל בפסוק: “לעולם ה’ דברך נצב בשמים”, כי האותיות שאמר הקדוש ברוך הוא במעשה בראשית ויהי הוא צוה ויעמוד, המה האותיות שֶׁמֵּחַיִּים ומהווים הדבר ההוא לעולם, כמו יהי רקיע, או תדשא הארץ דשא, וכן כולם. וזהו “לעולם ה’ דברך נצב בשמים”.

(בעש”ט עה”ת בראשית מט, בשם עבודת ישראל)

הבעש”ט אומר שעצם הדיבור של ה’ בו הוא ברא את השמים, הוא זה שניצב וממשיך לחיות ולהוות את קיומם. הביאור הזה איננו דרשה בעלמא, אלא נראה שהוא ממש מכוון לפשוטו של מקרא. בדבריו אלו של הבעש”ט הרחיבו ממשיכו דרכו, ובהם בעל התניא (בשער הייחוד והאמונה), ה’באר מים חיים’ (בפרשת בראשית), והאדמו”ר מקראמרנא (בהיכל הברכה). הם מסבירים שבריאת עולם על ידי הקב”ה איננה כמו אומן שיוצר את יצירתו או בנאי שבונה מבנה. במקרים הללו, גם לאחר שבעל המלאכה הולך לדרכו ואפילו נפטר מהעולם – היצירה ממשיכה להתקיים. וזאת משום שהם יוצרים ‘יש’ מ’יש’ – הם לוקחים חומרים קיימים, ורק משנים את הצורה שלהם. לעומת זאת הקב”ה ברא את העולם ‘יש’ מ’אין’. לכן הוא זה שמחייה במאמרו את כל הבריאה בכל רגע ורגע. אם הוא ייטול מהבריאה את מאמרו, היא תחדל מיד מלהתקיים, ותתבטל ביטול גמור. לכן דוד המלך אומר כאן שמאמר ה’ לברוא את השמים ממשיך להיות ניצב וקיים בתוך השמים, כי הוא מחייה בזה את השמים.

אמנם לפי זה יש לשאול מדוע העיקרון הזה הוא רק “ניצב בשמים“. הרי דבר ה’ נמצא ומחייה גם את הארץ וכל אשר עליה. וכפי שאנו אומרים כל יום בפסוקי דזימרא: “אתה הוא ה’ לבדך, אתה עשית את השמים, שמי השמים וכל צבאם, הארץ וכל אשר עליה, הימים וכל אשר בהם, ואתה מחיה את כֻּלָּם וצבא השמים לך משתחוים” (נחמיה ט, ו). התשובה היא שזה אכן מה שדוד ממשיך מיד ואומר בפסוק הבא: “לְדֹר וָדֹר אמונתך, כוננת ארץ וַתַּעֲמֹד” (פס’ צ). כשם שדבר ה’ ניצב בשמים לעולם וממשיך לחיות ולקיים אותם בכל רגע ורגע, כך גם אמונתו של ה’, שאף היא עניין של החיות האלוקית ודבר ה’ ואמיתת צדקו – גם היא ממשיכה לכונן את הארץ. גם הארץ עומדת על מאמר פיו של ה’, וגם היא מתכוננת באמונת ה’. כל חיותה וקיומה היא מאמונתו של ה’ הקיימת בתוכה. אמונת ה’ איננה רק מידות החסד והרחמים והאמת שבהם ה’ מנהיג את עולמו; אלא הם גם מה שממש מעמיד ומכונן את הארץ, ונותן לה את כוח עמידתה.  בזה מוסבר הקשר בין פתיחת הפסוק: “לְדֹר וָדֹר אמונתך” לבין סופו: “כוננת ארץ וַתַּעֲמֹד” – היכולת של הארץ להתכונן ולעמוד היא מכוח זה שאמונת ה’ היא לדור ודור.

לפי זה מובן גם ההמשך: “למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך” (פס’ צא). מי הם אלו שעמדו? השמים והארץ, שהוזכרו בפסוקים הקודמים. הם וכל יושביהם עומדים למשפט ה’. וזאת משום ש”הכל עבדיך” – מעצם זה שה’ מקיים אותם ומחייה אותם ומנהיג אותם, כולם עבדיו.

התורה היא קיום העולם ברוחניות וגשמיות

 אם כן, יש כאן מסר חשוב שקיום מאמר ה’ ממשיך לעולם ולדור ודור, והוא לא היה רק חד פעמי בבריאה. והאופן שבו הקיום הזה מתרחש הוא לא באיזה ‘טכניקה’ כלשהי, או כוח ייחודי חריג שה’ ברא בעולמו; אלא הדבר המקיים את השמים ואת הארץ זה דבר ה’ – זו אמונתו. אמונת ה’ היא המכוננת את הארץ, ודבר ה’ הוא המייצב את השמים.

מה היא אמונתו של ה’? זו התורה. התורה היא דבר ה’. בה הוא ברא את העולם, ובה הוא מקיים את העולם. לכן דברי התורה “הם חיינו ואורך ימינו” (ברכת אהבת עולם), כי הם מאמר ה’ והם אמונתו שמקיימת את המציאות. זהו יסוד מוסד בתנ”ך, בחז”ל ובספרי גדולי ישראל והחסידות לדורותיהם, שהתורה היא הדבר שבו ה’ ברא את העולם בגשמיות וברוחניות. היא החכמה העליונה שבה ה’ ברא את העולם, הן הגשמי והן הרוחני, וכל הקיום של המציאות הוא על ידי התורה בשורשה העליון. לכן החיבור אליה, הלימוד בה והעיסוק בה, אמור לקשר ולחבר את האדם למציאות שמקיימת את העולם; ודאי לקיום הרוחני, אבל גם להתקיימות הפיזית והגשמית.

התורה היא המפתח להצלחה

זהו אחד העקרונות החשובים ביותר שמפורט ומבואר היטב בספר משלי:

ה’ בחכמה יסד ארץ, כונן שמים בתבונה. בדעתו תהומות נבקעו ושחקים יערפו טל. בני אַל יָלֻזוּ מעיניך נְצֹר תֻּשִׁיָּה ומזמה. ויהיו חיים לנפשך וחן לְגַרְגְּרֹתֶיךָ. אז תלך לבטח דרכך ורגלך לא תגוף. אם תשכב לא תפחד, ושכבת וערבה שנתך. אל תירא מפחד פתאם וּמִשֹּׁאַת רשעים כי תבוא. כי ה’ יהיה בכסלך ושמר רגלך מלכד.

(משלי ג, יט-כו)

ה’ ברא את העולם בחכמה, שהיא התורה, והיא זו שנותנת לו את הקיום הממשי שלו. אך מעבר לזה, מתואר כאן שחיבור אל החכמה והבינה והדעת הללו הם גם סוד ההצלחה בכל העניינים שבעולם. כך מופיע בהרחבה בכל תחילת אותו הפרק:

בני תורתי אל תשכח ומצותי יִצֹּר לבך. כי אֹרֶךְ ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך. חסד ואמת אל יַעַזְבֻךָ קָשְׁרֵם על גרגרותיך כתבם על לוח לבך. ומצא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם… רִפְאוּת תהי לְשָׁרֶּךָ וְשִׁקּוּי לעצמותיך.

(שם, א-ח)

התורה נותנת לאדם אורך ימים, שלום, חסד ואמת, הוא מוצא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם וגם זוכה לרפואה. בהמשך מוסיף שלמה עוד:

אשרי אדם מצא חכמה, ואדם יפיק תבונה. כי טוב סחרה מסחר כסף, ומחרוץ תבואתה. יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה. אֹרֶךְ ימים בימינה, בשמאולה עֹשֶׁר וכבוד. דרכיה דרכי נעם וכל נְתִיבֹתֶיהָ שלום. עץ חיים היא למחזיקים בה וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר.

(שם, ט-יח)

כך גם בהמשך הספר, מופיעים פסוקים רבים המתארים את מעלתה הגדולה של חכמת התורה, אשר היא עצמה כביכול מספרת אותם לפני האדם כדי שיבחרו בה:

לי עצה ותושיה אני בינה לי גבורה. בי מלכים ימלכו ורוזנים יְחֹקְקוּ צדק. בי שָׂרִים יָשֹׂרוּ ונדיבים כל שֹׁפְטֵי צדק. אני אֹהֲבַי אֵהָב וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי. עֹשֶׁר וכבוד אִתִּי, הון עתק וצדקה. טוב פריי מחרוץ ומפז, ותבואתי מכסף נבחר. בְּאֹרַח צדקה אהלך בתוך נתיבות משפט. להנחיל אֹהֲבַי יש וְאֹצְרֹתֵיהֶם אמלא.

(שם ח, א-כא)

אמנם כיצד החכמה יכולה לגרום לכך שמי שעוסק בה זוכה לכל הטוב הזה? כיצד זה היא מביאה לאדם את השפע הרוחני והגשמי המתואר, את השלטון והמלכות, העושר והכבוד, וכל שאר הדברים הטובים? התשובה לכך מתפרשת מיד בסמוך:

ה’ קנני ראשית דרכו, קדם מפעליו מאז. מעולם נִסַּכְתִּי מראש מִקַּדְמֵי ארץ. באין תְּהֹמוֹת חוללתי, באין מעינות נכבדי מים. בטרם הרים הטבעו, לפני גבעות חוללתי. עד לא ארץ וחוצות וראש עפרות תבל. בהכינו שמים שם אני, בחוקו חוג על פני תהום. באמצו שחקים ממעל, בעזוז עינות תהום. בשומו לים חֻקּוֹ ומים לא יעברו פיו, בחוקו מוסדי ארץ. והיה אצלו אמון, ואהיה שַׁעֲשֻׁעִים יום יום משחקת לפניו בכל עת. משחקת בתבל ארצו וְשַׁעֲשֻׁעַי את בני אדם.

(שם, כב-לא)

התורה היא קניינו של ה’. היא אמונתו של ה’, ולכן היא המפתח לכל ההצלחה, כמו גם לעצם הקיום של העולם. כפי שעולה מהפסוק: “בהכינו שמים שם אני” (התורה), שהוא ממש כדברי דוד המלך שדבר ה’ ניצב בשמים ומקיים אותו.

התורה מייצרת מפגש של שעשוע והנאה לנו ולקב”ה

אמנם יש להבין עוד מה הכוונה שהתורה היתה שעשועים אצל הקב”ה, כפי שמופיע בפסוקים שהובאו כעת: “ואהיה שעשועים יום יום, משחקת לפניו בכל עת”. וכי בשעה שהקב”ה בורא את עולמו הוא צריך שהתורה תשחק ותשתעשע לפניו כביכול כמו ‘ילדה קטנה’ המשחקת לפני אביה?

האלשיך הקדוש מסביר:

כי גַּלּוֹתוֹ יתברך שפע האור ההוא ממקורה תקרא שמחה, כאדם השמח ובשמחתו מגלה פנימיות לבו כי יצהבו פניו. והנה הִגָּלוֹת והתפשטות השפע יהיה או להוות למעלה דברים רוחניים, כענין אורות עולם הבא להשתעשע בם צדיקים; או להשפיע טובות גשמיות בעולם הזה. והנה שתי אלה לא יעדרו מהתהוות על ידי התורה כנודע, כי גם אורות עולם הבא לצדיקים ממנה יהיו, גם כל שפע טובות העולם הזה.

(אלשיך משלי ח, ל)

התורה לא ‘במקרה’ שיחקה והשתעשעה בעולמות העליונים בשעה שהקב”ה היה עסוק בבריאת העולם. אלא בשעשוע שלה לפני ה’ היא גרמה אצלו לשחוק ושמחה. כאשר הפסוק אומר שהתורה “משחקת לפניו” הכוונה שהיא גורמת לה’ לשחוק. כך גם בפסוקים רבים אחרים: “קראו לשמשון וישחק לנו” (שופטים טז, כה) – הכוונה שהוא יגרום לפלישתים לשחוק. וכן “יקומו נא הנערים וישחקו לפניו” (שמואל ב’ ב, יד), אשר ברור שהשחוק שם היה רק בעיני אבנר ויואב, ולא בעיני הנערים עצמם שנפלו, וכנראה גם נהרגו, באותו ‘משחק’. כיוצא בזה: “ותרא את המלך דוד מרקד ומשחק” (דברי הימים א’ טו, כט), הכוונה שדוד כביכול גרם לשחוק לה’, בהתמסרותו לרקוד לפניו ולכבדו. וכן: “משחקים לפני האלוקים בכל עוז” (שם יג, ח), “משחקים לפני ה’ בכל עצי ברושים” (שמואל ב’ ו, ה).

התורה משעשעת את ה’, וכך הוא בורא את העולם ומשפיע עליו את השפעותיו בשמחה. האמירה “ישמח ה’ במעשיו” (תהילים קד, לא) איננה מסתכמת בכך שה’ שמח ומרוצה בתוצאות מעשיו; אלא הוא שמח גם בעצם העשייה שלו.

מכך שהקב”ה בורא את העולם על ידי שהוא משתעשע ושמח בתורה, מגיעה גם התוצאה (“ועתה”) המופיעה בהמשך הפסוקים במשלי, אותם אומרת חכמת התורה:

ועתה בנים שִׁמְעוּ לי ואשרי דרכי ישמרו. שִׁמְעוּ מוסר וַחֲכָמוּ ולא תִּפְרָעוּ. אשרי אדם שֹׁמֵעַ לי לִשְׁקֹד על דַּלְתֹתַי יום יום לִשְׁמֹר מְזוּזֹת פְּתָחָי. כי מֹצְאִי מצא חיים ויפק רצון מה’. וְחֹטְאִי חֹמֵס נפשו, כל משנאי אהבו מות.

(משלי ח, לב-לו)

התורה היא החיים. מי שנדבק בה מוצא חיים, ושונאיה אהבו ממות. התורה היא בבחינת ‘גן השעשועים’ – היא מקום המפגש שלנו עם ה’ בו הוא משתעשע, וגם אנו משתעשעים בה (כמובא גם להלן בדברי דוד). כעין משחק שחמט בו שני הצדדים נהנים מהמשחק המשותף, כך גם בתורה יש מפגש שעשועים שלנו עם ה’, בו שני הצדדים נהנים מאוד. מתוך השעשוע שבמפגש הזה אנו מקבלים חיים ודבקות וקרבת ה’. החיים שאנו מקבלים מהתורה אינם החייאה מלאכותית ומינימלית שנועדה רק ‘להחזיק’ אותנו שלא נמות; אלא אלו חיים שמחים, טובים, מאירים, משעשעים, מענגים.

זו הסיבה גם שדוד המלך אומר עשרות פעמים בתהילים שהתורה מחייה אותי: “כי אמרתך חִיָּתְנִי” (תהילים קיט, נ). ההתחברות אל התורה היא התחברות אל ה’ שהוא מקור החיים – “ואתם הדבקים בה’ אלוקיכם חיים כֻּלְּכֶם היום” (דברים ד, ד). דוד המלך מלמדנו זאת במזמוריו, ושלמה המלך מדגיש זאת בספר משלי, וכאמור היסוד הזה מופיע גם באינספור מאמרי חז”ל ודברי גדולי ישראל לדורותיהם.

לכל יהודי האפשרות להתחבר אל נצחיות התורה והעונג שבה

זו גם המשמעות של הפסוקים הבאים בהם ממשיך דוד כאן במזמור קיט: “לולי תורתך שַׁעֲשֻׁעָי אז אבדתי בעניי. לעולם לא אשכח פקודיך כי בם חייתני” (פס’ צב-צג). גם דוד משתעשע בתורה ושמח בה, וכך הוא מתחבר אל ה’. הוא לעולם לא ישכח את פיקודי ה’ ולא יפסיק לעסוק בהם, כי משם הוא מקבל את החיות שלו.

דוד משתמש כאן במילה “לעולם” – “לעולם לא אשכח פיקודיך”. במילה הזו הוא גם פתח את הפסוק הראשון בחטיבת הפסוקים הזו: “לעולם ה’ דברך ניצב בשמים”. ביחס לפסוק הראשון, ברור שמדובר ב”לעולם” שהוא נצחי, כמו שהוא ממשיך שם: “לְדֹר וָדֹר”. נראה שכאשר דוד נוקט בלשון הזו גם כלפי עצמו, הוא בא להמחיש את החיבור שלו לנצחיות הזו. המציאות הזו של קיום העולמות על ידי התורה איננה רק דבר שהיה בזמן הבריאה, אלא הוא ממשיך גם בימיו של דוד. לכן הוא גם אומר: “למשפטיך עמדו היום“. אין זה רק דבר שהיה בעבר ונגמר. זו לא הנהגה שהייתה שייכת רק בזמן הארת הפנים של בריאת העולם, אלא היא ממשיכה גם לדורו של דוד ולדורי דורות. דוד מתחבר אל הנצח בזה שהוא מתחבר אל התורה הנצחית. וכך גם כל יהודי בכל דור, יכול להתחבר אל הנצחיות של דבר ה’ בזה שהוא מתחבר אל התורה.

מתוך כך דוד ממשיך ואומר: “לך אני הושיעני כי פקודיך דרשתי. לי קוו רשעים לאבדני עֵדֹתֶיךָ אתבונן” (פס’ צד-צה). לאור זה שדוד מתחבר לתורה שהיא תורת חיים ו”עץ חיים היא למחזיקים בה” (משלי ג, יח), אז הוא מצפה ומאמין שה’ יושיע אותו. מעצם זה שהוא מתחבר לתורה ומתבונן בעדותיה, הוא מאמין שתקוות הרשעים לאבד אותו לא תתקיים. ככל שהוא דבוק וחבוק בתורה, הוא יודע שהוא חוסה בצילו של ה’ והוא יושיע אותו ויגן עליו מפני כל מבקשי רעתו. זה איננו עניין של שכר על צדיקות ומעשים טובים, אלא זו מעלת הביטחון והחיסיון בה’, שמעצם הדבקות של האדם בה’ הוא שמור ומוגן על ידו ויכול לבטוח בישועתו.

דוד מסיים: “לכל תִּכְלָה ראיתי קץ, רחבה מצותך מאד” (פס’ צו). תִּכְלָה היא מלשון תקווה[1]. לכל הרצונות שיש לבני האדם יש קץ. יש גבול לתקווה שלהם. אבל מצוות ה’ היא רחבה מאוד – ” אֲרֻכָּה מארץ מידה ורחבה מִנִּי ים” (איוב יא, ט). היא נצחית ועומדת לעד, ועליה דוד סמוך ובטוח. עלינו ללכת בדרכו של דוד, ולהתחזק באמונת נצחיות התורה, ובזה שהיא חיות כל העולמות והיא הקשר שלנו אל ה’. כך נזכה למפגש של שעשוע ועונג עם ה’ דרך התורה. בזה נתדבק בה’ ונתחבר אליו, ונזכה לכל הברכות ולכל הישועות, לנו ולכל ישראל.

[1] כמו הביטוי “כלתה לתשועתך נפשי” (פס’ פא) שמבטא שאיפה שהאדם שואף עד כלות, וכפי שעולה מביאור הפסוק בחלק הקודם של ביאור המזמור.