שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 339 | יח אייר תשפ”ה

התעלות רוחנית בשבת קודש (המשך)

תמצית החלק הקודם

שבת זה יום שבו אנו בעיקר מחזקים את הדבקות האלוקית שלנו. שבת קודש היא הזמן המסוגל לצלול אל דיבוריהם הקדושים של הצדיקים, בספרי החסידות וספרי הדבקות. אם האדם מתעלה בדבקות בשבת, זה פותח את כל השבוע והופך את כל ששת הימים הבאים להיות מרוממים יותר. אין הכוונה שחייבים ללמוד בשבת רק חסידות, אלא שזהו הזמן המסוגל במיוחד לרומם את האדם. ויש כאן גם רווח כפול: כי מלבד מה שהדבר מרומם את כל השבוע, גם השבת עצמה נעשית מרוממת יותר. השבת היא תחנת הכוח של הדבקות בה’. שם אדם חווה את הקשר אל ה’ ואת התשובה אליו. במשך השבוע אנו מושכים כבלים מתחנת הכוח אל המציאות שנמצאים בה במשך השבוע. כשאדם חווה שבת של דבקות ושמחה, אחר כך הוא למשל ילמד גמרא ביום שלישי בצהרים ויוכל להזכיר לעצמו את הדבקות הזו שהוא היה בה בשבת, ולהמשיך אותה אל הלימוד שלו עכשיו.

בשבת אנו בבחינה אמיתית של השקטה. אנו לא רצים ולא ממהרים. חופש אמיתי הוא דווקא הבחינה של מנוחת שלום ושלוה. לכן גם במה שלומדים בשבת, צריך להיות בבחינה כזו שלא ממהרים לשום מקום, ולא להספיק הספק כזה או אחר. חלק מהעניין הוא ‘לשחרר’. לכל אחד צריך להיות את הספרים המסויימים שהוא מרגיש שהם מרוממים אותו, מחזקים אותו, מדברים אל ליבו ומרווים את נשמתו. ואז הוא יכול לקחת דיבור אחד מהספרים הקדושים, ולהמשיך לחשוב עליו ולהפנים אותו.

חלק משמעותי מעבודת הדבקות זו השירה בשבת. ההשתהות בזה שאנו שרים לה’, רוקדים לפניו ושמחים בקבלת שבת ובשבת עצמה – היא ממש לא ביטול תורה. עניינה של השבת הוא לשהות באהבת ה’ ולהיות בדבקות. ואין לך דבקות גדולה יותר מלשיר ולרקוד לה’. המציאות הזו גם מרוממת את כל לימוד התורה במשך השבוע. ככל שיש לאדם יותר דבקות בלימוד התורה, כך גם חידושי התורה שלו הם גדולים יותר,  כמובא בספרים הקדושים. ככל שאדם דבוק בה’, מבועי החכמה של התורה הקדושה נפתחים לו יותר, והוא זוכה שמתחדשים לו דברים בתורה. הוא גם זוכר יותר את התורה. ככל שהוא יותר זוכר את ה’ ודבוק בו, הוא גם יזכור יותר את התורה. כאשר דבוקים במקור התורה, פחות שוכחים אותה.

אם השבת לא התחילה בהתעלות צריך לתפוס את מה שנשאר

לפעמים אדם מגלה במהלך השבת שממש ‘לא הולך’ לו. במקום שבת של דבקות והתעלות, הוא מרגיש ‘מדוכדך’ לגמרי. זה יכול להיות בחור ישיבה שחזר בשבת לבית הוריו, והאווירה שם ממש הנמיכה אותו. שבתות כאלו יכולות לקרות לו גם בישיבה, מכל מיני סיבות שונות. כמובן גם אדם נשוי, בין אם הוא בשבת בביתו ובין אם הוא מתארח, יכול להגיע למצב שהוא מרגיש שהשבת עוברת עליו בצמצום הדעת ובלבול, בלי שום דבקות ובלי שום התעלות. דבר כזה יכול להעציב את האדם מאוד. בפרט לאור האמור שהדבקות בשבת משפיעה אחר כך לכל השבוע – ויוצא לכאורה שגם השבוע שיבוא עליו יהיה חשוך ונמוך.

ראשית, חשוב לזכור תמיד שאסור להתייאש. גם אם חלק מן השבת כבר הלך לאיבוד, יש עדיין עניין גדול לנסות להציל אפילו קצת. טעות היא לחשוב שאם השבת התחילה באופן לא אידאלי, אז הכל כבר הלך לאיבוד. צריך לנסות לתפוס ולהציל מה שאפשר. ניתן ללכת למשל לבית הכנסת ולהתנתק לזמן מה מהסביבה, ולנסות בכל זאת להתרומם. כשם שמותר בשבת להציל כל מיני דברים מפני הדליקה (שבת קטו ע”א), כך צריך לנסות להציל גם את השבת עצמה, ולפחות את מה שנשאר ממנה.

לחפץ חיים יש בהקשר הזה משל נפלא לגבי התפילה, שמלמד יסוד גדול:

תינוקת עמדה בשוק ומכרה ירקות ליד דוכנה של אמה. בא גוי שיכור והתחיל חוטף את הירקות מן הדוכן. עמדה התינוקת נבוכה ומררה בבכי, ולא ידעה מה תעשה. עבר שם פיקח ואמר לה: אי לך שטיה קטנה! מדוע את בוכה? הרי נשארו לך עוד קצת ירקות – מהרי קחי אותם וברחי, שאם לא כך תעשי אף אלה לא יישארו לך!

(משלי החפץ חיים, משל מב)

הנמשל של החפץ חיים הוא אדם השוקע בעצבות וייאוש תוך כדי תפילתו, מכך שאיננו מצליח לכוון בה. על כך הוא מסיים: “אפילו לא יצליח יהודי זה אלא להתפלל חלק קטן מתפילתו בכוונת הלב – חייב הוא למהר ו’לחטוף’; שאם לא כן יעשה אף מעט זה לא יישאר בידיו” (שם).

כך גם לגבי השבת. אפילו אם חלק גדול מהשבת כבר ‘התבזבז’, צריך להתעשת ולנסות לחטוף מה שאפשר. יש ערך לכל שעה ורגע, ואין לוותר עליו רק בגלל ששעות אחרות כבר אבדו.

אם אדם מתחזק במצב של נמיכות הוא זוכה להתעלות גדולה יותר

אמנם לא מדובר כאן רק על ‘לחטוף’ ו’להציל’ בלבד. יש כאן עוד יסוד חשוב מאוד, שהוא גם מעצים ומשמח. הראב”ד כותב על המעלה הגדולה של מי שממעט בהנאתו ועוצר עצמו בעת אכילתו (בעלי הנפש, שער הקדושה). מדבריו עולה אף שזו מדרגה גבוהה יותר מאשר לשבת בתענית יום שלם, וכן הבינו בדבריו כמה ראשונים ואחרונים[1]. במובן מסויים קל יותר להיות בתענית, כי ברור לאדם שעכשיו אסור לו לאכול; לעומת זאת אם אדם כן התחיל לאכול, והוא מפסיק באמצע – זו כבר עבודה קשה והתגברות חזקה, ומכאן מעלתה הגדולה. החוזה הקדוש מלובלין זיע”א (זכרון זאת משלי ד”ה שמים לרום) מרחיב את העיקרון הזה גם לעבודת המידות. אם אדם למשל הגיב בכעס במצב כלשהו, ובמקום להישאב עוד ועוד לתוך הכעס הוא מצליח לעצור ולבלום את פיו בשעת המריבה – הוא מתעלה למקום הרבה יותר גבוה וגורם יותר נחת רוח לקב”ה. כי טבעו של אדם שכאשר הוא רואה שהכעס כבר השתחרר לו, והוא לא שלט בעצמו, אז הוא כבר לא מנסה עוד להחזיק את עצמו, ונותן לעצמו דרור להתפרץ. כשהאדם מזהה שכבר איבד את ההזדמנות להתעלות מעל הכעס ולהתנהג באצילות, הוא כבר מרשה לעצמו להתרסק לגמרי. אך האמת היא בדיוק להיפך! אם כעת האדם יעצור את הכעס ויתאמץ להגיב בעדינות ואורך רוח, הוא יהיה במעלה הרבה יותר גדולה מאשר אם מלכתחילה הוא היה מגיב בעדינות. אם נשתמש במשלו של החפץ חיים שהובא קודם, אז על הירקות המעטים שהילדה מצליחה לחטוף – היא תקבל תשלום גבוה הרבה יותר. אם אדם מתחזק באמצע תפילה שלא צלחה, ובמקום להתייאש הוא מנסה בכל זאת לכוון במה שנשאר, זה ירומם אותו גבוה יותר מאשר מה שהוא היה מתרומם אם היה מכוון מההתחלה.

כך גם לגבי שבת. אם השבת התחילה באופן לא רצוי, והאדם לא מתייאש ממנה אלא מתחזק לתפוס את מה שנשאר ולרומם אותה – הוא יכול להגיע מכך לדבקות גבוהה עוד יותר מאשר הדביקות הרגילה כשהכל מתנהל כשורה.

אפילו אם השבת חלפה לגמרי בחוסר דביקות ניתן להתרומם מכך לדבקות

אולם הדברים נוקבים עוד יותר. לפעמים יש מציאות מאכזבת בה האדם לכאורה באמת כבר הפסיד הכל. הוא לא הצליח להתרומם בשבת, והנה חלפה כבר סעודה שלישית, וצאת השבת הגיעה. גם במצב כזה אין לאבד את התקווה. יש לאדם יכולת להגיע לדבקות גבוהה גם במציאות כזו שהוא לא הצליח להגיע לדבקות. גם את זה מלמד אותנו החוזה הקדוש מלובלין. לחוזה היה תלמיד, שהיה בעצמו צדיק וגדול בתורה, בשם ר’ שמואל מקראיב. ר’ שמואל היה עני מרוד, ופעם אחת הוא הגיע אל ליל הסדר כשאין בביתו צרכי חג בסיסיים, לאחר שקיבל על עצמו שלא לבקש דבר מאיש אם אין בזה פיקוח נפש. החוזה הקדוש ראה זאת ברוח קודשו, ושעות ספורות לפני החג הוא שלח אליו גביר מתלמידיו, עם עגלה מלאה כל טוב. ר’ שמואל התרגש מאוד מהנס:

וישב על הסדר בשמחה ובהרחבת הדעת מאוד. עד שהיה שוכח ממש שישנו בעולם הזה. וכל דבר ודבר שעשה היה נדמה לו שפורח בשמים מחמת המדרגות קדושות שהשיג אז מהשמחה עצומה שהיה לו שהשם יתברך עזר לו בכל טוב ולא הוצרך לדבר לשום אדם. והיה נדמה לו שמעולם לא עשה סדר כזה במדרגות גדולות כל כך כמו היום.

(התגלות הצדיקים, עמ’ 66)

בחוץ לארץ חוגגים גם יום טוב שני של גלויות, כך שלמחרת עורכים סדר נוסף. בלילה השני התרחשו הדברים בדרך אחרת לגמרי:

בלילה השנית השכיב עצמו על מטתו לנוח קצת קודם הסדר, ונרדם וישן, עד שהקיץ וראה שעוד מעט יגיע חצות הלילה. והרב הקדוש הזה היה מאוד נזהר לאכול האפיקומן קודם חצות לילה. והיה לו מזה צער ועגמת נפש הרבה. עד שחטף כל הסדר והד׳ כוסות הכל בשעה קטנה מאוד כדי שיגיע לאכילת האפיקומן עוד קודם חצות. והיה נדמה בדעתו שמעולם לא עשה סדר כזה בשיפלות הדעת מאוד. עד שאינו בנמצא איש כזה בכל העולם שיערוך סדר כזה. והיה לו מזה צער הרבה.

(שם)

לאחר החג הגיע ר’ שמואל אל החוזה מלובלין, ושם הופתע לשמוע ממנו את ההיפך ממה שציפה:

וכאשר בא אל הקודש נתן לו הרבי שלום, ואמר תיכף: ניתי ונחזה הסדרים של פסח שערך ר’ שמואל. הלילה ראשונה היה מאוד בשיפלות הערך כי נדמה לו שפרח בשמים. ומה זה פריחה בשמים. הלילה השניה – יפה ויפה מאוד, עד שאין בנמצא מי שיערוך סדר קדוש ונעלה מאוד כמו שערך ר׳ שמואל בלילה השניה.

(שם)

המסר החשוב מהסיפור הזה הוא שלפעמים דווקא כשאדם לא מרגיש את ה’אורות’, אלא דווקא את הכישלון – שם הוא מתרומם באמת. התפקיד שלו במצב הזה הוא רק לא להישבר ברוחו, לקבל את המציאות הזאת בענווה, ולהתחזק באמונה שהכל היה לטובה מאת ה’. בכך הוא מושך אורות ודבקות הרבה יותר גדולים מאשר בזמן שההצלחה מאירה לו פנים.

כך גם למשל ביום הכיפורים, שאדם יכול לסיים את תפילת נעילה בלב שבור לרסיסים מכך שלא זכה להרגיש שום התעלות ביום הכיפורים; ודווקא הלב השבור הזה הוא מה שמזכה אותו למדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר, ולפעול סליחה וכפרה ולהשפיע שפע רוחני וגשמי. זו הייתה גישתם של צדיקים רבים, וכפי שמסופר למשל על ה’מאור עינים’ זיע”א:

סח הצדיק רבי משה דוד מצ’ורטקוב: כשהיה זקני הקדוש רבי שלום מפרובישט אצל חותנו רבי נחום מצ’רנובל, ארע פעם בעת תפילת מנחה של ערב ראש השנה, שרבי נחום התפלל כדרכו מנחה האחרונה של השנה בהתלהבות קודש לפני העמוד. וזקני רבי שלום הרגיש שפתאום נפל מהמוחין שלו, ואינו יכול להתפלל כלל. חלשה דעתו מאוד – היתכן שבעת כזאת שהכל מתפללין בכוונה יתירה ירד הוא ממדרגותיו ולא יוכל להתפלל? התאמץ בכל כוחו להתפלל, וללא הועיל. לבסוף עלה בידו בקושי גדול ומאמצים עצומים להתפלל על כל פנים בפרוש המילות כאיש פשוט. כשסיים תפילתו, ניגש אליו רבי נחום ואמר: בני! מה זה עשית היום רעש גדול למעלה בתפילת המנחה שלך, שכמה אלפי נשמות נידחות היו להן עליה בתפילתך.

(סיפורי חסידים, מועדים עמ’ 21)

לכן גם אם האדם נאלץ להתחיל את השבוע ללא שעברה עליו שבת ‘מוארת’, מזה עצמו הוא יכול למשוך על עצמו אורות גדולים עוד יותר. הוא יכול לומר לעצמו: שבת קודש היא נועם הנשמות, וגם אם אני עצמי לא הרגשתי את קדושת השבת, ונדמה לי שבכלל לא קלטתי שום קדושה בשבת הזו, נאמן עלי אבי שבשמים שהוא הרעיף עלי הרבה אור. ועצם האמונה שאני מאמין בקב”ה שהוא הרעיף אלי את קדושת השבת, זה עצמו נותן לי הרבה אור וקדושה.

מבחינה מסוימת, זה בדיוק עניינה של השבת. כפי שהובא לעיל (בחלק הקודם), בשבת הקב”ה הוא זה שפועל ולא האדם. האדם צריך לראות את כל מלאכתו כאילו היא עשויה, כולל מלאכתו הרוחנית. לכן האדם צריך להאמין שהקב”ה מרעיף עליו את השפע בלי קשר לשאלה מה הוא עושה. עליו להתחזק בזה שגם אם הוא לא הרגיש – הנשמה שלו ודאי הרגישה שהקב”ה השפיע עליה הרבה שפע. בזה האדם נוגע בנקודה האמיתית של השבת, ובזה עצמו הוא נעשה כלי לקבל את השפע הזה.

צריך לשלב באופן נכון בין חתירה מאומצת בעבודת ה’ לבין התקדמות בעזרת רוח ממרום

ישנו עניין נוסף הנוגע לעבודת ההתעלות בשבת קודש, ובאופן כללי יותר גם לכל עבודת הדבקות בה’. בעבודת הדבקות ישנם שני מימדים: הראשון הוא הרצון לדבקות והכנת הלב אליה. והשני הוא התעוררות של רוח דבקות, כיסופים ותבערה לה’, שהם תחושת האהבה והקשר עם ה’. אנחנו צריכים לעבוד על המימד הראשון, וה’ יתברך נותן לנו את המימד השני. כעין זה, בבניית המשכן והמקדש, עם ישראל הביא את הזהב והכסף, התכלת והארגמן וכו’, והכין מהם את כל הנדרש. על גבי העשייה הזו הייתה השראת שכינה מאת ה’. השראת השכינה הזו פועלת ומשפיעה לאין ערוך מכל השפעת העשייה שלנו מצד עצמה. היא בלי שיעור ומידה ביחס לרמת ההשפעה של הבאת הזהב והכסף והעבודה בו.

את היחס בין שני החלקים הללו אפשר לדמות לשייט בסירה בעזרת משוטים שמצריך פעולה מאומצת על כל התקדמות קטנה לעומת שימוש בְּמִפְרָשִׂים. לא ניתן לצלוח את האוקיינוס רק על ידי שימוש במשוטים. זו עבודה קשה מדי. מוכרחים להיעזר במפרשים שמנצלים את הרוח, ומקדמים את הסירה בקלות ובמהירות. אך מצד שני, על מנת להגיע אל זרמי הרוח, מוכרחים קודם לכן לעבוד עם המשוטים ולכוון נכון את הסירה.

כך גם בעבודת הדבקות, האדם צריך להכין את לבו לדבקות בה’. זה דורש ממנו גם הכנה רגשית, וגם הכנה מעשית הכוללת את כל עבודת ה’ ותיקון המידות. זו ‘עבודת המשוטים’. על גבי ההכנה הזו מגיעה הרוח מאת ה’ ומרימה את האדם לדבקות. נשיבת הרוח אהבה והכיסופים היא לא משהו שאנחנו ‘עושים’ ו’יוצרים’. היא מתנת שמים. העבודה שלנו היא רק לכוון את עצמינו בעבודת משוטים כדי לקבל את הרוח הזאת. פתיחת הלב וההיזכרות בזה שאנו רוצים להתקרב לה’, להודות לו ולהתחבר אליו – היא עדיין עבודת ‘הכסף והזהב’ שבמשכן. כאשר אנו עושים זאת ה’ משיב בתוכנו את רוח ההשתוקקות ואת הכיסופים, וזו כבר השראת השכינה שהוא משרה בתוכנו.

ניתן לדמות זאת גם לנדידת הציפורים. ישנן ציפורים שנודדות מרחק עצום של 16,000 ק”מ. אם הן היו משתמשות רק בכוח הכנפיים שלהן, לא היה להן סיכוי לעשות זאת. הן משתמשות בכנפיים הקטנות שלהן רק בשביל להגיע אל זרמי הרוח ולדאות איתה, והיא זו שמעיפה אותן את מרבית הדרך העצומה הזו. העבודה שלהן היא מדי פעם להתמקם נכון ולעבור מזרם אחד לזרם אחר, או מדי פעם לנחות כדי לנוח, ואחר כך לשוב ולהתרומם אל הרוח.

ניתן להדגים זאת בעבודת התפילה. אם האדם מנסה לכוון בכל התפילה באופן של ‘עבודת משוטים’ בלבד, זו תהיה משימה כבדה וקשה מאוד. הוא למשל ניגש להתפלל תפילת מנחה, ופותח ב”אשרי יושבי ביתך”, יכול לקחת לו 20 דקות לכוון רק את מילות המזמור הזה. יש במזמור כל כך הרבה פעלים שונים, ומעבר מלשון רבים ללשון יחיד וחוזר חלילה, ועוד ועוד. האדם נדרש להתאמץ לכוון במילה אחר מילה, ומי שמתפלל כך עשוי להגיע אל תפילה העמידה כשהוא מותש. לכן עיקר ‘עבודת המשוטים’ צריכה להיות לכוון את הלב לתפוס את ‘הרוח’. הוא יזכיר לעצמו לפני התפילה כמה הוא אוהב את ה’ ורוצה להתקרב אליו, ושעכשיו הוא בא לשבח ולפאר ורומם את ה’, וכך להתחבר אליו יותר ויותר. כאשר האדם מצליח לדאות על גבי רוח הדבקות הנשלחת אליו ממרום, והוא ניגש לתפילה בלב מלא תשוקה אל ה’, הכוונה בתפילה זורמת במהירות. מילות התפילה מתפרצות מתוך ליבו, והכוונה בהן נעשית טבעית.

שבת הוא הזמן בו נותנים לרוח הדבקות לרומם אותנו

כך גם בהסתכלות שבועית כוללת. בכל ששת ימי השבוע העבודה היא בעיקר ‘עבודת משוטים’ – לעמול כדי להכין את עצמנו ולכוון את עצמנו נכון. אבל שבת היא הזמן של המפרשים. בשבת פורשים את המפרשים ונותנים לרוח הדבקות מאת ה’ לרומם אותנו[2].

אי אפשר לדלג על העבודה של משך השבוע. האדם צריך להתבונן באופן מעשי בדרכיו, לתקן את תפיסותיו ואת התנהגותו, ולזכך את עצמו כדי שיהיה ראוי שתשרה עליו הרוח. אך לא זו עיקר ההתקדמות בעבודת ה’. זו רק ההכנה, וההתמקמות הנכונה. את ה’מוחין דגדלות’ של העבודה מקבלים בשבת. הארת השבת מפיחה את הרוח בעבודה המעשית, והיא זו שנושאת את האדם מעלה לגבהים עצומים הרבה יותר ממה שהיה יכול להגיע בחתירה העצמית שלו.

בכך מובנת בדרך נוספת ההשפעה המיוחדת של השבת על משך השבוע. וככל שנייחד את השבת להתעלות שהיא מסוגלת לה, כך יוארו באורה כל ימות השבוע – באור של דבקות וקרבת אלוקים.

[1] ראה רבנו יונה, יסוד התשובה; אלף המגן תקפא, ג; ועוד.

[2] אמנם גם במשך השבוע יש מפגש עם בחינת השבת, בעבודת התפילה. וכפי שהובא בדוגמה לעיל.