שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 338 | יא אייר תשפ”ה

התעלות רוחנית בשבת קודש

שבת היא הזמן המסוגל לעבודת הדבקות

שבת זה יום שבו אנו בעיקר מחזקים את הדבקות האלוקית שלנו. שבת קודש היא הזמן המסוגל לצלול אל דיבוריהם הקדושים של הצדיקים, בספרי החסידות וספרי הדבקות. אפילו בחור ישיבה ואברך, שבכל השבוע עמלים בלימוד התורה בעיון ובבקיאות, צריכים לשנות מלימודם בשבת. רבים מספרי הקודש שעוסקים בעבודת ה’ ובדבקות נכתבו גם סביב פרשיות השבוע שאנו קוראים בשבת. ישנם כאלו שעוסקים באופן הדוק יותר בפרשה, כמו אור החיים הקדוש, וישנם צדיקים שאצלם הקשר לפשט הפרשה הוא לפעמים פחות חזק, כמו אצל המאור עיניים, הנועם אלימלך, ועוד. אך אצל אלו ואלו ניתן למצוא שפע של הנחיות והדרכות קדושות, דרכם מתעלה הנשמה ומתדבקת בה’ יתברך.

שבת קודש היא הזמן להרגיש את קרבת אלוקים: “שבת קודש נפשי חולת אהבתך… השבת נועם הנשמות והשביעי עונג הרוחות ועדן הנפשות” (פיוט יה אכסוף). זהו הזמן העיקרי המסוגל לרומם אותנו “לבלתי תהיה סגור מהם ששה ימים” (שם). אם האדם מתעלה בדבקות בשבת, זה פותח את כל השבוע והופך את כל ששת הימים הבאים להיות מרוממים יותר. הם מוקרנים מהשבת שלפניהם, ומההתעלות שהייתה בה. כל התורה של ששת ימי המעשה, וכל העשייה שבהם, מתרוממת משבת קודש. בחצרות הצדיקים בימי קדם הייתה מציאות רווחת של תלמידים שהיו עוסקים בתורה במשך כל השבוע, אך מרגע שהיו טובלים במקווה בערב שבת – היו בעיקר מסתופפים סביב הצדיקים הקדושים. כל הדיבורים שם בשבת היו רק כיצד לעלות מעלה מעלה בענייני הדביקות האלוקית ואהבת ה’. מתוך כך היה מתרומם אצלם גם השבוע כולו.

צריך לייחד את שבת קודש לדבקות. כמובן ‘דף יומי’ ממשיך גם בשבת. אין הכוונה שחייבים ללמוד רק חסידות, אלא שזהו הזמן המסוגל במיוחד לרומם את האדם. ויש כאן גם רווח כפול: כי מלבד מה שהדבר מרומם את כל השבוע, גם השבת עצמה נעשית מרוממת יותר. כבר כאשר מתכוננים לשבת: “מה נעמה לי עת בין השמשות, לראות פני שבת פנים חדשות. בואו בתפוחים הרבו אשישות, זה יום מנוחי זה דודי ורעי” (פיוט “על אהבתך” לר’ יהודה הלוי). ההתרגשות מתחילה כבר מרגע שאנו מכינים עצמנו לקבל את פני השבת.

אמנם ישאל השואל: “לשמחה מה זֹּה עֹשָׂה” (קהלת ב, ב)? מה פשר כל ההתרגשות והשמחה? למה לרקוד ולשמוח כל כך בקבלת השבת ובשבת עצמה? התשובה היא שאנו כמו בני המלך, אשר כל אחד נשלח לחזית אחרת להילחם נגד אויבי המלך. אחד נלחם בגיזרת הצפון, השני בדרום, השלישי במזרח, וכן הלאה. ובשבת כולם חוזרים חזרה אל המלך, מסתופפים בצילו ונצמדים אליו באהבה גדולה והתקשרות גדולה. המפגש הזה הוא זמן מאוד מרומם ומשמח עבורם, והם מתחזקים בקירבתם אליו, וככה הם גם מקבלים את הכוחות ומסוגלים להמשיך הלאה את העשייה של השבוע הבא.

שבת מושכת דבקות לכל עבודת השבוע

הקדשת השבת להתעלות בדביקות בה’, זו אחת העצות החשובות ביותר בנוגע להבנת תפקידה של השבת והיחס אליה. אכן, כשם שבשבת אפשר ללמוד גם ‘נגלה’, כך אפשר גם במשך השבוע ללמוד חסידות. אבל הצלילה העמוקה פנימה היא בשבת.

ההעמקה הזו כוללת גם את ההתבוננות הפנימית וחשבון הנפש שמתלווים לעבודת הדבקות.  בחסידות מופיע ששבת היא אותיות של תשובה (צוואת הריב”ש (מהד’ קה”ת) אות יח; מאור עינים כי תבוא ד”ה את; והרחיב בזה סידורו של שבת, חלק א’ שורש הראשון). עניינה של השבת הוא לשוב אל ה’. היא מאפשרת זמן שבו האדם מסתכל על השבוע שחלף ושב בתשובה על משוגותיו. בפן המעשי, צדיקים רבים הדריכו לערוך את התשובה כבר ביום שישי, לפני ההליכה למקווה (סידורו של שבת, שורש א’ ענף ג, ו). גם המקווה עניינו הוא תשובה והתקדשות, ולכן יחד עם המקווה יש לערוך חשבון נפש והכנת הלב לקבל את הנשמה היתרה.

יש תיאורים רבים על עבודת הדבקות שהייתה לצדיקים בשבת קודש, שהייתה מקרינה לכל השבוע. על ר’ מנחם מנדל מרימינוב זיע”א העיד תלמידו שהוא הרבה בשבח לימוד העיון, ואמר “שכל הצדיקים שבדורנו לא הגיעו למעלה עליונה הזאת רק על ידי לימוד העיון” (מראה יחזקאל סימן קד). בלימוד ההתורה בעיון ובבקיאות הם היו עוסקים כל השבוע במאמץ גדול. ואז בשבת הם היו מתייחדים בעבודת הדבקות, שהייתה מרוממת את השבוע כולו.

אפשר לדמות את השבת לתחנת כוח שמספקת חשמל. כל בית פרטי שמואר באור החשמל מחובר ברשת של כבלי חשמל אל תחנת הכוח. השבת היא תחנת הכוח של הדבקות בה’. שם אדם חווה את הקשר אל ה’ ואת התשובה אליו. במשך השבוע אנו מושכים כבלים מתחנת הכוח אל המציאות שנמצאים בה במשך השבוע. כשאדם חווה שבת של דבקות ושמחה, והוא מרגיש שהוא חוזר אל אביו המלך, הוא מושך את הכבל הזה אל השבוע. אחר כך הוא למשל ילמד גמרא ביום שלישי בצהרים, שהוא הזמן הרחוק ביותר משבת. איך הוא ימצא בשעה הזאת תחושה של דבקות בה’? – על ידי שהוא ימשיך כבל מהשבת. הוא יזכיר לעצמו את הדבקות הזו שהוא היה בה בשבת, והוא ימשיך אותה אל הלימוד שלו עכשיו. הוא לא צריך לייצר אותה עכשיו מחדש, אלא רק להיזכר בה. כמו אדם שנמצא כרגע רחוק מחבר שלו או מאשתו, אבל נזכר בשעשועי אהבתם כשהיו יחד, ומזה הוא מקבל חיות. כך השבת היא המרכז של הדביקות, ולכל השבוע אנו מושכים קו מהשבת ומתחברים אליה.

הלימוד בשבת צריך להיות בבחינה של התענגות ולא בהספקים

בלימוד החסידות בשבת, חשוב שלא יהיו ‘הספקים’. הלימוד צריך להיות בבחינה של “נפשי חולת אהבתך” (פיוט יה אכסוף). אנו שוגים באהבת השי”ת ומתענגים עליו. כשאדם שוהה בדבקות עם האלוקות, חלק מזה הוא לא למהר לשום מקום. כפי שהבעש”ט אומר שהייחוד עצמו הוא בלי תנועה (בעש”ט עה”ת נח ממ”ח סה, בשם צוואת הריב”ש). כוונתו היא שאדם שוהה בדביקות של המציאות האלוקית בלי שהוא ממהר לשום מקום. הוא נמצא עם ה’ ומתענג על ה’. זהו התדר הנכון להיות בו בשבת. בתפילת מנחה של שבת אנו אומרים: “מנוחת אהבה ונדבה, מנוחת אמת ואמונה, מנוחת שלום ושלוה והשקט ובטח”. מעבר לאהבה ולאמונה, אנו גם בשלום ושלווה. אנו לא ממהרים לשום מקום. יש כאלו שכאשר הם רוצים מנוחה הם משחקים טניס, בייסבול, נוסעים בג’יפים וכדומה. אחר כך הם צריכים לנוח מהחופשה הזו… בשבת אנו בבחינה אמיתית של השקטה. אנו לא רצים ולא ממהרים. חופש אמיתי הוא דווקא הבחינה של מנוחת שלום ושלוה. לכן גם במה שלומדים בשבת, צריך להיות בבחינה כזו שלא ממהרים לשום מקום, ולא להספיק הספק כזה או אחר. חלק מהעניין הוא ‘לשחרר’. לכל אחד צריך להיות את הספרים המסויימים שהוא מרגיש שהם מרוממים אותו, מחזקים אותו, מדברים אל ליבו ומרווים את נשמתו. ואז הוא יכול לקחת דיבור אחד מהספרים הקדושים, ולהמשיך לחשוב עליו ולהפנים אותו.

בשבת אנו לא עובדים. אנו צריכים לחוש בשבת “כאילו כל מלאכתך עשויה” (מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דבחדש, יתרו פרשה ז). היסוד הזה נכון גם לגבי עבודה רוחנית. ה’מאור עינים’ כותב שגם לגבי עבודה רוחנית אנו צריכים לראות בשבת כאילו כל מלאכתנו עשויה (מאור עינים כי תשא ד”ה אך את). יש כאן עומק גדול מאוד. בשבת אנו לא מייצרים כלום, אנו רק נמצאים בדבקות. בשבת אנו לא ‘פועלים’ על כל השבוע ומעלים אותו, אלא אנו נחים. אנו במציאות של נועם הנשמות ועדן הנפשות. אפילו את העבודה הזו אנו לא ‘עובדים’. אנו רק מתענגים על ה’. זו הבחינה ששבת היא מעין עולם הבא. אנו לא מתאמצים, אלא רק מנסים להיות בדביקות עם ה’. זה מעצים את השמחה בשבת: אשרינו מה טוב חלקנו שאנו יכולים להיות דבוקים בה’ בלי לעבוד. משתקף כאן הקשר החזק והיציב שלנו עם ה’. היכולת להיות דבוק בה’ מבלי לעבוד על כך, מראה עד כמה אנו באמת מחוברים וקשורים בה’.

זהו חידוש גדול, שזכינו שהרחיב בו המאור עינים. כי בדרך כלל מבינים ש”כאילו כל מלאכתך עשויה” הכוונה לעסקים ולפרנסה. מהם צריך להתנתק בשבת, ולא רק שלא להתעסק בהם, אלא גם למעט במחשבה עליהם ולא להיות מוטרדים מהם – כאילו הכל כבר עשוי. אבל המאור עיניים מחדש ומוכיח שכך גם מהבחינה הרוחנית, אנו צריכים להרגיש שהכל כבר עשוי, ורק להתענג על ה’[1].

הדבקות בשבת מעצימה את לימוד התורה וזכירתה

חלק משמעותי מעבודת הדבקות זו השירה בשבת, ובפרט בעת רעווא דרעווין בסעודה שלישית. יש אנשים שעושים חשבון: מה כבר יוצא מהשירים הללו? אם אני ארקוד עוד כמה סיבובים סביב השולחן אני אדע עוד גמרא? הם מרגישים שחבל להם על הזמן, ושזה ביטול תורה לשיר בשבת. בשביל מה לשיר “ברוך אל עליון” אם שרנו את זה כבר בשבוע שעבר וגם לפני שבועיים? הם מעדיפים לקצר בזמירות ולנצל את הזמן ללימוד או לדברים אחרים “יותר חשובים”.

אבל צריך לדעת שעצם ההשתהות בזה שאנו שרים לה’, רוקדים לפניו ושמחים בקבלת שבת ובשבת עצמה – זה ממש לא ביטול תורה. עניינה של השבת הוא לשהות באהבת ה’ ולהיות בדבקות. ואין לך דבקות גדולה יותר מלשיר ולרקוד לה’.

אך לא זו בלבד. ככל שמצליחים להרגיש את ה’ ולעמוד לפניו בשמחה, זוכים שהמציאות הזו גם מרוממת את כל לימוד התורה במשך השבוע. ככל שיש לאדם יותר דבקות בלימוד התורה, כך גם חידושי התורה שלו הם גדולים יותר, כפי שמובא בחוזה הקדוש מלובלין (זאת זכרון לך לך ד”ה ומי שרוצה; זכרון זאת שמיני ד”ה והנה; דברי אמת ויחי ד”ה ולשורקה), במאור עינים (ישמח לב, אבות ד”ה ונותנת לו מלכות), בקדושת לוי (תרומה ד”ה וראה ועשה), ועוד. ככל שאדם דבוק בה’, מבועי החכמה של התורה הקדושה נפתחים לו יותר. הלא חידושי תורה הם מתנת שמים. להצליח לכוון לאמיתה של תורה תלוי בסייעתא דשמיא. אדם יכול להמציא הרבה דברים, אבל בשביל “לאוקמי גירסא” הוא זקוק לסייעתא דשמיא (מגילה ו, ב). ובמה תלויה סייעתא דשמיא? בדביקות. ככל שאדם יותר דבוק בה’ בלימוד תורתו, ולומד לפני ה’, הוא זוכה שמתחדשים לו דברים בתורה. הוא גם זוכר יותר את התורה. “למען תזכרו” תלוי בקדושה. כאשר אנו מתקדשים זה עוזר לנו בזכרון התורה[2]. מלבד החשיבות לחזור תמיד על התורה, כאשר אדם רוצה סייעתא דשמיא לזכור – הוא צריך לקיים “השמר לך פן תשכח את ה’ אלוקיך” (דברים ח, יא). ככל שהוא יותר זוכר את ה’ ודבוק בו, הוא גם יזכור יותר את התורה. כאשר דבוקים במקור התורה, פחות שוכחים אתה. כאשר שרים זמירות בשבת, מפייטים פיוטים או רוקדים בקבלת שבת, באותו זמן דבוקים בה’. מכאן מעצימים את כל הסייעתא דשמיא לזכור את התורה של כל השבוע. זה לא ‘בזבוז זמן’, אלא דווקא חוסך זמן של חזרות ושכחה. לא רק שאין כאן ביטול תורה, אלא כל התורה של האדם מתברכת מכך.

[המשך בגילון הבא בע”ה]

[1] מה שמופיע בספרים הקדושים (בן איש חי, שנה שניה, תולדות כג; ועוד) שכאשר אומרים “איה מקום כבודו” בקדושת כתר במוסף של שבת, באותו הרגע מעלים את כל העבודה של כל השבוע – זו לא עבודה שאנו עושים. אנו מכוונים את הלב לכך שזה יקרה, וזה קורה מאליו, מבלי שעבדנו על כך.

[2] ראה בשם החוזה מלובלין זיע”א באבני זכרון (אות קכח בשם זכרון יחיאל). וכיוצא בזה מופיע רבות בספרים הקדושים.