שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 337 | ג’ אייר תשפ”ה

התייעצות וקבלת החלטות

אדם צריך לא להיות תלוי במה שחושבים ואומרים עליו

אחת הסוגיות שדורשות בירור וליבון בעבודת ה’ ובהתקדמות רוחנית, היא היחס והאיזון הנכון בין הצורך להתייעץ ולהיות קשוב לדעותיהם של אחרים, לבין החשיבות של אי תלות בסביבה ובמה שהיא חושבת.

מצד אחד, עלינו להשתדל להתנהל בכל העניינים מתוך עמידה לפני ה’ לבדו, ולא מתוך ‘מה יגידו’. את מה שאנו עושים אנו צריכים לבחון לפי השאלה מה ה’ חושב על זה, ולא מה אחרים יחשבו עלינו. כך בלימוד תורה, קיום המצוות, וכל הפעילות שלנו בעולם. אמנם לפעמים יש מציאות בלתי נמנעת של ‘לא לשמה’, אבל אנו צריכים להשתדל ככל יכולתנו להשתחרר ממנה, ולעשות דברים רק לשם פועלם וכדי לעשות נחת רוח לבורא יתברך שמו. זו המהות העיקרית של מידת הטהרה, שהמסילת ישרים הרחיב בחשיבותה ובביאורה.

אם אדם רוצה לבדוק עד כמה הוא תלוי במה אחרים חושבים עליו, הוא יכול לנסות לדמיין את עצמו חי את כל חייו מבלי שאף אחד יודע על מעלותיו ומעשיו הטובים. הוא מתגדל בתורה, מתעלה בקיום המצוות, ממלא את ייעודו ומשמח את ה’, אבל איש אינו יודע על כך. כשהוא נפטר מהעולם יש בקושי מניין אנשים שבאים ללוויה שלו, וגם אז הוא אינו זוכה לשום הערכה. אם כשאדם מדמיין את זה הוא מרגיש מדוכא ועצוב מכך שאף אחד לא מעריך אותו – זה אומר שהוא לא השתחרר מהתלות באחרים. אולם אם הוא מצליח להרגיש שמחה בזה שהוא זכה לעבוד את ה’ ולשמח אותו, ולא אכפת לו שאף אחד אחר לא יידע לעולם מכל עבודתו ומעלותיו, זהו סימן טוב עבורו. זה אומר שהוא לא פועל בגלל ועל פי מה שיחשבו ויגידו עליו. הוא לא מודד את עצמו בשאלה האם אנשים מכבדים אותו או לא. השאלה היחידה שמנהלת אותו היא מה יעשה נחת רוח לקב”ה, ומה חובתו בעולמו.

זו עבודה שאפשר וצריך להתקדם בה עוד ועוד כל הזמן. חשוב לדעת שכדי להצליח באמת להתנקות מכל מחשבות ה’לא לשמה’ הללו, אדם צריך להתבונן ולהתמודד גם עם כל מיני מצבים ספציפיים שיכולים לייצר אצלו באופן אישי את הקושי. אצל אחד זה יכול להיות החותן שלו, שדווקא מולו קשה לו למחוק את הרצון להרשים. אצל אחר זו אולי אמא שלו, או אשתו, או חבר מסויים, או הרב שלו, וכדומה. את כל ה’פינות’ הללו האדם צריך לסגור בהתבוננות שלו, כדי לא להיות מופעל מהן. וככל שהוא יתמלא בתחושות חיוביות מעצם המעשים הטובים שהוא עושה ומהנחת רוח שהוא גורם לקב”ה, כך הוא יוכל לבטל יותר ויותר את התלות שלו במה שאחרים חושבים עליו.

מצד שני יש הרבה תועלת מהקשבה לדעתם של אחרים עלינו

אולם לעומת כל האמור, יש גם מעלה גדולה בכך שאנו מתחשבים בדעות ומחשבות של אנשים סביבנו. הקב”ה ברא אותנו כך שבאופן טבעי אנו מגבשים את דעותינו ומחשבותינו באמצעות האנשים שסביבינו. אין זה רק מכשול עבורנו, אלא יש בזה יתרון. לפעמים יש לאדם מחשבות לא מדויקות או לא מתאימות לגמרי למציאות או שהוא נותן משקל גדול מדי או קטן מדי לדברים שהוא מתייחס אליהם. במקרים אלה החברים שלו יכולים להעיר לו על כך, וזה יכול לאזן אותו ולכוון אותו לדרך נכונה יותר. כשאדם שומע את תגובות הסביבה, זה מאפשר לו לקבל פרופורציות וללמוד מהן הרבה, ולהינצל ממחשבות טעות שעלו בדעתו. גם אם האדם לא מסכים עם דברים שנאמרים לו, הוא מושפע מהם, ופעמים רבות זה מאפשר לו לאזן את עצמו. גם במהלכים חינוכיים שההורים עושים, ישנה חשיבות בהתייעצויות שביניהם. כל אחד מהם מביא זווית אחרת, כפי שחז”ל כבר עמדו על כך שיש הבדל בין אב לאם (קידושין ל ע”ב – לא ע”ב). המציאות המשותפת שלהם היא זו שמביאה יחד לתוצאה המאוזנת והרצויה.

להשפעה שאנו מושפעים מהסביבה יש גם כוח חיובי. כשאדם רואה למשל שהרבה אנשים סביבו מוסרים נפש על לימוד דף יומי, זה יכול לתת לו כוח ותעצומות להצטרף ללימוד הזה. יתכן שאדם לא העריך מספיק את אחד מספרי הקודש, וכשהוא רואה את היחס שאחרים נותנים לו זה ישפיע עליו. גם אם האדם איננו מתנהל כמו ‘כבשה בעדר’, הוא מושפע במידה מסויימת מהסביבה, ומאוזן על ידה. ממילא, התלות המסוימת שיש לו במה שאחרים חושבים או אומרים – היא לכאורה דבר חיובי. אם אדם רואה את עצמו כמנותק מהסביבה, ולא אכפת לו בכלל ממה שאחרים חושבים עליו ועל מעשיו, זה לכאורה יכול להוביל אותו למקומות לא טובים. אך אם כך, הצורך שנהיה קשורים לסביבה ומושפעים ממנה לכאורה אמור להפריע לנו להתנקות ולהשתחרר לגמרי מכבלי התלות ב’מה יאמרו’.

צריך למצוא את האיזון הנכון בין קבלת השפעה מהסביבה לבין חוסר התלות בה

זו סוגיה שחשוב ללבן אותה. צריך למצוא את האיזון הנכון בין ההשפעה של הסביבה על החשיבה שלנו, לבין החשיבה האישית שלא תלויה כלל באחרים. אחד הביטויים של חוסר איזון בזה זו התופעה הנפוצה בדורנו שאנשים מגבשים את דעתם רק לפי מה שהסביבה חושבת. במיוחד הדבר נפוץ בקרב אלו ששקועים במדיה החברתית. כל אמירה ושיתוף שם מקבלים דירוג כמה אנשים ‘אהבו’ או ‘לא אהבו’ את זה. בעקבות זאת, רבים מתרגלים לנתב את החשיבה שלהם באופן אוטומטי לומר דווקא מה שאנשים יאהבו לשמוע או לראות. כך מתנהלת התרבות המערבית כיום, באופן שהולך ונעשה מטורף יותר ויותר.

בקבלת החלטות יש חשיבות רבה להתייעצות עם אחרים

על מנת לערוך את הבירור הזה ניכנס לשאלה עמוקה עוד יותר, הנוגעת לעניין זה. כל אדם נדרש במשך החיים לקבל החלטות. כל אחד מאיתנו מחליט כל הזמן הרבה החלטות. לפעמים אלו החלטות קטנות, ולפעמים החלטות גורליות. יש גם פעמים שהאדם בכלל לא מבין שהוא למעשה קיבל החלטה; הוא נסחף בזרם של ‘מה שמקובל’ או בשטף החיים, מבלי לשים לב שבעצם התבצעה אצלו החלטה מסויימת.

כאשר באים לקבל החלטה, חשוב מאוד לשים לב לשני קצוות, שצריך למצוא את נקודת האיזון ביניהם. אם לא שמים לב אליהם, אפשר בקלות לקבל החלטות שגויות. מצד אחד, אנו יודעים ש”תשועה בְּרֹב יועץ” (משלי כד, ו). כשאדם צריך לקבל החלטות, חשוב שהוא יתייעץ עם אחרים, יציג לפניהם את השיקולים השונים וישמע את דעתם. פעמים רבות הם יכולים להאיר לו צדדים שונים שלא עלו בדעתו, או לסייע לו לתת את המשקלים הנכונים לכל צד. ומצד שני, אדם צריך להיות החלטי. הוא צריך להיות מסוגל לקבל את ההחלטות שלו לבד. אין הכוונה לשלול התייעצות, אלא שבסופו של דבר האדם צריך לעמוד לבדו מול ההחלטה ולקחת עליה אחריות. גם אם מישהו אמר לו לעשות כך או אחרת, או שהוא שמע כמה דעות שונות, בסוף ההחלטה צריכה להיות שלו. הוא שמע את האפשרויות והגישות השונות, והוא צריך לקבל את ההחלטה לבדו.

יש כאלו שמעדיפים את הקצה של ‘להחליט לבד’. הם לא אוהבים להתייעץ עם אחרים. נוח להם יותר להחליט לבד ולעשות רק את מה שהם חושבים לנכון. יתכן שהם גם חשים שאם הם ישאלו את דעתו של הזולת זה כביכול יעיד עליהם שהם לא מספיק סומכים על עצמם, או לא מסוגלים להחליט לבד. באופן מוקצן רואים את זה בילדים שלא מוכנים לעשות מה שאומרים להם. גם כשברור שאמרו להם לעשות דבר נכון וטוב, הם יעשו את ההיפך, רק בגלל שאמרו להם מה לעשות. הם מרגישים שלשמוע בקול מישהו זה מאיים על העצמאות שלהם. כך גם אדם בוגר יכול לחוש שלקבל עצות מאחרים מאיים על ההחלטיות, העוצמה והסמכות שלו. יכול להיות למשל מנהל בית ספר שכשאשר הוא צריך לקבל החלטות הוא יימנע מלשתף את שאר הצוות. הוא מרגיש שכביכול זה מוריד מכבודו; וכי הוא לא יכול להחליט לבד?!

אלא שהקב”ה מלמד אותנו שאין זה כך. הוא אומר “נעשה אדם” (בראשית א, כו), ומתייעץ עם המלאכים לפני הצעד המשמעותי כל כך של בריאת האדם (סנהדרין לח ע”ב). במדרש מובא שמשה רבינו תמה מדוע הקב”ה כתב בתורה “נעשה אדם בצלמנו”, שהרי יש בזה פתחון פה לכופרים לומר שיש הרבה אלוהות. ענה לו הקב”ה:

משה, האדם שבראתי, לא גדולים וקטנים אני מעמיד ממנו?! שאם יבוא הגדול ליטול רשות מן הקטן ממנו, והוא אומר מה אני צריך ליטול רשות מן הקטן ממני, והן אומרים לו לְמַד מבוראך! שהוא ברא את העליונים ואת התחתונים, כיון שבא לבראות את האדם – נמלך במלאכי השרת.

(בראשית רבה ח, ח)

הקב”ה מלמד אותנו כמה חשוב להתייעץ אפילו עם קטנים מאיתנו, וכל שכן עם גדולים מאיתנו. זה לא מוריד מהערך שלנו או מהיכולות שלנו. זה לא מלמד שאנו לא יודעים לקבל החלטות. צריך לעקור את השקר הזה, שלהתייעץ מראה על האדם שהוא לא מספיק חכם והחלטי. מנהלים, ואפילו הורים או מחנכים, יכולים לעשות שגיאות כשהם חושבים שלהתייעץ יוריד מסמכותם. האמת היא שזה לא מוריד, אלא דווקא מוסיף להם כבוד. זה מראה שהם לא הולכים שבי אחרי מה שנראה להם, מבלי לשמוע דעות אחרות.

אדם צריך להיות מסוגל לקבל בעצמו החלטות וזהו צלם האלוקים שבו

מצד שני, אסור להגיע למקום שרק מתייעץ ומקבל הכוונה מאחרים, ונמנע מלהחליט בעצמו. קבלת החלטה זו נקודה עמוקה, שיש לה שורשים עמוקים מאוד. לקבל החלטה זהו ממש צלם האלוקים שבאדם. מכל הברואים והיצורים שבכל העולמות, אין כמעט מי שיכול לחשוב ולקבל החלטות. יש את הקב”ה כמובן, שהוא מחליט מה יהיה ומה יקרה. ומלבדו – האדם. היכולת שלנו להחליט היא כוח אלוקי. היא נובעת מהבחירה שהקב”ה העניק לנו. לבעלי החיים אין יכולת של בחירה. הם מופעלים על ידי אינסטינקטים, ולא יכולים לחשוב ולהחליט אם לעשות כך או אחרת. גם למלאכים בדרך כלל אין בחירה[1]. היחידים שיש להם בחירה – אלו רק הקב”ה ואנחנו. כשאדם בוחר הוא משתמש בכוח אלוקי יחידאי שקיים בעולם. עוד לפני שנכנסים לשאלה מה הוא בחר, מעצם זה שהוא בחר הוא כבר נאזר בכוח אלוקי.

כשאדם מחליט ובוחר, זה מצריך אותו גם לקחת אחריות על הבחירה שלו. אדם יכול לנסות לברוח מאחריות, אבל אם הוא בורח – הוא מאבד גם את כוח הבחירה. אנשים רבים בורחים מלקבל החלטות. הם מעדיפים שהמציאות תחליט עבורם, והם ייגררו אחריה. יש גם תופעה של דחיינות. אדם דוחה החלטות שהוא צריך לקבל; מהיום למחר, ממחר למחרתיים, עד כמה שהוא יכול או עד אין קץ. כדי לקבל החלטה ולהתחבר למקום האלוקי הזה – צריך אומץ. לחשוב על האפשרויות, לשקול את הצדדים – ולהחליט; עם כל המשמעות והאחריות שבדבר. את היכולת הזו האדם יכול בקלות לנסות ‘להעביר’ אל כל מי שמסביבו. אמא שלי רוצה שאעשה כך, אבא שלי רוצה שאעשה כך. ומה אני רוצה? לא יודע. כך האדם משאיר את עצמו במקום שבו אחרים בוחרים עבורו. הוא לא מוכן להיכנס למקום הבוחר, שזה להתרומם ולהתחבר לכוח האלוקי שבו.

יש כאן נקודה עמוקה מאוד. הרבה אנשים מרגישים שאין להם כוח לבחור. ההתלבטות קשה, ומלבדה יש עוד את שאר קשיי החיים שרובצים על האדם. ובאמת כדי לבחור צריך כוח. הספק מחליש את האדם. כמאמר הידוע: “אין שמחה כהתרת ספקות” (שו”ת הרמ”א סי’ ה, מצודת דוד משלי טו, ל). בספק יש מימד מעציב, וכשאדם נמצא בספק ובהתלבטות, הוא בבחינה של עצבות. מבחינה מסוימת הוא גם רחוק מהקב”ה, כי אצל הקב”ה אין ספיקות – “ומי איכא ספיקא קמי שמיא” (ברכות ג’ ע”ב). הקב”ה אף פעם לא נמצא בספק. ממילא, יש אצלו רק שמחה, וכמאמר חז”ל (חגיגה ה’ ע”ב): “אין עציבות לפני הקב”ה, שנאמר: ‘הוד והדר לפניו עוז וחדוה במקומו’ (דברי הימים א’ טז, כז)”. ככל שהאדם נמצא במקום שהוא מסופק ולא יודע, יש לו נקודה של התרחקות מהקב”ה. ממילא הוא מרגיש קושי להתחבר למקום הבוחר – שהוא מקום אלוקי. הוא רוצה לברוח לאפשרות הקלה יותר, להימנע מבחירה ומאחריות. דוקא כשהוא מתמודד עם ספק ונזקק באותה שעה לכוח האלוקי של הבחירה, לעוז האלוקי שבבחירה, הוא נמצא בריחוק מסוים מה’.

אולם זהו בדיוק תפקידו של האדם. זהו הצלם אלוקים שבו. התפקיד שלנו בעולם הוא להמליך את הקב”ה מתוך גבורה ועוז של התגברות על חולשת הספק. ולשם כך אנו מוכרחים לא לברוח מהבחירה. זהו מרכיב מהותי מהייעוד שלנו. כעובדי ה’ אנו מוכרחים לדעת שחלק מהתפקיד שלנו הוא להתגבר ולבחור ולקבל החלטות.

תחילה צריך להתייעץ ואחר כך להחליט לבד ולקחת אחריות

אם כן, שני הקצוות הם שגויים, וצריך להיזהר מלהגיע אליהם. מצד אחד האדם צריך להתייעץ ולא לחשוב שהוא יכול להחליט על הכל לבד; ומצד שני אין לברוח מהבחירה ולהטיל את כל האחריות על אחרים. נקודת האיזון צריכה להיות כזו שבתחילה אדם מתייעץ, שואל ומקשיב. לאחר מכן הוא בוחן וחושב ושוקל בדעתו. ולבסוף הוא משתמש בכוח הבחירה ומקבל בעצמו את ההחלטה, ואת האחריות עליה. כאשר השימוש בשני הצדדים הללו נעשה בדרך נכונה וטובה, האדם מרוויח את הטוב שבשניהם. זהו המבנה הבריא, וכך צריך להתנהל עובד ה’. כך גם הקב”ה נהג בבריאת האדם, כפי שהובא לעיל. קודם הוא התייעץ עם המלאכים ושמע את דעתם, ולאחר מכן הוא החליט בעצמו. כך צריך לנהוג כל אדם, ובפרט מי שמוביל ומנהיג. בין אם מדובר למשל במורה, או באדם שמנהיג רק את ביתו, זו צריכה להיות הנוסחה: להתייעץ בלב פתוח, מתוך הבנה שיש לאחרים מה להחכים אותו, אבל אחר כך להתחבר אל כוח הבחירה האלוקי ולקבל החלטה.

כוח ההחלטה מאפשר להקשיב למה שחושבים עלי מבלי להיות תלוי בזה

מכאן מתבהרת גם השאלה בה פתחנו: היחס בין התחשבות בדעתם של אחרים עלי ועל מעשיי, לבין עשיית דברים לשם פועלם מתוך חוסר תלות במה שאחרים חושבים. העיקרון כאן דומה, ויש כאן יישום של הנקודה העמוקה שהתבארה. הנוסחה הבסיסית היא שאדם צריך להיות פתוח לשמוע מה אחרים חושבים עליו ועל דעותיו, אבל לא להיות תלוי בדעתם אלא רק במה שהוא מבין שה’ רוצה ממנו. אמנם לשם כך האדם מוכרח לפתח בקרבו את היכולת לקבל החלטות באופן עצמאי. אם אין לאדם את הכוח והאומץ לבחור ולקחת אחריות בקבלת החלטות, הוא ימצא את עצמו נשאב אל מה שאחרים חושבים עליו. הוא נעשה ממש משועבד לזה, וכמו שהוזכר לעיל החולי המערבי של התלות בדירוגי ‘אהבתי’ ו’לא אהבתי’. ככל שאדם מזהה במשך היום את כוח הבחירה שלו, והוא מתחבר לכוח הזה ומקבל מתוכו החלטות ובוחר בטוב – הוא נעשה פחות ופחות מושפע ומאויים ממה שאחרים חושבים עליו. הוא יכול לשמוע את הדברים, להקשיב להם, ואז לבחון אותם בעצמו ולשפוט אותם אם הם נכונים בעיניו או לא. הוא לא יברח מלהקשיב לאחרים, אבל הוא גם לא ייסחף אחריהם ולא יהיה תלוי בהם. הוא יוכל גם לקבל מהם איזונים כשצריך, אבל גם לדחות את דבריהם. כל מה שקורה סביבו מחדד לו את נקודת הבחירה שלו: מה נראה לי הגיוני ומה לא הגיוני, עם מה אני מסכים ועם מה לא. כל מה שהוא פוגש, מאפשר לו לבדוק שוב ושוב את נקודת האמת שלו, לבחור בה ולקחת אחריות על הבחירה בה.

כך אדם צריך לחיות פה בעולם הזה. מצד אחד הוא מעמיד את האמת שלו כל הזמן לבדיקה. אולם מצד שני, יש לו את האמת שלו, הוא יכול להילחם עליה, והוא מוכן ללכת איתה אפילו נגד כל העולם. זהו הפיתרון לשאלה ולהתמודדות בה פתחנו. מי שיחיה כך, יוכל לנהוג עם עצמו ביושרה ולהיות נקי מההטיה של ‘מה יגידו’. זה לא יאיים עליו מה שיאמרו, אם בעיניו זה לא נכון. ויחד עם זאת, הוא תמיד יישאר פתוח ומקשיב, ובודק את עצמו בנקודת האמת שלו.

עלינו להפעיל נכון את כוח המלכות שקיבלנו בעולם

הבירור הזה מחדד יסוד חשוב שעלינו כעובדי ה’ להפנים. חלק מהותי מתפקידנו בעולם הזה הוא להפעיל נכון את נקודת המלכות שלנו. אנחנו בני מלכים. קיבלנו מלכות בעולם על התפקיד שלנו בגילוי מלכות ה’. ממילא עלינו לנהוג כבני מלכים, ולא לזלזל בכוח המלכות שלנו. הענווה שצריכה להיות כתר לראשנו – לא אמורה לטשטש אצלנו את כוח המלכות. אדרבה, עלינו להיות כדוד מלכנו שהיה ענו ושפל מאוד, ועם זאת גיבור חיל ומלך שהוביל את עם ישראל לפסגות. גם אצלו היה השילוב החשוב הזה: היו לו יועצים רבים כמתואר בתנ”ך, והוא היה נעזר בהם; אך בסופו של דבר הוא זה שקיבל את ההחלטות, ולקח אחריות להוביל את עם ישראל קדימה. עם השילוב הזה צריך כל אחד מאיתנו לנהל את המלכות האישית שניתנה לו מאת ה’, ולהמליך על עצמו ועל העולם את מלך מלכי המלכים.

[1] יש לזה חריגים שונים שעמדו עליהם בספרים הקדושים, אך ככלל אין למלאכים בחירה.