שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 336 | כו ניסן תשפ”ה

הדרך המתאימה לי בעבודת ה’

צריך לדעת כיצד לבחור דרך בעבודת ה’ מתוך המבחר הקיים

ישנן דרכים רבות בעבודת ה’. ארון הספרים היהודי מלא וגדוש בחכמות והדרכות, שיוצרות אינספור שיטות וזרמים. כשאדם ניצב מול כל אלו, ובפרט כשהוא בתחילת דרכו בעבודת ה’, הוא עשוי להיות מוצף בתהיות כיצד עליו לנווט את דרכו בתוך כל העושר המחשבתי הזה.

אין לכך תשובה אחת. אבל ניתן להציע קווים מנחים שמאפשרים לאדם לזהות ולמצוא באופן מוצלח את הדרך המתאימה ביותר עבורו. כך הוא יוכל גם לחסוך זמן יקר. זהו הפסד גדול אם אדם מבזבז שנים רבות על חיפושים לא יעילים שאינם מקרבים אותו ליעד שלו.

בתחילה אדם צריך לקבל את תורתו מרבותיו ובהמשך להתפתח

ככלל, חשוב מאוד שתחילת התגדלותו של אדם בתורה תהיה בדרך שסוללים רבותיו. רק על גבי מה שהאדם מקבל מרבותיו, הוא יכול ונצרך לפתח את דרכו הייחודית. אנו מוצאים אצל תלמידי חכמים וצדיקים רבים שהיו להם תלמידים קרובים, ובסוף כל אחד מהם צמח באופן שונה. הגר”ח קנייבסקי והגר”ח גריינמן, כדוגמה, היו שניהם תלמידים של החזון איש זיע”א, וגם אחיינים שלו. ובכל זאת לכל אחד מהם הייתה דרך שונה בתורה. בחסידות אנו מוצאים למשל את תלמידיו הקדושים של המגיד ממעזריטש זיע”א, שכולם ינקו מתורתו, אך כל אחד מהם התפתח באופן אחר: אינו דומה אדמו”ר הזקן לר’ לוי יצחק מברדיטשב, אינו דומה ה’נועם אלימלך’ לאחיו רבי זושא, וכן הלאה. כולם קיבלו את תורתם מרבם, וכל אחד מהם סלל לעצמו את הדרך שלו. דרכה של תורה בנויה באופן כזה שקודם כל הרב סולל עבור תלמידיו דרך מסויימת, ואחר כך התלמיד ממשיך בעצמו לברר את דרכו.

אם אדם מנסה לדלג על השלב הראשון, בו הוא מקבל את התורה מרבותיו, הוא יתקשה להצליח. זהו ייחודה של התורה, מצד אחד היא מועברת במסורת ואנו יונקים אותה מרבותינו, ויחד עם זאת היא מתחדשת ומתפתחת ללא הרף. כך מוסברות שתי מימרות בחז”ל שלכאורה סותרות זו לזו: מצד אחד נאמר על רבי אליעזר “שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם” (יומא סו ע”ב); ומצד שני נאמר עליו שהא “דרש בדברים שלא שמעתן אוזן אדם מעולם” (אבות דרבי נתן, נוסחא א, פרק ו). בעלי המוסר ביארו זאת שאת דרכו הוא ינק מרבותיו, הם אלו שנתנו לו את הכיוון, וכל מה שאמר התאים למה ששמע מהם; אבל על הבסיס הזה הוא כן חידש דברים שלא שמעתם אוזן מעולם (שיחות מוסר, תשל”א כג), ועוד). כיוצא בזה ביאר הגר”ח מוולוז’ין בשם הגר”א (ארחות חיים כתר ראש, אות סו) את גדר ההיתר לחדש בתורה למרות האיסור לומר דבר שלא שמע מרבו (מסכת כלה פ”ב הט”ו).

לבחירת הדרך יש חשיבות והשלכות מעשיות

מעבר לעניין הזה, צריך להתייחס גם לעצם השוני שבין הדרכים השונות. נקח לדוגמה את טעמי המצוות. אנו מוצאים אצל גדולי ישראל שיטות שונות ביחס לעניין זה. יש שיטה של הרחמ”ל, שיטה של הבן איש חי, שיטה של הרש”ר הירש, ועוד. לרש”ר הירש כדוגמה יש שיטה נפלאה מאוד להסביר את עניינה של כל מצווה ומצווה, וגם כיצד הרעיון המהותי של המצווה מתבטא בדינים השונים שלה. ראוי להאריך רבות בדרכו המיוחדת, שהוא העלה אותה על הכתב בהרחבה, אבל בתמצית ניתן להגדיר שהוא מכוון לכך שהמצוות נועדו לחנך אותנו. הן נועדו לבנות בתוכנו הֶכֵּרוּת עמוקות ופנימיות, אשר אמורות להשתרש בתוכנו דרך הקיום המעשי של המצוות, בבחינת “אחרי הפעולות נמשכים הלבבות” (ספר החינוך, טז).

לעומת זאת אנו מוצאים גדולי ישראל אחרים שנותנים למצוות הסברים קבליים יותר. הם מסבירים את הסדרים של העולמות והספירות, וכנגד מה מכוונת כל מצווה ומצווה. האריז”ל בשער המצווות מסביר לפרטי פרטים כיצד כל מצווה מתקנת תיקונים גדולים בעולמות ובספירות. גם בשער הכוונות ניתן לראות זאת. מי שידפדף בספר, אפילו בלי להבין הרבה, יכול להתפעל מהעושר המדהים של הפירוט שם. יש שם כמאה עמודים רק בנוגע לכוונת העמידה ולחזרת הש”ץ, ומבוארים האורות והתיקונים שמתגלים בהן. וכך בכל דבר גדול וקטן, ובכל מזמור שאומרים. ישנם אחרים שלא מפרטים כל כך, אבל זהו הכיוון הכללי שלהם. כך למשל בכתבי הרמח”ל, ובפרט בקיצור כוונות הרמח”ל. לרמח”ל יש שיטה כוללת יותר, ודרכו היא לכלול כללים. הוא מסביר את העניין ברוח הזו בתמציתיות, ומשם האדם אמור להבין בעצמו את הפרטים. כיוון אחר הוא של ‘בעל הסולם’, וכן של מקובלים אחרים.

קיימת גם דרך החסידות שמסבירה את המצוות ופרטיהן במהלכים הקשורים לעבודה הפנימית של נפש האדם ודרכי עבודתו. אף בחסידות עצמה ישנן דרכים שהן יותר ישירות ומכוונות לדרכי העבודה וישנן שמתקרבות יותר לדרכי הקבלה. וכך יש עוד ועוד גיוונים ודרכים שונות ורבות.

אל מול זה האדם יכול לשאול את עצמו: האם יש כאן דרך שהיא יותר נכונה? יותר מתאימה? איזה דרך לאמץ וכיצד לבחור בה? מצד אחד הדרך של הרש”ר הירש היא במובן מסויים פשוטה יותר. היא גם קרובה לדרכם של כמה מגדולי הראשונים, ובפרט הרמב”ן (בפירושיו שאינם על פי הקבלה), וכפי שמציין גם הרש”ר עצמו. מצד שני יש משהו גבוה ועליון בהתחברות להשפעה על כל העולמות וכל הספירות, ויש מימד שיכול לחזק ולהעצים מאד כשהאדם יודע שהוא משפיע על העולמות וגם על עצמו.

בחירת הדרך היא חשובה מאוד ויש לה השלכות מעשיות. כאשר אדם בוחר בדרך מסויימת הוא אמור לא להסתפק רק בהיכרות שטחית איתה, ובלימוד שלה ‘מלמעלה’. הוא אמור להשקיע ולהתאמץ בלימוד הזה. גם באופן מעשי הוא אמור לכוון את הלב שלו יותר ויותר על פי הדרך הזו. בשלב מאוחר יותר, כשהאדם כבר מלמד אחרים, זו גם תהיה הדרך העיקרית שאותה הוא יילמד לאחרים.

כמובן, לא מדובר רק בטעמי המצוות. לרש”ר הירש למשל יש השקפה עצומה על הכל: על הבנת מעשיהם של אבות האומה ושאר פרשיות התורה, על האידיאלים של התורה והחזון שלה, על החינוך, ועוד ועוד. גם הרמח”ל בנה עולם שלם של השקפה בדרכו המיוחדת. וכך עוד רבים. הדרך שבה האדם הולך משפיעה מאוד על האופן בו הוא מסתכל על המציאות, ועל השייכות שלו בתורה ועבודת ה’. הדרכים רבות וכל כך שונות, כיצד מתמודדים וכיצד בוחרים?

הדרך הנכונה לאדם היא זו שמתאימה לשורש נשמתו

הנחת היסוד הבסיסית צריכה להיות ש”אלו ואלו דברי אלוקים חיים” (עירובין יג ע”ב), ו”שבעים פנים בתורה” (במדבר רבה יג, טז). כולם זכו לגלות פנים אמיתיות בתורה. אין כאן ‘נכון’ ו’לא נכון’, אלא הכל נכון. כל הצדיקים ותלמידי והחכמים של עם ישראל, כולם אמרו את דבריהם ברוח קודשם. לא בהכרח שזו ‘רוח הקודש’ במשמעות המקובלת של ידיעת עתידות ונסתרות. אלא הכוונה שיש כאן השראה אלוקית וסיוע ממרום לכוון לאמיתה של תורה. מעין מה שאמר החזו”א על הרמב”ם שהוא חיבר את כל משנה תורה ברוח קודשו, כי אין אפשרות לכתוב את החיבור הזה ללא רוח הקודש (מעשה איש ח”ג עמ’ 76[1]). כעין זה מופיע בשם הנועם אלימלך שאמר שעד המג”א כל החיבורים בעם ישראל נתחברו ברוח הקודש (אור אלימלך עמ’ 69, בשם האוהב ישראל מאפטא ששמע מפיו הקדוש).

עם הידיעה הזו יש לגשת לשאלה – מה עושים עם זה? כיצד האדם אמור לתמרן את עצמו במרחב התורה כשהוא יודע שהכל אמיתי?

כאן אנו מגיעים לכלל גדול בתורה, שהוא אחד היסודות החשובים ביותר שכל אחד צריך לדעת. כל אחד לומד את התורה לפי שורש נשמתו. לכל אחד יש נשמה אלוקית מיוחדת ושונה. אינה דומה נשמתו של החזו”א לנשמתו של הרב עובדיה יוסף, ולא לנשמתו של רבי נחמן מברסלב. לכל אחד יש נשמה אחרת, ולכל נשמה יש חיבור מיוחד לתורה. הקב”ה נותן לכל נשמה לגלות את הפן הייחודי לה בתורה. בזוהר הקדוש מופיע שישנן שישים ריבוא אותיות בתורה, ומספר זה הוא כנגד שישים ריבוא נשמות ישראל (זוהר חדש שיר השירים כד ע”ב). לכל אחד יש את האות שלו. לכל נשמה יש את המאפיינים הייחודיים שלה, שבחלקם היא דומה ובחלקם היא שונה מנשמות אחרות.

האדם צריך להיות נאמן לנשמתו. עליו ללמוד את התורה באופן המתאים לה, לגלות בתורה את הפן שלה, ולעבוד את ה’ בדרך המתאימה לה. אולם כיצד האדם אמור לדעת מהו שורש נשמתו?

כדי לזהות את רצון הנשמה יש להקשיב לה – “שימו לב אל הנשמה” (פיוט). כשאדם לומד את מה שנוגע בשורש נשמתו היא מאירה. אם האדם קשוב אליה, הוא יבחין בכך. אם האדם מרגיש שנשמתו מאירה כשהוא עוסק בכתבי האריז”ל, הוא יכול להבין מכך שיש לו שייכות לזה. אם כשהוא לומד בספרי הרש”ר הירש הוא מרגיש חיות ושמחה פנימית, משמעות הדבר שיש כאן משהו שקשור בשורש נשמתו. יש מי שכאשר הוא נפגש עם מושגים של עולמות וספירות הוא מרגיש שזה לא בשבילו. הוא יודע שהכל אמת, אבל הוא לא מוצא את עצמו שם. טוב לו דווקא עם הפשטות של הרש”ר הירש, כדוגמה. ולעומתו חברו ‘נדלק’ ומתלהב כאשר הוא לומד על ההיכלות השמיימים. כשהוא רואה למשל דיבור על כך בבן איש חי, זה ממש מחייה אותו. זהו המצפן הבסיסי שאיתו האדם אמור לנווט את דרכו בעבודת ה’. זו הגדרה שהיא יחסית פשוטה, כי האדם אמור להרגיש מתי יש לו התחייות והארה, ומה מתאים לו. כשהאדם הראשון פגש בפעם הראשונה את חוה הוא אמר מיד: “זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי” (בראשית ב, כג). חז”ל (יבמות סג ע”א) מלמדים שהוא ניסה קודם לכן את כל בעלי החיים אך לא חש שזהו זיווגו, עד שפגש את חווה והרגיש ש”זאת הפעם” היא אכן המתאימה לו. גם ברוחניות קיים העיקריון הזה, שהאדם יכול להרגיש מה מספק ומחייה אותו ומה לא.

צריך להיות נאמן לנשמה ולהאמין ביכולת למצוא את מה שמתאים לה

אמנם לפעמים האדם חושב שהוא מצא את “זאת הפעם” שלו, וגילה ממה הוא מתחייה באמת, ולאחר זמן מתברר לו שהוא טעה. יתכן שהוא התבלבל לגמרי, ויתכן שהוא אכן מצא משהו שנוגע בו, אבל זה עדיין לא המענה השלם של נשמתו, וחסר לו עדיין חלקים נוספים מהותיים. לא תמיד האדם מוצא כל כך מהר את ה’שידוך’ שלו בתורה. תהיות ואכזבות כאלו יכולות לקרות, אך אסור להן לייאש את האדם. צריכה להיות נטועה בלבו אמונה חזקה שעליו למצוא את החלק שלו בתורה, ולהיות נאמן לו, ובעזרת ה’ הוא גם יצליח בכך.

חלק מהנאמנות של האדם לנשמתו, היא בזה שהוא נזהר לא להיסחף אחרי מה שמקובל. בכל דור ודור יש ‘אופנות רוחניות’ וזרמים דומיננטיים יותר. לפעמים נוצרת התחושה שאם דבריו של צדיק מסויים ‘תופסים’ אצל כל כך הרבה אנשים, אז ברור שזו דרך האמת שכולם צריכים ללכת בה. חשוב מאוד שאדם לא יזנח את ההקשבה לנשמתו ויחליף אותה בהקשבה לסביבה שלו. האדם צריך להיות נאמן לנשמתו, ולמה שמחייה אותה.

חשוב להכיר מגוון של חלקים וסגנונות בתורה ובעבודת ה’

על פי האמור מובן עד כמה חשוב שכל אדם יערוך היכרות עם מגוון חלקים וסגנונות בתורה ובעבודת ה’. כך הוא יוכל להקשיב ולהרגיש להיכן נשמתו נמשכת. אכן לא ניתן להקיף את כל מכלול ספרי הקודש, גם לא במשך חיים שלמים. לכן מומלץ להתמקד בספרים מרכזיים שמביאים דרכים שונות ומגוונות: הרמח”ל, רש”ר הירש, בעלי מוסר, חסידות לגווניה, אור החיים, בן איש חי ועוד. לא צריך להיכנס לפרטי הפרטים בשלב הזה, אלא להבין את דרכם באופן בסיסי ולטעום מהיסודות המרכזיים שלהם. בכתבי הרמח”ל כדאי ללמוד את דרך ה’, דעת תבונות וספר הכללים. בחסידות ברסלב יש את שיחות הר”ן, וקיצור ליקוטי מוהר”ן. ספרים נוספים שמומלץ ללמוד בשלב הזה הם צוואת הריב”ש, מאור עינים, תניא, עלי שור, מכתב מאליהו, נתיבות שלום.

כל אחד צריך להכיר וללמוד מגוון של ספרים. לא צריך ללמוד כל ספר מכריכה לכריכה, אבל כן להכיר ולראות אל מה מתחברים. יש גם דרגות שונות ברמת החיבור. יש ספרים שאדם לא מתחבר אליהם בכלל, ספרים שהוא מתחבר אליהם ברמה מועטת, ואחרים שהוא מרגיש בהם חיבור ממש חזק. האדם לומד לאכול את הסעודה הנשמתית שלו בהתאם למאכלים שערבים לה.

צריך להיזהר ממציאות שבה האדם מגדיר לעצמו דרך אחת צרה שבה הוא הולך בלבד, תוך שהוא פוסל כל דבר אחר מבלי להסתכל עליו בכלל. מדוע שלא להכיר? מדוע לשלול את האפשרות שיש כאן משהו ששייך לנשמתך מבלי לבדוק? המחשבה שאם אני מתחזק מצדיק אחד או דרך אחת, אסור לי להתחבר לדרכים נוספות, היא מוטעית מיסודה. לאדם יכולה להיות דרך מרכזית שהוא מחובר אליה, בד בבד עם זה שהוא מתחייה גם מצדיקים נוספים.

כדאי להיעזר בספרי קיצורים כדי לקבל התרשמות יעילה יותר מדרכים שונות בתורה

בפן המעשי, מומלץ גם להיעזר בספרי קיצורים שקיימים כיום. תורת הגר”א למשל, היא תורה שחשוב מאוד להכיר אותה, אבל מבחינה מסוימת קשה לגשת אליה. רבים מכירים את הגר”א רק מתוך ‘ביאור הגר”א’, בו הוא כותב בתמציתיות ובראשי תיבות. אך בכתביו הקבליים הוא כותב באופן יותר שופע. פירושו לספרא דצניעותא הוא כל כך מדהים, שהוא ממש אחת ההוכחות לאלוקיות התורה. הוא שוזר שם באופן בלתי נתפס את כל התורה כולה, ומקשר דבר בדבר ובונה תילי תילים של אמת צרופה. זהו דבר שניתן להתחבר אליו מאוד ולהתחיות ממנו. אמנם אם בעבר היה צריך להקיף את כל כתבי הגר”א העצומים כדי לעמוד על עיקרי משנתו, כיום התחברו ספרים שמביאים באופן מרוכז את דבריו בנושאים שונים ובמיוחד ספר אורות הגר”א. כך ניתן להקיף בזמן קצר יחסית את משנתו.

כיוצא בזה גם בלימוד החסידות. כדאי מאוד להיעזר בספרים כגון סדרת ‘פאר מקדושים’, המכילה את כתבי החסידות המרכזיים. ייחודה של סדרה זו שהיא מכילה בסוף כל ספר גם פרק של ‘פנינים’ שבו מרוכזים עיקרי תורתו של המחבר בתחומים שונים: תורה, תפילה, אהבת ה’, אמונה, ועוד. ספרים כאלו, והדומים להם, מאפשרים מפגש ישיר ויעיל עם מגוון של דרכים ותורות, כך שהאדם יכול לחוש להיכן נשמתו מכוונת אותו. מתוך כך כל אחד יכול, וגם צריך, למצוא את השביל המתאים ביותר עבור נשמתו להתחבר אל התורה ואל הקב”ה. וכך, על גבי הדרכים הקדושות אותם סללו לנו רבותינו, למצוא גם את האות המיוחדת לו בתורה, ואת נקודת החיבור האישיות שלו שמתוכה הוא עובד את ה’ ומעלה לפניו את ריח הניחוח הייחודי שלו.

[1] ודבריו מתבארים כפי שכתב בעצמו בספרו: “הרמב”ם היה מסור לקצר בכל מאי דאפשר, כדי להספיק לכלול כל שרשי תורה שבעל פה, שהיא עבודה בלתי טבעית בכוח אנושי, רק שניתן במתנה למי שזכה לכך וכדתנן בלומד תורה לשמה” (חזו”א בכורות יט, ט).