שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 335 | כ’ ניסן תשפ”ה

“ויאמינו בה'” – עבודת האמונה והדבקות

צריך להבין מה החידוש בכך שהאמינו לאחר קריעת ים סוף

במעלת האמונה של בני ישראל לאחר קריעת ים סוף, דרשו חז”ל:

“ויאמינו בה'” (שמות יד, לא). גדולה האמונה שהאמינו ישראל במי שאמר והיה העולם, שבשכר שהאמינו ישראל בה’ שרתה עליהם רוח הקדש ואמרו שירה, שנאמר: “ויאמינו בה’ ובמשה עבדו”, ונאמר (-בפסוק הבא): “אז ישיר משה ובני ישראל” (שם טו, א). וכן אתה מוצא שלא ירש אברהם אבינו העולם הזה והעולם הבא אלא בזכות אמנה שהאמין בה’, שנאמר: “והאמין בה’ ויחשבה לו צדקה” (בראשית טו, ו).

(מכילתא דרבי ישמעאל בשלח, מסכתא דויהי, ו)

אולם לכאורה לא מובן מהו החידוש הגדול באמונה שהאמינו ישראל לאחר קריעת הים. החידוש שבאמונתו של אברהם אבינו מובן; אברהם היה צריך להאמין בהבטחת ה’ שזרעו יירש אותו ויהיה ככוכבים, בעוד שהמציאות שידרה את ההיפך הגמור – שהוא זקן וערירי. כך גם בדוגמאות נוספות המובאות שם בהמשך המדרש, שכולן מתארות מצבים בהם נדרשו תעצומות נפש גדולים כדי להחזיק באמונה. אבל האמונה ש”ויאמינו בה’ ובמשה עבדו” באה לאחר שבני ישראל ראו ניסים עצומים בים סוף: הים נבקע ברגע הגורלי ביותר שהם נזקקו לו, המים עמדו להם כחומה מימינם ומשמאלם, ואחר כך הים נסגר בדיוק מושלם על המצרים והטביע אותם. אחרי שרואים בחוש את היד הגדולה הזו של ה’, לכאורה אין כל חידוש בזה שמאמינים בה’ ובמשה עבדו. כיצד אפשר בכלל אחרת?

אפשר לראות ניסים ופלאות ובכל זאת לא להאמין

נראה שבכל זאת יש חידוש באמונה לאחר קריעת הים, והיא איננה מובנת מאליה. הרי גם פרעה ראה את הניסים הבלתי נתפסים ביציאת מצרים, והוא לא חזר בתשובה. כך גם כל המצרים שרדפו אחרי בני ישראל. עובדה היא ש”שמעו עמים ירגזון” (שמות טו, יד), וכל עמי כנען, אלופי אדום ואילי מואב נבהלים ורועדים ונופלים עליהם אימה ופחד; ועם כל זה הם לא הופכים להיות מאמינים בה’. הם אפילו נלחמים בישראל, או רוצים להילחם בהם. כיוצא בזה עוד רבים, כמו איזבל שהמשיכה ברשעותה לאחר הנס בהר הכרמל (מלכים א’ יט, ב). וכן ירבעם שראה שידו יבשה כאשר ניסה להכות את הנביא, ושבה רק כאשר הנביא התפלל עליו, ובכל זאת המשיך למרוד בה’ (מלכים א’ יג, א-י).

בביאור מזמור צז בתהילים עמדנו על כך שניסים ומופתים לא בהכרח מצליחים להשפיע על בני האדם לשוב אל ה’. ציינו שם לדברי ה’נועם אלימלך’, האומר: “דהנה אין אדם מתעורר לשוב בתשובה ולקרב עצמו לעבודתו יתברך שמו על ידי שרואה ניסים ונפלאות הנעשים לאחרים, כי מי שיש לו לב אטום ומטומטם מעוונותיו אין מכיר בנס ולא יבין כלל להשגיח על גדולת הבורא יתברך ורוממותו” (נועם אלימלך יתרו ד”ה וישמע; וראה גם שם דברים ד”ה ועוד הוכיח, ושם בא ד”ה ומשה ואהרון). ובמקום אחר כתב: “כשאדם הולך בגשמיות ועניני עולם הזה יום יום, על ידי זה הוא נתגשם כל כך שאפילו הניסים והנפלאות הנגלים והנראים בחוש הראות אינו מאמין” (שם דברים ד”ה ותקרבון). עוד הבאנו שם עדות איש מפי איש שהסבא מרדושיץ זיע”א, שהיה מגדולי תלמידיהם של הנועם אלימלך והחוזה מלובלין ובעל מופת עצום, ואמר לתלמידיו: “אם הייתי יודע שאחזיר העולם בתשובה על ידי המופתים הנוראים, הייתי מסבב את העולם עם ארבע פינותיו כמו שהנני מסבב את קופסת הטבק אשר בידי” (נפלאות הסבא קדישא, ערך מופתים, מו). כעין זה מובא גם בשמו של הגר”א שאמר שאם אריסטו היה בא לפניו הוא היה יכול להראות לו באמצעות אמירת שם קדוש את סיבוב השמש והירח והכוכבים על שולחנו, כדי להוציא מדעתו שהעולם מתנהג על פי הטבע. ואף שמעון הצדיק בדורו של אריסטו היה יכול לעשות כן, אלא שאריסטו היה כופר גמור ואפילו למופת כזה לא היה מודה (הקדמת רמ”מ משקלוב לפירוש הגר”א על מסכת אבות).

וכך גם כיום. העולם מלא באינספור פלאים שזועקים את קיומו של הבורא. דוגמה אחת שהבאנו לכך היא סלילי דִּי-אֶן-אֵי מצויים בכל אחד מ-10 טריליון תאי גופנו, אשר מכילים את המטען הגנטי שלנו. הסלילים הללו מורכבים מ-46 כרומוזומים, שכל אחד מהם מקפל בתוכו כמות מידע עצומה. אם ננסה לכתוב על נייר גדול משני צדדיו את כל ה’אותיות’ (סוגי התרכובות האורגניות) השונות מהן מורכב הכרומוזום, נצטרך למעלה ממיליון עמודים מלאי אותיות כאלו. כל המידע העצום הזה משכפל את עצמו שוב ושוב בכל פעם שהתא משכפל את עצמו. רמת הדיוק של השכפול הזה היא בלתי נתפסת! ובכל שניה ושניה כ-3.5 מיליון תאים בגופנו משכפלים את עצמם! הדברים הללו גלויים וידועים כיום, ואמורים לגרום לכל המתבונן בהם להתפעם מהניסיות של הבריאה ולשוב אל ה’. ואכן ישנם כאלו שחזרו בתשובה מתוך כך, אך הם יחסית מעטים מאוד. הרוב המוחלט שומע ורואה את הפלאים הללו ועוד הרבה אחרים – אך לא נע ולא זע ממקומו. כולם נשארים בדיוק כפי שהיו קודם לכן. במקום שהעולם יהיה ספוג באמונה, הוא שקוע בכפירה, ואדרבה רק הולך ומגדיל את תחושת ‘כוחי ועוצם ידי’.

שכל האדם עלול להטעות אותו ולהרחיק אותו מהאמת

על כך ועל כיוצא בזה כותב המסילת ישרים: “דעתנו קלה ושכלנו חלש עד מאוד, והסכלות רב בנו והטעות גוברת” (מסילת ישרים פרק כב), וכן: “חולשת השכל האנושי, ורוב טעותיו וכזביו, שיותר קרוב לו תמיד הטעות מהידיעה האמיתית” (שם, כג). האדם עלול להגיע בשכלו למסקנות שגויות ביותר. הרי חלק נכבד מההטעיות של היצר הרע, וההכשלות שהוא מכשיל את האדם, נובע מכך שהוא מצליח לשכנע אותו שהמצוות הן עבירות והעבירות הן מצוות. רק בטעות אנו חושבים שהשכל שלנו הוא ‘אובייקטיבי’, ושאם משהו נראה לנו נכון, אז הוא בהכרח נכון. מי שבוטח בשכלו עלול להתדרדר מדחי אל דחי, ולהתיר לעצמו את האסור. כך למשל בשמירת העיניים, וכדברי החוזה הקדוש מלובלין על ‘היתר’ שאדם מוצא לעצמו לאחר שהורגל בעבירה: “כי יש קצת עבירות שמרגילים בהם ואין ניכר שהוא עבירה, כי ‘עבר ושנה נעשה לו כהתר’ (ע”פ יומא פו ע”ב)… דהיינו הסתכלות בנשים הוא עוון פלילי” (דברי אמת, חקת ד”ה זאת חקת). אדם גם יכול לפגוע בזולת בתואנות שקר, או להתייחס לאשתו וילדיו באופן גרוע מאוד ולחשוב שהוא עושה את הדבר הנכון ביותר. הוא יכול גם להתעצל ולהתרשל בקיום תפקידיו, ולחשוב תמיד שזה מוצדק כי הוא עסוק בכל מיני דברים חשובים אחרים.

בנושא הניסים, קיימת ערלת לב גדולה במיוחד, שמונעת מהם להשפיע על האדם. כך ביאר החזו”א, לאחר מעשה שהיה עם אחד ממקורביו. אותו מקורב ניצל מסכנה גדולה בדרך נס נגלה, והוא סיפר לחזו”א את פרטי העניין. לאחר מכן הוא שאל את החזו”א:

הלא חשבתי אז בלבי כשאקום בבוקר למחרת הנס בוודאי אקום בזריזות נפלאה לעמוד ולהתפלל לפניו יתברך שמו ברגשי קדושה וטהרת הלב, הרבה יותר ממה שעשיתי מיום עמדי על דעתי עד כה. אמנם מה מאוד גדלה אכזבתי כשנוכחתי לדעת שכל הנס הגדול לא גרם שום שינוי כלל בעבודתי, לא בלב ולא במעשה.

השיב לי מרן זצ”ל בצחות לשונו: הן אמת הוא שהאדם רואה השגחתו יתברך שמו פעם אחר פעם, ואינו מתעלה מזה בעבודתו יתברך שמו. אמנם באמת דבר פשוט הוא, כי נס נגלה יש בכוחו להשפיע לטובה על האדם השפעה כה עצומה עד שיבטל ממנו כח הבחירה בין טוב לרע, וישאר כמוכרח לבחור בטוב. וזה לא יתכן שישאר האדם בעולם הזה כמוכרח לבחור בטוב. על כן נוצר יצר הרע מיוחד לבטל מלב האדם את הרושם העצום שעשה בו הנס הנגלה, כדי שישאר בעל בחירה. ולכן אם לא יתחזק האדם מאוד לאחר הנס, יאבד ממנו כל רגש וכל רושם מהנס, וכאילו לא היה ולא נברא כלל. אמנם אם יתאמץ ויתחזק אז האדם מאוד, יזכה להתעלות על ידי הנס שנעשה לו ויעשה חיל בעבודתו יתברך שמו. עד כאן דבריו הקדושים.

(מעשה איש ח”ב עמ’ קנז)

החזו”א מסביר שיש יצר הרע מיוחד לבטל מלב האדם את הרושם שמשאיר בו נס נגלה, על מנת להשאיר אותו בעל בחירה. ורק אם האדם מתאמץ ומתחזק כנגד יצר הרע הזה, הוא זוכה להתעלות על ידי הנס.

לפיכך מובן שאכן היה זה חידוש גדול מאוד שבני ישראל האמינו בה’ ובמשה עבדו לאחר קריעת ים סוף. למרות שהם ראו ניסים באופן הגלוי ביותר, אין זה מובן מאליו שהם יגיעו מהם לאמונה שלמה. זה עצמו גם מה שהתורה רוצה ללמד בכך שהיא מציינת במיוחד את האמונה הזו, שלא נחשוב שהיא מובנת מאליה.

כדי להינצל מטעויות צריך לדבוק באמת בכל מחיר

אולם אם לא ניתן לסמוך על השכל, משום שהוא כה מטעה, אז על מה כן אפשר לסמוך? מה ניתן לעשות כדי לא להיכשל בטעות ובשקר?

ישנו מדרש מופלא הסולל בזה דרך:

וכיצד יעשה? אלא אם עושה אדם את עצמו צדיק וּלְדַבֵּר אמת – מוסרין לו מלאך שמתנהג עמו בדרך צדיקים ומדבר אמת. ואם עושה אדם את עצמו רשע ולכחש ולדבר שקר, מוסרין לו מלאך שמתנהג עמו בדרך רשעים ומכחש ומשקר. ואם עושה אדם את עצמו לנהוג במידה בינונית, מוסרין לו מלאך שמתנהג עמו במידה בינונית.

(תנא דבי אליהו זוטא ג, ד)

חז”ל מלמדים כאן שהאדם מקבל הדרכה והכוונה של מלאך שמוביל אותו ומדריך אותו, בהתאם לבקשת האמת שלו או בקשת השקר שלו. וכן אם האדם עצמו מעורבב גם משקר וגם מאמת, אז יש לו מלאך שאומר לו לפעמים כך ולפעמים כך. המלאך הזה, שנרחיב להלן במהותו, מאפשר להינצל מהטעויות שהשכל האנושי עלול להטעות את האדם[1]. וכפי שמובא בשם ר’ פנחס מקוריץ זיע”א ותלמידו ר’ רפאל מבערשיד:

ועל פי זה היה מתרץ מה שאמר הרב (-ר’ פנחס): עיקר העבודה שלא להטעות את עצמו. והקשה הוא ז”ל (-ר’ רפאל): בשלמא אם אני מטעה אחרים, שייך לומר שלא אטעה אותם, כיוון שאני יודע האמת. אבל כשאני מטעה את עצמי, איך אפשר לצאת מן הטעות? ותירץ על דרך התנא דבי אליהו, שיקבל על עצמו לדבר אמת, ואז מוסרין לו מלאך של אמת ולא יטעה את עצמו עוד.

(אמרי פנחס, שער אמת ואמונה, ד[2])

כדי ללכת בדרך אמת האדם צריך לחפש את האמת. עליו להשתוקק אליה, לרצות אותה ולעשות כל מה שביכולתו כדי לזכות לה. ובפרט, עליו להיות מוכן לשלם ‘מחירים’ עבורה. כל פעם שאדם מתמודד עם ניסיון, זו בעצם העמדה למבחן של הנכונות שלו להתבטל לאמת ולהתגבר על הנטיה אל השקר. כך הוא כל ניסיון שבא לאדם בשמירת הלשון, שמירת העיניים, וכן הלאה. גם כל מבחן שיש לאדם עם התרשלות ועצלות, כעסים, ושאר מידות רעות. זהו תמיד מבחן של הנכונות להתבטל לאמת, אל מול הרצונות הנמוכים שלו שמושכים את האדם לעשות דברים אחרים.

כשאדם דבק באמת הוא זוכה לסיוע אלוקי ולמחשבות נכונות

ככל שאדם מבקש את האמת ומתבטל אליה, הוא מונהג יותר ויותר בדרך של אמת. רבים מגדולי ישראל כתבו על העזרה השמיימית ששולח הקב”ה לאלו שעמלים לדבוק באמת:

“לא תאמר בלבבך כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, וזכרת את ה’ אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל” (דברים ח, יז-יח). ותרגום אונקלוס: “ארי הוא יהיב לך עצה למקני נכסין”. דכוונת הפסוק על פי התרגום הוא שצריך כל בר ישראל להאמין בכל הנהגותיו בין בגשמי בעסק פרנסתו ועסקי העולם הזה ובין ברוחני בעבודתו יתברך שמו, כי העצה והשכל שבא לו במוחו קודם שיעשה הדבר הוא שלוח אליו ממרום קדשו להדריכו בדרך ילך, בכדי שישתכר וירויח במשא ומתן ההוא, שרצון האל יתברך עליו בעת ההיא שיהא כך. וההיפוך ח”ו באם שרצונו יתברך שמו להביאו לידי הפסד, יתן בלבבו עצה ורצון שיעשה כך שעל ידי סיבה זו יבא לו ההפסד.

 (מאור עינים ואתחנן ד”ה ואתחנן (השני))

ה’מאור עיניים’ מלמד כאן שהמחשבות העולות בראשו של האדם, אם לעשות כך או אחרת, הן שלוחים מאת ה’ להדריך אותו. האדם יכול לזכות לשלוחים כאלו להדריך אותו בדרך טובה, או חלילה להדריך אותו לדרך של הפסד. בהמשך דבריו מאריך המאור עינים בכך שככל שהאדם יותר ויותר מתדבק בה’ ובמידותיו הטובות, כך הוא זוכה שה’ יתברך מאיר בלבו את העצות הנכונות.

כיוצא בזה כתב גם המגיד מקוזניץ זיע”א: 

או יאמר “עשה לך רב” (אבות א, ו). רצה לומר כי לפעמים יפול במחשבת האדם איזה דבר הוראה איך ומה יעבוד את ה’ יתברך, או איזה אהבה או יראה, והוא מה ששיגר לו ה’ יתברך במחשבתו שיעבדהו בזה הדבר. ולפעמים האדם יסוג אחור ממחשבתו ולא יביט לזאת. לזה אמר עשה לך רב, רצה לומר שתחשוב בדעתך כי זה הדבר אשר יורך ה’ יתברך לעשותו ולעבדה בו ולא תסוג אחור מחשבתך. וכמו שמצינו שהקב”ה נקרא רב, כמו שאנו מברכין בברכת התורה: “המלמד תורה לעמו ישראל”. ובודאי שכן הוא, כי הוא יתברך שמו הוא מלמד לנו בכל עת ושעה תורה ודרכי מוסר היאך לעבוד אותו, כי זולתו אי אפשר שום מחשבה. ובפעם אחד היה זה לעין כל כשנתן לנו את התורה על הר סיני, ועם כל זה משם ואילך אותו הארה יוצאת ללמדנו חוקי תורתו. וכמו שתפול המחשבה זו במחשבת האדם אזי יעבוד את ה’ יתברך בזו המחשבה עצמה.

(עבודת ישראל ליקוטים לאבות, פרק א ד”ה או יאמר עשה לך רב)

יש הארה שיוצאת מאת ה’, ללמד ולהחכים את האדם. המגיד ממעזריטש זיע”א גם כן מתייחס לכך, והוא מכנה את ההארה הזו בשם “שכל עליון יותר גבוה”. זהו בעצם כינוי אחר לאותו מלאך המופיע בתנא דבי אליהו, שבא להורות לאדם את דרך האמת. וכך כותב המגיד ממעזריטש:

כי הלוא ידוע כי אות יו”ד היא חכמה והוא מחשבה. והנה על המחשבה מוכרח הוא שיש עליו שכל עליון יותר גבוה, שהמחשבה מקבלת ממנו… בכל דבר שהאדם רואה אותו הוא מחשב. ואף שאינו רואה בעת ההיא, הוא מחשב בו… ואחר כך בא לו… השכל העליון…[3] והנה ידוע כי בבוא אל האדם ההתגלות ההיא יש לאדם תענוג גדול ושמחה גדולה מאוד. וזה מורה שבא בעולם עליון גבוה מאוד, עולם התענוג, שהוא רוחני מאוד.

(ליקוטי אמרים (למגיד ממזריטש), רנב)

כדי להגיע לכך שהקב”ה יפתח לאדם את מעיינות החכמה צריך האדם לזכך את עצמו מהשקר והמידות הרעות, ולדבק את עצמו במידות טובות ובקדושה. כן הובא לעיל בשם המאור עיניים, וכן כותב גם הנועם אלימלך זיע”א:

צריך האדם מקודם לתקן את מדותיו. כי השם יתברך ברוך הוא ברא את האדם בכל מיני מדות, וכל מדה ומדה שבאדם יש צד וחלק באותה מדה אל הקדושה, וכן להיפך לרע חס וחלילה, כידוע. וצריך האדם לשבר עצמו בבחירתו להפך את המדות רק אל הקדושה לבדה… והשם יתברך ברוך הוא פותח לו מעיינות החכמה להבינו ולהשכילו בכל פעם בשכל עליון יותר ויותר מה שלא ראו עינו שכלו מעולם.

(נועם אלימלך לך לך ד”ה או יאמר לך לך)

כאשר אדם הולך כך בדרך אמת בכל לבו, הוא יכול לחוש את בהירות השכל, וכדברי רבי לוי יצחק מברדיטשב זיע”א: “‘אל הארץ אשר אַרְאֶֽךָּ’ (בראשית יב, א). הכלל, כאשר האדם מסופק אם לעשות או לא, אזי ישכיל בשכלו אם יש לו איזה בהירות השכל אזי יעשה. וזו ‘אשר אראך’, לשון בהירות השכל” (קדושת לוי, לך לך ד”ה או יבואר).

האמונה היא תוצאה של דבקות באמת

הדבקות באמת מביאה גם לאמונה. אדם שמחפש את האמת יגיע לאמונה. מי שמחפש בכנות ובאמיתיות אם אכן יש בורא לעולם שמנהיג אותו ומכוון אותו – יגיע לאמונה בה’. אבל אם הוא לא דבק באמת הוא לא ימצא את האמונה. אפילו כשיראה ניסים גלויים הוא ימצא דרך להסביר לעצמו את מה שהוא רואה באופן בלתי מחייב, כמו שפרעה והמצרים הסבירו לעצמם את כל המכות. האמונה היא תוצאה של הדבקות באמת. זו הסיבה שאנו כורכים יחד את האמת והאמונה בברכות קריאת שמע: “אמת ואמונה כל זאת”.

בחז”ל אנו מוצאים שהמושג ‘אמנה’ משמש לעיתים בהקשר של אמונה[4], ולעיתים בהקשר של נאמנות וישרות[5]. נראה שאלו הן שתי הסתעפויות של נקודה מהותית אחת. אמנה היא מחויבות לאמת: המחויבות שיש לאדם מול הזולת או מול ה’ היא מכוח המחויבות שלו לאמת, שמחייבת אותו לשמור אמונים.

זו גם המשמעות של ‘אמנה’ המופיעה בהמשך המדרש שהובא לעיל:  

וכן את מוצא שלא נגאלו ישראל ממצרים אלא בשכר האמנה, שנאמר: “ויאמן העם” (שמות ד, לא) וכן הוא אומר: “אמונים נוצר ה'” (תהלים לא, כד)… מי גרם לנו לבוא לידי שמחה זו? שכר אמנה שהאמינו אבותינו בעולם הזה שכולו לילה, לפיכך זכינו לעולם הבא שכולו בוקר… וכן אתה מוצא שאין הגלויות מתכנסות אלא בשכר אמנה שנאמר: “אתי מלבנון כלה אתי מלבנון תבואי תשורי מראש” וגו’ (שיר השירים ד, ח), וכתיב: “וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי באמונה” (הושע ב כב).

(מכילתא שם)

המדרש לא מדבר על אמונה מופשטת בלבד. אמונה כזו איננה מזכה בשכר הגדול המובא כאן, ולא היא עיקר מעלת ישראל בגלותם ובצרתם המוזכרים כאן. האמנה המוזכרת כאן היא שמירת האמונים, הנובעת מהמחויביות של עם ישראל לאמת.

כדי להתמסר לאמת צריך להאמין שהקב”ה רוצה בטובת האדם

אם כן, מדוע לא כל בני האדם רוצים לדבוק באמת? משום שחלק מהשקר שהם אחוזים בו הוא שהאמת היא מפחידה. האדם פוחד שהקב”ה לא כל כך רוצה בטובתו. הוא חש שכדי לדאוג לעצמו ולטובתו עדיף לו להתרחק מהאמת. זהו יסוד הפיתוי בו הצליח הנחש להכשיל את חוה: הוא שכנע אותה שההתמודדות הזו לא נועדה כדי לרומם אותם, כדי לאפשר להם להתגבר ולהתחבר לקב”ה ברמות הכי גבוהות, אלא בדיוק להיפך: “כי יֹדֵעַ אלוקים כי ביום אֲכָלְכֶם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלוקים יֹדְעֵי טוב ורע” (בראשית ג, ה); כביכול אלוקים רוצה לשמור עליהם כמה שיותר קטנים, ודואג שהם לא יתקרבו אליו. הנחש הצליח לגרום לחוה לחשוב שהקב”ה לא רוצה בטובתם אלא דווקא ברעתם.

לכן כדי שהאדם ירצה ויהיה מוכן לחפש את האמת, הוא צריך תחילה להיות משוכנע שהקב”ה רוצה את טובתו ולא את רעתו, ודווקא יצר הרע רוצה את רעתו ולא את טובתו. אדם חושב שאם הוא יוותר על התאוות שלו הוא יפסיד. אך האמת היא שהתאוות הופכות אותו לאומלל. דווקא התורה היא זו שנותנת לו את החירות האמיתית והשחרור מהתאוות. גם הרצון לקבל כבוד שקרי ולהנות ממנו, שהוא חלק מפיתויי היצר הרע, בפועל רק מטעה את האדם ומאמלל אותו. וכן גם הרחמים העצמיים, הקנאה, הכעסים, ושאר המידות הרעות. יצר הרע משלה את האדם שזו ההתנהגות הרצויה ביותר עבורו, אך האמת היא בדיוק להיפך.

פסח הוא חג החירות, והוא חג האמונה. הקב”ה נותן לנו את החירות האמתית ומשחרר אותנו מהשקרים שאנו אחוזים בהם. עם ישראל היה כל כך שקוע בשקר, עד שאפילו אחרי יציאת מצרים הוא חזר שוב ושוב ואמר: “כי טוב לנו עֲבֹד את מצרים” (שמות יד, יב). מהשקר הזה הקב”ה מוציא אותנו לחירות.

עבודת האמונה זו עבודת הדבקות שעסקו בה גדולי החסידות

לפיכך מובן שאמונה זו לא רק מחשבה נכונה והשקפה תיאורטית אודות קיומו של אלוקים והשגחתו. אמונה זו עבודה, לחבר אל כל רובדי החיים את נקודת האמת שה’ נמצא איתי לגמרי, ושהוא רוצה את טובתי בכל דבר ממש. ולא רק שהוא רוצה בטובתי, אלא ככל שאתחבר אליו יותר ואפגוש אותו יותר, ואעמיד את כל החיים שלי כהתהלכות לפניו – אהיה רק יותר ויותר שמח, ואתענג ויהיה לי טוב. וכפי שדוד המלך אומר: “מי לי בשמים וְעִמְּךָ לא חפצתי בארץ… ואני קרבת אלוקים לי טוב” (תהילים עג, כה-כח). את היסוד הזה צריך להכניס לתוך חוויית החיים, ולדרך ההתנהלות היומיות.

אם כן, עבודת האמונה, שמגיעים אליה על ידי שדבקים באמת, היא למעשה עבודת הדבקות שהרחיבו בה גדולי החסידות. וכפי שכותב החוזה הקדוש מלובלין זיע”א: “כי הוא דבוק בו יתברך על ידי האמת שהוא אלוקים אמת” (דברי אמת ויחי ד”ה מאל אביך). הוא מוסיף שם ומדגיש שעל ידי זה ה’ יעזור לאדם בכל מה שיצטרך ו”לא מיבעיא שלא תהיה לך עוד צרה נוסף, נוסף על זה ימתיק הדינין וימשוך ברכה על ידי זה לך” (שם). עוד הוא מדגיש בספריו פעמים רבות שדוקא כשהאדם מודע לחסרונות שלו והוא מבין שעליו לתקנם, זה עצמו מביא לדבקות ולשמחה, בגלל האמת שבכך: “מי שדעתו שפלה כשמשיג חסרונותיו שמח, שדבוק בו יתברך שאוהב אמת” (שם בלק ד”ה כגנות).

הדבקות הזו היא האמונה עליה מדובר במדרש בו פתחנו. היא מה שהשרה על ישראל את רוח הקודש שעל ידה הם אמרו את השירה. וכן מובא בשם הבעש”ט: “ויאמינו בה’ ובמשה עבדו. נודע שהאמונה היא דביקות הנשמה בהקב”ה, כמו ששמעתי ממורי על פסוק ‘ויאמינו בה’ ובמשה עבדו'” (בעש”ט עה”ת בשלח ח, בשם תולדות יעקב יוסף). וכן מובא עוד: “והאמין בה’. האמנה בו יתברך שמו, הוא הדביקה והוא תכלית השלימות… והאמנה הוא סיבה לבטחון שיבטח בה’ יתברך בכל מאורעותיו, ויאהב לה’ יתברך לעובדו” (שם כט, בשם תולדות יעקב יוסף; וראה גם שם לך לך ממ”ח מד; ועוד).

חוסר האמונה ביכולת לשמוע את דבר ה’ גורם ליובש והצימאון הגדול בדורנו

בדורנו אנו סובלים מאוד מהיעדר השראת שכינה ומחוסר עצום בקרבת אלוקים ושמיעת דברו. מתקיימת בנו הנבואה הקשה:

הנה ימים באים נְאֻם ה’ אלוקים והשלכתי רעב בארץ, לא רעב ללחם ולא צמא למים, כי אם לשמע את דברי ה’. ונעו מים עד ים, ומצפון ועד מזרח, ישוטטו לבקש את דבר ה’ ולא ימצאו. ביום ההוא תתעלפנה הַבְּתוּלֹת היפות והבחורים בצמא.

(עמוס ח, יא-יג)

המציאות הזו מובילה לכך שרבים מרגישים ריחוק מה’ ומעבודת ה’. הם חשים שאין לאן לשאוף בקשר עם ה’, כי הקשר הוא חד סטרי ולא הדדי. ממילא האהבה שאמורה לשמש לאהבת ה’ נעשית אהבה נפולה, והתוצאה היא חיפוש אחר תחליפים נמוכים מאוד להתחיות מהם.

נראה שנקודת המפתח כאן היא עבודת הדבקות. כפי שהתבאר, דרך העבודה הזו אנו יכולים לשמוע כבר עכשיו את דבר ה’! כשאדם דבק באמת הוא זוכה לקבל את דבר ה’ שנשלח אליו ומאירבו.

לפי זה, מתגלה הבנה חדשה בדברי הנבואה על “השלכתי רעב בארץ”. ההסתר לא נובע רק מכך שהקב”ה החליט להסתיר את פניו מאיתנו ולמנוע מאיתנו את השראת שכינתו. ההסתר נובע מכך שאנו לא מאמינים שאפשר למצוא את דברו. במקום לדבוק באמת ובאמונה, ולמצוא את דבר ה’, אנו מחפשים אותו בחוץ – “ונעו מים עד ים, ומצפון ועד מזרח, ישוטטו לבקש את דבר ה’ ולא ימצאו”. אנו לא מבינים שאנו לא אמורים לנוע ולשוטט, אלא המטמון שאנו מבקשים נמצא בתוכנו, ויש ה’ בקרבנו – “כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לַֽעֲשֹׂתֽוֹ” (דברים ל, יד).

ממילא, כשאין אמונה בכך שה’ מצדו כן מתחבר אלינו, לא מתאפשרת הדבקות ואף לא התפילה. וכפי שמובא בשם הבעש”ט:

כלל גדול לעבודת הבורא ברוך הוא העיקר הוא ההאמנה, ועל זה היה מזהיר אדוני אבי זקני זללה”ה, וזהו שורש לכל התורה והעבודה. וזהו שאמר דוד המלך עליו השלום: “כל מצוותיך אמונה שקר רדפוני עזרני” (תהילים קיט, פו), כי עיקר המצוה הוא האמונה להאמין בה’. ומי שהוא מאמין בה’ יכול להתפלל בכל יום, כי אם הוא מאמין שה’ יתברך הוא מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, הוא בכל יום בריה חדשה, וכל העולמות הם בריאה חדשה, וצריך להתפלל וליתן שבח והודיה למי שברא הכל וגם ברא אותו, ולהתפלל על נפשו ונפש אשתו ובניו, ועל פרנסתו וכל טוב… נמצא עיקר כל התפילה והמצוה הוא האמונה.

(בעש”ט עה”ת לך לך ממ”ח מה, בשם דגל מחנה אפרים[6])

כדי להרוות את הדור בחיבור לדבר ה’ עלינו להיות מחוברים בעצמנו

עלינו להתדבק בה’, ולנסות להתחבר ל’מלאך’ שמדבר אמת ומדריך בדרך אמת. עלינו לבקש את דבר ה’ ואת האמת בכל ליבנו, וכמה שיותר לעשות את רצונו ולהידבק בו בכל דבר שאנחנו עושים. כשמבינים שהקב”ה איתנו כל הזמן, אז מחפשים אותו בכל דבר. בלימוד תורה, בקיום מצוות ובכל עינייני העולם. הקב”ה איתנו, הוא נותן לנו את העצות הנכונות, ואנו מתחברים אליו. ככל שעושים זאת יותר, זוכים לשמוע ולקבל את דבריו יותר ויותר.

יש לכך אינסוף של מדרגות. בדרגות העליונות שבהן היו הצדיקים, הם זכו להשראת רוח הקודש ולראות מסוף העולם ועד סופו: “כשאדם מחשב בדבקות השי”ת אזי מיד שורה עליו רוח הקודש ושוכנת אצלו” (ליקוטי אמרים (למגיד ממעזריטש), אות פח), “ונודע כי ה’ יתברך הוא למעלה מהזמן… אם כן מי שיזכה לאור הבהיר שהוא בחינת אחד, שנעשה אחדות עמו יתברך, הוא גם כן למעלה מזמניות, ויכול גם כן לראות מסוף העולם ועד סופו העבר והעתיד וההוה” (מאור עינים שמות ד”ה ותפתח)[7].

אנחנו בקטנותינו צריכים להיות מחוברים אל ה’ בעצמנו, ולזכות לשמוע יותר ויותר את דברו, במדרגות השייכות אלינו. ככל שנהיה כך בעצמנו, נוכל להקרין את זה לבנינו, תלמידנו, ולכל עם ישראל. כך יתאפשר להרוות את הצימאון הנורא, ועל ידי זה לקרב את כל ישראל לאביהם שבשמים. מתוך כך הקב”ה יאיר את עינינו בכל עניין כיצד נכון לפעול ולנהוג, ו”מלאה הארץ דעה את ה’ כמים לים מכסים” (ישעיה יא, ט).

[1] בדרכים נוספות הרחבנו גם בטל חיים תהילים, בביאור החלק הראשון של מזמור קיט.

[2] וראה גם תורת רבי פנחס מקוריץ, עמ’ 47, אות כט.

[3] כיוצא בזה כתב גם במקום אחר, שהאדם מקבל את ההבנה במחשבתו ממקום גבוה ועליון יותר: “והנה הבנת הלב על כרחך שמקבלת מדבר אחר שהוא המחשבה, כי על ידי זה נקרא הלב מבין. ‘המבין דבר מתוך דבר’ פירוש שמקבל מדבר אחר ההבנה שהיא המחשבה ונעשה נבון. והיא המחשבה הטהורה היא חוקקת בהבנה… וזה נקרא לבנת הספיר, כי ספיר הוא לשון זוהר ובהירות” (אור תורה, רמזי תורה, ויחי).

[4] “המשמיע קולו בתפילתו הרי זה מקטני אמנה” (ברכות כד ע”ב), “ישראל שבאותו הדור מקטני אמנה היו” (פסחים קיח ע”ב), “ופסקו אנשי אמנה, אמר רבי יצחק אלו בני אדם שהן מאמינין בקב”ה” (סוטה מח ע”ב).

[5] “עושין אמנה בפירות ואין עושין אמנה בדמים” (בבא קמא קג ע”א), “דברים יש בהן משום מחוסרי אמנה” (בבא מציעא מט ע”א), “הנושא והנותן באמנה” (שם נא ע”ב). וכן לגבי “לא חרבה ירושלים אלא בשביל שפסקו ממנה אנשי אמנה” (שבת קיט ע”ב), “אין הגשמים יורדין אלא בשביל בעלי אמנה” (תענית ח ע”א), משמע מהמשך דברי חז”ל שם שמדובר על אמנה בהקשר של נאמנות וישרות.

[6] וראה גם שם נח טו, בשם צוואת הריב”ש; ושם קכז, בשם בן פורת יוסף.

[7] וראה גם קדושת לוי כי תשא ד”ה או יאמר שלוש עשרה מדות (הראשון); תפארת שלמה בהר ד”ה ישראל עלו.