שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 334 | יב ניסן תשפ”ה

“הקב”ה חישב את הקץ” – חשבון ארבע מאות ושלושים שנות השעבוד ומשמעותו

רש”י מבאר שגזרת השיעבוד התחילה בהולדת יצחק

אחד הפסוקים הקשים בתורה הוא זה המסכם את שהותם של בני ישראל במצרים לכדי 430 שנה: “ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלושים שנה וארבע מאות שנה. ויהי מקץ שלושים שנה וארבע מאות שנה, ויהי בעצם היום הזה יצאו צבאות ה’ מארץ מצרים” (שמות יב, מ-מא). אם מנסים לחשב מתוך התורה את מספר השנים בהם היו בני ישראל במצרים, כלל לא מתקרבים למספר כה גבוה. רש”י מבאר שבהכרח החשבון הזה מתחיל כבר בברית בין הבתרים, שלושים שנה לפני הולדת יצחק:

“שלשים שנה וארבע מאות שנה” – בין הכל משנולד יצחק עד עכשיו היו ארבע מאות שנה. משהיה לו זרע לאברהם נתקיים “כי גר יהיה זרעך” (בראשית טו, יג), ושלשים שנה היו משנגזרה גזירת בין הבתרים עד שנולד יצחק.

ואי אפשר לומר בארץ מצרים לבדה, שהרי קהת מן הבאים עם יעקב היה; צא וחשוב כל שנותיו (שהן 133) וכל שנות עמרם בנו (שהן 137) ושמונים של משה (הכל יחד 350), לא תמצאם כל כך. ועל כרחך הרבה שנים היו לקהת עד שלא ירד למצרים, והרבה משנות עמרם נבלעים בשנות קהת והרבה משמונים של משה נבלעים בשנות עמרם. הרי שלא תמצא ארבע מאות לביאת מצרים. והוזקקת לומר על כרחך, שאף שאר הישיבות נקראו גירות, אפילו בחברון, שנאמר: “אשר גר שם אברהם ויצחק” (בראשית לה, כז), ואומר: “את ארץ מגוריהם אשר גרו בה” (שמות ו ד). לפיכך אתה צריך לומר “כי גר יהיה זרעך” משהיה לו זרע.

וכשתמנה ארבע מאות שנה משנולד יצחק, תמצא מביאתן למצרים עד יציאתן מאתים ועשר שנה (ולפיכך: 60 שנה עד הולדת יעקב, ו-130 שנה עד ירידת יעקב למצרים, ועוד 210 שנה). וזה אחד מן הדברים ששינו לתלמי המלך.

(רש”י שמות יב, מ)

רש”י מבאר כאן שמלידת יצחק עד ליצאת מצרים עברו 400 שנה. זהו מה שנאמר בברית בין הבתרים: “ויאמר לאברם יָדֹעַ תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מאות שנה” (בראשית טו, יג). כלומר גזרת ארבע מאות השנה התחילה להתקיים כעבור שלושים שנה, כאשר נולד יצחק והופיע בעולם “זרעך”. ומה שנאמר בספר שמות: “ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלושים שנה וארבע מאות שנה”, הוא מברית בין הבתרים.

רש”י מוסיף ומציין את דברי הגמרא, שזה אחד מן הדברים ששינו לתלמי המלך. תלמי היה מלך יווני בזמן בית שני, שהושיב שבעים מזקני ישראל בשבעים חדרים נפרדים, והכריח אותם לתרגם את התורה ליוונית. באורח נס עשו כולם באופן זהה כמה שינויים שנועדו למנוע פרשנות מסולפת של התורה וטענות כלפיה. אחד השינויים הוא בפסוק זה, שבו הם הוסיפו: “ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ובשאר ארצות שלושים שנה וארבע מאות שנה” (מגילה ט’ ע”א).

ישנם קשיים גדולים בהבנה שהאבות היו חלק מחשבון השעבוד

אולם לכאורה הדברים קשים ביותר. הלא התורה אומרת במפורש שכל השנים הללו הם: “מושב בני ישראל אשר ישבו בארץ מצרים“. לא כתוב שהם ישבו בארצות אחרות. גם מצד עצם העניין, קשה לכאורה לומר שכל השנים הללו שאברהם יצחק ויעקב נמצאים בארץ נחשבים בעצם כשנים בארץ לא להם[1].

קושי נוסף הוא מדוע ארבע מאות השנים מתחילים להימנות דווקא מהולדת יצחק? מה מיוחד בזמן הזה, שהקב”ה צריך לציין אותו כמועד תחילת חשבון הגירות של בני ישראל? עוד קשה, שלכאורה יצחק בכלל לא היה גֵּר בארץ לא לו. רש”י הביא פסוקים כדי ללמד שגם האבות היו גֵּרִים בארץ: “אשר גר שם אברהם ויצחק” (בראשית לה, כז), ואומר: “את ארץ מגוריהם אשר גרו בה” (שמות ו ד). אולם הפסוקים הללו מדברים על מגורים, ולא על גירות. אלו לכאורה שני מושגים נפרדים. גירות היא בארץ זרה, אבל מגורים הם דווקא כן בארץ שלהם[2]. ועוד קשה, שלפי ההבנה שגם האבות היו גֵּרִים בארץ, לא מובן מדוע הקב”ה אמר לאברהם “גר יהיה זרעך“; והלא גם הוא עצמו כבר היה גֵּר בארץ.

עוד יותר קשה האמירה שברית בין הבתרים היתה 30 שנה לפני הולדת יצחק. יצחק נולד כאשר אברהם אבינו היה בן 100. לפי זה יוצא שברית בין הבתרים, שהתקיימה בארץ כנען, התרחשה כאשר אברהם אבינו היה בן 70. אולם רק בגיל 75 הצטווה אברהם אבינו: “לך לך… לארץ אשר אראך” (בראשית יב, א). כפי שמובא שם: “וילך אברם כאשר דִּבֶּר אליו ה’ וילך אִתּוֹ לוט, ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן” (שם, ד). הרמב”ן עמד על קושי זה, והציע לתרץ שאברהם עלה בגיל 70 לארץ ישראל, כרת שם את ברית בין הבתרים, ואז חזר לחמש שנים נוספות בחרן. אולם לכאורה יש קשיים גדולים באפשרות הזו. ראשית, לא מובן מה הטעם להתנהלות הזאת של אברהם שהוא עולה מעצמו לארץ וחוזר (כל זה לפני הציווי של ה’ לעלות שוב לארץ). לא מובן גם מדוע מאורע כזה לא מוזכר כלל בפשוטו של מקרא. קשה גם להבין באופן הזה את הציווי “לך לך… לארץ אשר אראך”, כאשר חמש שנים קודם לכן אברהם כבר היה שם. קושי משמעותי נוסף שיש לכאורה הוא שבברית בין הבתרים עצמה נאמר: “אחר הדברים האלה היה דבר ה’ אל אברם במחזה לאמר, אל תירא אברם אנכי מגן לך, שכרך הרבה מאד” (שם טו, א). כוונת הכתוב היא שהברית התרחשה לאחר שאברהם חזר ממלחמת המלכים, המופיעה קודם לכן. וכפי שגם כתבו המפרשים, שאין אומרים “אל תירא” אלא למי שמתיירא. רש”י עצמו כותב, על יסוד דברי חז”ל: “אחר הדברים האלה – כל מקום שנאמר “אַחַר” סמוך, “אחרי” מופלג. אחר שנעשה לו נס זה שהרג את המלכים והיה דואג ואומר שמא קבלתי שכר על כל צדקותי, לכך אמר לו המקום ‘אל תירא אברם אנכי מגן לך’ מן העונש, שלא תענש על כל אותן נפשות שהרגת” (רש”י שם טו, א). והרי מלחמת המלכים היתה בהכרח אחרי שהוא כבר עלה לארץ, ולוט בא עמו, והם כבר נפרדו זה מזה, ולוט ישב בערי הכיכר בסדום. ואם כן לכאורה יש קושי גדול ביותר לומר שברית בין הבתרים היתה שלושים שנה לפני לידת יצחק, שזה חמש שנים לפני שאברהם עלה עם לוט לארץ.

קשה להבין את הקשר במשנה בין ירושת בן מאביו לבין שעבוד מצרים

בהקשר זה יש עוד משנה שמאד קשה להבין אותה, והיא נראית כמו מדרש פליאה, ונלאו המפרשים להסבירה:

הוא היה אומר: האב זוכה לבן בְּנוֹי ובכח ובעושר ובחכמה ובשנים ובמספר הדורות לפניו; והוא הקץ, שנאמר: “קורא הדורות מראש” (ישעיה מא, ד), אף על פי שנאמר: “ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה” (בראשית טו, יג), ונאמר: “ודור רביעי ישובו הנה” (שם, טז).

(משנה עדויות ב, ט)

המשנה פותחת בדברים שהאב מזכה אותם לבנו: אם האב הוא עשיר, הוא יוריש לבנו את העושר הזה; אם הוא חכם, הוא ילמד את בנו תורה ויחכים אותו. אולי הוא גם יעביר לו את כישרון החכמה, כפי שהנוי והכוח המופיעים במשנה ודאי עוסקים בהורשה של תכונות. אך לא מובן מה הכוונה שהאב מזכה לבנו “במספר הדורות לפניו”. לא ברור גם מה פשר האמירה “והוא הקץ”, וכיצד הפסוק מישעיה מוכיח זאת. גם הסיום “אף על פי שנאמר” וכו’ הוא לכאורה לא ברור, ולא מובן מה הוא בא להוסיף.  אך לא מובן כיצד הסיום המדבר על הקץ קשור לכך, ומה הכוונה בו. ר’ עובדיה מברטנורא למשל מפרש כך:

ובמספר הדורות לפניו – פעמים שהקב”ה מבטיח לאב לעשות טובה לזרעו לדור שלישי או לדור רביעי, והאב זכה לאותו הדור שתבוא להם אותה הטובה.

הוא הקץ – שקצב הקדוש ברוך הוא לאותו דבר שיהיה לזמן פלוני ולדור פלוני. כמו “ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה”, “ודור רביעי ישובו הנה”, הרי מספר הדורות שהוא דור רביעי הוא הקץ של ארבע מאות שנה.

(רע”ב עדויות ב, ט)

הברטנורא מסביר שכוונת המשנה היא שיש טובות שהצאצאים זוכים להן בזכות האב, ושמגיעות דווקא בזמן מסויים שהקב”ה ייעד להן. כפי שיציאת מצרים יועדה דווקא ל”דור רביעי”. אולם עדיין לכאורה קשה בהסברו מה פשר דברי המשנה “אף על פי שנאמר ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה”. גם אם יש קושי להבין כיצד מתיישב הפסוק עם חשבון השנים, מדוע הדבר נוגע להבנה הפשוטה שיש כאן הבטחה ל”דור רביעי”? ובמה זה תורם להבין את מה שהאב מזכה בו את בנו? 

ההנחה שיש לקזז בחשבון השיעבוד את שנות האבות משנות הבנים איננה הכרחית

נראה ששורש הקושי בחישוב שנות הגירות והשיעבוד קשור לכך שאנו מניחים שהשהות במצרים עצמה לא הייתה ארבע מאות שנה, אלא הרבה פחות. רש”י כבר עמד על כך שלא ניתן לחשב את שנות השיעבוד לפי מניין שנותם של משה ואבותיו, כי “הרבה משנות עמרם נבלעים בשנות קהת, והרבה משמונים של משה נבלעים בשנות עמרם, הרי שלא תמצא ארבע מאות לביאת מצרים”. לכן רש”י עורך חישוב שמשעת הגעת בני ישראל למצרים עד צאתם היו 210 שנה. ואם כן הוא נצרך לחשב עוד כמאתיים שנה אחורה כחלק מגזרת “גר יהיה זרעך”. יש כאן הנחה ששנות שיעבוד של בן נבלעות בשנות שיעבוד של אביו כאשר הוא בחיים. 

אך ההנחה הזו איננה הכרחית. לא חייבים להניח שהשנים שבהן קהת עבד במצרים יחד עם עמרם לא נחשבות. וכיוצא בזה בשבטים אחרים, למשל שהשנים שבהן חצרון עבד בפרך יחד עם רם, ורם עבד יחד עם עמינדב – כל אלו אינן נחשבות. אם מבינים שהקב”ה מכיר בסבלו של כל אדם מישראל כעומד בפני עצמו, אז מדוע ששנות הסבל של חצרון יתקזזו עם שנות הסבל של רם? מדוע ששנות הסבל של רם יתקזזו עם שנות הסבל של עמינדב, ושנות הסבל של עמינדב יתקזזו עם שנות הסבל של נחשון? הלא כל יום שעובר הוא סבל נורא!

נראה שעל כך אומרת המשנה שהסבל שסובל אב נזקף לזכות בנו. כך הסבל שסובל חצרון נזקף לבנו רם, והסבל שסובל רם נזקף לבנו עמינדב, הסבל של עמינדב נזקף לבנו נחשון, כך יוצא שנחשון מזדכה על כל ה-400 שנה שהצטברו אצל אבותיו. זו הכוונה שהקב”ה “חישב את הקץ”. מהו ה”חישוב” שהיה נצרך כאן? היה צריך לזכות את נחשון על כל השנים שקדמו לו על ידי אבותיו.

הצירוף הממוצע של ארבע דורות השיעבוד במצרים הוא ארבע מאות שלושים שנה

אם נחשב בדרך הזו את שנות הגירות והשיעבוד, נבין שיש כאן חשבון שמשתנה מעט בין המשפחות השונות. אצל בני לוי החשבון יוצא בסדר גודל של 430 שנה. יעקב היה 17 שנה במצרים. לוי היה 94 שנה[3]. עמרם השתעבד כל ימיו, שהיו 137 שנה, ומשה יצא ממצרים כשהיה בן 80. לכך צריך להוסיף את שנותיו של קהת, שלא ברור בן כמה היה כשהוא הגיע למצרים, עד שנפטר בגיל 133. אם הוא היה בן 31 כשהגיע, ושהה במצרים 102 שנה, החשבון הכולל יוצא בדיוק 430 שנה. אם הוא היה צעיר יותר, החשבון הכולל עשוי להיות מעט גדול יותר.

אצל בני יעקב האחרים החשבון הכולל יוצא בדרך כלל קטן יותר. שבמשפחות בהן נפטרו בגיל צעיר יותר, והולידו בגיל מאוחר יותר, אמור להיות מדובר בסדר גודל של 400 שנה ואף פחות מכך. אם כן, ניתן להבין שבממוצע הכולל של כל משפחות בני יעקב, סך שנות השיעבוד מתחשבות לכדי 400 שנה. זהו החשבון הנכון והמדויק ביותר, אשר גלוי וידוע לפני הקב”ה. הוא שנאמר בהגדה: ברוך שומר הבטחתו לישראל, ברוך הוא. שהקב”ה חישב את הקץ, לעשות כמו שאמר לאברהם אבינו בברית בין הבתרים” וכו’.

על פי זה מתיישבים הקשיים הנוגעים לחישוב שנות מושבם של בני ישראל במצרים. הפסוק המונה את תקופת מצרים כארבע מאות ושלושים שנה מתייחס לסכום השנים הגבוה ביותר מבין משפחות בני יעקב, כאשר מצרפים את שנות השיעבוד של ארבעת הדורות[4]. ואילו הפסוק המחשב זאת על פי ארבע מאות שנה בלבד מתייחס לממוצע הכולל של כל משפחות בני יעקב במצרים. ובין כך ובין כך, אין צורך לחשב את שנותיהם של האבות הקדושים בארץ ישראל כחלק מהשנים של “גר יהיה זרעך בארץ לא להם”.

הקב”ה זוקף לזכותנו את הסבל שעברו אבותינו ויחד אנו מביאים גאולה

גם המשנה בעדויות מובנת כעת היטב. המשנה מציינת שאחד הדברים אותם מוריש האב לבנו הוא “מספר הדורות לפניו”. כלומר את מקבץ כל הזכויות שנצברו מהדורות הקודמים. המשנה מוכיחה זאת מכך שהקץ של ארבע מאות שנה במצרים הסתיים כבר לאחר ארבעה דורות. מכך מסיקה המשנה את החישוב האמור, שהקב”ה צובר את השנים של הדור הקודם עבור הדור הבא, ולא מקזז אותם אלו באלו. הוא לא רק ממתין לקץ מסויים, אלא “קורא הדורות מראש”, מחשב ומצרף את הדורות שהיו מראש, כך שכולם יחד מביאים לגאולה ושמים קץ להמתנה.

עולה מכאן יסוד חשוב מאוד. אנחנו יכולים להניח שהקב”ה זוקף לזכותינו את כל שנות הסבל של אבותינו. יש לזה משמעות עצומה. כל הייסורים של הגלות האיומה, כל מסעי הצלב והפוגרומים, רדיפות האינקויזיציה, הגזירות הקשות שסבלו מהם אבותינו בכל ארצות גלותם, ועוד ועוד – הכל הכל נזקף לזכויותינו. אנחנו היום נושאים על גבינו את כל זכויותיו ההיסטוריות של עם ישראל בכל הדורות. כאשר דורנו נצרך להתמודד עם חבלי הלידה של הגאולה והקשיים הגדולים הנלווים לתהליך הזה, אנו לא עושים זאת רק מכוח עצמנו. איתנו ניצבים יחד כל הזכויות של אבותינו, שחלמו בייסורי גלותם על שיבת ציון וגאולת ישראל. כולנו יחד פועלים לפני ה’ כאגודה אחת בתחנונים ובמעש לקדם עוד ועוד את גאולתנו והמלכת ה’ עלינו ועל העולם כולו.

[החלק השני של שיחת פסח תשפ”ד יישלח בע”ה בשבוע הבא]

[1] היה ניתן לכאורה להוסיף ולהקשות שבפסוק נראה שהשיעבוד עצמו הוא ארבע מאות שנה: “ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה”. אולם את זה אפשר ליישב על דרך הפשט, כפי שכבר כתבו הראשונים, שסוף הפסוק (ארבע מאות שנה) מתייחס לנאמר בתחילת הפסוק: “כי גר יהיה זרעך”, וכפי שמופיע פעמים רבות במקרא שסיום הפסוק מתייחס לתחילת הפסוק ולא לאמצעו.

[2] גם הפסוק: “גור בארץ הזאת” שנאמר ביצחק, הוא בלשון חיובית של מגורים, ולא של גירות. וכן הוא בפסוקים רבים: “ולשכירך ולתושבך הַגָּרִים עמך” (ויקרא כה, ו), “מאחד שעריך מכל ישראל אשר הוא גָּר שם (דברים יח, ו), “ויהי איש לוי גָּר בירכתי הר אפרים” (שופטים יט, א), “אגורה באהלך עולמים” (תהילים סא, ה), ” וְהַגָּרִים עמהם מאפרים” (דברי הימים ב’ טו, ט).

[3] על פי חשבון שהוא היה בן 43 שנה כשהוא ירד, משום שהיה מבוגר מיוסף ב-4 שנים. והוא נפטר בגיל 137.

[4] כאמור לעיל כדי שחשבון בני לוי יגיע ל-430 יש להניח שקהת ירד למצרים בגיל 31, כאשר אביו לוי היה בן 43. אולם פער גילאים מצומצם כזה ייתכן בדורות ההם. כך מצאנו גם בבני יהודה, שהם התחתנו והולידו בגיל צעיר מאוד. פרץ היה אמור להיוולד לער ואונן, אלא שהם שיחתו את זרעם, ולכן לבסוף הוא נולד ליהודה עצמו מתמר; כך שמבחינת סדר הדורות הוא היה אמור להיות כבר כנכד ליהודה. בעת הירידה למצרים פרץ כבר הוליד את חצרון וחמול. כלומר ליהודה היו אמורים להיות כבר נינים בעת הירידה למצרים, כשהוא היה אז בן 42 בלבד.