שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 333 | ו’ ניסן תשפ”ה

הנאה מעבודת ה’

צריך להבין האם הנאה מקיום מצוות ועבודת ה’ פוגמת בשלימות שלהם

כאשר אדם מבין את הערך של עבודת ה’ ‘לשמה’ מתוך התבטלות אל רצון ה’, עשויה להתעורר אצלו שאלה חשובה: האם הנאה מקיום המצוות ועבודת ה’ פוגמת ב’לִשְׁמָהּ’? לכאורה אם הוא נהנה לקום בבוקר ולהתפלל בכוונת הלב, אם נעים לו לטבול במקווה, ואם משמח אותו לשבת וללמוד תורה, אז הוא לא עושה את זה רק בשביל ה’, אלא גם כי זה נעים ונחמד לו. עבד ה’ אמיתי הוא זה שלכאורה מבוטל לחלוטין לרצון ה’, ומה שמניע אותו זה לא ההרגשה הטובה שיש לו והשמחה שהוא מרוויח מכך.

אבל מצד שני, ברור שהקב”ה מצפה מהאדם לעבוד אותו בשמחה, ולא כמו שכפאו שד: “תחת אשר לא עבדת את ה’ אלוקיך בשמחה ובטוב לבב” (דברים כח, מז). כאשר המצוות אינן נעשות מתוך שמחה וחיבור אלא בהרגשה של מִסְכֵּנוּת  ובעיצבון, זהו איננו רצון ה’. הדבר גורר גם השלכות שליליות;  כך למשל התריע רבי מנחם מנדל מוִיטֶבְּסְק-טבריה במכתב לתלמידיו, ששורש המחשבות הזרות המבלבלות את הדעת הוא בחוסר השמחה במצוות שזוכים לעשות:

תשובה כללית לידידי נפשי בעסק התורה והעבודה, אשר רבים צועקים על המחשבות זרות. והתהוות הסיבה הוא… שאינם שמחים בעבודתם… כי הנה כלל גדול בתורה – להיות שמח בחלקו גם בעסק התורה ועבודה, אם מעט ואם הרבה, ויהנה ממנו… ובשמחה של מצוה זו יזכה לגדוֹלה ממנה… ואם יאמר: ‘הי תורה והי מצוה?’, שאין לו כלום, זה אינו, והלא פושעי ישראל מלאים מצות כרמון, אבל אינו שמח ונהנה ממנו. מה שאין כן כשישמח במעשיו – ‘יהי כבוד ה’ לעולם” (תהילים קד, לא).

(פרי הארץ אגרת הקודש, אגרת כה, הוצאת מכון פרי הארץ)

לכן צריך לדייק את הדברים ולהגדיר מה המקום של ההנאה והשמחה האמיתית במצוות, ותחושת ההזדהות של האדם שמרגיש שהוא רוצה בדברים ומחובר אליהם. צריך לבאר מה היחס בין זה לבין עבודה ‘לשמה’, מתוך ביטול לה’ ולמען שמו בלבד.

הדיוק הזה חשוב כדי שנוכל לעבוד את ה’ בדרך נכונה. מעבר לכך, גם אופי הקשר עם ה’ תלוי בזה. ההבנה מה ה’ מצפה מהאדם משפיעה על מהות החיבור של האדם אליו. אם מבינים שהקב”ה רוצה שהאדם רק יתבטל אליו וימחק מעצמו כל תחושה של הנאה ונעימות, אז יוצא שבעצם ה’ לא רוצה שיהיה לאדם טוב, ולא רוצה שהוא יהיה שמח. זה מקרין ישירות על השאלה מה האדם חושב על ה’. הרי אם היה מלך או רב או הורה שהיה מצפה מאיתנו לחיות חיים כאלה, ודאי לא היינו אוהבים אותו, ולא היה לנו חשק להיות מחוברים אליו. כלומר הדיון כאן איננו רק מה נכון לעשות, אלא נוגע גם מהו היחס הנכון שאנחנו אמורים לחוש כלפי הקב”ה, לאור ההבנה של מה הוא רוצה מאיתנו.

השמחה היא חלק חשוב בעבודת ה’

עצם זה שהקב”ה רוצה שאנו נשמח ונעלוז בדברי תורתו – זה פשוט וברור. דוד המלך כבר אמר באופן ברור: “פיקודי ה’ ישרים משמחי לב” (תהילים יט, ט), “מה אהבתי תורתך” (שם קיט, צז), ועוד ועוד. יש אינספור מקורות שמלמדים את הנקודה הזו, שהאדם צריך להיות שמח בתורה, שמח בתפילה ושמח בעבודת ה’. גם ברמב”ם נפסק הדבר לחובה גמורה: “שהשמחה שישמח אדם בעשיית המצוות ובאהבת האל שציווה בהם – עבודה גדולה היא. וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להיפרע ממנו שנאמר: ‘תחת אשר לא עבדת את ה’ א-להיך בשמחה ובטוב לבב'” (הל’ שופר סוכה ולולב ח, טו).

המסילת ישרים מתייחס לשמחה, כשהוא מגדיר מה זו אהבת ה’:

ונדבר עתה מענין האהבה, וענפיה הם ג’ – השמחה, הדביקות, והקנאה… כי זאת היא השמחה האמתית שיהיה לבו של אדם עלז, על שהוא זוכה לעבוד לפני אדון יתברך שאין כמוהו, ולעסוק בתורתו ובמצותיו שהם השלימות האמתי והיקר הנצחי.

(מסילת ישרים, פרק יט)

השמחה היא חלק מענפי אהבת ה’. המסילת ישרים גם אומר שם שהשמחה היא “עיקר גדול בעבודה” (שם). זהו דבר גדול מאוד לשמוח בזה שזוכים לעבוד את ה’ וללמוד את תורתו. בספרים הקדושים, ובפרט בספרי החסידות, האריכו גם במעלות השמחה, ובחשיבות הרבה שיש לה בעבודת ה’.

את השמחה הזו כל אחד יכול להעצים בתוכו. ככל שאדם ישים לב לשמחה שלו ויזכיר אותה לעצמו, כך הוא יהיה יותר שמח. זהו חידוש שאפשר ללמוד מתוך העצה הנפלאה של רבי אלימלך מליז’נסק זיע”א:

בכל הדברים שבעולם, הן בתורה הן בתפילה הן במצוות מעשיות, ירגיל את עצמו לומר בזה הלשון: “הריני עושה זאת לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, לעשות נחת רוח להבורא יתברך שמו”. וירגיל את עצמו לומר זאת בתוֹכִיוּת ופנימיות הלב, ובהמשך הזמן ירגיש הארה גדולה באמירה זו.

(צעטיל קטן, ד)

כשאדם ניגש למשל להתפלל תפילת שחרית, והוא אומר לעצמו בשמחה וב”תוֹכִיוּת ופנימיות הלב” שהוא עכשיו ניגש להשרות שכינה בעם ישראל ולגרום לו נחת רוח – הוא שם לב לשמחה של עצמו. זה עצמו יוצר לו מציאות של שמחה. כשאדם יודע שהוא שמח, זה עצמו משמח אותו. וכן להבדיל, כשאדם שם לב שהוא מדוכא, זה עצמו מדכא אותו. לכן ככל שאדם שם לב יותר ויותר שהוא שמח בעבודת ה’, זה מעצים את השמחה שלו. וזה מה שמסיים רבי אלימלך: “ובהמשך הזמן ירגיש הארה גדולה באמירה זו”. זו עצה שנדרשות שניות ספורות ליישם אותה, וההשפעה שלה גדולה.

צריך להתמלא בשמחה על כך שה’ שמח בעבודתנו

יהודי עובד ה’ אמור להיות יהודי שמח, ולא חלילה ‘מצוברח’ וחמוץ פנים. צריכה להיות לנו שמחה פשוטה, מעצם זה שאנו זוכים לעבוד את ה’. האם יש זכות גדולה מזו, לזכות להמליך את ה’ ולהיות שותף לו? החזון איש זיע”א אמר שאם פני האדם רציניים ומראים עצבות – היה ראוי להלקות אותו בבית דין! משום שהוא מפחיד בני אדם ומצער את הבריות (מעשה איש ח”ו עמ’ 69). כאשר אדם מתהלך עם פנים נפולות, הסביבה מצטערת מכך והדבר מכביד עליה. אם מדובר ביהודי ירא שמים, ששם ה’ נקרא עליו, יש בזה ממש חילול השם.

אם אדם מרגיש שהוא לא שמח, זה אומר שמשהו ‘תקוע’ אצלו. באופן כללי הוא אמור להיות שמח. אולי הוא לא מבין את גודל החשיבות של התורה שהוא לומד. אולי הוא נכנס לשגרה של תורה ומצוות, ולומד ועושה, והוא שוכח מה הוא עושה ולפני מי הוא עמל. הרי אנו לא סתם מבצעים משימות ומקפידים על קיום מצוות. אנו עובדים לפני ה’. זו זכות עצומה שאנו זוכים לעמוד לפני ה’.

לא זו בלבד, ה’ גם שמח בעבודתנו. זה כמעט בלתי נתפס לומר זאת. היתכן שאנו נעשה נחת רוח לקב”ה? הלא הקב”ה הוא אלוקי העולם כולו, המושל על כל הממשלות ומנהיג את כל הבריאה. היתכן שדף גמרא שאנו לומדים, או מצוה שאנו מקיימים, משמחים אותו? אך כן. זו המציאות. אלו לא מליצות בעלמא. זו לא אמירה חסרת כיסוי. ה’ שמח בעבודתנו. אנחנו צריכים לחיות את האמונה הפשוטה הזו שה’ שמח בעבודתנו. אסור לנו להתפתות לציניות הספקנית שאומרת שלא יתכן שה’ שמח בדף יומי שלמדתי, אם יש עוד עשרות אלפים שלמדו היום את אותו דף בדיוק. זה יכול להיות, וזה ככה. אנחנו צריכים לבטוח בזה שה’ שם לב אלינו, בקטנותנו, וממש שמח בנו. ואם הקב”ה שמח, אז גם אנו ודאי צריכים להיות שמחים.

ה’ שמח בשמחתנו ואנו שמחים ששימחנו אותו

חלק חשוב מהאמונה הפשוטה והשמחה הפשוטה הזו, זו ההבנה שאת השמחה הזו אנו לא ‘גונבים’. זה לא שהיינו אמורים לעבוד את ה’ כעבדים ‘מצוברחים’ וזה רצונו, ובמקרה יצא לנו שנהנינו מעבודת ה’, וכביכול ‘גנבנו’ הנאה. כאן נכנס העניין של האופן בו האדם תופס את הקב”ה. הקב”ה לא רוצה שנהיה מדוכאים, הוא רוצה שנהיה שמחים. מי שלא מבין את זה, לא מבין מי זה ה’. הקב”ה הוא כמו אבא שרוצה שהבן שלו יהיה שמח.

יש כאן עוד עומק גדול. כשאבא מביא לילד שלו מתנה, למשל אופניים חדשים, אז הילד נוסע באופניים והוא שמח ומאושר. האבא מסתכל על הילד ורואה עד כמה הוא שמח, והוא עצמו נהיה שמח מזה. והילד רואה שהאבא מסתכל עליו ושמח, והוא נהיה שמח מכך שאבא שמח בזה שהוא שמח. זו השמחה השלימה, כשהאדם יודע שה’ שמח בזה שהוא שמח, ומשמח אותו לשמח את ה’.

זו תורה נפלאה שלימד רבי לוי יצחק מברדיטשב זיע”א. הוא כותב על הפסוק “שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּה’ תגל נפשי באלוקי כי הלבישני בגדֵי יֶשַׁע” (ישעיה, סא, י): “שאני ‘שוש’ בשמחה רבה מחמת ‘אשיש בה’, שאני מביא שמחה בה’, בשביל זה אני שמח שמחה רבה, שזכיתי לכך להביא חדוה לה’ יתברך, קרוץ חומר כמוני ישמח את הבורא ברוך הוא אשר ידו בכל משלה” (קדושת לוי, שמיני ד”ה ואל בני). הקב”ה שמח בשמחה שלנו, ואנו צריכים לשמוח מאוד על הזכות לשמח אותו. וכפי שמוסיף על כך רבי לוי יצחק במקום אחר: “וזה חיוב על כל אדם שיהיה לו שמחה במה שהאל הקדוש משמח בו ומשעשע בעבודתו” (שם, קדושות לפורים, קדושה שלישית, אות א).

שלימות העבודה היא לשמוח בזה שמשמחים את ה’ ולא רק בהנאה שיש לנו מעבודתו

כשאדם שמח בתורה ובמצוות, יש אפשרות שזה יהיה מצד עצם ההנאה הגופנית שיש בכך. למשל שהאדם נהנה מהמקווה, כמו שהוא היה נהנה מהבריכה. או שהוא נהנה ממטעמי השבת רק בגלל שהם עריבים לחיכו. אם זו שמחה שמנותקת לגמרי מכך שבזה הוא עובד את ה’, זו לא שמחה שנכון להרבות בה. זו איננה שמחה בעבודת ה’, אלא שמחה במילוי תאוות הגוף. אולם על פי רוב, השמחה שאדם שמח כשהוא לומד תורה ומקיים מצוות קשורה בכך שבזה הוא מקיים את רצון ה’. כשהאדם שמח במתנת התורה והמצוות שה’ נתן לו ונהנה מהם, זה משמח את ה’. כמו האבא ששמח לראות את בנו נהנה מהמתנה שנתן לו. זו שמחה טובה, ולא שייך לומר כאן שהאדם עובד את עצמו. אבל יש גם מדרגה שלמה יותר של ‘לשמה’, והוא שהאדם שמח בשמחתו של הקב”ה. השלימות הגדולה ביותר היא שהאדם יהנה בקיום המצוות, אבל עיקר שמחתו תהיה בכך שבזה הוא משמח מאוד את ה’.

ההנאה במצוות היא חלק מהקיום שלהן

על עצם ההנאה מלימוד התורה כתב רבי אברהם מסוכטשוב זיע”א, בעל שו”ת ‘אבני נזר’, בהקדמתו לספרו ‘אגלי טל’:

ומדי דברי זכור אזכור מה ששמעתי קצת בני אדם טועין מדרך השכל בענין לימוד תורתנו הקדושה, ואמרו כי הלומד ומחדש חידושים ושמח ומתענג בלימודו אין זה לימוד התורה כל כך לשמה, כמו אם היה לומד בפשיטות שאין לו מהלימוד שום תענוג והוא רק לשם מצוה. אבל הלומד ומתענג בלימודו הרי מתערב בלימודו גם הנאת עצמו. ובאמת זה טעות מפורסם. ואדרבא, כי זה היא עיקר מצות לימוד התורה, להיות שש ושמח ומתענג בלימודו ואז דברי תורה נבלעין בדמו. ומאחר שנהנה מדברי תורה הוא נעשה דבוק לתורה (ועיין פירוש רש”י סנהדרין נח ד”ה ודבק).

(אגלי טל, הקדמה)

האגלי טל מסביר שתענוג מלימוד תורה איננו פגם של ‘שלא לשמה’. אדרבה, התענוג הוא חיובי ואף הכרחי, כיוון שרק על ידו האדם מתחבר לתורה עד ש”דברי תורה נבלעין בדמו”.

בתקופתו של האגלי טל היתה תופעה בליטא של בחורי ישיבות שהתפקרו רח”ל, שהיו ממשיכים להנות מהחוויה האינטלקטואלית של לימוד הגמרא. היה אפשר לראות אותם יושבים בשבת אחר הצהרים עם גמרא ביד אחת וסיגריה ביד השניה. לא על הנאה כזו מדבר האגלי טל. האפיקרוסים הרשעים הללו ודאי לא מקיימים את התורה. לימוד התורה שלהם ממש מכעיס את ה’. אולם אם אדם כן מכיר בקדושת התורה ומקיים אותה, מותר לו להנות מהלימוד ואף חשוב שהוא יעשה זאת. ההנאה הזו היא חלק ממצוות לימוד התורה. זה חידוש גדול ונפלא שחלק ממצוות לימוד התורה הוא לשמוח ולעלוז בדברי תלמוד תורתך.

נראה שהחידוש הזה נכון לא רק בלימוד התורה. בכל המצוות ובכל עבודת ה’, השמחה היא חלק מהמצווה: “עבדו את ה’ בשמחה, בואו לפניו ברננה” (תהילים ק, ב). לא נכון לחשוב שאנו צריכים לשמוח רק בזה שאנו עושים את רצון ה’, ולהינזר לגמרי מההנאה שבהם. אם אדם מנגן ושר שירי תפילה לה’, הוא מקיים בזה מצוות תפילה לה’. ואם הוא נהנה לעשות את זה, ומתענג על כך, הוא מקיים בזה מצווה דאורייתא. ההנאה שבמצווה הזו היא חלק מהמצווה. וכך בכל דבר. אם אדם שמח ונהנה לעשות חסד עם חבר שלו, ההנאה היא חלק מהמצווה. היעלה על הדעת שיש חסרון בזה שהאדם שמח ומתענג לעשות חסד? כך גם בנוגע לשמחה בשבת – “וקראת לשבת עֹנֶג” (ישעיה נח, יג). כשאדם שמח ונהנה בקיום המצוות, זה לא נחשב שהוא עובד בזה את עצמו. הקב”ה רוצה בשמחה הזו והיא משמחת אותו.

על גבי המדרגה הנפלאה הזו, יש את מה שנתבאר לעיל, השמחה בזה שמשמחים את ה’. זו מדרגה של שלימות העבודה, שמרוממת את השמחה למדרגה נעלה הרבה יותר. לא רק שהאדם נהנה מהמצוות, אלא שעיקר השמחה שלו היא שבכך הוא משמח את ה’.

השמחה של יראי ה’ גורמת קידוש השם

חשוב לזכור שהשמחה בעבודת ה’ איננה ‘הידור’ בלבד. כפי שהתבאר, היא חלק חשוב מאוד מעבורת ה’. כשם שהעצבות אצל יראי ה’ היא חילול השם (כפי שהוזכר לעיל), כך גם להיפך: השמחה בעבודת ה’ היא קידוש השם. חז”ל אומרים שאדם מקדש שם שמים בהליכותיו כאשר הבריות אומרים: “פלוני שלמד תורה רְאוּ כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו” (יומא פו ע”א). כיוצא בזה, עובד ה’ צריך שיאמרו עליו: “רְאוּ כמה הוא שמח”. כל יהודי, ובודאי אם הוא בן תורה, צריך להסתובב עם חיוך קבוע. וככל שאדם יותר דבוק בתורה, כך הוא צריך להקרין עוד יותר שמחה. גם אם יש קשיים, ולכולם יש קשיים, אז מתמודדים איתם. מתחזקים באמונה, ומתמודדים בשמחה. וגם כשלא קל – “צהלתו בפניו ואבלו בליבו” (חובת הלבבות ט, ד). כשאנשים רואים שעובדי ה’ הם אנשים שמחים, זה מעורר בכולם רצון לעבוד את ה’. כך נוצר קידוש השם.

לא מדובר על הצגה חיצונית. עלינו לפתוח את עצמנו להרגיש את השמחה בתורה והשמחה במצוות. לשים לב לשמחה הזו, ולשמוח בה. ומעל כל אלו, להתבונן בשמחה שיש לקב”ה כשאנו נהנים בעבודתו ושמחים, ובזה לשמוח יותר מכל.