שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 332 | כח אדר תשפ”ה

[קי”ט – אות כ] (פא) כָּלְתָה לִתְשׁוּעָתְךָ נַפְשִׁי לִדְבָרְךָ יִחָלְתִּי: (פב) כָּלוּ עֵינַי לְאִמְרָתֶךָ לֵאמֹר מָתַי תְּנַחֲמֵנִי: (פג) כִּי הָיִיתִי כְּנֹאד בְּקִיטוֹר חֻקֶּיךָ לֹא שָׁכָחְתִּי: (פד) כַּמָּה יְמֵי עַבְדֶּךָ מָתַי תַּעֲשֶׂה בְרֹדְפַי מִשְׁפָּט: (פה) כָּרוּ לִי זֵדִים שִׁיחוֹת אֲשֶׁר לֹא כְתוֹרָתֶךָ: (פו) כָּל מִצְוֹתֶיךָ אֱמוּנָה שֶׁקֶר רְדָפוּנִי עָזְרֵנִי: (פז) כִּמְעַט כִּלּוּנִי בָאָרֶץ וַאֲנִי לֹא עָזַבְתִּי פִקֻּדֶיךָ: (פח) כְּחַסְדְּךָ חַיֵּנִי וְאֶשְׁמְרָה עֵדוּת פִּיךָ:  [המשך פסוקי המזמור יובא בחלקים הבאים]

“כָּלְתָה לִתְשׁוּעָתְךָ נַפְשִׁי” – בחירה באמונה שהיא מעל להבנה (המשך)

סיכום החלק הקודם

בחטיבת פסוקים זו של האות כ’ דוד מתאר מצב שבו הוא כמעט ‘גמור’ לחלוטין. התחושה שלו היא שהוא עומד למות, ולא נשאר לו זמן רב לחיות. לכן אם ה’ לא יגאל אותו במהרה ויעשה משפט ברודפיו, הוא לא יישאר בחיים לראות זאת. לכל כיוון שדוד רוצה ללכת הוא אמור ליפול שם נפילה שממנה חלילה לא תהיה לו תקומה. עוצמת הקושי שמתבטאת בפסוקים כאן מלמדת שמדובר בקשיים שמתמשכים כבר זמן רב. כל צרה היא מאורע קשה שמצריך התמודדות, אך כאשר מדובר על צרות מתמשכות הן קשות פי כמה וכמה, והאדם עלול לחוש שכוחותיו נגמרו.

ככל שאדם מתקרב יותר ל’נקודת הקצה’, הוא מגיע לנקודת בחירה שהולכת ונעשית קיומית יותר ויותר. הוא יכול להתייאש, לאבד עניין בחיים, להתנתק מה’, מהסביבה ומהמחויבויות, לקרוס ולשקוע לגמרי. זו הדרך שבוחרים בה אוכלוסיה גדולה שמאבדים את עצמם לדעת.

יש גם אפשרות אחרת להתמודדות עם קשיים שהאדם איננו רואה מוצא מהם, שהיא פחות קיצונית מהראשונה. האדם מתייאש ממצבו, מאבד עניין בחיים, אבל לא נוקט בצעד של התאבדות או הישאבות לסמים. הוא ממשיך לחיות את החיים בסוג של ‘הישרדות’ מינימלית. בדרך הזו מפחיתים במידה מסויימת את האכזבה והמצוקה מהתמשכות הקשיים, אלא שהמחיר לכך הוא אובדן החיות, השמחה והאמון בטוב.

אפשרות שלישית במציאות של קשיים גדולים ומתמשכים היא להיכנס למצב של התקשרות הדוקה אל ה’. האדם מבין שאין לו שום תקווה מבלעדי ישועה ניסית של ה’ והתערבות ישירה של ה’ להצלתו. דייקנו מפסוקי המזמור שזו האפשרות בה בחר דוד. ולא רק שהוא לא התרופף בקיום המצוות ובכל הקשר שלו אל ה’, אלא אדרבה הוא מחזיק בו חזק מאוד.

הבאנו דוגמאות לכך שהדברים נוגעים לכל אחד ואחד שמתמודד תקופה ארוכה עם קושי משמעותי, כפי שמצוי מאוד בעולמנו. ראינו שהאפשרות הראשונה של התאבדות בפועל איננה רלוונטית למי שרואה את עצמו מחוייב לקיום המצוות. לכן השאלה העיקרית היא מהיכן אמור האדם לשאוב כוחות, ואיך ביכולתו להתחזק כדי לא להישאר באפשרות השניה, אלא לבחור כמו דוד המלך באפשרות השלישית. הגדרנו שלוש סיבות מדוע לא כדאי ולא נכון לבחור באפשרות השניה: בכך הוא מפספס את ייעודם של הקשיים לרומם אותו, הדרך הזו גם פוגעת ביכולת שלו להתמודד, וכן הוא עלול להנציח בדרך הזו התנהלויות לא נכונות שלו.

אם כן, מה גורם לאדם לבחור בכל זאת להתייאש, להיות מדולדל, ולא לנסות להתמודד ולשנות את המצב? על פי רוב, אין לאדם קושי להאמין שבאופן עקרוני ה’ יכול לשנות את המצב. הקושי הגדול הוא להאמין שזה מה שיקרה אצלו. הרי הקב”ה הוא גם זה ש’סיבך’ אותו עם כל הצרות הללו. אז איך אפשר לגרום לקב”ה לשנות את ההתנהלות שלו? האדם עשוי להיתפס להנחה שאם משום מה הקב”ה חושב שזה מה שנכון עבורו, אז כנראה שאין מה לעשות מול זה. מכאן קצרה הדרך גם לאיבוד האמון בכך שה’ באמת רוצה את טובתו של האדם.

עומק הבחירה היא בין עץ החיים לעץ הדעת

ועדיין יש לברר: מהי הנקודה שמבדילה בין מי שבוחר באפשרות השניה לזה שבוחר באפשרות השלישית? יש כאן נקודה עמוקה ביותר, שהיא משמעותית מאוד וגם רחבה ונוגעת לחיינו אף מעבר להתמודדות עם קשיים.

הבחירה העמוקה והיסודית ביותר בהיסטוריה, היא זו של אדם הראשון בחטאו. בגלל בחירתו הרעה, כל ההיסטוריה של האנושות קיבלה תפנית שלילית וקשה, שאיתה אנו מתמודדים עד היום. מהות הבחירה שם הייתה בין עץ החיים ובין עץ הדעת טוב ורע. עץ החיים הוא המקור להתחזקות בנקודה הגבוהה ביותר של האדם, שהיא החיים. האדם הוא היצור היחיד שנאמר בו: “וייצר ה’ אלוקים את האדם עפר מן האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים” (בראשית ב, ז). כאשר מדובר על בעלי חיים לא מופיע הביטוי “נשמת חיים” אלא רק “רוח חיים”: “ואני הנני מביא את המבול מים על הארץ לשחת כל בשר אשר בו רוח חיים מתחת השמים, כל אשר בארץ יגוע” (שם ו, יז)[1].. לא זו בלבד, האדם הוא יחיד שנאמר לגביו “ויפח באפיו נשמת חיים” (שם ב, שם). ידועים על כך דבריו של הרמב”ן: “הנופח באפי אחר מנשמתו יתן בו” (בראשית ב, ז; ובשער הגמול), ובלשונו של בעל התניא, המביא את הדברים בשם הזוהר הקדוש: “מאן דנפח מתוכיה נפח” (ליקוטי אמרים, פרק ב)^[2].

ה’חיים’ הללו הם עומק קשר האמונה עם הקב”ה ותורתו. כאשר התורה מצווה לבחור בדרך הטובה היא אומרת זאת בלשון בחירה בחיים: “הַעִדֹתִי בכם היום את השמים ואת הארץ, החיים והמות נתתי לפניך, הברכה והקללה – ובחרת בחיים למען תחיה את וזרעך. לאהבה את ה’ אלוקיך לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ ולדבקה בו כי הוא חייך” (דברים ל, יט-כ). וכן הוא בפסוקים: “ואתם הדבקים בה’ אלוקיכם חיים כֻּלְּכֶם היום” (שם ד, ד), “ויצונו ה’ לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה’ אלוקינו לטוב לנו כל הימים לְחַיֹּתֵנוּ כהיום הזה” (שם ו, כד). התורה היא תורת חיים, והקשר עם ה’ הוא קשר לחי החיים. גם דוד המלך מדגיש פעמים רבות, ובפרט במזמור כאן, שהתורה מחייה אותו (והרחבנו בכך בחלקים הקודמים של ביאור המזמור). בכל אדם יש נקודת אמונה שהיא נקודת הקישור אל ה’ – והיא הנשמה שלו. האמונה הזו מובנית באדם, ולא צריך לייצר אותה יש מאין. כי האמונה היא היא החיים, והחיים הם הם האמונה.

אולם כנגד ההתעצמות של האדם בכוח נשמת החיים שבו, עומד בסתירה מובנית הרצון של האדם להבין עד הסוף את עומק הטוב והרע. הנשמה לא תמיד מסוגלת להסביר. היא כל כך טהורה שהיא מעל כל ההסברים השכליים. לכן הרצון להשכיל ודווקא כן להבין הוא מנוגד אליה. זו כוונת האמירה הידועה שהאמונה היא מעל השכל[3]. האמירה הזו לא מבטאת רק את זה שצריך להאמין גם במה שלא מבינים. אלא שבאמת האמונה היא גבוהה יותר, כי היא נקודת המפגש עם ה’ בעצמו – שאצלו ההיגיון מרומם במהותו מההיגיון השכלי האנושי שלנו.

כדי לזכות לחיים של אמונה צריך לוותר על הידיעה

לאור זה מובן האיסור שהוטל על אדם וחוה לאכול מעץ הדעת. נדרש מהם ויתור על הרצון להשכיל ולדעת בשכלם. הם היו צריכים לעמוד מול העץ הזה של דעת טוב ורע, ולוותר עליו למען עץ החיים. רק כך הם יכלו להגיע לנקודת האמונה והתעצמות החיים.

כעין זה כותב האדמו”ר מפיאסצנה הי”ד:

ידענו שכל כך מורגל האדם להוקיר את דעת ושכל האנושי עד שקשה לו להבין את דברינו אלו שאנו דורשים ממנו תמימות ופשטות כל כך, ודומה לו שרוצים ממנו שיטפש. אבל מי שמקשה קושיא זו לא הבין את עצם כוונת דברינו, ואפשר שארסו של חטא אדם הראשון גורם לזה שיחשוב את ידיעות העולם ובכלל הידיעה של טוב ורע ידיעה שבאה מן הספק ופסוח על שתי הסעיפים של טוב ורע – לטוב, להוקירה ולכרוע לפניה, ואת התמימות יחשוב לבערות וטפשות. אבל שבחו של יעקב אבינו הוא איש תם, “תמים תהיה עם ה’ אלקיך” (דברים יח, ג), ד’ יתברך הוא מקור החכמה ואחד מתאריו הוא חכם. אדרבא חכמה אמיתית חכמה טהורה חכמה שהיא בפשטות תמימות ודאית היא.

(בני מחשבה טובה, סדר אמצעי ויסוד החברה, אות יז)

זהו היסוד שדוד מבטא במזמור עג, והרחבנו שם בביאורו. דוד מתאר שהוא לא מצליח להבין כיצד יתכן שהוא כה סובל, ואילו הרשעים מצליחים: “כי קנאתי בהוללים, שלום רשעים אראה” (תהילים עג, ג). יש לדוד הסבר לכך, שהקב”ה יפיל את הרשעים: “עד אבוא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵל, אבינה לאחריתם. אך בחלקות תשית למו הפלתם לְמַשּׁוּאוֹת” (שם, יז-יח). אך ההסבר הזה לא מתיישב על לבו: “כי יתחמץ לבבי, וכליותי אשתונן” (שם, כא). מכאן עובר דוד לאמירה שהוא אכן לא יודע ולא מבין, וכמו בהמה: “ואני בער ולא אדע, בהמות הייתי עמך” (שם, כב). אך דווקא במצב הזה הוא לגמרי עם ה’: “ואני תמיד עמך, אחזת ביד ימיני” (שם, כג). המסר כאן הוא שיש משהו הרבה יותר גבוה מהשאלה אם האדם מבין או לא מבין. יש מציאות שהאדם הוא עם ה’, הקב”ה אוחז ביד ימינו, והוא חש שהוא מנחה ומנהל אותו: “בעצתך תנחני ואחר כבוד תנהלני” (שם, כד). דוד ממשיך ומתאר את גודל השתוקקותו אל המציאות הזו של הדבקות בה’, ומסיים: “ואני קרבת אלוקים לי טוב” (שם, כח). כלומר יש כאן דבקות אלוקית שהיא החיים, ולעומתה יש את האפשרות של ‘דעת’. דוד נותן לה’ להוביל אותו להיות במציאות של חיים שמעל הדעת.

מכאן נחזור אל ההתמודדות עם קשיים והבחירה בין האפשרות השניה לאפשרות השלישית. הבחירה הזו היא בעצם אותה נקודת בחירה של אדם הראשון. זו הבחירה בין התעצמות באמונה הטבועה באדם, שה’ נפח בו עוד מתחילת הוויותו, לבין ניסיון להבין. את האמונה הזו כאמור לא צריך לייצר ‘יש מאין’. היא קיימת באדם. צריך רק להכיר בה ולתת לה’ להוביל אותנו דרך הקישור הנשמתי שלנו אליו ושלו אלינו. זו דרך חיים של דבקות, גם בלי להבין כיצד כל דבר מסתדר, ובלי ‘לסגור את כל הפינות’ של ההבנה והדעת בנוגע למה שקורה. כי האפשרות של הניסיון להבין במצבים כאלו נובע ממקום שלא סומך על ה’, ומתכחש לנקודת האמונה הפנימית. השכל רוצה להבין, כי זו הדרך שלו להשיג באופן עצמאי שליטה על המציאות.

ההשתוקקות שמוצא דוד בקרבו מראה לו שה’ איתו

על פי האמור מתבארת הדרך לעבור מהנטייה הטבעית הנמוכה להתנהל לפי האפשרות השניה, אל הבחירה באפשרות השלישית. האדם צריך לפתוח עצמו אל הנשמה שבקרבו, שתאיר בו את אור האמונה שכבר קיים בתוכו, ולתת לה’ להוביל אותו ולהנחות אותו. לפי זה מובנים ביתר שאת הביטויים שבפסוקי המזמור כאן: “לדבריך יחלתי” (פס’ פא) ,”כלו עיני לאמרתך” (פס’ פב), “חקיך לא שכחתי” (פס’ פג), “ואני לא עזבתי פִקֻּדֶיךָ” (פס’ פז), “ואשמרה עדות פיך” (פס’ פח). אין כאן סתם השתבחות עצמית של דוד בזה שהוא דבק בה’. אלא זו הכרזה של דוד שהוא מוצא בתוכו ש”אחזת ביד ימיני”. הוא מזהה שגם במצבים הקשים ביותר שלו, שהוא מגיע עד כלות, ה’ איתו. משום שהנכונות של דוד לדבוק בה’ ולהשתוקק לדבריו, והרצון שלו להיות קשור כל כך לתורה ולעדותיה, היא עצמה מה שמראה לו שה’ איתו ומחזיק בימינו. שהרי מאיפה יש לו את הכוחות הללו? מהיכן הוא לוקח את כל הדבקות הזו? מאת ה’! ה’ נמצא איתו באופן הצמוד וההדוק ביותר, למרות המצב הכל כך קשה שהוא שרוי בו.

ממילא יוצא שדווקא היכולת של דוד לסמוך על ה’ גם כשהוא לא מבין מה קורה, והוא לא רואה מתי הצרות שלו יסתיימו (“מתי תנחמני”, “מתי תעשה בְרֹדְפַי משפט”), היא זו שמראה לו עד כמה ה’ איתו לגמרי. ואז הוא גם מבין שהוא לא צריך להתחיל להמציא ולייצר אנרגיות אדירות להתמודדות, שקשה להאמין שניתן לייצר אותן כשנמצאים במצב כל כך קשה. הוא לא צריך לייצר כלום. כי ה’ כאן, והוא זה שמחייה אותו. כל מה שהוא צריך זה רק להיפתח אליו ולתת לו להוביל אותו. וכך דוד מסיים: “כחסדך חייני ואשמרה עדות פיך” (פס’ פח) – אתה ה’ מחייה אותי בעצם זה שאתה נותן לי תעצומות נפש לשמור את עדות פיך. דוד מדגיש שאלו לא רק עדותיו של ה’, אלא “עדות פיך” – במציאות הזו הוא שומע את ה’ מקרוב מאוד, בבחינת “פה אל פה אדבר בו” (במדבר יב, ח). מתוך המציאות הקיצונית של “כלתה… נפשי”, “כלו עיני” ו”כמעט כלוני”, דוד מגיע לקרבת אלוקים הגדולה ביותר.

הבחירה באפשרות השלישית מבוססת על אמונה וגם החלטה לרצות בחיים

ברובד המעשי, כאשר אדם מתמודד עם קשיים, הבחירה באפשרות השלישית מוכרחת להיות מבוססת על רקע של אמונה חזקה מאוד באהבת ה’ אלינו ובטובו הגדול. הנחת היסוד של האפשרות הזו היא ההכרה החזקה שה’ הוא טוב, וכל קושי קטן או גדול שאנו חווים נובע מאהבתו אותנו – “כאשר ייסר איש את בנו ה’ אלוקיך מְיַסְּרֶֽךָּ” (דברים ח, ה), “כי את אשר יאהב ה’ יוכיח, וּכְאָב את בן ירצה” (משלי ג, יב). וכפי שמבאר זאת רבנו יונה (על משלי ג, יב): “אם יש לאב בנים הרבה, הבן אשר יאהב וירצה מכל בניו, אותו יוכיח מכלם וישקוד על מוסרו, למען יהיה כולו יפה במידותיו ומום אין בו. על כן יוכיח ה’ יתברך את אשר יאהב מיתר ההמון”. הבסיס להתמודדות עם הקושי הוא שהאדם יהיה מבורר מאוד וחדור מאוד בהכרה שה’ אוהב אותו ורוצה בטובתו, וכל מה שהוא עושה לו – לטובה הוא עושה.

כל זה הוא הרקע. זו ה’חכמה’ של העבודה. אמנם כפי שמובא בספרים הקדושים, מעל לספירת החכמה יש את ספירת הכתר – שהיא הרצון. האדם צריך להחליט שהוא רוצה לחיות – לשמוח, להיות אופטימי, להיות בטוב עם עצמו ועם העולם. לחיות את החיים בחיוך זו החלטה. אין זה מובן מאליו שהאדם ירצה בזה. יש כאלו שמעדיפים להיות ‘מסכנים’, להתבכיין, ולהתרעם במרירות על ה’ ועל כל העולם. אך האמת היא שהגישה הזו לא מקדמת אותם במאומה. להיפך, היא גורמת לחייהם להיות סבל מתמשך. אפילו אם הם יצליחו להשיג בדרך הזו תמיכה, הכלה וסימפטיה מהסביבה, מהמשפחה ומהחברים, זהו קיום גרוע ומצער. הוא איננו מטיב לא עם האדם ולא עם סביבתו.

כך גם כשהאדם בוחר להיות במציאות של ייאוש, חידלון, חוסר חיות ועצבות, כפי האפשרות השניה שהתבארה לעיל, אלו הם חיים של סבל מתמשך. זה לא מוביל ל’חיים טובים’. אז מדוע באמת אנשים בוחרים בחיים כאלו גרועים? למה הם בוחרים להיות ‘מתים מהלכים’? למה הם בוחרים לסבול, ומה יוצא להם מזה?

קל יותר לראות את העולם כְּרַע ולשקוע בחידלון

נראה שהדבר נובע בעיקר משני כיוונים מרכזיים. האחד קשור לכל מה שנתבאר על עץ הדעת שבא כסתירה לעץ החיים. כשאדם הולך עם עץ הדעת ומנסה להבין, קל לו יותר לראות את העולם באופן שלילי. יותר פשוט לתפוס את המציאות כגרועה, מבלי שיש בה השגחה מאת ה’ על האדם. וכן להתייחס לכל הרע שפוגשים בעולם כרע אמיתי שעומד בפני עצמו. כך כשנתקלים במציאות רוע בעולם מסבירים שזה בגלל שהעולם הוא באמת רע. וכן כשרואים בעולם סבל ודברים מצערים, מסבירים אותם בזה שהעולם הוא באמת מקום מלא סבל וצער. זהו הסבר שלכאורה הוא הכי הגיוני ופשוט. הוא מאפשר לראות את הרע של העולם בתור ברירת המחדל המתבקשת שלו. כביכול כך רואים את העולם בלי ‘לצבוע’ אותו ב’צבע ורוד’. לא צריך לראות משהו רע ולומר עליו שהוא בעצם לטובה. ההבנה הזו שייכת לעץ הדעת. ללכת איתה פירושו של דבר שהאדם בוחר לחשוב שהוא מסוגל להבין את המציאות בכוחות עצמו, ולסמוך על הבנתו. יש נטייה לרצות באפשרות הזו, כי האדם רוצה לאחוז במה שהוא מבין ולסמוך על זה, בלי ‘לתרץ תירוצים’. וכשהוא חושב שהעולם הוא רע, זה מאפשר לו להרגיש שהוא מבין מה קורה בעולם. זה אמנם מאוד לא נעים לגלות שהעולם הוא רע, אבל לפחות זה מספק לאדם את התחושה שהוא מבין את העולם כפי שהוא באמת. הוא כביכול לא משלה את עצמו להאמין באופן פתטי שהכל טוב, ולא בונה לעצמו ‘גן עדן של שוטים’.

הסיבה השניה קשורה לרצון. האדם מעדיף שלא לקוות לטוב ולהאמין בטוב, כדי לא להתאכזב כשהמציאות מתנפצת בפניו פעם אחר פעם. אם אין לאדם שום ציפיות מהעולם ומה’, הוא לא יתאכזב מכלום. מזווית אחרת, האדם עשוי לבחור בחיי עצבות כי הוא לא רוצה להתאמץ. כדי להיות בעצבות לא צריך אנרגיות. כאשר עוזבים חפץ הוא נופל כלפי מטה, וזו ברירת המחדל של האנרגיה הפוטנציאלית. כך גם עבור האדם, אם הוא לא מנסה לעלות, ברירת המחדל היא החידלון והשקיעה מטה. צריך להשקיע אנרגיות כדי להתרומם, להתנשא מעל הבעיות, לשמח את עצמך, להתחזק בדברי אמונה ולשנן שוב ושוב שהרע הוא בעצם טוב. ההשקעה הזו דורשת מאמץ, ולא מתרחשת מאליה.

ההחלטה לבחור בחיים מוטלת על כל אחד ואחד וזמינה תמיד

לכן הדרך לעבור מהאפשרות השניה לאפשרות השלישית צריכה להיות כרוכה בהחלטה לבחור בחיים: לבחור לחיות חיים טובים, מלאי שמחה, אופטימיים וספוגים באמונה. זו נקודה חשובה ביותר, שהאדם צריך לעשות בעצמו. ניתן למנות שליח להדלקת נר חנוכה למשל, אבל אי אפשר למנות שליח שיבחר בחיים עבור האדם. אין אפשרות להעביר לאחרים את המשימה של הבחירה בחיים. זו חייבת להיות בחירה אישית של כל אחד ואחד.

מה שיכול לסייע לאדם לבחור בטוב אלו שני דברים עיקריים: האחד הוא להבין שברגע אחד ניתן לעבור לחיות חיי אמונה, שמחה ואופטימיות. כי כפי שהתבאר לעיל, הכל קיים כבר באדם. ה’ נפח בתוכו את נשמת החיים, את האמונה ואת הקשר אליו. זה קיים באדם לגמרי, והוא רק צריך לבחור לתת לזה להוביל אותו. הדבר השני הוא להרבות בלימוד והפנמה של האמונה בטוב ה’, באהבת ה’ אותנו ובהבנת מעלת הייסורים (אף שלכתחילה איננו רוצים אותם). צריך להעמיק ולשנן את היסוד החשוב שכאשר אדם עובר את הניסיון, או את התקופה של הניסיון, מתוך אמונה, שמחה ואהבה – הוא זוכה להתעלות בזה מאוד ונפתחים לו שערי ישועות וברכות. זהו אחד המסרים החשובים שמעביר דוד המלך במזמורי התהילים, ועסקנו בכך בהזדמנויות רבות. מתוך שנאחז בשיפולי גלימתו של דוד מלכנו, נוכל לצעוד במסלול שהוא מתווה לנו – להתמודד מתוך אמונה שהיא מעל לדעת, ולהדק עוד יותר את קשר החיים עם ה’.

[1] יש פעם אחת שמופיע ביטוי משולב: “נשמת רוח חיים” בהקשר של בעלי החיים, אך זהו משום שמדובר שם באופן כוללני על האדם ובעלי החיים גם יחד: “ויגוע כל בשר הָרֹמֵשׂ על הארץ בעוף ובבהמה ובחיה ובכל השרץ הַשֹּׁרֵץ על הארץ וכל האדם. כל אשר נשמת רוח חיים באפיו מכל אשר בחרבה מתו” (שם ז, כא-כב).

[2] גם במקורות קדומים מיוחסים הדברים לחז”ל, ראה עמק המלך קכז, ג; שפע טל, הקדמה; ספר הפליאה (הקנה) בראשית יב ע”ב; ועוד.

[3] אמירה זו שגורה מאוד בספרי החסידות, למשל: דרך פקודיך מצוות ל”ת יא, חלק המחשבה; בעש”ט עה”ת שמות י, בשם יסוד העבודה; שארית ישראל שער ההתקשרות, דרוש ה’. ישנם גם מקורות רבים וקדומים לכך שהאמונה היא מעל החקירה השכלית, והרחיבו בזה בכוזרי וספר העיקרים.