שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 331 | כ’ אדר תשפ”ה

[קי”ט – אות כ] (פא) כָּלְתָה לִתְשׁוּעָתְךָ נַפְשִׁי לִדְבָרְךָ יִחָלְתִּי: (פב) כָּלוּ עֵינַי לְאִמְרָתֶךָ לֵאמֹר מָתַי תְּנַחֲמֵנִי: (פג) כִּי הָיִיתִי כְּנֹאד בְּקִיטוֹר חֻקֶּיךָ לֹא שָׁכָחְתִּי: (פד) כַּמָּה יְמֵי עַבְדֶּךָ מָתַי תַּעֲשֶׂה בְרֹדְפַי מִשְׁפָּט: (פה) כָּרוּ לִי זֵדִים שִׁיחוֹת אֲשֶׁר לֹא כְתוֹרָתֶךָ: (פו) כָּל מִצְוֹתֶיךָ אֱמוּנָה שֶׁקֶר רְדָפוּנִי עָזְרֵנִי: (פז) כִּמְעַט כִּלּוּנִי בָאָרֶץ וַאֲנִי לֹא עָזַבְתִּי פִקֻּדֶיךָ: (פח) כְּחַסְדְּךָ חַיֵּנִי וְאֶשְׁמְרָה עֵדוּת פִּיךָ:  [המשך פסוקי המזמור יובא בחלקים הבאים]

“כָּלְתָה לִתְשׁוּעָתְךָ נַפְשִׁי” – בחירה באמונה שהיא מעל להבנה

דוד מתאר מצוקה שמביאה אותו לנקודה לקצה יכולת הסבל

בחטיבת פסוקים זו של האות כ’ בולטים מאוד ביטויים המסמנים שדוד נמצא ב’נקודת קצה’. הוא מגיע למצב שבו הוא כמעט ‘גמור’ לחלוטין: “כלתה לתשועתך נפשי” (פס’ פא), “כלו עיני לאמרתך” (פס’ פב), “כמעט כלוני בארץ” (פס’ פז). גם הדימוי: “כי הייתי כנאד בקיטור” (פס’ פג) מבטא מצב בלתי אפשרי; כאשר יש קיטור ועשן תחת נאד המים, למשל כשמנסים לחמם את המים שבו, הנאד לא היה מחזיק מעמד אלא מתייבש ומתכלה. עוד מוסיף דוד: “כמה ימי עבדך, מתי תעשה בְרֹדְפַי משפט” (פס’ פד), כלומר התחושה שלו היא שהוא עומד למות, ולא נשאר לו זמן רב לחיות. לכן אם ה’ לא יגאל אותו במהרה ויעשה משפט ברודפיו, הוא לא יישאר בחיים לראות זאת. כך גם השאלה “מתי תנחמני” (פס’ פב) איננה רק אמירה לה’ שינחם אותו, אלא מבטאת את התחושה שהמצב כה קשה שתכף יהיה כבר מאוחר מדי. וזאת משום ש”כרו לי זדים שִׁיחוֹת אשר לא כתורתך” (פס’ פה). לא ניתן להתקיים כאשר נמצאים במציאות שזדים סביב חופרים מלכודות. לכל כיוון שדוד רוצה ללכת הוא אמור ליפול שם נפילה שממנה חלילה לא תהיה לו תקומה.

הפסוקים הללו מחזקים מאוד את ההבנה שהתבארה בחלקים הקודמים של ביאור המזמור, שהצרות והרודפים המתוארים במזמור אינם מתייחסים למרד אבשלום, אלא דווקא לתקופת הסבל שעבר דוד כשנרדף על ידי שאול ואנשיו. עוצמת הקושי שמתבטאת בפסוקים כאן מלמדת שמדובר בקשיים שמתמשכים כבר זמן רב. כל צרה היא מאורע קשה שמצריך התמודדות, אך כאשר מדובר על צרות מתמשכות הן קשות פי כמה וכמה. הן עלולות להביא את האדם לתחושה של “אפפוני חבלי מָוֶת וּמְצָרֵי שְׁאוֹל מצאוני” (תהילים קטז, ג). הוא עלול לחוש שכוחותיו נגמרו.

ישנם כאלו שבוחרים במצב כזה לרצוח את עצמם

אל מול כל זה, בולטת האמירה שגם היא חוזרת כמה פעמים בפסוקים כאן: “חקיך לא שכחתי” (פס’ פג), “ואני לא עזבתי פִקֻּדֶיךָ” (פס’ פז), “ואשמרה עדות פיך” (פס’ פח). מה פשר אמירה זו, ומדוע היא מופיעה דווקא כאן?

ככל שאדם מתקרב יותר ל’נקודת הקצה’, הוא מגיע לנקודת בחירה שהולכת ונעשית קיומית יותר ויותר. כשכלו כל כוחותיו, ואויביו לא חדלים מלרדוף אותו, והוא בסכנה ממשית, יש לו אפשרות ‘להרים ידיים’. הוא יכול להתייאש, לאבד עניין בחיים, להתנתק מה’, מהסביבה ומהמחויבויות, לקרוס ולשקוע לגמרי. כך הוא עשוי לשכב במיטה כל היום, ולתת לכל הסובב אותו להתמוטט. אם יהיו אנשים שידאגו לו ויאפשרו לו להתקיים ולחיות, הוא ימשיך לאכול ולהתקיים באופן מינימלי, ולהיות סוג של ‘מת מְהַלֵּךְ. ואם לא יהיו כאלה שידאגו לו, הוא יגווע ברעב ובחוסר כל.

זו הדרך שבוחרים בה אוכלוסיה גדולה שמאבדים את עצמם לדעת. כל שנה מתאבדים בעולם כ-800 אלף איש. זהו מספר גבוה בהרבה מאלו שמתים ממלחמות או ממחלות. נוסף לכך אנשים רבים צורכים סמים כדי ‘לברוח’ ממצוקותיהם, וחלקם מתדרדרים ומידלדלים עד שהם מתים. בארה”ב לבדה מתים כל שנה יותר מ-70 אלף איש מסמים. מעבר למספר המתאבדים, ניסיונות ההתאבדות הם פי 10 ממספר המתים בפועל. כלומר מספר הרוצים להתאבד בשנה בעולם הוא כ-8 מיליון. מבין אלו, ידועים במיוחד אישים מפורסמים שהתאבדו בגלל פגיעה חמורה בשמם הטוב, שגרמה להם לאבד את מעמדם.

כאשר משווים זאת אל דוד מלכנו, יש להזכיר את מה שהרחבנו בו לעיל (בביאור חטיבת האות ז’ במזמור זה), שבזמן קצר מאוד הוא איבד מעמד בלתי נתפס של כבוד, הערצה ואהבה של העם כולו, והושלך אל שפל המדרגה. זהו מצב קשה ביותר, שעלול גם לרופף מאוד את הקשר עם ה’. משום שה’ לכאורה נטש את האדם להיות רמוס ורדוף כנאד בקיטור מבלי לרחם עליו, וכנגד זה נתן לרודפיו לשגשג ולהצליח. אם כן, בחירה להתאבד חלילה במצב כזה עשויה היתה להיות חלילה ‘סבירה’ מאוד במושגים של ימינו.

אפשרויות אחרות הן חיי יאוש והישרדות או ביסוס אמונה הדוקה מאוד

יש גם אפשרות אחרת להתמודדות עם קשיים שהאדם איננו רואה מוצא מהם, שהיא פחות קיצונית מהראשונה. האדם מתייאש ממצבו, מאבד עניין בחיים, אבל לא נוקט בצעד של התאבדות או הישאבות לסמים. הוא ממשיך לחיות את החיים בסוג של ‘הישרדות’ מינימלית. זו דרך שיש אנשים רבים שבוחרים בה. הם חיים באופן מאוד מדולדל. הם לא מצפים לכלום, לא רוצים שום דבר, ולא מנסים לשנות את המציאות. הם לא מאמינים בכלל בשינוי המציאות, ולכן מאבדים את המוטיבציה לשנות אותה. מה שנותר להם הוא לנסות איכשהו ‘לצוף מעל המים’ ולשרוד. יתכן שבהתחלה הם דווקא כן ניסו לפתור את הקשיים ולהיחלץ מהצרות, אך כאשר לאורך זמן הם נוכחו שהדבר איננו עולה בידם – הם בחרו להשלים עם המצב שלהם ולהתייאש משינוי. בדרך הזו הם מפחיתים במידה מסויימת את האכזבה והמצוקה שלהם מהתמשכות הקשיים, אלא שהמחיר לכך הוא אובדן החיות, השמחה והאמון בטוב. להלן נעמיק עוד להבין מה גורם לבני אדם לבחור בדרך הזו.

אפשרות שלישית במציאות של קשיים גדולים ומתמשכים היא להיכנס למצב של התקשרות הדוקה אל ה’. האדם מבין שאין לו שום תקווה מבלעדי ישועה ניסית של ה’ והתערבות ישירה של ה’ להצלתו. ואז לא סתם כלתה נפשו, אלא “כלתה לתשועתך נפשי” (פס’ פא). עיניו אינן מתכלות בייאוש מן הצרות, שהן “מכלות עינים וּמְדִיבֹת נפש” (ויקרא כו, טז), אלא “כלו עיני לאמרתך” (פס’ פב). זו גם המשמעות של הציפייה שבהמשך הפסוק: “לאמור מתי תנחמני” (שם); האדם מאמין שה’ ינחם אותו, הוא רק שואל מתי זה יקרה. הוא שואל זאת משום שהוא זקוק לכך בדחיפות, והוא יודע שזה הדבר היחיד שיכול לעזור לו, אבל השאלה באה ממקום שבאמת מאמין שבסוף ה’ ינחם אותו.

זו האפשרות בה בחר דוד. מהמקום הזה הוא גם מדגיש שלא רק שהוא לא התרופף בקיום המצוות ובכל הקשר שלו אל ה’, אלא אדרבה הוא מחזיק בו חזק מאוד: “חקיך לא שכחתי”, “ואני לא עזבתי פִקֻּדֶיךָ”, “ואשמרה עדות פיך”.

האפשרות השניה לא נכונה ולא כדאית

הדברים הללו נוגעים לכל אחד ואחד שמתמודד תקופה ארוכה עם קושי משמעותי, כמו חולי מתמשך,  חוסר בשלום בית, חובות כבדים, גירושין קשים ובפרט שמאלצים הפרדה לא הוגנת מהילדים, השמצות ובזיונות, ועוד. אך לא זו בלבד. אין הגדרה חיצונית מהו קושי משמעותי, אלא הדבר תלוי באופן האישי בו האדם חווה את הקושי שלו. תלמיד ישיבה או אברך שלא מצליחים למצוא את עצמם בלימוד במשך תקופה ארוכה, ולא רואים מוצא לקושי שלהם יכולים להיכנס מכך למצוקה ומשבר. אפילו קשיים חברתיים ‘שגרתיים’ יחסית יכולים להיחוות על ידי נער או נערה רגישים כבלתי נסבלים. כל שכן כאשר בחור או בחורה סובלים מרווקות מאוחרת וכל מאמציהם להקים בית עולים כביכול בתוהו.

אמנם האפשרות הראשונה של התאבדות בפועל באופן ייזום, או אפילו באופן פאסיבי ועקיף, איננה רלוונטית למי שרואה את עצמו מחוייב לקיום המצוות. גם אם קשייו גדולים מנשוא, הוא בבחינת “על כרחך אתה חי” (אבות ד, כב). זהו איסור חמור ביותר להתאבד, אפילו באופן עקיף. התאבדות היא איסור רציחה לכל דבר. מי שהורג את עצמו הוא רוצח גמור. למרבה הצער החברה כיום התרגלה להתייחס לכך בסלחנות. זהו נגע שפשה אפילו בציבור הדתי והחרדי. הביטוי שנעשה נפוץ לכך הוא ‘שם קץ לחייו’. אם מחמירים אומרים ‘התאבד’, אבל לא אומרים ‘רצח את עצמו’. יש כאן מכבסת מילים שמכשירה את המעשה הזה, שהוא רציחה גמורה. צריך לשנות את המינוח, ולומר במפורש שאדם כזה רצח את עצמו. ההלכה קובעת שצריך להתייחס לאדם כזה כרוצח: “ההורג את עצמו שופך דמים הוא, ועוון הריגה בידו, וחייב מיתה לשמים” (רמב”ם הל’ רוצח ב, ב). לא זו בלבד, אלא גם: “המאבד עצמו לדעת – אין מתעסקין עמו לכל דבר ולא מתאבלין עליו ולא מספידין אותו” (שם הל’ אבל א, יא). כלומר מן הדין אין עורכים לו הלוויה, לא מספידים אותו, ולא נוהגים בו מנהגי קבורה כמו הדחה, סיכה וכיוצא בזה[1].

לכן השאלה העיקרית היא מהיכן אמור האדם לשאוב כוחות, ואיך ביכולתו להתחזק כדי לא להישאר באפשרות השניה, אלא לבחור כמו דוד המלך באפשרות השלישית. ראשית צריך להגדיר מדוע לא כדאי ולא נכון לבחור באפשרות השניה. באפשרות הזו לא קיים האיסור החמור של התאבדות. ולכאורה כאשר האדם סובל מאוד וחסר כוחות, יהיה די ‘מתבקש’ לבחור להתהלך בחוסר חיות, ובייאוש מהסיכוי לתיקון. במצב כזה אפשר בקלות להיגרר להיות ‘מת מהלך’ שרק סוחב את המציאות.

ישנן שלוש סיבות מדוע לא כדאי ולא נכון לבחור באפשרות הזו. הסיבה הראשונה היא שהקב”ה לא סתם הביא את האדם למציאות הזו. כיון שהוא עושה הכל לטובה, אם הוא הביא לאדם את הקשיים הללו, הם נועדו לכך שהוא יתעלה מהמקום הזה ולא ישקע בתוכו. הדבר אמור הן ביחס להתחזקות באמונה בטוב ה’, בביטחון ובתפילה, והן ביחס להתחזקות בתורה ובקיום המצוות.

הסיבה השניה היא שהדרך הזו פוגעת ביכולת של האדם להתמודד עם הבעיות שלו ולעלות על דרך המלך. אצל דוד למשל זה היה עלול לגרום לו לוותר על המאמצים להסתתר ולברוח משאול. הרי מדובר היה במאמצים אדירים, ובפרט כאשר היה כבר סביבו מחנה גדול. הוא נדרש לנהל בריחה של מאות אנשים כנגד צבא שלם של המלך שרוצה להשמיד אותם. הדבר מכריח ניהול אסטרטגי של הטעיה, נדודים ממסתור למסתור, טשטוש עקבות, בריחות חשאיות ועוד ועוד. 

הסיבה השלישית היא שבאפשרות הזו מצוי מאוד שהאדם מנציח התנהלויות לא נכונות שלו. לא תמיד זה כך, ואצל דוד המלך למשל הנרדפות משאול ואנשיו לא היתה בגלל התנהלות לא נכונה של דוד. אבל פעמים רבות בחירה באפשרות השניה מנציחה דפוסי חיים לא תקינים כמו ‘סמרטוטיות’, התנהלות כלכלית כושלת, תלותיות או יחסים לא תקינים אחרים בינו ובין הסובבים אותו, וכדומה.

הקושי להאמין בישועת ה’ וטובו בתוך הקושי מוביל לבחירה באפשרות השניה 

אם כן, מה גורם לאדם לבחור בכל זאת להתייאש, להיות מדולדל, ולא לנסות להתמודד ולשנות את המצב? על פי רוב, אין לאדם קושי להאמין שבאופן עקרוני ה’ יכול לשנות את המצב. הוא מודה שהקב”ה יכול לעשות זאת, ואפילו באופן פלאי וניסי. הקושי הגדול הוא להאמין שזה מה שיקרה אצלו. הרי הקב”ה הוא גם זה ש’סיבך’ אותו עם כל הצרות הללו. אז איך אפשר לגרום לקב”ה לשנות את ההתנהלות שלו? ומה פתאום שהוא ישנה אותה? ומאיפה יהיו לאדם את האנרגיות והכוח לגרום לקב”ה לשנות את ההתנהלות מולו? האדם עשוי להיתפס להנחה שאם משום מה הקב”ה חושב שזה מה שנכון עבורו, אז כנראה שאין מה לעשות מול זה. הרי לא ניתן לגרום לקב”ה לשנות את מה שהוא חושב שנכון.

מכאן קצרה הדרך גם לאיבוד האמון בכך שה’ באמת רוצה את טובתו של האדם. לאחר שהאדם חווה את כל הקושי שהקב”ה מביא עליו, קשה לו להאמין שה’ רוצה בטובתו. אמנם ניתן להסביר הרבה ‘הסברים’ מדוע הכל לטובה. אבל אפילו אם האדם מאמין בהם, כשהוא סובל מהקשיים שלו הוא עשוי לחוש שאין לו כוחות להתבסס עליהם כדי להתמודד בתעצומות נפש כנגד הקשיים הגדולים.

מהי הנקודה שמבדילה בין מי שבוחר באפשרות השניה לזה שבוחר באפשרות השלישית? יש כאן נקודה עמוקה ביותר, שהיא משמעותית מאוד וגם רחבה ונוגעת לחיינו אף מעבר להתמודדות עם קשיים.

[המשך בגיליון הבא בע”ה]

[1] אמנם כיום מקובל שכן נוהגים בכל המנהגים הללו. נאמרו בזה כמה טעמים שיש בהם מן הדוחק, אשר מתבססים בעיקר על כבוד המשפחה וכן על החשש שאולי הוא לא היה שפוי בדעתו באותה שעה.