שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 330 | יג אדר תשפ”ה

“עד דלא ידע” – תיקון הדעת בפורים (המשך)

תקציר החלק הקודם

פתחנו בשאלות אודות החובה לשתות יין בפורים: ראשית, לכאורה זהו עניין זניח במגילה, ולא ברור מדוע הוא נהפך להיות אחד מעיקרי היום בשמחת הפורים. בפרט לא מובן מדוע חז”ל מצווים לשתות עד כדי שכרות: “מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי” (מגילה ז’ ע”ב). גם עצם החיוב להגיע למצב של חוסר ידיעה הוא לכאורה מוזר.

על מנת לענות על השאלות (שהרחבנו בהן עוד בחלק הקודם) הללו העמקנו בחטא אדם הראשון. מדוע הקב”ה ציווה על האדם שלא לאכול מעץ הדעת? הרי לכאורה החכמה והדעת נחוצות ביותר בעבודת ה’, וכפי שמופיע בפסוקים רבים. איך יתכן שה’ רצה לשלול אותה מהאדם? ולמה דווקא אחרי שהוא חטא הוא כביכול הרוויח וזכה למעלה הגדולה הזו של ידיעת הטוב והרע? עמדנו על הקושי הקיים בתשובות שונות שניתנו לפיהן הדעת שמעניק עץ הדעת היא בעייתית.

עמדנו גם על כך שדרך ההתעמקות בשאלה הזו, נוכל להבין גם את עניינו של פורים. חז”ל עצמם קושרים את הדברים (חולין קלט ע”ב): “הָמָן מן התורה מניין? ‘הֲמִן העץ’ (בראשית ג, יא)”. המקום בו רמוז בתורה המן הרשע, הוא בחטא אדם הראשון, שנאמר בו: “הֲמִן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת”. גם דרשה זו מצריכה התעמקות. לכאורה לא ברור מה הקשר בין הדברים. ודאי שמצד המילה עצמה אין שום קשר. הלא זו כלל אינה אותה מילה. האות ה’ בפסוק בראשית היא ה’ השאלה, ואינה שייכת לשורש המילה. מצד הדמיון בין המילים זהו רמז בעלמא.

ראינו מספר מקורות לכך, החל מחז”ל דרך גדולי ישראל, שכוונתו של הקב”ה לא הייתה לאסור לעולמים את עץ הדעת, אלא רק באופן זמני. אילו אדם הראשון היה מחכה כמה שעות, עד שבת, היה עץ הדעת מותר לו. על פי זה העמקנו ביסוד גדול, שהחכמה צריכה לבוא דווקא מאת ה’. השאלה החשובה בנוגע לחכמה ודעת הוא מה המקור שלהן. האם הן מאת ה’, או שהאדם הוא זה שיוצר אותן. כי דעת שלא מגיעה מה’ יתברך היא הרסנית.

לכן יש משמעות רבה ל’נגיעה’ בכל מה שנוגע ל’חכמה’, שהיא האופן בו נכון להסתכל על העולם ולפרש אותו, להתייחס לדברים ולכלכל בהתאם את המעשים. כשאדם לא מבטל את עצמו, הוא ‘מכניס’ גם את עצמו אל החכמה, עם כל הנגיעות שלו. כי האדם בהכרח רואה את הדברים עם כל האינטרסים של עצמו. ה’אני’ תמיד מקלקל את זַכּוּת הידיעה והחכמה. כדי להיות לא נגוע היא על האדם לתת לה’ להיות הבעלים על החכמה שלו ועל הידיעה שלו. אם האדם מסלק לחלוטין את השאלה מה ‘אני’ רואה, ומשקיע עצמו בשאלה מה ה’ רואה ורוצה, יש לו סיכוי לראות את המציאות בלי הנגיעות שלו. כאשר הידיעה והחכמה הן אלו שמגיעות מפיו של ה’, אז זו ידיעה טהורה וחכמה נקייה. לכן זה מאוד משנה מאיפה מגיעה האמת, ומה המקור של החכמה.

לפיכך מובן מדוע ה’ רצה לעכב את אדם הראשון מלאכול מיד מעץ הדעת. זה בדיוק מה שהיה אמור לעשות את ההבדל בין מצב שבו האדם ‘לוקח’ את החכמה והדעת, לבין מצב שהוא הוא ‘מקבל’ אותה. יש הבדל גדול במציאות אם אדם משתמש במשהו שהוא קיבל, לבין אדם שמשתמש באותו הדבר אך בלי רשות. לפי זה יוצא גם שה’ באמת כן רצה לתת לאדם ולבניו את הדעת. הוא לא התכוון לשלול אותה מאיתנו. אלא שהיה צורך שהאדם יהיה קודם לכן במציאות של “בהמות הייתי עמך”, ורק מהמקום הזה הוא יוכל לקבל את הדעת. בזה גם מובן שאין כאן חלילה מציאות של ‘חוטא נשכר’, שכביכול רק בגלל החטא הרווחנו את הדעת. כי היינו אמורים לקבל אותה בכל מקרה. ובגלל החטא דווקא הפסדנו, שהדעת נהפכה להיות מעורבת עם הרבה שקר, ודרדרה את בני האדם לתהומות שקשה לצאת מהם. כפי שמובא בספרים הקדושים שמהחטא הזה נולדה קליפת הערב רב – “עץ הדעת אינון ערב רב” (זוהר ח”א כו ע”א; וראה שם כח ע”ב), שהיא הקליפה הקשה ביותר שיש (שם ח”ג רלב ע”ב).

דעת אמיתית מגיעה מתוך התבטלות לה’

כאמור, השאלה המהותית לגבי הדעת היא מה המקור שלה; מאיפה היא באה. לכן כל כך משמעותית המילה “הֲמִן העץ” (בראשית ג, יא)”. זו המילה שמצביעה על שאלת המקור – מאיפה לקחת את החכמה שלך[1]. בזה גם מובנות דרשות חז”ל: “אמר רב יהודה אמר רב: אדם הראשון מין היה, שנאמר: ‘ויקרא ה’ אלוקים אל האדם ויאמר לו אַיֶּֽכָּה’ (בראשית ג, ט) – אן נטה לבך… רב נחמן אמר: כופר בעיקר היה, כתיב הכא: ‘(והמה כאדם) עברו ברית’ (הושע ו, ז) וכתיב התם (ירמיהו כב, ט): “ואמרו על אשר עזבו את ברית ה'” (סנהדרין לח ע”ב). לכאורה לא מובן כיצד יתכן שאדם הראשון כפר בקב”ה לאחר שהוא בעצמו דיבר איתו, והוא חווה את בריאת העולם באופן הקרוב ביותר. ועוד שלא מדובר כאן על כפירה במתן תורה וכדומה, שעל כך ניתן לומר שהוא כופר במהימנות העברת המסורת. מדובר כאן על כפירה ממש בקיומו של  של הקב”ה שזה עתה ברא אותו ודיבר איתו. הדבר נשמע לכאורה מופרך לחלוטין! אלא שכאשר אדם חושב מחשבות ומגיע למסקנות בעצמו ולא בדרך של ביטול אל ה’, הוא יכול להגיע אפילו לכדי מינות. יש באדם כוח נוראי של ‘נגיעה’ שיכול להביא אותו לטעויות החמורות ביותר, בגלל שמקור החכמה הוא מעצמו ולא מה’.

בהקשר זה הזכרנו גם במקום אחר (טל חיים פורים ח”א שער א, שיחה ד) שכך היה גם ניסיון העקדה. לכאורה לא ברור מה היה ייחודו של ניסיון זה, שהרי יהודים רבים במשך קיומו של עם ישראל מסרו את ילדיהם על קידוש השם. אך עיקר הניסיון היה חוסר ההבנה של אברהם: “אתמול אמרת: ‘כי ביצחק יקרא לך זרע’ (בראשית כא, יב), חזרת ואמרת: ‘קח נא את בנך’ (שם כב, ב)… אתמהא!” (בראשית רבה נו, ח). הוא נדרש להשליך את עצמו על ה’ מבלי להבין, כשדבריו של ה’ נראו לכאורה כסותרים את עצמם. אמנם יתרה מזו, במקום נוסף (שיחה לראש השנה תשע”ט), העמקנו עוד בכך שהאיל שאברהם העלה לעולה מיד כשנגמר הניסיון מבטא את הרצון של אברהם למסור את הנפש ולעשות למען הקב”ה, גם כאשר הוא איננו מחויב בכך. האיל היה קורבן שהוא לא נצטווה בו ולא הוכרח להקריבו, ואברהם ניגש להקריב אותו “תחת בנו” כדי לבטא בזה שהוא היה רוצה להקריב את בנו גם אם ה’ לא היה מכריח ומחייב אותו בכך באופן מוחלט[2]. אברהם אבינו כל כך מחובר לרצון ה’, כל כך מזדהה איתו, בבחינת “ברא כרעא דאבוה (הבן הוא רגלו של האב)” (ע”פ עירובין ע’ ע”ב), שאם זה מה שה’ רוצה אז מבחינתו זה מה שהוא רוצה. אין זו מוכנות בלבד להתבטל לרצון ה’ ולקיימו בדקדוק, אלא רצון ה’ נעשה רצונו של אברהם, והוא מוכן למסור את נפשו על כך. בהקרבת האיל רצה אברהם לבטא שעקידת יצחק לא נעשתה רק מחוסר ברירה בגלל הציווי האלוקי שהכריח אותו לעשות כך, אלא בגלל שרצון ה’ זהו רצונו, ואין לו רצונות אחרים מלבד רצון ה’. כך נולד העם שאמור לתקן את החטא השורשי ביותר בבריאה.

זו גם הקריאה שזיכתה את עם ישראל לקבל את התורה – “נעשה ונשמע”. קבלת התורה מתחילה ממקום של התבטלות והתמסרות כשעוד לא מבינים כלום. רק מהמקום הזה ניתן לקבל את התורה ולהתחיל להבין. זהו יסוד גדול שהדגישו אותו גם הבעש”ט וגדולי החסידות, ובפרט ה’מאור עיניים’ והחוזה הקדוש מלובלין זיע”א, ש”החכמה מֵאַיִן תִּמָּצֵא” (איוב כח, יב) – החכמה האמיתית יכולה להימצא רק כשהאדם הוא בביטול ו’אַיִן’[3].

גם הדימוי של הדעת לים קשור לכך, כמוזכר בפסוק שהובא לעיל (בחלק הקודם של השיחה): “ומלאה הארץ דעה את ה’ כמים לים מכסים” (ישעיה יא, ט). הים הוא שקע גדול מאוד על פני כדור הארץ. התהומות הגדולים ביותר הם תוצר של עמק ושפל עצום בפני כדור הארץ. כך הימים אינם מציפים את העולם. יוצא איפה שכל מציאות המים בים היא מציאות שבאה על בסיס של עמק, של חוסר ושל שיפלות. רק בגלל החוסר והשיפלות הזו יש מציאות של מים ושל ים. כך גם הדעת בימות המשיח, עליה מתנבא הנביא, תהיה ממקום כזה של חוסר ושיפלות מצידנו. מתוך השיפלות הזו נוכל לקבל את הדעת האמיתית.

עמלק והמן מייצגים את חוסר ההתבטלות לה’

הניגוד הגמור לכל זה הוא עמלק. הוא זה שמלאו ליבו בזדון ללכת בניגוד גמור לרצון ה’. כמו הנחש אשר “הִשִּׁיאַנִי וָֽאֹכֵֽל” (בראשית ג, יג), כך גם עמלק: “זדון לבך הִשִּׁיאֶךָ” (עובדיה א, ג). פסוקי הנבואה זו של עובדיה על מפלת אביו הרוחני והגשמי של עמלק – אדום-עשיו, מדגישים את הנקודה הזו:

חזון עֹבַדְיָה כה אמר ה’ אלוקים לאדום, שמועה שמענו מאת ה’ וציר בגוים שֻׁלָּח, קומו ונקומה עליה למלחמה. הנה קָטֹן נתתיך בגוים בזוי אתה מאד. זדון לבך הִשִּׁיאֶךָ שֹׁכְנִי בחגוי סלע מרום שבתו, אמר בלבו מי יורדני ארץ. אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים שים קנך, משם אורידך נאם ה’. אם גנבים באו לך אם שודדי לילה איך נדמיתה, הלוא יגנבו דַּיָּם, אם בצרים באו לך הלוא ישאירו עללות. איך נֶחְפְּשׂוּ עֵשָׂו נִבְעוּ מַצְפֻּנָיו. עד הגבול שלחוך כל אנשי בריתך, הִשִּׁיאוּךָ יכלו לך אנשי שְׁלֹמֶךָ לחמך ישימו מזור תחתיך אין תבונה בו. הלוא ביום ההוא נאם ה’ והאבדתי חכמים מאדום ותבונה מהר עֵשָׂו.

(שם, א-ח)

הנביא מתאר כאן גנבים שבאים ומגלים את המסתרים המדומים של עשיו. הם חושפים את האמת שהוא מתכחש אליה. עשיו מתעלם מכך שהוא מכר את הבכורה. הוא יודע שיעקב קיבל את הברכות ולא הוא, וש”לְאֹם מִלְאֹם יאמץ ורב יַֽעֲבֹד צעיר” (בראשית כה, כג). אבל בעיקר הוא מנסה להתכחש אל מה שהתחולל לנגד עיניו, שיעקב אכן זכה להתברך בצדק, ו”גם ברוך יהיה” (שם כז, לג). הרי עשיו ידע על עצמו ש”ציד בפיו” (שם כה, כח), לעומת יעקב שהוא “איש תם ישֵׁב אהלים” (שם, כז). לעשיו יש ‘נגיעה’, ולכן הוא לא רוצה להכיר בכך. זדון ליבו השיאו, והוא נלחם לאורך הדורות בעם ישראל כאילו הוא הבן הנבחר.

גם עמלק רואה את כל מה שה’ עושה לישראל: “שמעו עמים ירגזון, חיל אחז ישבי פלשת. אז נבהלו אלופי אדום” (שמות טו, יד-טו). למרות שהוא רואה בעליל את בחירת ה’ בעמו, בכל זאת זדון ליבו השיאו. תאוות לבו גורמות לו לחשוב שהוא יכול לנצח את ישראל וגם את ה’, והוא יוצא להילחם בהם.

בלעם ובלק היו המשך הקליפה של עמלק, כפי שמופיע בספרים הקדושים שלכן שמו רמוז בהם: “בלעם בלק” (זוהר הקדוש ח”ג רפא ע”ב). כל ההתנהלות שלהם היא ניסיון ללכת נגד ה’, מתוך שזדון ליבם השיאם. בלעם עשה זאת בדרך נפתלת. הוא כביכול שמר על הכללים של דברי ה’, אבל ניסה למצוא את כל הפרצות האפשריות נגד רצון ה’. לכן הוא חיכה לרגע המסוים ביום שבו מופיע זעמו של ה’ (ברכות ז’ ע”א). לכן הוא גם בחר לתת את העצה להחטיא את ישראל בבנות מואב, כדי לנסות למוטט את התכנית האלוקית. בלק היה פחות מתוחכם ממנו, והוא חשב שאם הם יסתכלו על עם ישראל ממקום כזה או ממקום אחר, הם כבר יצליחו כביכול ‘לעקוף’ את ה’ ולקלל את ישראל.

גם המן הרשע הלך בדרך הזו. הוא הכיר היטב את עניינו של עם ישראל. הוא ידע את “עַם מרדכי” (אסתר ג, ו). ולכן: “ויבז בעיניו לִשְׁלֹח יד במרדכי לבדו” (שם). הוא רוצה להשמידם לגמרי. הוא מנסה להתכחש לתכנית האלוקית. כמוהו, גם זרש וחכמיו יודעים ומבינים היטב מי הוא עם ישראל. לכן הם אומרים לו: “אם מזרע היהודים מרדכי אשר החילות לִנְפֹּל לפניו לא תוכל לו, כי נפול תפול לפניו”  (שם ו, יג). הם יודעים היטב שיש כאן מלחמה על הנהגת העולם. אולם מה ידוע להם על המלחמה הזו? מהיכן הם למדו את הכלל הזה ש”אשר החילות לנפל…”? הם ידעו את העניין הזה של “לְאֹם מִלְאֹם יאמץ” ו”מלחמה לה’ בעמלק  מִדֹּר דֹּֽר” (שמות יז, טז). הם ידעו זאת כל הזמן, ובכל זאת זדון ליבם השיאם שהם יצליחו לגבור על התכנית האלוקית. כי כאשר הדעת של האדם לא מגיעה מאת ה’, היא מתנגדת לה’. הוא רואה את המציאות עקום, והוא מאמין בה ונלחם עליה. לכן “המן מן התורה” הוא בדיוק בחטא עץ הדעת – “המן העץ”, ובדיוק בשאלה של מקור החכמה. האם זו חכמה מאת ה’, או חכמה נגועה ומעוותת.

מרדכי ואסתר לא עשו חשבונות ופעלו בביטול גם במציאות של חושך וחוסר הבנה

כדי להשמיד את עמלק בשורשו, היה צריך לוחם שידע להיות מבוטל לגמרי לרצון ה’. שאול המלך נשלח למשימה הזו, אבל הוא נכשל בה. ברגע האמת הוא לא התבטל אל ה’, אלא עשה חשבונות שכליים שונים, שהביאו אותו לעבור על דבר ה’ (הרחבנו בכך בטל חיים פורים, שם). מי שבאו ותיקנו זאת היו צאצאיו – מרדכי ואסתר. אנו מוצאים אצלם את היכולת להתבטל ולפעול גם בלי הבנה: “לא הגידה אסתר את עמה ואת מולדתה כי מרדכי צוה עליה אשר לא תגיד” (אסתר ב, י). אנו מוצאים גם את היכולת לבטל את כל החשבונות: “אל תדמי בנפשך” (אסתר ד, יג). עוד קודם לכן, כל מהלך המגילה מתחיל מכך שמרדכי לא ‘עושה חשבון’ ולא כורע ולא משתחווה, גם כשהדבר לכאורה מסכן אותו בסכנה גדולה.

כל זה קרה בתוך מציאות כללית של הסתר גדול וחוסר הבנה. עם ישראל גלה מארצו, ולא ברור אם ההבטחה שישוב מתקיימת או לא. אחשוורוש חוגג במשתה את פקיעת תוקף הנבואה הזו (מגילה יא ע”ב). אך לא זו בלבד, גם עצם המציאות של נבואה ונביאים בטלה באותם שנים. הנבואה האחרונה שהייתה לפני כן היא של יחזקאל, משנת עשרים וחמש לגלות (יחזקאל מ, א). הנבואה הבאה מגיעה רק בשנה השנית לדריווש שמולך אחרי אחשוורוש, אשר אז מתחילים להתנבא חגי זכריה ומלאכי. עם ישראל שהתרגל לנבואה במשך מאות שנים, חווה הפסקה של כ-50 שנה שבהן כבר אין נבואה. ובשיא החושך הנורא הזה הגיעה הגזרה האיומה של המן, שלא רואים שום דרך למנוע אותה. גם המצב הרוחני באותו דור היה קשה, וכולם “נהנו מסעודתו של אותו רשע” (מגילה יב ע”א). ההסתר היה נורא, והדבר בולט מאוד במגילה – ששם ה’ לא מופיע בה כלל וכלל, למרות שהוא כל כך מתבקש[4].

במציאות הזו פעלו מרדכי ואסתר, שהיו בהתבטלות גמורה אל ה’. במצב בו הבלבול כל כך גדול, וקשה להבין מה צריך לעשות ולאן הדברים הולכים, שם מתגלית עוצמת האמונה הגדולה ביותר. שם מגיעים אל ה’אין’ שמתקיים בו “החכמה מאין תמצא”. מתוך ההתבטלות הזו מגיעה החכמה. ואז כבר מבינים מה לעשות. מהמקום הזה שמבינים שלא מבינים, משם מבינים את ה’. זהו התדר שמאפשר את “הדור קבלוה בימי אחשוורוש” (שבת פח ע”א). מתוך ה”ואני בער ולא אדע, בהמות הייתי עמך” (תהילים עג, כב), מתאפשר לקבל את התורה.

בפורים אנו ‘מאפסים’ את הדעת כדי לקבל דעת נכונה מאת ה’

זהו העניין של “עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי”. מדוע היה חשוב לחז”ל להזכיר כאן שהמן הוא ארור ומרדכי הוא ברוך? מדוע לא נאמר בפשטות “בין המן למרדכי”? כי לא מדובר כאן בידיעות בעלמא, אלא בידיעה של “דעת טוב ורע”, ששורשה בעץ הדעת. בפורים אנחנו צריכים להגיע למצב שבו אנו ‘מאפסים’ את כל הדעת שלנו. כל הדעת שמגיעה מאיתנו, מחטא עץ הדעת שהאדם לקח לעצמו, אותה אנו רוצים לבטל. כמו שכאשר מחשב נתקע ולא עובד אז מכבים אותו ומדליקים מחדש, כך בפורים אנו עושים ‘אתחול’ של החשיבה שלנו. אנו ‘מאפסים’ את הדעת, ואז אנו יכולים להתחיל לקבל דברי אלוקים חיים.

כנגד קליפת הערב רב בימינו עלינו לפעול בהתבטלות לה’

כאמור לעיל, כבר בחטא אדם הראשון נוצרה קליפת הערב רב. זו היא הקליפה הקשה ביותר, שהיא זו שמעכבת את גאולת ישראל, יותר מכל האומות כולן: “יתיר מעכבין בגלותא ערב רב לישראל מאומין” (זוהר ח”ג רלב ע”ב; וראה שם ח”א כח ע”ב; תיקוני זוהר תיקון יב, כז ע”א). שורשה של קליפה זו הוא בעמלק: “דאינון מזרע עמלק דאתמר ביה תמחה את זכר עמלק” (זוהר ח”א שם). וכן בדמותו של בלעם, אשר בניו יונוס וימברוס הם ראשי הערב רב (זוהר ח”א קצא ע”א; שם קצ”ב ע”א).

עם העמלקיות הזו עלינו להתמודד בימינו. הבירור הקשה ביותר מהם יהיה לפני בוא המשיח, והוא זה שגם יחיש את בואו: “דוחקא דגלותא דערב רב לישראל ממהר לון פורקנא” (תיקוני זוהר, שם). זו ההתמודדות הקשה שאנו עוברים כיום. מתוך עבודת ההתבטלות לה’, ובפרט בפורים, אנו מאירים את האור שמנצח את הקליפה הקשה הזו. זהו האור שיביא את הגאולה השלמה, וישלים את שמו וכסאו של ה’.

[1] בהמשך יתבאר מה ששאלנו לעיל, מדוע חז”ל רואים במילה זו מקור ל”הָמָן מן התורה”.

[2] מצד הפשט יתכן שיש מקום לומר שגם עצם ההוראה להקריב את יצחק לא הייתה חיוב מוחלט אלא רק בקשה שה’ ביקש ממנו: “קח נא את בנך” (בראשית כב, ב), ואברהם מעצמו בחר לעשות זאת כי זהו רצון ה’.

[3] עיין בעש”ט עה”ת מצורע כב, בשם צוואת הריב”ש; זאת זכרון חיי שרה, ד”ה בפרשת; ועוד.

[4] ר’ ירוחם ממיר זצ”ל כותב (דעת חכמה ומוסר ח”א מאמר קכג) שהסיבה שמרדכי ואסתר לא כתבו את שם ה’ במגילה היא דווקא משום שהם היו במצב של הסתר כל כך גדול. וכעין מה שמופיע בחז”ל שירמיה ודניאל לא הזכירו בתפילתם כינויים של הקב”ה כגון “הגיבור” ו”הנורא”, היא משום שבזמנם מידה זו של הקב”ה לא הייתה בגילוי, והם לא רצו לומר כביכול דבר שקר: “מתוך שיודעין בהקב”ה שאמיתי הוא, לפיכך לא כיזבו בו” (יומא סט ע”ב). כך גם מרדכי ואסתר “לא כיזבו” להזכיר שם שמים בגילוי במצב שבו הוא היה כל כך נסתר.