שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 329 | ז’ אדר תשפ”ה

“עד דלא ידע” – תיקון הדעת בפורים

יש להבין מדוע דווקא בפורים יש חובה לשתות עד דלא ידע

החובה לשתות יין בפורים טעונה ביאור. שתיית היין מופיעה כמה וכמה פעמים בסיפור נס המגילה. בתחילה במשתאות שעושה אחשוורוש; אחר כך: “והמלך והמן ישבו לשתות” (אסתר ג, טו), ובהמשך גם שני המשתאות של אסתר. אולם לכאורה זהו עניין זניח בתוך המהלך של המגילה, ולא ברור מדוע הוא נהפך להיות אחד מעיקרי היום בשמחת הפורים, מעבר לחיוב לערוך סעודה ולשמוח. בפרט לא מובן מדוע חז”ל מצווים לשתות עד כדי שכרות: “מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי” (מגילה ז’ ע”ב). היה אפשר להבין את עניין השכרות כפסגת השמחה בשתיית היין, כלומר צריך לשמוח ביין כל כך עד שמגיעים לשכרות. אולם מלשון חז”ל נראה שהמיקוד בשכרות איננה השמחה, אלא דווקא חוסר הידיעה בין ארור המן לברוך מרדכי. הדבר טעון ביאור בפרט לאור העבודה שלכאורה עניינו של פורים הוא דווקא הידיעה מה קרה להמן הארור ומה קרה למרדכי הברוך – “להודיע שכל קוויך לא יבושו ולא יכלמו כל החוסים בך” (פיוט שושנת יעקב).

גם עצם החיוב להגיע למצב של חוסר ידיעה הוא לכאורה מוזר. אמנם יש שיטות שהכוונה ב”עד דלא ידע” היא ‘עד ולא עד בכלל’[1]. כלומר האדם צריך להשתכר אבל לא להגיע עד לרמה כזו שהוא כבר אינו מבחין בין ארור המן לברוך מרדכי. וכפי שאכן מסופר בגמרא על הסכנה שבכך, שפעם אחת רבה שחט את ר’ זירא מרוב שכרותו בפורים, ורק בדרך נס הצליח אחר כך להחיות אותו (מגילה ז’ ע”ב). אלא שגם לפי הגישה הזו עדיין יש קצת קושי. שהרי רמה כזו של שכרות היא כל כך גבוהה, שגם מעט פחות ממנה זו עדיין שכרות גדולה ביותר. אם חז”ל רצו לומר שצריך לשתות הרבה יין, לכאורה היה עליהם להגדיר שצריך לשתות לא פחות מארבע כוסות למשל, או אפילו חמש ושש, וכיוצא בזה. מדוע הם הציבו רף כזה אשר תולה את רמת השכרות בכך שהאדם יהיה שיכור עד רמה שהוא כמעט לא יודע?

היה אפשר לומר שאם האדם מגיע כבר לשלב כזה של שכרות “עד דלא ידע”, אז כבר אין טעם בשכרות. שהרי כל שמחת הפורים היא לחגוג את נצחון מרדכי על המן. ואם הוא כבר לא יודע להבדיל ביניהם, אז הוא מאבד את כל המשמעות של שתיית היין. אבל גם ההסבר הזה קשה, שהרי “עד דלא ידע” איננו קורה מיד בעת השתייה. זו תוצאה שמגיעים אליה בהמשך. ולכן לכאורה האדם יכול לשמוח מאוד ולחגוג את נס הפורים ולשתות יין מתוך שמחה זו ועבורה, ורק בהמשך יתרחש מצב של “עד דלא ידע”. ובפרט אם מבינים ש”עד דלא ידע” הכוונה שהאדם יירדם מתוך שכרותו, וכפי שביאר הרמב”ם (הל’ מגילה ב, טו), אז האדם שותה ושמח על הנס והניצחון, והתוצאה של השתיה הזו היא שהוא אחר כך ישן ואינו יודע.

במקום אחר (טל חיים פורים ח”א שער א, שיחה ד) נגענו בכך שהשכרות מאפשרת לבטא את היותנו דבקים בה’ מתוך התבטלות גם כאשר איננו מבינים דבר. הסברנו גם באופן בסיסי את הקשר שיש לכך להתמודדות של מרדכי ואסתר במגילה, שנאלצו לפעול מתוך הסתר ואי הבנה בכמה מישורים. אולם עדיין יש להבין, מדוע דווקא בפורים אנו מציינים זאת? הלא גם גם במועדים אחרים יש מימד כזה. ביציאת מצרים וגם בקריעת ים סוף היתה נקודה של אי הבנה: “למה הֲרֵעֹתָה  לעם הזה” (שמות ה, כב), וכן “המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר” (שם יד, יא). ובכל זאת דוקא בפורים יש ציווי מיוחד להגיע למצב של אי הידיעה הזאת.

לכאורה לא מובן מדוע נאסר על אדם הראשון לאכול מעץ הדעת

על מנת לענות על השאלות הללו ניגש לעמוד על הדברים בשורשם, הנעוץ כבר בחטא אדם הראשון. יש להבין מדוע הקב”ה ציווה על האדם שלא לאכול מעץ הדעת. אם זהו עץ הדעת טוב ורע, מדוע שלא יאכל ממנו? הרי לכאורה החכמה והדעת נחוצות ביותר בעבודת ה’. אנו גם יודעים שלעתיד לבוא מובטח ש”ומלאה הארץ דעה את ה’ כמים לים מכסים” (ישעיה יא, ט). וכן יש פסוקים רבים שמלמדים כמה חשובה הדעת: “ונדעה נרדפה לדעת את ה’ כשחר נכון מוצאו” (תהילים סז, ג), “טוב טעם ודעת למדני כי במצותיך האמנתי” (שם קיט, סו). איך יתכן שה’ רצה לשלול אותה מהאדם? ולמה דווקא אחרי שהוא חטא הוא כביכול הרוויח וזכה למעלה הגדולה הזו של ידיעת הטוב והרע?

תשובות והסברים רבים ניתנו לשאלה הזו. רבים הלכו בכיוון כזה שהדעת הזו היא בעייתית. יש שהסבירו ש”דעת טוב ורע” זו איננה ידיעה ‘אובייקטיבית’ מה באמת טוב ומה ורע אלא ידיעה ‘סובייקטיבית’ כלומר כזו שמייצרת אצל האדם שיפוטיות של טוב ורע מהזווית שלו, גם כאשר אין זו האמת. אחרים הסבירו שהכוונה כאן היא ל’כוח המדמה’ או לעירוב התאוות. אפשרות נוספת היא שבזה התרחבה יכולת הבחירה של האדם באופן שלילי; כלומר גם מעשים רעים שקודם לכן הוא היה נרתע מהם בטבעו נעשו כעת אפשריים מבחינתו וחלק ממרחב הבחירה שלו. אלא שיש קושי גדול בכל האפשרויות הללו. הלא הקב”ה אומר במפורש לאחר החטא: “הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע” (בראשית ג, כב). זאת אומרת שהדעת שהאדם קיבל דומה לדעת שיש כביכול אצל הקב”ה. וברור שאצל הקב”ה לא שייך ‘כוח המדמה’, ‘עירוב תאוות’, סובייקטיביות וכדומה.

דרך ההתעמקות בשאלה הזו, נוכל להבין גם את עניינו של פורים. חז”ל עצמם קושרים את הדברים (חולין קלט ע”ב): “הָמָן מן התורה מניין? ‘הֲמִן העץ’ (בראשית ג, יא)”. המקום בו רמוז בתורה המן הרשע, הוא בחטא אדם הראשון, שנאמר בו: “הֲמִן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת”. גם דרשה זו מצריכה התעמקות. לכאורה לא ברור מה הקשר בין הדברים. ודאי שמצד המילה עצמה אין שום קשר. הלא זו כלל אינה אותה מילה. האות ה’ בפסוק בראשית היא ה’ השאלה, ואינה שייכת לשורש המילה. מצד הדמיון בין המילים זהו רמז בעלמא.

איסור האכילה מעץ הדעת היה לזמן קצר בלבד

בנוגע לעץ הדעת, אנו מוצאים בחז”ל אמירה מופלאה. האדם חטא ביום השישי של הבריאה, לקראת סוף היום[2]. אם הוא לא היה חוטא באותו זמן, והייתה מגיעה שבת, עץ הדעת היה מותר לו באכילה!

במדרש נאמר:

“הן האדם” (שם, כב) – הא אדם (-לשון גערה); לא יכולת לעמוד בצוויך אפילו שעה אחת?! אתמהא! דרש רבי יהודה בן פדייא: מי יגלה עפר מעיניך אדם הראשון שלא יכולת לעמוד בצווי אפילו שעה אחת, והרי בניך ממתינין לערלה ג’ שנים, שנאמר: “שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל” (ויקרא יט, כג). אמר רב הונא: כד שמע (-כששמע) בר קפרא כן, אמר – יפה דרשת בן אחותי.

(בראשית רבה כא, ז)

חז”ל אומרים כאן שאדם הראשון לא הצליח לעמוד בציווי ולהתאפק מלאכול מעץ הדעת אפילו שעה אחת, ולעומתו בניו עם ישראל מתאפקים שלוש שנים מלאכול את פירות הערלה. אולם לכאורה לא ברורה ההשוואה הזו. הלא איסור ערלה איננו איסור תמידי. האדם נדרש להימנע מהפירות רק שלוש שנים, ולאחר מכן הם מותרים לו. ואילו עץ הדעת לכאורה נאסר לעולם. אלא שבאמת גם עץ הדעת נאסר רק לזמן מוגבל, כפי שעולה מדברי המדרש במקום אחר:

“ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך” (בראשית ג, יז). אמר ר’ יצחק: למה הדבר דומה, למלך שאמר לעבדו אל תטעום דבר עד שאבוא מן המרחץ. אמרה לו (לעבד) אשתו: טעום את התבשיל הזה, שלא יהא מבקש ליתן לתוכו או מלח או מורייס. בא המלך ומצאו מטעם בשפתותיו. אמר לו המלך: לא אמרתי לך אל תאכל ואכלת?! אמר ליה: מרי (-אדוני), שפחתך נתנה לי. אמר ליה המלך: ולשפחתי שמעת יותר ממני?! כך אמר לו הקדוש ברוך הוא לאדם: “ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו” (שם ב, יז); מה עשתה חוה, האכילה אותו.

(דברים רבה ד, ה)

עולה מדברי המדרש שכוונתו של הקב”ה לא הייתה לאסור לעולמים את עץ הדעת, אלא רק באופן זמני, כביכול “עד שאבוא מן המרחץ”. בספרי המקובלים היסוד הזה נאמר באופן מפורש:

והנה נחש הקדמוני הנמשך מכח לבן הארמי, הטיל פגם בלבנה, על ידי אדם הראשון שלא היה יכול להמתין שעה אחת על ידי ערלה, ואכל מן העץ בהיותו טוב ורע ולא המתין לו עד שלקח חלקו במקומו הדבר הנקרא ערלה, ואז היה העץ הנקרא טוב ולא רע, והיה יכול לאכול ממנו כל חפצו ואכל וחי לעולם, בסוד עץ החיים שהיה דבק בעץ הדעת להיותו טוב לבד.

(שערי אורה[3], שער עשירי)

כך עולה גם מכתבי האר”י בכמה מקומות[4]. וכן כתב גם השפתי כהן, תלמידם של גורי האר”י:

“וערלתם ערלתו את פריו” (ויקרא יט, כב), לא תעשו כמו שעשתה אֵם העולם, שנאמר: “ותקח מפריו” (בראשית ג, ו),  ולא המתינה שלוש שעות. כי בשעה תשיעית נצטוית, נשאר מהיום שלוש שעות, וכנגדם נצטוינו כאן שלא לאכול מהפירות שלוש שנים. וכנגד זה נאמר כאן שלוש ערלות, שלא המתינה שלוש שעות; כי בעשירית סרח, ואילו היה ממתין שלוש שעות היה נכנס שבת והיה כל פריו קודש הילולים.

(שפתי כהן ויקרא יט, כג)

וכן מופיע גם בדברי אור החיים הקדוש:

“לא תאכלו על הדם” (ויקרא יט, כו), סמך הכתוב מצוה זו למצות ערלה, לרמוז מה שאמרו ז”ל[5] כי אדם הראשון חטא באכילת עץ הדעת קודם זמן התירו שהוא בחינת ערלה, שאם היה ממתין עד ליל שבת קודש היה מקדש על היין. וזה הוא סוד דבריהם ז”ל שאמרו: “אדם מושך בערלתו היה” (סנהדרין לח ב), זו היא ערלתו.

(אור החיים ויקרא יט, כו; וראה גם שם בראשית א, כט; שם מט, ג)

כיוצא בזה כתבו גם גדולי ישראל נוספים[6]. יתכן גם שזו כוונת הביטוי שנאמר בעץ הדעת: “כי ביום אכלך ממנו מות תמות” (בראשית ב, יז). אם האכילה תהיה ביום שבו חל האיסור, זה באמת יגרום לעונש. אבל אם זה לא יהיה ביום הזה, אז כבר לא יהיה איסור ולא תהיה בעיה.

אמנם לפי זה מתעוררת שאלה גדולה. לשם מה הקב”ה אסר על אדם הראשון לאכול מעץ הדעת, והצריך אותו לחכות עד שבת. הלא אם לאכול מעץ הדעת זה טוב – למה הוא נצטווה שלא לאכול מיד; ואם זה לא טוב, מדוע היה מותר לו כשהייתה מגיעה השבת?

החכמה טובה רק כשהיא מגיעה מאת ה’

יש כאן יסוד עמוק מאוד וחשוב ביותר. הוא נוגע בנקודת הכשל העמוקה ביותר של העולם הזה, ובנקודת התיקון שלו. היסוד הוא שהחכמה צריכה לבוא דווקא מאת ה’. אנו מוצאים ביטויים כאלו בתורה: “אשר מלאתיו רוח חכמה” (שמות כח, ג), “ואמלא אותו רוח אלוקים בחכמה ובתבונה ובדעת” (שם לא, ג), “ובלב כל חכם לב נתתי חכמה” (שם, ו), ועוד רבים. גם על שלמה המלך מופיע שה’ נתן לו חכמה: “ויתן אלוקים חכמה לשלמה ותבונה הרבה מאד” (מלכים א’ ה, ט), “וה’ נתן חכמה לשלמה כאשר דבר לו” (שם, כו). גם על המשיח נאמר: “ונחה עליו רוח ה’, רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה'” (ישעיה יא, ב). כיוצא בזה נאמר הכלל בספר משלי: “כי ה’ יתן חכמה מפיו דעת ותבונה” (משלי ב, ו). אפשר לראות גם את ספר משלי כולו כמשל לעניין זה. בפרקים רבים הוא עוסק במסר שרק החכמה שבאה מאת ה’ מביאה את האדם למקום הנכון, ולעומת זאת הכסיל הוא זה שמתבסס על חכמת לבו: “בִּקֶּשׁ לץ חכמה ואין, ודעת לנבון נקל” (שם יד, ו), “למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין” (שם יז, טז).

השאלה החשובה בנוגע לחכמה ודעת הוא מה המקור שלהן. האם הן מאת ה’, או שהאדם הוא זה שיוצר אותן. כי דעת שלא מגיעה מה’ יתברך היא הרסנית. עדיף שאדם לא יידע, מאשר שידע דברים מעצמו – “תכלית הידיעה אשר לא נדע” (בחינת עולם יג, מה; וראה בעש”ט עה”ת ממ”ח נח קנז; ליקוטי מוהר”ן תניינא, ז’; ועוד). את החכמה אפשר לקבל רק מהמקום של חוסר ידיעה מעצמנו, בבחינת: “ואני בער ולא אדע, בהמות הייתי עמך” (תהילים עג, כב). רק כך ה’ מלמדנו את חכמתו: “הן אמת חפצת בַטֻּחוֹת וּבְסָתֻם חכמה תודיעני” (שם נא, ח).

זהו מה שנאמר על התורה:” זכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם מיתה” (יומא עב ע”ב). לא מדובר כאן על חכמות נפרדות, שאחת מהן היא סם חיים והאחרת היא סם מוות. זו אותה חכמת התורה. יש תורה של ענווה ומתוך ביטול אל נותן התורה ויש תורה של גאווה ובלי ביטול. יש תורה בה האדם מנסה להבין את דברי הראשונים, להבין את האמת האלוקית שבתורה, ולקבל חכמה מאת ה’; ולעומת זאת יש תורה שבה האדם מנסה ‘להלביש’ על דברי הראשונים את מה שנראה לו, ומנסה להתאים את התורה אל החכמה של עצמו. האחת היא סם חיים, והשניה היא סם מוות.

איסור האכילה מעץ הדעת נועד לזכך את החכמה שתהיה מבוטלת לה’

אולם הדברים עדיין טעונים ביאור. מדוע זה כל כך משנה אם החכמה של האדם היא מתוך ענווה וביטול, או שמא מתוך גאווה? נתבונן בזה מתוך המושג של ‘נגיעה’ – רצון או אינטרס אישי של האדם. בעניינים של מידע בסיסי, ‘נגיעה’ לא אמורה להשפיע. וכי שייך ש’נגיעה’ תשפיע על האדם בשאלה האם חמש ועוד חמש זה עשר? מה זה משנה מה האדם רוצה שתהיה התשובה? גם אם הוא היה רוצה שהתוצאה תהיה אחת עשרה, לא היה עולה על דעתו לחשוב שזו באמת התוצאה.

אמנם יש משמעות רבה ל’נגיעה’ בכל מה שנוגע ל’חכמה’, שהיא האופן בו נכון להסתכל על העולם ולפרש אותו, להתייחס לדברים ולכלכל בהתאם את המעשים. זו ה”דעת טוב ורע”.  ובזה יש קשר ישיר בין ידיעה שמגיעה אל האדם מעצמו ולא מאת ה’, לבין ידיעה של ‘נגיעה’. כשאדם לא מבטל את עצמו, הוא ‘מכניס’ גם את עצמו אל החכמה, עם כל הנגיעות שלו. כי האדם בהכרח רואה את הדברים עם כל האינטרסים של עצמו, וכפי שנקבע גם להלכה ש”כל נגעים אדם רואה, חוץ מנגעי עצמו” (משנה נגעים ב, ה). באופן מובנה מעצם היותנו בני אדם, הרצונות שלנו משפיעים על ההסתכלות וההבנה שלנו. ה’אני’ תמיד מקלקל את זַכּוּת הידיעה והחכמה. כדי להיות לא נגוע היא על האדם לתת לה’ להיות הבעלים על החכמה שלו ועל הידיעה שלו. אם האדם מסלק לחלוטין את השאלה מה ‘אני’ רואה, ומשקיע עצמו בשאלה מה ה’ רואה ורוצה, יש לו סיכוי לראות את המציאות בלי הנגיעות שלו. כאשר הידיעה והחכמה הן אלו שמגיעות מפיו של ה’, אז זו ידיעה טהורה וחכמה נקייה. לכן זה מאוד משנה מאיפה מגיעה האמת, ומה המקור של החכמה.

לפיכך מובן מדוע ה’ רצה לעכב את אדם הראשון מלאכול מיד מעץ הדעת. זה בדיוק מה שהיה אמור לעשות את ההבדל בין מצב שבו האדם ‘לוקח’ את החכמה והדעת, לבין מצב שהוא הוא ‘מקבל’ אותה. יש הבדל גדול במציאות אם אדם משתמש במשהו שהוא קיבל, לבין אדם שמשתמש באותו הדבר אך בלי רשות. זה יכול להיות הבדל בין מצווה גדולה לבין איסור חמור. כך למשל גם בנישואין וניאוף. אותה אישה יכולה להיות מצווה גדולה עבור האדם, אך היא יכולה להיות גם ניאוף חמור. אם היא מקודשת לאדם – זו מצווה, ואם היא חלילה מקודשת לאחר – זו הטומאה הגדולה ביותר.

לפי זה יוצא שה’ באמת כן רצה לתת לאדם ולבניו את הדעת. הוא לא התכוון לשלול אותה מאיתנו. אלא שהיה צורך שהאדם יהיה קודם לכן במציאות של “בהמות הייתי עמך”, ורק מהמקום הזה הוא יוכל לקבל את הדעת. בזה גם מובן שאין כאן חלילה מציאות של ‘חוטא נשכר’, שכביכול רק בגלל החטא הרווחנו את הדעת. כי היינו אמורים לקבל אותה בכל מקרה. ובגלל החטא דווקא הפסדנו, שהדעת נהפכה להיות מעורבת עם הרבה שקר, ודרדרה את בני האדם לתהומות שקשה לצאת מהם. כפי שמובא בספרים הקדושים שמהחטא הזה נולדה קליפת הערב רב – “עץ הדעת אינון ערב רב” (זוהר ח”א כו ע”א; וראה שם כח ע”ב), שהיא הקליפה הקשה ביותר שיש (שם ח”ג רלב ע”ב).

[המשך בע”ה בגיליון הבא]

[1] שיטות אלו מבוססות על הכלבו (סי’ מה). אם כי לשיטתו של הכלבו זו רק מליצה בעלמא, ואין לאדם לשתות אלא רק מעט יותר מלימודו ואינו משתכר כלל.

[2] כך מובא בגמרא: “אמר רבי יוחנן בר חנינא: שתים עשרה שעות הוי היום; שעה ראשונה הוצבר עפרו, שניה נעשה גולם, שלישית נמתחו אבריו, רביעית נזרקה בו נשמה, חמישית עמד על רגליו, ששית קרא שמות, שביעית נזדווגה לו חוה, שמינית עלו למיטה שנים וירדו ארבעה, תשיעית נצטווה שלא לאכול מן האילן, עשירית סרח, אחת עשרה נידון, שתים עשרה נטרד והלך לו” (סנהדרין לח ע”ב).

[3] לרבי יוסף ג’יקטיליה, מגדולי המקובלים בספרד לפני כ-800 שנה.

[5] מדרש כזה מופיע בליקוט “מדרש תלפיות” לרבי אליהו הכהן האתמרי, ענף האדם, א.

[6] ראה באר מים חיים, פרק ב’ ד”ה עוד יכוון; שם פרק ג’ פסוק ה’ ד”ה או יאמר; קהילת יעקב (יאליש), ערך עץ; אוצר החיים (קאמארנא) מצווה כו; שם מצווה מ; אור פני משה ד”ה דבר; פרי צדיק קדושים, ב; שם ערב יום הכיפורים, א.