תפריט
בע"ה
[קי”ט – אות י] (עג) יָדֶיךָ עָשׂוּנִי וַיְכוֹנְנוּנִי הֲבִינֵנִי וְאֶלְמְדָה מִצְוֹתֶיךָ: (עד) יְרֵאֶיךָ יִרְאוּנִי וְיִשְׂמָחוּ כִּי לִדְבָרְךָ יִחָלְתִּי: (עה) יָדַעְתִּי ה’ כִּי צֶדֶק מִשְׁפָּטֶיךָ וֶאֱמוּנָה עִנִּיתָנִי: (עו) יְהִי נָא חַסְדְּךָ לְנַחֲמֵנִי כְּאִמְרָתְךָ לְעַבְדֶּךָ: (עז) יְבֹאוּנִי רַחֲמֶיךָ וְאֶחְיֶה כִּי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי: (עח) יֵבֹשׁוּ זֵדִים כִּי שֶׁקֶר עִוְּתוּנִי אֲנִי אָשִׂיחַ בְּפִקּוּדֶיךָ: (עט) יָשׁוּבוּ לִי יְרֵאֶיךָ וְיֹדְעֵי עֵדֹתֶיךָ: (פ) יְהִי לִבִּי תָמִים בְּחֻקֶּיךָ לְמַעַן לֹא אֵבוֹשׁ:
דוד המלך אומר: “ידיך עשוני ויכוננוני, הבינני וְאֶלְמְדָה מצותיך” (פס’ עג). את האמירה שידי ה’ עשו אותו וה’ כונן אותו אנו מוצאים באופן מורחב יותר גם במזמור אחר: “אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפכה… כי אתה קנית כִלְיֹתָי, תְּסֻכֵּנִי בבטן אמי… אשר עֻשֵּׂיתִי בסתר, רֻקַּמְתִּי בתחתיות ארץ. גלמי ראו עיניך” (תהילים קלט, ה-טז). גם בספר איוב מופיע תיאור דומה: “ידיך עִצְּבוּנִי ויעשוני יחד סביב וַתְּבַלְּעֵנִי. זכר נא כי כַחֹמֶר עשיתני ואל עבר תשיבני. הלא כֶחָלָב תתיכני וְכַגְּבִנָּה תקפיאני. עור ובשר לבישני ובעצמות וגידים תְּסֹכְכֵנִי. חיים וחסד עשית עמדי וּפְקֻדָּתְךָ שמרה רוחי” (איוב י, ח-יב). אמנם צריך להבין מה כוונת הדברים. הלא ה’ לא יצר את האדם באופן פיזי, כמתואר בפסוקים הללו. וגם אם הדבר נכון במידה מסוימת לגבי אדם הראשון, לגבי דוד זה ודאי לא כך. עוד צריך להבין כיצד האמירה הזו קשורה אל הבקשה להבין וללמוד את מצוות ה’, המגיעה בהמשך הפסוק: “ידיך עשוני ויכוננוני, הבינני וְאֶלְמְדָה מצותיך”.
נראה שהפסוקים הללו, יחד עם תיאורים נוספים כאלה המופיעים בתנ”ך, מבטאים תפיסה ותחושה של קירבה גדולה מצד הקב”ה. ה’ יתברך איננו נמצא רק בשמי השמים העליונים, שעולמות נמוכים יותר ויותר משתלשלים ממנו[1]. אלא הוא בעצמו יצר וברא את כל חלקי הגוף של כל אחד ואחד. אמנם לא בדרך פיזית, אלא במאמרו וברוח פיו. בבריאת העולם מתואר שהקבה עושה את האדם על ידי שהוא לוקח עפר מן האדמה: “וייצר ה’ אלוקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה” (בראשית ב, ז). במדרש גם מתואר שהקב”ה צבר את עפרו מכל רוחות השמים (תנחומא פקודי, ג), או שצבר את עפרו ממקום המזבח (בראשית רבה יד, ח). היסוד הזה נכון לגבי כל אדם ואדם. אמנם באופן פיזי הוא נוצר באמצעות היריון, אך למעשה זהו הקב”ה ש”צר צורה בתוך צורה ומטיל בה רוח ונשמה קרביים ובני מעיים” (ברכות י’ ע”א). הוא אחראי ישיר על היווצרותו של העובר, הוא זה שמתיך ומקפיא אותו כמו חלב וגבינה, והוא זה שמלביש עליו את הבשר, הגידים והעצמות. תהליך היווצרות העובר הוא כל כך פלאי וניסי, מדהים ומופלא, שקשה להתכחש אל יד ה’ שבו. בתוך עובר כל כך זעיר, מיקרוסקופי ממש, מתחילים התאים להכפיל את עצמם ולהתחלק שוב ושוב, כאשר כל תא ‘זוחל’ אל מקום אחר ומתחיל לפתח תפקיד ייחודי: האחד נעשה מוח, השני נעשה לב, השלישי הופך לכליות, וכן הלאה. כל תא ותא ממשיך להתחלק ולהתפתח באופן פלאי ביותר, ונעשה למכונה משוכללת כל כך ובלתי נתפסת. כך גם תהליך ה’חיוט’ במוח, בו נוצרים מליארדי קשרים בתוך המוח, שמהווים את המיומניות השכליות, הרגשיות והתפיסתיות. כל אלו הם אפס קצהו של הפלא העצום שביצירת האדם. גם כאשר דוד המלך מתאר את יצירתו בידי הקב”ה במזמור קל”ט (כמובא לעיל), הוא מדגיש את הפלאיות שבך: “פליאה דעת ממני נשגבה לא אוכל לה” (תהילים קל, ו), “אודך על כי נוראות נִפְלֵיתִי, נפלאים מעשיך ונפשי יֹדַעַת מאד” (שם, יד).
הקב”ה כמובן לא עושה את הכל בעצמו באופן פיזי. האדם נברא על ידי מלאכיו הקדושים. אבל הקב”ה הוא האחראי הישיר על כל הניסים הללו, והמלאכים הם רק עושי דברו שאין להם בחירה. וכך למשל מתואר בחז”ל: “אותו מלאך הממונה על ההריון לילה שמו, ונוטל טפה ומעמידה לפני הקדוש ברוך הוא, ואומר לפניו: רבש”ע, טפה זו מה תהא עליה? גבור או חלש? חכם או טיפש? עשיר או עני?” (נדה טז ע”ב).
במזמור קל”ט דוד מוסיף ואומר מסר חשוב. בגלל שה’ הוא זה שהכין ויצר כל פרט ופרט בגופו בפלאי פלאות, אז ברור שהוא משגיח ויודע על כך פרט ופרט שבו. ממילא אין לו מה לברוח מה’ או להסתתר ממנו, כי הוא לגמרי שלו:
ה’ חקרתני ותדע. אתה ידעתי שִׁבְתִּי וקומי, בנתה לרעי מרחוק. ארחי ורבעי זרית וכל דְּרָכַי הִסְכַּנְתָּה… הן ה’ ידעת כֻלָּהּ… אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח. אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך… גם חשך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר, כחשיכה כאורה… לא נִכְחַד עצמי ממך.
(תהילים קלט, א-טו)
כך גם בספר איוב. תיאור יצירת האדם בידי הקב”ה מגיע שם כחלק מהאמירה של איוב לקב”ה, שאם הוא ברא אותו בכזאת פרטנות ישירה הוא אמור גם לדאוג לו ולרצות את טובתו. ולכן הוא לא יכול להשאיר אותו סובל ונאנק תחת הצרות.
במזמור כאן דוד מוסיף שלא רק שהקב”ה יצר אותו, אלא הוא גם כונן אותו: “ידיך עשוני ויכוננוני”. ‘לכונן’ זה לייסד משהו שמאפשר פעולה, כמו ‘להתכונן’ לעשות משהו. כך גם: “וְכֹנַנְתִּי את כסא ממלכתו עד עולם” (שמואל ב’ ז, יג), “ירח וכוכבים אשר כוננת” (תהילים ח, ד), “כוננת ארץ וַתַּעֲמֹד” (שם קיט, צ). דוד אומר כאן שהקב”ה נתן לו מנגנונים שמאפשרים לו לפעול בעולם. כעין זה אנו מברכים כל יום: “המכין מצעדי גבר”.
בשירת האזינו אנו מוצאים שעצם זה שהקב”ה כונן אותנו אמור לעורר אותנו להתבוננות: “הלה’ תגמלו זאת עם נבל ולא חכם, הלוא הוא אביך קָּנֶךָ הוא עשך וַיְכֹנְנֶךָ. זְכֹר ימות עולם בִּינוּ שנות דֹּר וָדֹר, שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך” (דברים לב, ו-ז). כלומר ה’ לא רק עשה אותנו אלא גם כונן אותנו ואיפשר לנו לפעול ולעשות כל דבר בעולם. ואם כן, אי אפשר להיות כפוי טובה כלפיו. וזה עצמו גם צריך לעורר אותנו להבין מה תפקידנו מולו.
זה הקשר בין חלקי הפסוק כאן במזמור: “ידיך עשוני ויכוננוני, הבינני וְאֶלְמְדָה מצותיך” (פס’ עג). דוד אומר שהקב”ה עשה וכונן אותו באופן ישיר. לכן מתוך כך הוא מתפלל אליו שיתן לו את ההבנה מה הוא צריך לעשות, וילמד אותו את מצוותיו. שהרי הקב”ה לא עשה אותו סתם, אלא הוא ודאי רוצה ממנו שיעשה את מצוותיו. גם דוד עצמו לא רוצה לחיות כאן בעולם מבלי שהוא מקיים את מה שהקב”ה רוצה שהוא יעשה.
האמירה הזו היא דיבור חשוב שלנו עם ה’, שדוד מלמד אותנו בפסוק זה. אנו יכולים להאחז דווקא בנמיכות שלנו, כנקודת קשר חזקה מאוד אל ה’. כי מונחת כאן התפיסה שהקב”ה לא יושב לעצמו בשמי השמים, אלא הוא אחראי וקשור באופן ישיר לכל אצבע ברגל שלנו ולכל איבר ואיבר פנימי שבנו. הוא גם זה שאחראי על כל המציאויות הנמוכות ביותר שאנו פוגשים בעולם, והוא כונן אותנו לעמוד בכל האתגרים הנמוכים ביותר שיש בעולם הזה. מהמקום הזה אנו פונים ומתחברים אליו, בבקשה שינחה אותנו כיצד להתמודד ואיך להתייחס נכון לכל מה שקורה איתנו. אנו לא נתפסים במחשבה שאנו קטנים ושפלים מאוד על הארץ, וה’ גדול מאוד בשמים, ושאין לנו ברירה אלא רק לנסות לבצע על הצד הטוב ביותר את מה שהוא הטיל עלינו. במקום זה, אנו רואים אותו כמי שנמצא איתנו בכל הנמיכויות שלנו, באופן האישי ביותר.
לאור זאת מובן שהאויב של כל התפיסה הזו ושל כל ההתקשרות הזו אל ה’, זו התפיסה שאנו נמוכים מאוד ושפלים מאוד. אנו בסך הכל חלק ממליארדי בני אדם שנבראו באותה מתכונת, עם אותו גוף ואותם איברים, אצבעות, ציפורניים ושרירים. אנו חלק ממליארדי בני אדם שמתמודדים עם אותם בעיות של פרנסה, זיווג, שלום בית, חינוך, ועוד אינספור קשיים קטנים וגדולים שכל האנושות מתמודדת איתם. אז מרוב שאנו קטנים ואפסיים בתוך כל אותם מליארדים, אנו כנראה צריכים לפתור את הבעיות שלנו לבד. הרי מה פתאום שהקב”ה יהיה קשור לאתגרים וללבטים ולצרכים האישים שלנו, ויעזור לנו להבין ולדעת מה לעשות ואיך לעשות. בתפיסה כזו, האדם לא רואה את עצמו כמי שנברא באופן ישיר על ידי ה’. אמנם הגוף שלו הוא פלאי ביותר, אבל זו כנראה תכנית יפה מאוד שה’ תכנן כשהוא ברא את העולם, ומאז היא ממשיכה לשכפל את עצמה באופן אוטומאטי, מבלי שיש לה’ קשר ישיר איתה. כך גם כל הדילמות שהאדם צריך להתמודד איתם, וכל הייסורים שהוא עובר, הם בסך הכל תוצאות של ההשתלשלות הסיבתית המוכרחת מכל מה שה’ יצר בעולם. ממילא האדם מרגיש מאוד מנותק וחסר חיות ורצון להישען על ה’. הוא בקושי יכול להרגיש את הקשר שלו אליו, וכל שכן לא לחוש שכל קושי שהוא עובר נשלח אליו ישירות מאת ה’ כדי לרומם ולהעלות אותו.
כיוון שהתפיסה הזו היא כה הרסנית, צריך להתחזק מאוד לשלול אותה, ולאמץ את ההבנה של דוד מלכנו. לשם כך יש להתבונן ביצירת האדם הפלאית, שכאמור לעיל יש בה ניסים עצומים ומופלאים. ודאי שבבריאת האדם הראשון הכל נעשה בשליחות ישירה ביותר מאת ה’. אולם אין שום היגיון שה’ עשה את הפלא הזה רק באופן חד פעמי ואז עזב את המציאות לדרכה, בבחינת “עזב ה’ את הארץ” (יחזקאל ט, ט). הלא ה’ ברא את הבריאה להוליד את תולדותיה. כמו שהוא תיכנן בפלאיות מדהימה את הבריאה הראשונית, והכל נעשה במאמרו, מדוע שלא יעשה כן גם בכל ההתחדשויות של הבריאה מאז והלאה? הלא אותו מאמר בדיוק הוא גם זה שיוצר את הבריאה המתחדשת שהוא “מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית” (ברכת יוצר אור). הכל נעשה ממש מכוח אותו מאמר פיו של ה’, אז איך אפשר לומר שהפלאיות והבריאה והקשר של ה’ אל הבריאה נעצרו בבריאה הראשונה?
מלבד זאת, גם במציאות עצמה אנו רואים בעינינו שהבריאה מתחדשת כל הזמן. בביאור מזמור קיא הבאנו לכך דוגמה מעניין החלומות, שמדי לילה ולילה כל אחד ואחד חולם עוד ועוד חלומות מיוחדים המותאמים בדיוק לו. וכן הדגמנו זאת מהמערכת החיסונית שמתחדשת גם היא ממש בכל שעה ושעה. כנגד כל חיידק שחודר לגוף היא לומדת לייצר בתהליך נפלא ביותר תאים מדהימים במבניהם שמותאמים באופן מיוחד לסילוק המזיק החדש הזה, שהגוף טרם הכיר אותו קודם לכן. הגוף אף לומד משעה זו ואילך לייצר גם בעתיד את הנוגדנים כנגד סוג כזה של מזיק. אפשר להרחיב בכך יותר ולהתבונן בזה שכדי לתקוף יצורים זעירים שפולשים אליו, הגוף מייצר חלבונים ואנזימים מסוגים שלא היו קיימים לפני כן בעולם כלל. זו התחדשות שמתרחשת בגופנו, ואיננה סתם ‘אוטומאט’. אלו חומרים שהמדענים במעבדות המשוכללות ביותר לא מסוגלים לייצר בכוחות עצמם. לכל היותר הם מסוגלים לעודד את פעולת הייצור כשהיא כבר קיימת, או לבודד ולשמר אותה. גם כל המחלות שבעולם מתחדשות ללא הרף, וכן כל מיני שינויים גנטיים שמתחדשים דבר יום ביומו. יש בגוף גם מערכות נוספות שפועלות כדי לתקן שינויים שמתרחשים, למשל חוסר דם בעקבות איבוד דם, או חידוש רקמות לאחר פציעה. בכל אלו מתבטאת ההתחדשות הבלתי פוסקת שיש בגוף האדם, שאותה מנהיג באופן ישיר ביותר הקב”ה.
מלבד התחדשויות בגופו הפיזי של האדם, הדבר נוגע במיוחד לעולם המחשבה וההבנה. במספר מקומות, ובפרט בביאור מזמור זה, עמדנו על כך שכל תהליך הלמידה ותהליך קבלת ההחלטות של האדם תלוי באופן מוחלט בסייעתא דשמיא מופלגת. שני אנשים יכולים להסתכל על אותם דברים, אך האחד יהיה כסומא ולא יסיק את המסקנות הנכונות, ואילו השני יזכה לכך שה’ יאיר את עיניו. הרחבנו בכך שבקלות כל כך אנו עלולים לטעות בהבנה מה נכון לנו לעשות, ולקבל החלטות שגויות אפילו בעניינים גורליים ביותר. כדי שלא נטעה, הקב”ה מלמד אותנו בכל יום את דרך האמת, באמצעות התורה שלו שמתחדשת בכל יום. חז”ל ציוו: “בכל יום יהיו בעיניך כחדשים” (רש”י דברים כו, טז), כי הם באמת חדשים. כך הבאנו גם לעיל (בביאור האות ה’ במזמור קיט) בשם המגיד מקוז’ניץ זיע”א:
כמו שאנו מברכין בברכת התורה: “המלמד תורה לעמו ישראל”, ובודאי שכן הוא, כי הוא יתברך שמו הוא מלמד לנו בכל עת ושעה תורה ודרכי מוסר היאך לעבוד אותו, כי זולתו אי אפשר שום מחשבה. ובפעם אחד היה זה לעין כל כשנתן לנו את התורה על הר סיני, ועם כל זה משם ואילך אותו הארה יוצאת ללמדנו חוקי תורתו.
(עבודת ישראל ליקוטים לאבות, פרק א ד”ה או יאמר עשה לך רב)
כפועל יוצא מזה, המפגש המתחדש עם ה’ בכל יום הוא גם ביחס לאתגרים שהוא מביא עלינו. אם אנו מבינים שהיכולת להחליט ולהתמודד נכון עם מה שניצב בפנינו תלויה באופן ישיר בשפע הרוחני שה’ נותן לנו, אז ברור שה’ מכין את מצעדינו בכל יום.
זו גם התשובה להרגשת הַקַּטְנוּת. אם ה’ יתברך משגיח על כל אחד באופן אישי, זה אומר שעם כל הקטנות של האדם – הוא מאוד חשוב בעיני ה’. לא נכון לחשוב ש’אני אחד ממילארדים’, כי באמת כל אחד הוא עולם מלא בעיניי ה’ יתברך, וההתמודדויות שלו חשובות ביותר. ה’ כמובן מסוגל להיות בהשגחה אישית על כל אדם ואדם בכל פרטי חייו, כמו גם על כל יצור ויצור בעולמו.
בדרך הזו האדם כל הזמן מייחל לדבר ה’. הוא מבין שבכל התרחשות ומצב הוא פוגש לא רק את האתגרים שה’ מציב בפניו, אלא גם את המחשבות וההרגשות והתחושות שה’ שולח בלבו כדי שיתמודד באופן הנכון. ההתחזקות של דוד בכך משמחת את יראי ה’, שרואים אותו מייחל לה’. זהו הפסוק הבא כאן במזמור: “יראיך יראוני וישמחו, כי לדברך יחלתי”. העובדה שכך דוד תופס את הדברים, והוא תמיד מייחל לאלוקיו שיגיד לו את דברו, היא זו שמחזקת ומשמחת את יראי ה’.
זהו גם ההמשך: “ידעתי ה’ כי צדק משפטיך ואמונה עִנִּיתָנִי” (פס’ עה). דוד מבין שהעינוי והסבל שהוא עובר איננו שרירותי חלילה. אין זה תוצר מקרי של השתלשלות כזו או אחרת, שמגיעות אליו וגורמות לו ייסורים ועינוי. הסיבה שהוא סובל היא לא בגלל שבמקרה יש מלך שמקנא בו על כך שהוא ניצח את גולית וגרף ממנו את התהילה. אלא הכל באמונה ובצדק. וזה גם בא לגדל אצלו את האמונה בה’, ואת ההכרה שמשפטי ה’ הם צדק גמור ואין בהם שום עוול.
מתוך ההבנה הזו, שהייסורים אינם באים להרע לאדם אלא דווקא לרומם אותו, עובר דוד ליסוד נוסף. בביאור הפסוק “זאת נחמתי בעניי כי אמרתך חִיָּתְנִי” (פס’ נ) עסקנו בכאב הגדול שחווה דוד כששאול ואנשיו רדפו אותו. הוא איבד את כל התהילה והאהבה הגדולה שהייתה לכולם אליו, והפך להיות מושמץ ושנוא ובזוי. ראינו שהכאב שהיה כרוך בזה נבע לא רק בגלל אובדן הכבוד והאהבה, אלא גם שבכך ניטל מדוד התפקיד שלו כמי שמקדש את שם ה’ בגבורותיו והצלחותיו (ראה לעיל באות ז’ במזמור קיט). התחושה הקשה ביותר שיכולה להתעורר במצב כזה, היא שגם הקב”ה עזב ונטש את האדם. עלולה לעלות בו מחשבה שכביכול הקב”ה מסכים ואולי אפילו משתף פעולה עם רודפיו. האפשרות שגם הקב”ה נוטש אותו בשעה כזו, היא הצער והייסורים הקשים ביותר שיכולים להיות לאדם.
לכן דוד מבקש כאן: “יהי נא חסדך לנחמני כאמרתך לעבדך” (פס’ עו). הוא מבקש לראות ולהרגיש את חסדו של ה’. לא רק כי הוא זקוק באותו רגע לישועה, אלא גם ובעיקר משום שהוא זקוק לו כדי להתנחם מהכאב הגדול שהוא חווה. הוא מבקש את החסד שימחיש לו שה’ לא נגדו אלא איתו.
דוד ממשיך ומבקש: “יְבֹאוּנִי רחמיך ואחיה כי תורתך שַׁעֲשֻׁעָי” (פס’ עז). תחושת הכאב שדוד חווה הייתה גדולה כל כך, שהיא הייתה ממש כמו מיתה. דוד מרגיש שהוא כביכול כבר לא חי, ולכן הוא מבקש: “יְבֹאוּנִי רחמיך ואחיה“. ומסוף הפסוק נראה שהחיות והרחמים שהוא מבקש מה’ זה התורה עצמה – “כי תורתך שַׁעֲשֻׁעָי”. מה שיחייה את דוד, זה לפגוש את ה’ בתורה.
עניין נוסף שמתקשר לכך הוא ההתייחסות של דוד ליראי ה’, החוזרת פעמיים בקטע זה: “יראיך יראוני וישמחו” (פס’ עד), “ישובו לי יראיך וְיֹדְעֵי עֵדֹתֶיךָ” (פס’ עט). הבקשה של דוד: “ישובו לי יראיך”, מלמדת שהם התרחקו ממנו. ואכן חז”ל דרשו מפסוק זה ש”פרשו ממנו סנהדרין”[2] (סנהדרין קז ע”א). ללא ספק היה לדוד כאב גדול ועצום מכך שגם יראי ה’ התרחקו ממנו. קשה לתאר עד כמה היה לו נורא שלא רק המלך ואנשיו רודפים אותו, ולא רק המון עמי הארצות ביזו אותו, אלא גם יראי ה’ התרחקו ממנו. הוא נשאר כל כך בודד, “חרפת אדם ובזוי עם” (תהילים כב, ז). יתכן גם שלזה הוא מתכוון באמרו “ישיחו בי יֹשְׁבֵי שער” (שם סט, יג), כלומר אלו שמדברים בגנותו הם הסנהדרין היושבים בשער, ולא רק יושבי הקרנות. יתכן גם שהעובדה שרודפיו היו נחשבים גדולי הדור בתורה, ובהם דואג האדומי, אבנר בן נר, וגם שאול בעצמו, השפיעה על כל שאר חכמי ישראל להתרחק מדוד.
לכן דוד מבקש שישובו אליו יראי ה’, וגם ישמחו בו. והוא מתחזק באמונה שאכן יבושו אויביו: “יֵבֹשׁוּ זדים כי שקר עִוְּתוּנִי אני אשיח בפקודיך” (פס’ עח). ומפסוקי המזמור נראה שההתחזקות שלו היא בדיוק כפי מה שכתב האדמו”ר מקאמרנא במקום אחר, בו תיאר את האופן בו הוא התחזק כנגד כל הרדיפות שהוא עבר:
תאמינו לי אחי, אם לא הייתי יודע בעצמי שבכל תנועה שבעולם נמצא כביכול ה’, והשגחתו יתברך היא על כך פרט ופרט, הרי כבר מימים רבים הייתי אובד מן העולם, ממה שעבר עלי מן הדוחק והעוני והצער והגלות והבזיונות, ואחרון הכביר מחמת חלישות הדעת. אך ה’ יתברך עוזר לי שאני מרגיש בזה, כי בכל תנועה ותנועה הקב”ה מחיה אותי שלא ארגיש לא מהם ולא מהמונם. וכאשר אדם מאמין באמת שאין בעולם כלום חוץ מה’ יתברך, אז כל הדינים נמתקים לו על ידי אור האמונה, ואינו צריך לצעקה ותפילה אלא על ידי ביטחון ואמונה מיד נהיה חסד ה’.
(זוהר חי, וארא ד”ה בטחו)
דוד מסיים את הפסוקים הללו בתפילה: “יהי לבי תמים בחקיך למען לא אבוש” (פס’ פ). כשיש התמודדויות, הדבר החשוב והקריטי ביותר הוא שהלב יהיה בתמימות עם ה’. זהו ממש המפתח לעבור את כל ההתמודדויות בטוב. כי עיקר המאבק של יצר הרע שרוצה לשבור את האדם, הוא להכניס לאדם מחשבות של תרעומת על ה’, פקפוקים באמונה ופקפוקים בזה שהכל תלוי ביושר הלב.
הדבר הזה נכון בכל התמודדות עם יצר הרע, אך נכון במיוחד בהתמודדות עם רשעים ורודפים. יש מחשבה שנכנסת באדם, שאם הוא רוצה להתמודד ולנצח, אז הוא צריך גם להיות כמו הרשעים והרודפים. הוא צריך לבזות את הצד השני, ולהשמיע עליו לשון הרע. ואם מדובר בהתמודדות כנגד יצר הרע, אז המחשבה יכולה להיות שכדי להתמודד איתו אי אפשר כל הזמן להילחם מולו, וצריך מדי פעם קצת לוותר לו, להיכנע לו ולפייס אותו מעט בתאוות שהוא רוצה. כי כביכול אם מקפידים ‘יותר מדי’ על הישרות והצדיקות, אז בסוף מפסידים וחווים תסכולים וכשלונות.
על כך מתפלל דוד, שיזכה להיות תמים בחוקי ה’. גם אם כל הסובבים אותו לא מתנהגים בתמימות, הוא לא רוצה להיכשל ולאמץ נורמות שליליות. הוא גם לא רוצה להיכנע אפילו חלקית ליצר הרע. אנו מוצאים אמירה דומה של דוד כאשר הוא בורח מאכיש מלך גת. הוא היה במציאות שהוא רדוף מכל הכיוונים. הוא פחד משאול ולכן נמלט אל מלך גת, אלא שגם אכיש כמעט הרג אותו והוא נאלץ לברוח בחזרה. הוא היה לכוד בין הפטיש לסדן. לכאורה הוא היה יכול להחליט במצב הזה שאם שאול ואנשיו מדברים עליו לשון הרע ומוציאים את דיבתו, אז גם הוא צריך ללכת ולספר לכולם מי זה באמת שאול, וכמה רשעים הם אלו שסובבים אותו. הוא היה יכול לספר לכולם על כך ששאול מנסה לרצוח אותו על לא עוול בכפו[3]. הוא גם היה יכול להרחיב על כפיות הטובה שהם נוהגים בו, ועל כך שהם רימו אותו פעם אחר פעם בנוגע לאשתו. את השקרים שהם מספרים עליו הוא היה יכול להציג בפני כולם ולהפריך אותך, ולהוכיח שהם מעלילים עליו עלילות שווא. אולם דוד הולך בדרך אחרת לחלוטין. במזמור אותו הוא אומר “בשנותו את טעמו לפני אבימלך ויגרשהו וילך” (תהילים לד, א), הוא אומר: “לכו בנים שמעו לי, יראת ה’ אלמדכם. מי האיש החפץ חיים אֹהֵב ימים לראות טוב. נְצֹר לשונך מרע ושפתיך מִדַּבֵּר מרמה. סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורדפהו” (שם, יב-טו). הוא מזהיר מלדבר לשון הרע, ומבקש את השלום, ומתחזק בדרך של יראת ה’. ההבנה שלו היא שהמפתח לכל הוא ה’ יתברך. הוא זה שמביא את האדם למקום של ההתמודדות, והוא זה שגם יציל אותו. לכן מה שהאדם צריך לעשות הוא כמה שיותר למצוא חן בעיני ה’, ללכת בדרכי ישרים לפניו ולא לפעול חלילה בדרכים נלוזות. מהן לא תצמח שום ישועה, אלא רק יותר בזיונות.
[1] אמנם בתורת הקבלה, מתואר העולם שלנו בסוף אינספור עולמות שהשתלשלו וירדו והתעבו, עד שהאור האלוקי שבהם התעמעם מאוד. רק כך נוצר העולם הגשמי, שבו יש מקום גם למציאות של רע. הדברים אינם סותרים אלא מבטאים זוויות ובחינות שונות ודגשים אחרים. כאשר תורת הקבלה מדגישה בעיקר את שפלות העולם הזה מבחינה רוחנית.
[2] אמנם חז”ל דרשו זאת בהקשר של חטא בת שבע, אך כפי שהתבאר לעיל בתחילת ביאור המזמור, בפשט המזמור הוא נאמר הרבה קודם לכן, בתקופה שדוד נרדף על ידי שאול.
[3] נראה שלא כולם ידעו זאת, כפי שלמשל אחימלך הכהן הגדול לא היה מודע לכך (ראה שמואל א’ כב, טו).
פרטים ליצירת קשר איתנו:
למזכיר הרב שמואל טל שליט”א, יצחק מאיר וייסבלום:
(עדיף מייל) b0502007887@gmail.com ,050-2007887
לרכז קליטה לרווקים חוזרים בתשובה, אמיר ברנע:
tshuvathaim@gmail.com ,050-8684018
לאתר התוכנית לחוזרים בתשובה ב”תורת החיים”
לרכזת קליטה לרווקות חוזרות בתשובה:
רבקה – 0508684106
לאתר המדרשה לחוזרות בתשובה “טהר הלב”
לרכזת קליטת משפחות בעלי תשובה, טלי מירון:
kthcbt@gmail.com , 050-7720605
לתרומות (סעיף 46):
באשראי או בביט
בהעברה בנקאית: חשבון מספר 424402, בנק 20, סניף 491. ע”ש תורת החיים
אתר טל חיים
www.talchaim.org.il
tal613613@gmail.com
דרכי הגעה למוסדות
קהילת תורת החיים ממוקמת ביד בנימין.
בישוב יש מרחבים ורוגע המאפשרים לגדול בעבודת ה’ מתוך שלווה.
הישוב נמצא במרכז הארץ, כ- 5 דקות נסיעה מצומת ראם (מסמיה) וכחצי שעה נסיעה מירושלים, בסמוך למחלף שורק של כביש 6.
הגעה בתחבורה ציבורית
מתחנה מרכזית בירושלים ניתן לנסוע בקווים הבאים:
כמו כן ישנו קו 451 (לאשדוד) היוצא מהר חוצבים, עובר דרך השכונות החרדיות ואינו עובר דרך התחנה המרכזית (קו מהדרין).