שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 327 | כב שבט תשפ”ה

[קי”ט – אות ט] (סה) טוֹב עָשִׂיתָ עִם עַבְדְּךָ ה’ כִּדְבָרֶךָ: (סו) טוּב טַעַם וָדַעַת לַמְּדֵנִי כִּי בְמִצְוֹתֶיךָ הֶאֱמָנְתִּי: (סז) טֶרֶם אֶעֱנֶה אֲנִי שֹׁגֵג וְעַתָּה אִמְרָתְךָ שָׁמָרְתִּי: (סח) טוֹב אַתָּה וּמֵטִיב לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ: (סט) טָפְלוּ עָלַי שֶׁקֶר זֵדִים אֲנִי בְּכָל לֵב אֶצֹּר פִּקּוּדֶיךָ: (ע) טָפַשׁ כַּחֵלֶב לִבָּם אֲנִי תּוֹרָתְךָ שִׁעֲשָׁעְתִּי: (עא) טוֹב לִי כִי עֻנֵּיתִי לְמַעַן אֶלְמַד חֻקֶּיךָ: (עב) טוֹב לִי תוֹרַת פִּיךָ מֵאַלְפֵי זָהָב וָכָסֶף: [המשך פסוקי המזמור יובא בחלקים הבאים]

“טוֹב לִי כִי עֻנֵּיתִי לְמַעַן אֶלְמַד חֻקֶּיךָ”  – הקשיים מולידים תורה אמתית ומחוברת יותר  

הייסורים משחררים משקרים ומאפשרים להגיע להבנות אמיתיות

דוד המלך אומר: : “טוב לי כי עֻנֵּיתִי למען אלמד חֻקֶּיךָ” (פס’ עא). הפסוק הזה מעורר שתי שאלות: ראשית, מדוע צריך להיות מעונה בשביל ללמוד את חוקי ה’? ושנית, איך מגיעים לתחושה הזו של “טוב לי כי עֻנֵּיתִי”? הלא באופן פשוט אף אחד לא רוצה להיות מעונה ולסבול ייסורים.

ראינו כבר במזמורים רבים שדוד רואה בסבל ובייסורים שלו גורמים שמרוממים אותו. הם מייצרים לו מבחני אמונה, שמזככים אותו מאוד. אבל כאן האמירה היא שהעינוי מועיל לו ללמוד את חוקי ה’. נגענו ביסוד הזה בביאור מזמור צד. ראינו שם שהיכולת לחשוב מחשבות נכונות וללכת בדרך נכונה תלויה מאד בהשגחת ה’. מכל עניין אפשר להסיק מסקנות רבות ושונות, וצריך סייעתא דשמיא רבה כדי להצליח לכוון לאמת. אדם יכול לעבור אירועים שונים בחיים ולא להתעורר מהם מטעויותיו, ואדרבה, להגיע למסקנות הפוכות לגמרי ממה שהוא אמור להגיע. לכן אנו זקוקים לכך שה’ יתברך ילמד אותנו דעת ויוביל אותנו בדרך נכונה. אם הוא לא יהיה זה שמלמד אותנו מה נכון, אנו לבטח נטעה מאוד מאוד בדרכנו. אחד הדברים המרכזיים שמאפשרים לאדם ללמוד ולהסיק את המסקנות הנכונות – אלו הם הייסורים. הדגמנו שם כיצד הבזיונות שאדם סופג מְקַלְּפוֹת ממנו את השקר שבכבוד המדומה. כך גם בנוגע לתאוות, דווקא הייסורים מאפשרים לאדם להשתחרר מהתלות והאחיזה בהם, ולכוון אותו לחיים עמוקים, פנימיים ומשמעותיים יותר. כאשר אדם כזה ניגש אל התורה, הוא מסוגל לגלות בה עומקים, רגישויות ודקויות, ועולמות שלמים של פנימיות שהוא לא היה רואה אותם אלמלא היה בעל ייסורים. וכפי שכתב החזון איש זיע”א: “ואמנם חביבים יסורים לזה שרואה אותם כשלוחי דרחמנא ומהדקים את הקשר בין יצור ליוצרו יתברך ומעלים אותו לעולם שכולו אור מורם מנטיות גופניות וזה כל האדם ואשרי חלקו” (קובץ אגרות ח”א, רא).

מי שעבר צער ומסוגל לחוש רחמנות יכול לכוון לאמיתה של תורה

כעת נרחיב עוד ביסוד זה. בגמרא נאמר: “אין מושיבין בסנהדרין זקן וסריס ומי שאין לו בנים. רבי יהודה מוסיף אף אכזרי” (סנהדרין לו ע”ב). רש”י מבאר: “זקן – ששכח כבר צער גידול בנים ואינו רחמני, וכן סריס”. וכן פסק הרמב”ם: “אין מעמידין בכל הסנהדרין לא זקן מופלג בשנים ולא סריס, מפני שיש בהן אכזריות. ולא מי שאין לו בנים, כדי שיהא רחמן” (הל’ סנהדרין ב, ג). אדם שעבר צער מסוגל להרגיש רחמנות, שהיא דרכה של תורה. לעומת זאת כאשר אין לאדם צער הוא עלול להיות זחוח ואטום, וממילא הוא לא יכוון לאמיתה של תורה.

סיפור חייו של משה רבינו ממחיש זאת היטב. משה עבר סבל גדול בילדותו. כבר בתחילת דרכו הוא מתואר בתורה כ”נער בֹּכֶה” (שמות ב, ו). ניתן לשער את סבלו כששכב לבדו בתיבה, מבלי שהאכילו אותו, ניקו אותו, ודאגו שלא יהיה לו חם או קר מדי. יתכן שעברו שעות רבות מאז שהוא הונח שם, עד שהגיע בת פרעה ולקחה אותו. מה שקרה לו בהמשך ודאי גרם לו סבל גדול  לאין ערוך. כאשר הוא מסיים את תקופת הינקות עם אמו, הוא נלקח ממנה ובעל כורחו עובר לגדול בארמון פרעה. הוא נאלץ לגדול ללא הוריו ומשפחתו, מגיל צעיר כל כך. בהמשך הוא גם נאלץ לברוח לארץ נכריה כי רוצים להורגו. הוא יושב על הבאר חסר כל, ובודד לגמרי. מתוך כל הצער שעבר, אנו מוצאים אצל משה באופן מאוד בולט יכולת ראיה מיוחדת: “ויצא אל אחיו וירא בְּסִבְלֹתָם, וירא איש מצרי… וירא כי אין איש” (שם, יא-יב). הסבל של משה לימד אותו ‘לראות’. כך אנו מוצאים גם בהמשך: “וירא והנה הסנה… אסורה נא ואראה את המראה הַגָּדֹל הזה.. וירא ה’ כי סר לראות” (שם ג, ב-ד). היכולת הזו לראות היא זו שגם גורמת לו להבחין במצוקה של בנות יתרו ולהושיע אותן: “ויקם משה וַיּוֹשִׁעָן וישק את צאנם” (שם ב, יז). חז”ל מתארים גם את הרחמנות שלו על גדי קטן כאשר היה רועה את צאן יתרו, ואומרים על כך שזו הסיבה שנבחר להנהיג את ישראל:

“אמרו רבותינו, כשהיה משה רבינו עליו השלום רועה צאנו של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי, ורץ אחריו עד שהגיע לחסית. כיון שהגיע לחסית, נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות. כיון שהגיע משה אצלו, אמר אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא, עייף אתה, הרכיבו על כתפו והיה מהלך. אמר הקב”ה, יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם, כך חייך אתה תרעה צאני ישראל.

(שמות רבה ב, ב).

המידה הזו ליוותה את משה עד יום מותו. קשה לתפוס את גודל המסירות של משה רבינו לעם ישראל, כפי שהתבטאה כשניסה להעביר מהם את רוע הגזירה: “ואתנפל לפני ה’ את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה אשר התנפלתי, כי אמר ה’ להשמיד אתכם” (דברים ט, יח). זו הייתה ‘התבודדות’ שאין לה אח ורע של תפילות אך ורק על עם ישראל, שנמשכה ברציפות ארבעים יום וארבעים לילה. כך כל הנהגתו את עם ישראל הייתה “כאשר ישא הָֽאֹמֵן את הַיֹּנֵק” (במדבר יא, יב). רק אדם כזה מסוגל להוריד תורה וללמד תורה לעם ישראל. התורה ניתנת רק למי שמסוגל לראות ולחוש את הזולת, ובשום פנים לא נשאר אדיש. אדם שאין בו את היכולת הזו ‘לראות’ בסבלותם של אחיו, כי הוא זחוח דעת ונהנה מכל טוב, הוא אדם שהתורה שלו תהיה אטומה.

צריך השראה עליונה כדי להבין נכון בתורה

מעבר לכך שהרחמנות והרגישות הן התדר שבו ניתנה התורה לישראל, יש כאן יסוד רחב יותר. יכולת הקליטה של האדם בתורה איננה רק שכלית. השכל יכול לטעות, והוא מסוגל גם לטהר את השרץ בק”ן טעמים.

החזו”א כותב:

אבל מה אעשה כי העמל בתורה הנקנית ביסורים שלא ניתנו למוסרם ולתארם מקנים לבעליהם דברים מיוחדים ואינם חפשים לשפוט על פי הרגשות נפשיות אף היוצאות מזיק הקדושה ומוכרחים לבכר את המושכלות ע”פ יסודי התורה על פני רגשות הקדושות המעורבות כעס וקנאת מרורות.

(קובץ אגרות ח”ג, סד)

החזו”א עוסק באיגרת זו בדיון שהיה אז האם לעשות יום תענית ציבור קבוע על השואה ועל המצב הקשה שהיה לאחריה. היו בדבר דעות שונות, והוא הכריע שלא נכון לעשות זאת. הוא כותב כאן שההכרעה הזו היא בכוח תורתו שיש בה ייסורים. הוא הכריע אחרת ממה שאחרים חשבו, כי יש לו “דברים מיוחדים” ו”מושכלות על פי יסודי התורה”. כדי לכוון לאמיתה של תורה אין די בשכל, אלא צריך גם לפתח יכולת רוחנית לקלוט את האמת. היכולת הזו מגיע רק כשהקשר “בין יצור ליוצרו” הוא קשר מהודק. ולזאת מגיעים על ידי הייסורים.

על המשיח נאמר: “וַהֲרִיחוֹ ביראת ה'” (ישעיה יא, ג). יש מציאות של ‘חוש ריח’ להרגיש את האמת. המשיח יוכל ‘להריח’ ולקבוע מי צודק בדין (ראה סנהדרין צג ע”ב). זו הבחינה של מה שכותב החזו”א במקום אחר:

השגחתו יתברך הוא בכל דור ודור על היחידים ששתלן בכל דור להורות חוקיו ומשפטיו לישראל, וכשהן מעמיקין בהלכה הן בשעה זו כמלאכים ורוח ממרום שורה עליהן, ועל פיהן נקבעו הלכות, באישות החמורה ובשבת, ובשאר הלכות החמורות, ורוח חזק לפעמים מפומהון נפיק בדברים חוצבי להבות וכל זה חביב לפניו יתברך…

נשמות בני אדם משתנות, והרגילים בעמל התורה ועיניהם נשואות תמיד למרום לזכות לאסוקי שמעתא, הם המה המלאכים היוצאים מעמל התורה. וכך הם חובתם לעשות כפי רוח התורה הניתן לבן אדם…

הן גופי תורה ניתנו לאלו הלנים בעיון ההלכה שנשמתן משתעשעת בעולם הזה בשכליות שבחב”ד, מפני שהן בנויות על גמרא ופוסקים ומדרשים… והכל נלמד בסברא המתלווה עם לימוד הגמרא כמבואר למעיין בגמרא… והכל ברוח הקודש השורה על כל העמל בתורה לאסוקי שמעתא.

(קובץ אגרות ח”א, לג)

החזו”א מדבר כאן על “רוח חזק” היוצא מפיהם של לומדי התורה, ו”רוח התורה” שניתן להם. הוא עוסק באיגרת הזו בהכרעה בצורת האותיות של ספר תורה, ומתאר שם שאין בזה הלכה ברורה או יכולת להכריע מתוך עיון בלבד במקורות. הוא מלמד שכדי לכוון לאמת, ובפרט במצבים כאלו, מוכרחים להיעזר ב’רוח הקודש’ השורה על העמל בתורה. אין זה המושג הרגיל של רוח הקודש, אלא זו היכולת לכוון לאמיתה של תורה. ה’ יתברך מזכה את לומדי התורה לשמה להבין ולגלות את מסתוריה של התורה.

וכן הוא כותב באיגרת אחרת:

אבל יש הבדל יסודי בין נבואה לרוח הקודש. נבואה אין השכל המורכב של האדם משתתף בה. אלא אחרי התנאים הסוגליים שנתעלה בהם עד שזכה לזוהר הנבואי, אפשר לו להיות לכלי קולט דעת… מבלי עיון ועמל שכלי. אבל רוח הקודש היא יגיעת העיון ברוב עמל ובמשנה מרץ, עד שמתווסף בו דעת ותבונה בלתי טבעי.

מיסודי האמונה המקובלת שרוח הקודש מטיבה להשיג את האמת שבתורה שנתנה בנבואה, בהיות שאין התורה ‘אמת’ – ‘אפשרי’, אלא אמת-חיובי, אמת קיים, ומבטת את בעליה על אמתת השגתו.

(שם, טו)

‘רוח הקודש’ הזו היא האפשרות להבין את אמיתת התורה שניתנה בנבואה. כיוון שהתורה היא לא ‘אמת אפשרית’ אלא אמת מוחטלת, אז היכולת לקלוט אותה מצריכה את הכלי של ‘רוח הקודש’ המיוחדת הזו. היא גם מעניקה לאדם ביטחון באמיתותה: “מבטחת את בעליה על אמיתת השגתו”.

לכן אנו כה מתחננים בברכת ‘אהבת עולם’: “אבינו אב הרחמן המרחם רחם עלינו ותן בלבנו בינה להבין ולהשכיל, לשמוע ללמוד וללמד… והאר עינינו בתורתך…”. אין מובן מאליו לזכות לכך. בשביל לכוון לאמת התורה מוכרחי לקלף מעצמנו את כל קליפות השקר. לכך דוד מכוון במזמור כאן. הוא מכיר בכך שהעינוי שהוא עוּנָה זה מה שהוביל אותו להבין את האור האלוקי שבתורה: “טוב לי כי עֻנֵּיתִי למען אלמד חֻקֶּיךָ” (פס’ עא).

בהסתר הפנים שאנו חווים הדבר היקר ביותר הוא לפגוש את אור ה’ בתורה

כך יש להבין גם את הפסוק שאמר קודם לכן: “טרם אענה אני שֹׁגֵג, ועתה אמרתך שמרתי” (פס’ סז). לכאורה פשט הפסוק איננו מובן. מה הכוונה ש”טרם אענה אני שֹׁגֵג”? מבין הפירושים השונים, נראה כפי שמובא במיוחס לרשב”ם: “טרם אענה – קודם שהייתי עני[1] בייסורין וחלאים, הייתי שוגג. ועתה – כשמצאתי צרות שהייתי בורח מפני שאול, אמרתך שמרתי”. דוד המלך אומר שלפני שהוא עבר את כל העינויים שבבריחתו משאול, הייתה בו זחיחות דעת שגרמה לו שלא לראות את האמת. דווקא העוני והעינוי הזה גרמו לו לראות את האור האלוקי שבתורה ולשמור על אמרת ה’ באמת.

זו גם ההנגדה לאויביו בפסוק אחר כאן: “טפש כחלב לבם, אני תורתך שעשעתי” (פס’ ע). טפש מבטא עורלת הלב, וכפי שמתרגם יהונתן את “הַשְׁמֵן לב העם  הזה” (ישעיה ו, י) – “טפיש” וכו’. גם המושג של ‘טיפש’ נגזר מכאן, כמי שליבו אטום. דוד אומר כאן על אויביו שהלב שלהם היה אטום לגמרי כמו חֵלֶב שמן. כיוון שכל היכולת לראות את האמת תלויה ברגישות הגבוהה של הלב, הם לא מצליחים לראות את האמת של התורה. לעומת זאת, הוא שזכה לעבור את כל מה שעבר, זוכה לאור האלוקי היקר שבתורה.

האור היקר והמופלא הזה, הוא אור שה’ ממש מאיר בתורתו. אלו ‘דברי אלוקים חיים’ שמתגלים בתורה דבר יום ביומו. זהו הדבר היקר ביותר שיש לנו בעולם. זה מאפשר לנו ממש מפגש עם ה’, כי זהו האור של ה’. אנו נמצאים היום במצב כל כך נורא. מבחינה מסוימת יש צד הוא יותר נורא ממה שהיה לנו בגלות. כי בגלות לפחות ההנהגה שלנו הייתה הנהגה של צדיקים תלמידי חכמים, גם אם היינו תחת שלטון כללי של אומות העולם. אבל כיום מי שמנהיג את עם ישראל באופן ישיר ביותר זו קליפה קשה של ‘ערב רב’ שעושה הכל כדי להרחיק את עם ישראל מאביו שבשמים. בתוך כל הסתר הפנים הנורא הזה, אנו כל כך מתאווים ורוצים לשמוע את דבר ה’. אנו סובלים מרעב קשה ביותר – “לא רעב ללחם ולא צמא למים, כי אם לשמוע את דברי ה'” (עמוס ח, יא). למרות הריחוק וההסתר, הקב”ה מגלה את פניו אלינו בתורתו הקדושה. זהו הדבר היקר ביותר, והמנחם ביותר. ה’ כן נמצא איתנו בכל דור ודור, בתורה הקדושה. הוא מגלה לנו את האור המתחדש בטובו בכל יום, וכפי שנאמר על דברי התורה – “בכל יום יהיו בעיניך כחדשים” (רש”י דברים כו, טז; וראה פסיקתא דרב כהנא יב, ועוד).

השתוקקות לתורה עושה את האדם לצינור להשפעת טוב ה’ לעולם

על כך אומר כאן דוד: “טוב לי תורת פיך” (פס’ עב). הוא לא רוצה סתם תורה, הוא רוצה דווקא את “תורת פיך”, את התורה שהיא מפגש עם פיו של הקב”ה. התורה הזו טובה לו מאלפי זהב וכסף, כי אין שום דבר שיכול לשוות לה.

ניתן גם לשים לב שבפסוקים כאן המושג “טוב” חוזר חמש פעמים. אין זה מקרה, ונראה שישנו קשר בין הפסוקים הללו. אותו טוב של “טוב לי תורת פיך” הוא הטוב של “טוב לי כי עונתי”. בגלל שהתורה כל כך יקרה לו יותר מכל זהב שבעולם, אז הוא שמח בכל מה שהוא עבר שזיכה אותו לראות את אור ה’ בתורה.

זהו גם המשך של האמור באחד הפסוקים קודם לכן: “טוב אתה ומטיב למדני חקיך” (פס’ סח). יש סיבה לכך שטוב כל כך לדעת את התורה. הטוב הזה נובע מהטוב של ה’. ה’ הוא טוב והוא משפיע מטובו, ומכך נהיה טוב גם לאדם. הטוב שהאדם חווה מגיע מטובו של ה’. זהו איננו טוב נפרד, אלא זהו בדיוק החיבור העמוק ביותר שיש עם ה’. הטוב שמרגישים כשמוארים באור התורה נובע מהטוב של ה’ המושפע עלינו.

זו גם הפתיחה של כל החלק הזה במזמור: “טוב עשית עם עבדך” (פס’ סה), וכן “טוּב טעם ודעת למדני” (פס’ סו). דוד מספר על הטוב של ה’ שהושפע עליו, והוא מבקש מה’ שילמד אותו לא רק טעם ודעת, אלא את הטוב הזה שלו. זה מה שהוא רוצה ללמוד.

כדוד מלכנו, כך גם כל אחד מאיתנו שמשתוקק לאור ה’ בתורה הקדושה. בזה הוא מעצים יותר ויותר את הטוב שבו, ואת נקודת החיבור שלו לטוב האלוקי. בזה הוא גם משפיע עוד ועוד טוב לעולם, ונעשה צינור דרכו ה’ משפיע את טובו.

[1] מבחינה דקדוקית ניתן לפרש כך, ש”אענה” הוא מלשון עוני ועינוי, וכמו בפסוקים: “זמיר עריצים יענה” (ישעיה כה, ה), “ומהונם לא יענה” (שם לא, ד).