שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 325 | ח’ שבט תשפ”ה

[קי”ט – אות ז] (מט) זְכֹר דָּבָר לְעַבְדֶּךָ עַל אֲשֶׁר יִחַלְתָּנִי: (נ) זֹאת נֶחָמָתִי בְעָנְיִי כִּי אִמְרָתְךָ חִיָּתְנִי: (נא) זֵדִים הֱלִיצֻנִי עַד מְאֹד מִתּוֹרָתְךָ לֹא נָטִיתִי: (נב) זָכַרְתִּי מִשְׁפָּטֶיךָ מֵעוֹלָם ה’ וָאֶתְנֶחָם: (נג) זַלְעָפָה אֲחָזַתְנִי מֵרְשָׁעִים עֹזְבֵי תּוֹרָתֶךָ: (נד) זְמִרוֹת הָיוּ לִי חֻקֶּיךָ בְּבֵית מְגוּרָי: (נה) זָכַרְתִּי בַלַּיְלָה שִׁמְךָ ה’ וָאֶשְׁמְרָה תּוֹרָתֶךָ: (נו) זֹאת הָיְתָה לִּי כִּי פִקֻּדֶיךָ נָצָרְתִּי: [המשך פסוקי המזמור יובא בחלקים הבאים]

“זֹאת נֶחָמָתִי בְעָנְיִי כִּי אִמְרָתְךָ חִיָּתְנִי” – נחמה בתורה אחרי שלכאורה מאבדים הכל

נחמה היא שינוי דרך ההסתכלות על המציאות

בפסוקים אלו אנו מוצאים פעמיים שדוד זקוק לנחמה: “זאת נחמתי בעניי” (פס’ נ), “זכרתי משפטיך מעולם ה’ ואתנחם” (פס’ נב). מדוע דוד מרגיש צורך בנחמה? כדי לענות על כך יש להבין מהי בכלל נחמה.  אדם זקוק לנחמה כשהוא נפגע והפסיד משהו שהוא מאוד רצה והיה מאד חשוב לו, שכנראה לא יחזור עוד. האדם מרגיש כאב גדול וצער גדול. במצב כזה, הנחמה שהוא זקוק לה היא שינוי זווית המבט ושינוי דרך הפרשנות שלו את המציאות, שנותנים לו פרופרציות אחרות על המציאות. כשהאדם מקבל ומתרצה להסתכל על המציאות בדרך השונה, הוא יכול להרגיש פחות את הצריבה של הכאב, או אפילו לא להרגיש אותו בכלל.

לדוגמה, כאשר חלילה אדם נפטר, ובני משפחתו כואבים את פטירתו, באים חבריהם וקרוביהם ומנחמים אותם כמצוות ‘ניחום אבלים’. הניחום מזכיר לאבלים את קיומם של חיי הנצח, את העובדה שלנפטר טוב יותר כעת לאין ערוך, וכן את ההתעלות שיש גם להם בזה שהם מקבלים באמונה את הצער שבא עליהם. הניחום מאפשר לקרובי הנפטר להסתכל אחרת על המציאות ולקבל פרופורציות אחרות לגביה, ואז גם מבחינה רגשית יש להם הקלה והם פחות חווים את הכאב. כך הוא גם בנבואות של נחמת ציון וירושלים, המנחמות אותנו בסבל הגלות הקשה שאנו עוברים. הנביאים מנבאים לנו נבואות שמלמדות אותנו את הפשר והמשמעות של הסבל והצער שלנו כיום, והן נותנות תקווה לאחריתנו.

מכאן נגזר גם המושג ‘להתנחם’ במשמעות של חרטה: “נִחַמְתִּי כי המלכתי את שאול למלך” (שמואל א’ טו, יא), “כי אחרי שובי נִחַמְתִּי” (ירמיה לא, יח). הכוונה היא שהייתה מחשבה ראשונה, אך כעת תמונת המצב היא אחרת, ובעקבותיה יש חרטה ורצון אחר. וכפי שהגדיר זאת גם רש”י בהקשר דומה, שההינחמות היא שינוי במחשבה: “כי נחמתי כי עשיתם. חשבתי מה לעשות על אשר עשיתים” (רש”י בראשית ו, ז).

לפעמים נחמה היא נחמה שקרית, כפי שנביאי השקר ניסו לנחם את העם המפחד מהחורבן: “כי התרפים דברו און והקוסמים חזו שקר וַחֲלֹמוֹת השוא ידברו, הבל ינחמון, על כן נסעו כמו צאן יַעֲנוּ כי אין רֹעֶה” (זכריה י, ב). לפעמים יתכן גם שאדם, או להבדיל ה’, ממאנים להנחם: “וַיָּקֻמוּ כל בניו וכל בְּנֹתָיו וימאן להתנחם” (בראשית לז, לה), “רחל מבכה על בניה מאנה להנחם” (ירמיה לא, יד), “קרע ה’ את מַמְלְכוּת ישראל מעליך… כי לא אדם הוא להנחם” (שמואל א’ טו, כח-כט). המשמעות של המיאון הזה היא סירוב לשנות את דרך ההסתכלות ואת החוויה של המציאות. אמנם כאשר הנחמה היא אמיתית והאדם מוכן להתנחם, אז הוא למעשה מסכים להחליף את צורת ההסתכלות שלו על המציאות להסתכלות נכונה יותר וראייה אמיתית יותר של המציאות, וממילא לחוויה פחות כואבת שלה.

דוד איבד בזמן קצר תהילה עצומה ואהבה גדולה מכל העם

כפי שהתבאר בביאור האות ד’ במזמור קיט, בפשוטו של מזמור קיט הוא נאמר על ידי דוד בתקופה שהוא ברח משאול המלך. כאשר מנסים להבין על מה דוד היה צריך לקבל נחמה בתקופה הזו, בולט הפער הנורא בין המציאות הזו שהוא היה בה נרדף משאול לבין המעמד המיוחד שהיה לדוד אך מעט קודם לכן. הפסוקים מתארים את דוד כמי שכל העם אוהב אותו, כולם שמחים ומרוצים מכך שהוא בתפקיד של שר צבא, הוא מצליח יותר מכל עבדי שאול, ושמו יקר מאוד בעיני כל העם:

ויצא דוד בכל אשר ישלחנו שאול ישכיל, וישמהו שאול על אנשי המלחמה, וייטב בעיני כל העם וגם בעיני עבדי שאול. ויהי בבואם בשוב דוד מהכות את הפלשתי ותצאנה הנשים מכל ערי ישראל לשיר[1] וְהַמְּחֹלוֹת לקראת שאול המלך בתפים בשמחה וּבְשָׁלִשִׁים. ותענינה הנשים המשחקות וַתֹּאמַרְןָ הִכָּה שאול באלפיו ודוד ברבבתיו….

 ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה’ עמו. וירא שאול אשר הוא משכיל מאד, ויגר מפניו. וכל ישראל ויהודה אֹהֵב את דוד כי הוא יוצא ובא לפניהם… ויצאו שרי פלשתים ויהי מדי צאתם שָׂכַל דוד מכל עבדי שאול וייקר שמו מאד.

(שמואל א’ יח, ה-ל)

דוד חווה תהילה בלתי נתפסת. הייתה לו הילה של מנצח, גיבור ומושיע ישראל, והוא אהוב על כל העם וגם נערץ על כל נשות ישראל. זאת גם בהנגדה לכל הסובבים אותו, כפי שמתואר בפסוקים; גם בהנגדה לעבדי שאול ולוחמי שאול, וגם מול שאול בעצמו, שמשווים אותו אליו ומעריצים את דוד פי עשר. זה גם הדבר שבאמת כל כך מפריע לשאול וגורם לו את הקנאה הקשה בדוד. כי לא הייתה כאן רק גדלות וכבוד של דוד, בלי קשר לשאול; כפי שהיה למשל אם דוד היה חכם וגאון במיוחד, שזה כביכול לא ה’משבצת’ של שאול. אלא גדלותו של דוד האפילה מאוד על שאול.

דוד עצמו ודאי ראה את כל התהילה הזו ושם לב אליה. הוא גם הבין שלא רק שאוהבים אותו כל כך ומכבדים אותו, אלא זה גם בהתנשאות על כל הסובבים אותו, כולל המלך. ומרום המעלה הבלתי נתפסת הזו, הוא יורד בבת אחת ל’בירא עמיקתא’ כל כך. הוא נרדף רדיפה קיומית על חייו, והוא גם מבוזה ומתלוצצים עליו: “זדים הֱלִיצֻנִי עד מאד” (פס’ נא).

גם בפרקים אחרים הוא מתאר את שפל המצב אליו הגיע:

רבו משערות ראשי שֹׂנְאַי חִנָּם עצמו מַצְמִיתַי אֹיְבַי שקר… כי עליך נשאתי חרפה, כסתה כלמה פני. מוזר הייתי לאחי ונכרי לבני אמי… ואבכה בצום נפשי ותהי לחרפות לי… ואהי להם למשל. ישיחו כי יֹשְׁבֵי שער ונגינות שותי שכר. אתה ידעת חרפתי ובשתי וכלמתי נגדך כל צוררי. חרפה שברה לבי ואנושה ואקוה לנוד ואין ולמנחמים ולא מצאתי.

(שם סט, ה-כא)

ובמקום אחר: “ואנכי תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם. כל רֹאַי יַלְעִגוּ לי יפטירו בשפה יניעו ראש” (שם כב, ז-ח). הוא גם מתאר עד כמה המצב הזה קשה לו ושובר אותו: “הושיעני אלוקים כי באו מים עד נפש. טבעתי ביון מצולה ואין מעמד באתי במעמקי מים ושבלת שטפתני. יגעתי בקראי נחר גרוני כלו עיני מיחל לאלוקי” (שם סט, ב-ד).

המציאות הזו לא התרחשה מאליה. על מנת להפיל את דוד מהמעמד המיוחד שהיה לו, לא היה די בכך ששאול ירדוף אותו. הרי העם היה יכול להבין ששאול מקנא בדוד, והערצתם לדוד רק היתה גדלה. על מנת להוקיע את דוד ולגרום לעם לשתף פעולה עם שאול נדרשו הרבה מאוד שקרים והכפשות כנגד דוד, שהפכו את התדמית החיובית שהייתה לו, וכנגדה יצרו לו תדמית שלילית ביותר. לא לחינם דוד מתאונן בפסוקים רבים מאוד על כך שאויביו משקרים עליו הרבה שקרים, מעלילים עליו עלילות ומוציאים את דיבתו רעה. במזמור כאן הוא אומר: “טפלו עלי שקר זדים” (פס’ סט), “יֵבֹשׁוּ זדים כי שקר עִוְּתוּנִי” (פס’ עח), “שקר רדפוני עזרני” (פס’ פו). וגם במזמורים אחרים:  “אל תתנני בנפש צרי כי קמו בי עדי שקר ויפח חמס” (שם כז, יב),  “כי פי רשע ופי מרמה עלי פתחו, דברו אתי לשון שקר. ודברי שנאה סבבוני וילחמוני חנם” (שם קט, ב-ג), ועוד רבים (ראה שם ז, טו; לא, יט; לו, כ; נב, ג-ו; קכ, ב-ג).

דוד איבד לכאורה את כל ייעודו כמשפיע ומקדש שם שמים

אין ספק שלמרות שדוד חש בתהילה וביוקרה הגדולה כל כך, ובהאהבה ובהערצה העצומות הללו, הוא לא היה תלוי בכבוד הזה ובהערצה הזו. כפי שניכר בפסוקים רבים, דוד היה נאמן מאוד לה’ ואוהב את ה’ כבר מנעוריו. מסתבר שדוד ראה את התפקיד שלו בעולם בקידוש שם שמים. ההערכה וההערצה שהיו כלפיו אפשרו לו למלא את התפקיד הזה באופן נפלא. זה מה שעומד מאחרי דבריו כבר בתחילת דרכו, כשהוא ניגש להתמודד מול גוליית:

ויאמר דוד אל הפלשתי, אתה בא לי בחרב ובחנית ובכידון ואנוכי בא אליך בשם ה’ צבאות אלוקי מערכות ישראל אשר חרפת. היום הזה יסגרך ה’ בידי והכיתך וַהֲסִרֹתִי את ראשך מעליך ונתתי פגר מחנה פלשתים ביום הזה לעוף השמים ולחית הארץ, וידעו כל הארץ כי יש אלוקים לישראל. וידעו כל הקהל הזה כי לא בחרב ובחנית יהושיע ה’, כי לה’ המלחמה ונתן אתכם בידנו.

(שמואל א’ יז, מה-מז)

זו הייתה השפה של דוד. דרך השפה הזו דוד השפיע מאוד על עם ישראל. כשיש אדם כל כך נערץ, אהוב, מצליח, משכיל ונכבד, והוא אומר דברים כאלו נפלאים – יש לכך השפעה אדירה. זה מחדיר היטב בלבב כל העם את ההכרה החשובה ביותר: יש אלוקים לישראל, ולה’ המלחמה.

את כל תפיסת התפקיד שלו בעולם בנה דוד על פי זה. ההצלחה הגדולה שלו, המעמד שלו והאהבה אליו, היו הדרך שלו לקדש שם שמים בעולם. זה מה שהיה חשוב לו כל כך. ולכן כאשר הוא הושלך ארצה, מעמדו נרמס והוא הושמץ ברשעות איומה, קרה בזה דבר נורא ביותר. לא רק הכבוד האישי שלו נפגע והאהבה אליו פסקה, שזה גם דבר קשה מאוד מצד עצמו; אלא בעיקר מה שלכאורה נפגע מאד ואבד הוא כל התפקיד שלו. כל המשמעות שלו בעולם מתנדפת ואיננה.

אויבי דוד חשבו שבמצב כזה הוא לא יצליח להמשיך לעבוד את ה’

באופן הזה מובנת גם אמירה תמוהה לכאורה של דוד לשאול, בתקופה שהסתתר מפניו במדבר: “ועתה ישמע נא אדוני המלך את דברי עבדו, אם ה’ הסיתך בי – יָרַח מנחה; ואם בני האדם – ארורים הם לפני ה’, כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה’ לֵאמֹר לך עֲבֹד אלוהים אחרים” (שם כו, יט). דוד טוען שרודפיו מגרשים אותו מנחלת ה’ ושולחים אותו לעבוד עבודה זרה. אולם לכאורה לא מצאנו בשום מקום שרודפי דוד אומרים לו שילך לעבוד עבודה זרה. מדוע דוד מחשיב את הרדיפה שלו כהדחה מעבודת ה’ לעבודה זרה?

חז”ל כבר שאלו שאלה זו – “וכי מי אמר לו לדוד לך עבוד אלוהים אחרים?” (כתובות קי ע”ב), ודרשו מכאן שעצם הבריחה שדוד נאלץ לברוח לחוץ לארץ היא כעבודה זרה, משום ש”כל הדר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודה זרה” (שם). אולם לכאורה זהו איננו פשט הכתוב. בתרגום יונתן[2] ישנו כיוון לכאורה אחר: “אשר גרשוני היום מלדור בנחלת עם ה’ לאמור ילך דוד בין העמים עובדי עבודה זרה” (תרגום יונתן שמואל א’ כו, יט; מתורגם מארמית). כלומר דוד גורש לגור בין עמים, שהם אלו שעובדים עבודה זרה[3].

נראה שניתן להבין את פשט הכתוב בשני רבדים, אשר מתיישבים גם עם דברי חז”ל והתרגום. ברובד החיצוני, באותה תקופה של ימי קדם לא הייתה מציאות של מישהו בודד שגר בממלכה שעובדת לאל כלשהו, והוא באופן אישי עובד בסתר לאלוה אחר. זו מציאות שנוצרה רק בגלות, כאשר גלו כל היהודים לבבל. גם שם הדבר הזה לא היה מובן מאליו, ובתקופת נבוכדנצר ומלכים אחרים היו הגבלות על החיים הדתיים שלהם, והם הוצרכו למשל להשתחוות לפסל, ועוד. כל זה היה כאשר הם היו עם שלם שגלה לארץ אחרת. אך בתור אדם בודד, לא היתה מציאות אפשרית להמשיך לעבוד את ה’ בארץ אחרת. נראה שלכך מכוון דוד. כמובן שדוד המלך לא התכוון לעבוד עבודה זרה גם אם יגורש לארץ אחרת. אבל מבחינת המבט של האויבים שלו, זו הייתה כוונתם כשרצו לגרש אותו מארץ ישראל. ולכך דוד מתייחס בפסוק זה. בכך הדבר מתיישב גם עם התרגום יונתן, המדבר על כך שדוד מגורש לגור בין העמים שעובדים עבודה זרה, וגם עם עומק דברי חז”ל שהמגורים בחוץ לארץ הם כעבודה זרה, וגם עם פשט הכתוב.

אולם נראה שיש כאן גם עומק גדול יותר בפשט. דוד אומר כאן שהאויבים שלו יודעים שכל המציאות שלו בנחלת ה’ היא לא לעצמו. הוא לא נמצא בנחלת ה’ כדי לחיות את חייו בתוך ד’ אמותיו, אלא כדי להשפיע את ההשפעה הכבירה שלו על סביבותיו. ולכן מצד ההסתכלות השקרית של אויביו עליו, הם מבינים שכיוון שאין לו ברירה הוא צריך לברוח לארץ אחרת – אז הוא לא יהיה שם אדם שחי לעצמו בסתר את עבודת ה’ שלו. כי זה ממש לא מי שהוא. אלא לפי מחשבתם הרעה והחשדות והעלילות שלהם, הוא בוודאי יהפוך להיות שם אחד המשפיעים הבכירים בעבודה זרה, ואת כוח ההשפעה שלו הוא ינצל בהתאם למקום שבו הוא יהיה.

דוד נצרך להחליף הסתכלות ואת כל מה שהחייה אותו

אם כן, כל מה שדוד בנה לעצמו כתפקידו בעולמו – קרס ונהרס לנגד עיניו. הוא סבל בזיונות, רדיפות ועלילות, והיה כל כך כאוב. לא רק בגלל אובדן האהבה והערצה והכבוד מצד עצמם, אלא כי ניטל ממנו כל התפקיד שלו בעולם, וכל המשמעות שלו בעולם. זהו הדבר הכואב יותר מכל. הוא כל כך רצה לקדש את שם ה’, להשפיע את הטוב שבו, והוא לא יכול לעשות כלום. הוא נחשב כתולעת ולא איש, חרפת אדם, ועוד ביטויים קשים. מה יש לו עוד לחפש כעת בעולם?

לכן הוא כל כך זקוק לנחמה. הוא צריך להחליף לעצמו את כל מערך ההסתכלות על המציאות. את כל מוקדי הַחַיּוּת שלו, ואת כל מערך חייו ותכלית חייו. את הכל הוא צריך להחליף, באופן שיביא לו נחמה.

דוד מצליח להתחיות מהחיבור לתורה ומוצא בזה נחמה לכאבו

כאן מגיע הדיבור של דוד על התורה הקדושה. זהו החיבור בין הנחמה שדוד המלך מתאר כאן בפסוקים, לבין זכירת שם ה’ ומשפטי התורה, שגם אותם הוא מציין כאן פעמיים: “זכרתי משפטיך” (שם), “זכרתי בלילה שמך ה'” (פס’ נה). ה’זכירה’ הזו היא לקיחת הידיעה שהייתה תמיד מנת חלקו כידיעה שכלית בעלמא, וריענון שלה והפנמה שלה בקירות הלב. התורה הקדושה היא חיים שלמים. היא מציאות שאפשר להתרפק עליה ולהתקשר אליה, להתחייות ממנה ולהשתעשע ממנה. היא יכולה לתת לאדם העוסק בה אפשרות להיות דבוק בה, ולהיות בלתי תלוי בזיקה שלו לעולם החיצוני. וזאת אפילו אם אין ‘תורתו אומנתו’, אלא מספיק שהוא חי סביבה ויונק ממנה בתמידות. כך היא יכולה להיות מקור חַיּוּת עצום לאדם, ולהחליף את הַחַיּוּת שיש מהשפעה ישירה על בני אדם.

החידוש כאן איננו בעצם זה שיש יכולת להשפיע על המציאות ועל בני האדם גם באופן בלתי ישיר. את זה ודאי דוד המלך ידע עוד קודם לכן. זהו יסוד בסיסי בכל ספר תהילים שעצם הדבקות והתפילה, הקישור אל ה’ והאמונה של האדם בה, פועלים ומשנים את כל המציאות. כבר עמדנו על כך במספר מקומות שפעמים רבות דוד עובר בתוך אותו מזמור מעיסוק בבעיותיו והתמודדויותיו האישיות אל השלכות כלל ישראליות וכלל עולמיות. למשל במזמור ט’ דוד עוסק בהתמודדות הפרטית שלו עם אויביו וצרותיו: “בְּשׁוּב אוֹיְבַי אָחוֹר… כִּי עָשִׂיתָ מִשְׁפָּטִי וְדִינִי… רְאֵה עָנְיִי מִשֹּׂנְאָי” (תהילים ט, ד-יד). אולם הוא משלב בהם אמירות כלליות על המשפט הכללי ברשעים ובאומות העולם: “וְהוּא יִשְׁפֹּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק יָדִין לְאֻמִּים בְּמֵישָׁרִים” (שם, ט), “טָבְעוּ גוֹיִם בְּשַׁחַת עָשׂוּ” (שם, טז), “יִשָּׁפְטוּ גוֹיִם עַל פָּנֶיךָ” (פס’ כ).  במזמור סט, שהוזכר לעיל, שבו הוא כל כך כואב את המצב שלו ומתמודד באמונה ובהתקשרות בה’ עם הבזיונות שמבזים אותו, הוא מסיים: “יהללוהו שמים וארץ ימים וכל רֹמֵשׂ בם. כי אלוקים יושיע ציון ויבנה ערי יהודה וְיָשְׁבוּ שם וירשוה. וזרע עבדיו ינחלוה ואהבי שמו ישכנו בה” (שם סט, לה-לז). כיוצא בזה במזמור נט, כשהוא מתמודד עם המצב של “בִּשְׁלֹחַ שאול וישמרו את הבית להמיתו” (שם נט, א), והוא מתפלל ומתמודד, הוא מוסיף ואומר: “ואתה ה’ אלוקים צבאות אלוקי ישראל הקיצה לִפְקֹד כל הגוים, אל תָּחֹן כל בֹּגְדֵי און סלה” (פס’ ו). זהו מוטיב שחוזר פעמים רבות בדברי דוד. זאת אומרת שלדוד היה ברור לגמרי שההשפעה על העולם לא צריכה להיות דווקא באופן ישיר, אלא גם מעצם ההתמודדות האישית שלו שנעשית באמונה, והחיבור שלה אל המערכה הכללית של גילוי מלכות ה’ בעולם והשראת שכינתו. אנו גם מוצאים מזמורים רבים בהם דוד כביכול פונה בתפילתו ומדבר אל אחרים שאינם שומעים אותו, כמו למשל: “ועתה מלכים השכילו הִוָּסְרוּ שֹׁפְטֵי ארץ. עבדו את ביראה וגילו ברעדה” (שם ב, י-יא). למרות שברור שהם אינם שומעים את הדיבורים הללו, מבחינת דוד התפילה והדיבורים האמיתיים אל ה’ פועלים ומשפיעים באופן רוחני בעולם לא פחות מאשר דיבורים ישירים אל רוזנים ומלכים. לכן גם כאשר דוד נרדף ומושפל, הוא איננו צריך חיזוק בזה שעדיין נותרה בידו יכולת השפעה בלתי ישירה על העולם, מעצם עבודתו ואמונתו.

אולם החיות שכל כך פיעמה בדוד בשעה שעסק בהשפעה ישירה על עם ישראל – היא זו שנאבדה לו לגמרי כאשר הוא נרדף. על החיות הזו – הוא התנחם בתורה: “זאת נחמתי בעניי – כי אמרתך חִיָּתְנִי” (פס’ נ). גם כאשר דוד במציאות של פחד ואימה, התורה נותנת לו את הכוח לשיר: “זמירות היו לי חקיך בבית מְגוּרָי[4]” (פס’ נד). זו גם המציאות של “זכרתי בלילה שמך ה'” (פס’ נה). דוד נמצא במציאות של לילה, של פחד מאויבים, וחוקי ה’ ותורתו הם זמירות עבורו, הוא משתעשע בהם והם מחיים אותו. עצם זה שהוא מתחייה מאמרת ה’, זה מה שמנחם אותו. הפסוק איננו אומר שאימרת ה’ היא זו שמנחמת את דוד, אלא עצם זה שאימרת ה’ מחייה אותו, זה עצמו הנחמה שלו: “זאת נחמתי בעניי – כי אמרתך חִיָּתְנִי”. הנחמה של דוד היא מעצם היכולת לקבל את החיות, השמחה והמשמעות מהתורה הקדושה, ושהוא איננו תלוי בדווקא במעמד שלו ובכבוד שהעם רוחש לו.

כשדוד מצליח להתחיות מהתורה בלבד הקב”ה מחזיר לו גם את יכולת ההשפעה הכבירה

אכן, בסופו של דבר הקב”ה החזיר לדוד את כל מה שאבד ממנו. כל הכבוד, המעמד וההשפעה חזרו אליו, וביתר שאת. כי אחרי שהוא למד להתחיות מהתורה הקדושה בלבד, אז גם ההתחיות שלו מיכולת ההשפעה על ישראל נהיתה עוד יותר נקייה. זהו כעין כלל – כל הראוי להתחיות מהתורה בלבד, אין ההתחיות מהתורה בלבד מעכבת בו. כשדוד הגיע למציאות הזאת, של התחיות נקייה וטהורה מהתורה בלבד, ו”עשה דברים לשם פעלם” (נדרים סב ע”א) בלבד, אז ה’ החזיר לו את כל ההערצה והאהבה של עם ישראל. עד היום אנו כל כך מעריצים את דוד ואוהבים אותו, וכוספים לגילוי מלכותו.

היסודות הללו הם לימוד גדול עבורנו. אנו צריכים ללמוד להיות בלתי תלויים בחיצוניות כלל וכלל. אנו צריכים לשאוף להיות מסוגלים לקבל את כל החיות שלנו רק מהתורה הקדושה, מאימרת ה’ מצד עצמה. מתוך כך ה’ יוכל להשפיע עלינו גם שפע חיצוני, למען שמו באהבה.

[1] הכתיב בפסוק במילה “לשיר” הוא “לשור”, שפירושו לראות. נראה שהדבר בא ללמד שהנשים באו גם כדי לראות את דוד הגיבור, שהיה בנוסף גם “אדמוני עם יפה עינים וטוב רֹאִי” (שמואל א’ טז, יב).

[2] תרגום יונתן הוא אחד הכלים הטובים ביותר להבנת פשט דברי הנביאים. חז”ל מעידים שיונתן בן עוזיאל חיבר אותו בהשראה אלוקית, ושהארץ נזדעזעה כולה כאשר הוא סיים (מגילה ג ע”א). עוד נאמר בחז”ל שישנם פסוקים בנביא שלא היינו מבינים אותם אלמלא תרגום זה (שם).

[3] בדומה לכך, את הפסוק מפרשת התוכחה: “יולך ה’ אותך… אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך ועבדת שם אלהים אחרים אשר לא ידעת עץ ואבן” (דברים כח, לו), תרגם אונקלוס: “יגלה ה’ אותך… אל עם אשר לא ידעת אתה ואבותיך ועבדת שם לעמים עובדי עץ ואבן” (אונקלוס דברים כח, לו; מתורגם מארמית (וראה גם שם, סד)).

[4] נראה ש”בית מְגוּרָי” איננו הבית שהוא גר בו, משום שאין זה שייך לעניין כאן. אלא “מגורי” הוא מלשון פחד ומורא, כמו “ומכל מגורתי הצילני” (תהילים לד, ה), וכן: “ומגורותם אביא להם” (ישעיה סו, ד). ואילו “בית” הוא המציאות בה הדבר מתקיים, כמו “בית קברות” (נחמיה ב, ג), “בית הדמים” (שמואל ב’ כא, א), ועוד. וכן נראה גם מלשון רש”י במסכת סוטה: “זמירות היו לי חוקיך בבית מגורי. כשהייתי בורח מפני אויבי ואגור מפניהם הייתי משתעשע בחוקיך והיו לי לזמירות לשעשעני” (רש”י סוטה לה ע”א ד”ה זמירות).