שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 324 | א’ שבט תשפ”ה

[קי”ט – אות ה] (לג) הוֹרֵנִי ה’ דֶּרֶךְ חֻקֶּיךָ וְאֶצְּרֶנָּה עֵקֶב: (לד) הֲבִינֵנִי וְאֶצְּרָה תוֹרָתֶךָ וְאֶשְׁמְרֶנָּה בְכָל לֵב: (לה) הַדְרִיכֵנִי בִּנְתִיב מִצְוֹתֶיךָ כִּי בוֹ חָפָצְתִּי: (לו) הַט לִבִּי אֶל עֵדְוֹתֶיךָ וְאַל אֶל בָּצַע: (לז) הַעֲבֵר עֵינַי מֵרְאוֹת שָׁוְא בִּדְרָכֶךָ חַיֵּנִי: (לח) הָקֵם לְעַבְדְּךָ אִמְרָתֶךָ אֲשֶׁר לְיִרְאָתֶךָ: (לט) הַעֲבֵר חֶרְפָּתִי אֲשֶׁר יָגֹרְתִּי כִּי מִשְׁפָּטֶיךָ טוֹבִים: (מ) הִנֵּה תָּאַבְתִּי לְפִקֻּדֶיךָ בְּצִדְקָתְךָ חַיֵּנִי: [המשך פסוקי המזמור יובא בחלקים הבאים]

“הוֹרֵנִי ה’ דֶּרֶךְ חֻקֶּיךָ” – מציאת דרך נכונה בתורה ועבודת ה’ (המשך)

תקציר החלק הקודם

פתחנו בהעמקה בבקשה של דוד: “הורני ה’ דרך חקיך“, לדעת את הדרך – את הקו המנחה בחוקים הללו, ומה הקב”ה רוצה מאיתנו מעבר לפרטים. ראינו שכאן לא עוזר לימוד החוקים עצמם, כי מרחב האפשרויות הוא עצום, ואין כללים ברורים לזה. כדי לכוון לאמת, מוכרחים לסייעתא דשמיא מופלגת. הבאנו גם דוגמאות רבות לכך שכולנו נמצאים בסכנה של טעויות בתורה, וב’דרך’ חוקי ה’. כיוצא בזה מתפרשת גם הבקשה: “הבינני ואצרה תורתך”. לא מדובר כאן על הבנה של עניין כזה או אחר בתורה, אלא הבנה של התורה בכללותה. זו הבנה של מהות התורה: מה תכלית התורה, מה באמת חשוב בחיבור אליה, מה העיקר ומה הטפל. אדם עלול לטעות למשל ולחשוב שהתורה עצמה היא התכלית. הוא יכול ללמוד הרבה מאוד תורה, ובאמת לדעת אותה, אבל להיות רחוק מאוד מהתכלית שלה – תיקון המידות, חיבור לה’ ודבקות בו. זהו גם יסוד הבקשה: “הדריכני בנתיב מצותיך כי בו חפצתי”. ‘נתיב המצוות’ זה לא המצוות עצמן. ‘נתיב המצוות’ זה הדרך לקיים את המצוות. אפשר לקיים את המצוות בכובד ראש, אפשר בשמחה, אפשר בדבקות ואפשר בריכוז של דקדוקי הלכה. יש גם אפשרות שאדם ישקיע במצוות מסוימות, בעוד שמבחינת הקב”ה אותו אדם היה צריך להשקיע במצוות אחרות לגמרי. בדברים הללו, אין כללים מוחלטים; מה שנכון לאדם אחד עשוי בהחלט להיות בלתי מתאים לאדם אחר. לכן יתכן שאדם יחייה את החיים שלו באופן לא נכון. על כך מתפלל דוד במזמור זה במיוחד בפסוקים רבים מאוד, וכן במזמורים ובפסוקים רבים נוספים בספר תהילים.

עוד ראינו שדוד איננו מבקש מה’ שיאיר את עיניו ויכוון אותו לדרך הנכונה באופן של נבואה. דוד לא מתפלל על נבואה בכל התהילים. דוד המלך מקפיד לא לבקש ‘מדרגות’ של השגה רוחנית. הוא מבקש דבקות, אהבה, חיזוקים, אבל לא נבואה. אלא שהדבר מעורר שאלה גדולה: איך בעצם ה’ אמור לתת לו את התשובות לשאלות שלו? הרי את התורה עצמה דוד כמובן רואה. ובכל זאת, כפי שהתבאר, אפשר לראות את התורה ולא להבין אותה, לא להבין את דרכיה ולא להכיר את נתיב מצוותיה. כיצד דוד מצפה שה’ ינחה אותו?

הרגשת חַיּוּת בתורה היא סימן לאדם שהוא מכוון לאמיתה של תורה

אנחנו מוצאים במזמור כאן ביטויים רבים של דוד על כך שהתורה מחייה אותו: “העבר עיני מראות שוא בִּדְרָכֶךָ חַיֵּנִי” (פס’ לז), “זאת נחמתי בעניי כי אמרתך חיתני” (פס’ נ), “לעולם לא אשכח פקודיך כי בם חייתני” (פס’ צג), “צדק עדותיך לעולם הבינני ואחיה” (פס’ קמד), ועוד. ישנם גם פסוקים רבים בהם לא נאמר במפורש שהתורה היא זו שמחייה, אבל זו המשמעות: “הנה תאבתי לפקדיך בצקדתך חַיֵּנִי” (פס’ מ), “ריבה ריבי וגאלני לאמרתך חַיֵּנִי” (פס’ קנד), “ראה כי פקודיך אהבתי ה’ כחסדך חַיֵּנִי” (פס’ קנט), ועוד רבים. כלומר דוד אומר שעבורו התורה איננה רק מחכימת פתי, ונחמדה מזהב ומנופת צופים (כאמור במזמור יט, ח-יא), אלא היא ממש מחייה אותו. אדם יכול להרגיש אם התורה היא “עץ חיים” (משלי ג, יח) בשבילו, והוא “מאושר” (שם) ממנה. הוא יכול להבחין אם היא “משיבת נפש” (תהילים יט, ח), ואם היא משמחת את לבו ומאירה את עיניו כאמור: “פיקודי ה’ ישרים משמחי לב, מצות ה’ ברה מאירת עינים” (שם, ט).

כשאדם מרגיש שהוא מתמלא מהתורה עוז ותעצומות נפש, והיא נותנת לו כוח, שמחה, חיות ונועם עמוק שמשיב את נפשו – הוא יכול להבין שהוא אכן מוצא את דבר ה’[1]. דוד המלך אומר במזמור כאן: “טוב לי תורת פיך מאלפי זה וכסף” (פס’ עב), “מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי” (פס’ צז), “שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב” (פס’ קסב); אם אדם לא שש בתורה, אם אין לו חדווה בתורה והוא לא מרגיש בה יותר ויותר דבקות בה’, זה אומר שה’ עדיין לא האיר את עיניו בתורתו. אפשר להרגיש כאשר מוצאים דבר ה’ שבתורה. זו תחושה מאוד אמיתית ומאוד פנימית, לא בחיצוניות ולא ברעש – כי “לא ברעש ה'” (מלכים א’ יט, יא). צריך להיזהר גם שלא לנסות לייצר תחושה כזו באופן מלאכותי ו’דביק’, שהאדם מכתיב לעצמו ממה הוא אמור להרגיש חיות, כשבעצם הוא אינו מתחייה מזה. כי באופן הזה יש אנשים שהם אנשי רשע, רודפים וצרים, שמרגישים שהרדיפות שהם עושים נותנות להם חיות ושמחה גדולה: “אל ישמחו אֹיְבַי שקר, שֹׂנְאַי חִנָּם יקרצו עין… וירחיבו עלי פיהם, אמרו האח האח ראתה עינינו” (תהילים לה, יט-כא), “צרי יגילו כי אמוט” (שם יג, ה), “ארוממך ה’ כי דליתני ולא שִׂמַּחְתָּ אֹיְבַי לי” (שם ל, ב).

דרישת ה’ ותפילה שלא לטעות נחוצות גם כן

לכך מצטרפים עוד שני יסודות, שהם מרכזיים בספר תהילים ובפרט במזמור קיט. הראשון הוא דרישת ה’ בכל הלב ובקשת קרבתו. זהו מוטיב שחוזר הרבה מאוד: “אשרי נֹצְרֵי עֵדֹתָיו בכל לב ידרשוהו” (פס’ ב), “בכל לבי דרשתיך” (פס’ י), “חליתי פניך בכל לב חנני כאמרתך” (פס’ נח), “כלו עיני לאמרתך” (פס’ פב), “קראתי בכל לב ענני ה’ חקיך אֶצֹּרָה” (פס’ קמה), וכן בעוד עשרות פסוקים. גם בפסוקי האות ה’ דוד המלך מזכיר זאת: “הדריכני בנתיב מצותיך כי בו חפצתי” (פס’ לה), “הנה תאבתי לפקדיך בצדקתך חַיֵּנִי” (פס’ מ).

בנוסף, דוד גם מבקש מה’ שירחיק אותו מהשקר, כי הוא לא רוצה את השקר. הוא ממשיך זאת מיד בפסוקים הבאים: “הט לבי אל עדותיך וְאַל אֶל בצע. העבר עיני מראות שוא בדרכיך חַיֵּנִי” (פס’ לו-לז). וכן: “אל תשגני ממצותיך” (פס’ י), “דרך שקר הסר ממני ותורתך חנני” (פס’ כט), “פעמי הכן באמרתך ואל תשלט בי כל און” (פס’ קלג), “שקר שנאתי ואתעבה, תורתך אהבתי” (פס’ קסג), ועוד.

כאשר מתקיים המשולש הזה, שמצד אחד מתפללים לה’ ודורשים אותו בכל הלב לעשות רצונו, ומצד שני מתפללים לא להיכשל בשקר ובסטייה מרצון ה’, ומצד שלישי חשים חיים ושמחה והארת עיניים מהתורה – אפשר לדעת שה’ אכן מחייה אותנו בדבריו ובתורתו, והתורה שבפינו היא תורת אמת. באופן הזה אדם יכול לדעת שהבחירות וההכרעות שהוא עושה בתורה ובעבודת ה’ הן נכונות, ומכוונות לרצון ה’ ממנו. 

ההארה בלימוד התורה נותנת לאדם מענה לשאלות וספיקות שלו

זהו יסוד חשוב שהתבאר בספרים הקדושים. המגיד מקוז’ניץ זיע”א כותב:

“דע מה למעלה ממך, עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים” (אבות ב, א). יש לומר פירושו, כי בבית ראשון ידעו כל העתידות על פי אורים ותומים. ומבית שני שימשו גם כן בבת קול. וכעת בגלות הלזה בפתיחת הפסר ובהסתכלות הצדיק בו יוכל לראות כל העתידות ולפעול כל משאותיו לטובה, כעין נבואה.

וזהו שמרמז התנא בדברי קודשו: “דע מה למעלה ממך” היינו בימים הקדמונים בבית הראשון, היה עין רואה באורים ותומים, וזהו “עין רואה”. ובבית שני לא היו משתמשין רק בבת קול, וזהו “אוזן שומעת”. וכעת בגלות המר הזה “כל מעשיך בספר נכתבין”, יכול הצדיק לראות הכל כעין נבואה במה שכתוב בספר ומסתכל בו פועל ישועת על ישראל, אמן.

(עבודת ישראל אבות ב, א)

האדמו”ר מפיאסצנה זיע”א מביא את דבריו הקדושים, אלא שהוא רואה בהם גם הנחיה לכל אדם:

כמו הכהן ששאל באורים ותומים, אף שכל האותיות היו נחרתים לפניו, מכל מקום רק אחדים מהם היו מתנוצצים לפניו לפי צורך תשובתו, כן כשפותח את הספר, אף שרואה את הכל, מכל מקום דבר זה וזה מתנוצץ לנגד עיניו ומנענע את נפשו, והוא כבר רגיש מה הדבר נוגע אליו. וכן כשעולה לתורה וקוראים את הפרשה לפניו, שומע הוא את כל הפרשה, ואיזה תיבות מגרים ומרגשים אותו, והוא יודע כבר איזה דרך מרמזים לו מן השמים, הן לצורך עבודתו והן בענייני העולם הזה שמסתפק בהם… אבל לא בספר תורה שבכתב בלבד יכולים לדעת – בחינת “וכל מעשיך בספר נכתבים”, רק כל ספר שמחבר איש ישראל, אם רק ראוי הוא להיות בעל מחבר ספר לעבודת ה’, יכולים לראות ולדעת בספרו.

(דרך המלך, שמות תרפ”ט)

דרך ההארה שמאירה התורה לאדם, הוא יכול להבין את הדרך הנכונה שהקב”ה מכוון אותו אליה. האדמו”ר מפיאסצנה ממשיך ומתאר שם את ההארה הזו:

וכל איש יודע ומרגיש זאת, שלפעמים כשמרבה להסתכל בספר – פתאום מתפעל איזה דבר ונרתע לאחוריו, והדבר הזה נוקב והולך בלבו, לא ינוח ולא ישקוט כמה שנים, עד שיש ביכולת הדבר הזה להפכו לאיש אחר, לקדשו ולהעלותו. ומה זה ועל מה הוא זה, למה כבר כשייסרוהו בני אדם, וכבר נסתכל בספרים מזה העניין, ולא קם ולא זע מהם, ועתה פתאום כל כך הדבר נוקב בלבו ומנקר את מוחו. אבל מין ראיה של אורים ותומים היא.

(שם[2])

באמצעות תשומת הלב אל מה שהאדם “יודע ומרגיש” בלימוד התורה, ואל מה ש”נוקב בלבו” והופך אותו לאיש אחר לקדשו ולהעלותו – האדם יכול לקבל הארה גדולה והכוונה מהתורה. חשוב להדגיש שלא מדובר כאן על ‘גורלות’ ו’פתיחות’ של ספרים לשם קבלת הכוונה. אלא בהארה שהאדם מקבל מתוך לימוד התורה, שיוצרת לו בהירות בספקות שונים שיש לו בעבודת ה’ ובכלל.

בדרך הזו יש להבין גם את דבריו של רבי נחמן על התנוצצות האותיות:

אפילו אדם פשוט אם יישב עצמו על הספר, ויסתכל על אותיות התורה, יכול לראות חדשות ונפלאות. היינו שעל ידי הסתכלותו היטב היטב על אותיות התורה יתחילו האותיות להאיר ולהצטרף בבחינת אותיות בולטות ומצטרפות שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (-בנוגע לאורים ותומים), ואזי יראה נפלאות צרופים חדשים. ויכולין לראות בהספר מה שבעל המחבר לא כוון לזה כלל. וזה אפשר אפילו אדם פשוט, כי אדם גדול יכול לראות זאת בלי יגיעה, רק אפילו אדם פשוט לגמרי יכול להשיג ולראות חדשות כנ”ל, אם יישב עצמו ויסתכל על אותיות התורה כנ”ל. אך שלא יעמיד הדבר לנסיון, כי יכול להיות שאז דוקא לא יראה כלל, אך אף על פי כן יכול להשיג לזה אפילו אדם פשוט כנ”ל.

(ליקוטי מוהר”ן, רפא)

כאשר רבי נחמן מדבר על כך שכאשר אדם לומד תורה האותיות יכולות להצטרף זו לזו והוא יראה חדשות ונפלאות, הוא איננו מדבר על מדרגות נשגבות של השגה וקבלה מעשית. הוא מדבר על דבר פשוט הרבה יותר, כפי שהוא מדגיש שזה עניין שיכול להתרחש גם אצל אדם פשוט. נראה שהוא מתכוון בדומה לדבריו של המגיד מקוזניץ שדיבר גם כן על הארה כזו, שמתוך לימוד התורה מתבהרים לאדם הספקות שלו והדרך הנכונה בשאלות שיש לו.

הקב”ה מנחה את האדם דרך המחשבות והרעיונות שעולים בו

מתוך דבריו של דוד המלך בפסוקים שאנו עוסקים בהם, למדנו כמה דברים. ראשית, שאין זה מובן מאליו לראות את האמת ולמצוא את הדרך הנכונה שלנו בתורה, בעבודת ה’ ובתפקידנו בעולם. שנית, שאנו צריכים לבקש בכל ליבנו מה’ יתברך שיאיר את עינינו בתורתו, שנמצא את הדרך הנכונה לנו, ושלא נטעה ונחשוב שאנו הולכים בדרך ה’ כשאנו חלילה הולכים בדרך שלא נכונה לנו. ודוד המלך מלמד אותנו שאם אנו דורשים את ה’ בכל לבנו, ויחד עם זאת מבקשים מה’ שיעזור לנו לא לטעות ולא לסטות לדרכי השקר, ובנוסף גם מרגישים חיות, הארה ושמחה בה’ ובתורתו – אז אנו יכולים להבין שה’ אכן ענה לנו  בתורה וזיכה אותנו למצוא את דרכינו.

היסוד הזה של היכולת לקבל הדרכה מאת ה’ דרך לימוד התורה נוגעת בהבנה רחבה מאוד שמופיעה בספרים הקדושים, שהקב”ה הוא זה ששולח לנו את הרעיונות והעצות העולים בדעתנו. וכפי שכתב המאור עיניים:

“לא תאמר בלבבך כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, וזכרת את ה’ אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל” (דברים ח, יז-יח). ותרגום אונקלוס: “ארי הוא יהיב לך עצה למקני נכסין”. דכוונת הפסוק על פי התרגום הוא שצריך כל בר ישראל להאמין בכל הנהגותיו בין בגשמי בעסק פרנסתו ועסקי העולם הזה ובין ברוחני בעבודתו יתברך שמו, כי העצה והשכל שבא לו במוחו קודם שיעשה הדבר הוא שלוח אליו ממרום קדשו להדריכו בדרך ילך, בכדי שישתכר וירויח במשא ומתן ההוא, שרצון האל יתברך עליו בעת ההיא שיהא כך. וההיפוך ח”ו באם שרצונו יתברך שמו להביאו לידי הפסד, יתן בלבבו עצה ורצון שיעשה כך שעל ידי סיבה זו יבא לו ההפסד.

 (מאור עינים ואתחנן ד”ה ואתחנן (השני))

כעין זה מופיע גם בדברי רבי לוי יצחק מברדיטשב זיע”א: “‘אל הארץ אשר אַרְאֶֽךָּ’ (בראשית יב, א). הכלל, כאשר האדם מסופק אם לעשות או לא, אזי ישכיל בשכלו אם יש לו איזה בהירות השכל אזי יעשה. וזו ‘אשר אראך’, לשון בהירות השכל” (קדושת לוי, לך לך ד”ה או יבואר).

המגיד מקוזניץ זיע”א, שדבריו הובאו לעיל, מחבר בין היכולת לקבל את עצת ה’ במחשבה, לבין ההדרכה שאדם מקבל מהתורה:

או יאמר “עשה לך רב” (אבות א, ו). רצה לומר כי לפעמים יפול במחשבת האדם איזה דבר הוראה איך ומה יעבוד את ה’ יתברך, או איזה אהבה או יראה, והוא מה ששיגר לו ה’ יתברך במחשבתו שיעבדהו בזה הדבר. ולפעמים האדם יסוג אחור ממחשבתו ולא יביט לזאת. לזה אמר עשה לך רב, רצה לומר שתחשוב בדעתך כי זה הדבר אשר יורך ה’ יתברך לעשותו ולעבדה בו ולא תסוג אחור מחשבתך. וכמו שמצינו שהקב”ה נקרא רב, כמו שאנו מברכין בברכת התורה: “המלמד תורה לעמו ישראל”. ובודאי שכן הוא, כי הוא יתברך שמו הוא מלמד לנו בכל עת ושעה תורה ודרכי מוסר היאך לעבוד אותו, כי זולתו אי אפשר שום מחשבה. ובפעם אחד היה זה לעין כל כשנתן לנו את התורה על הר סיני, ועם כל זה משם ואילך אותו הארה יוצאת ללמדנו חוקי תורתו. וכמו שתפול המחשבה זו במחשבת האדם אזי יעבוד את ה’ יתברך בזו המחשבה עצמה.

(עבודת ישראל ליקוטים לאבות, פרק א ד”ה או יאמר עשה לך רב)

אם מחברים את הדברים אל מה שהתבאר במזמור, עולה עיקרון חשוב שיש לו משמעות רבה למעשה. לאחר התפילה על בקשת האמת וידיעת דרך ה’ הנכונה, ואחרי הבקשה להסרת השקר והסימאון, אם מבררים משהו באופן שכלי[3], ומרגישים בלב שיש שמחה בבירור הזה וחיות במסקנה שמגיעים אליה – ניתן לסמוך על כך. הדבר דומה לתשובת שהשיב החזון איש זיע”א בנוגע לגורלות והחלטות, כפי שהעיד אחד מתלמידיו:

פעם באתי להתייעץ עמו בנושא מסויים. הוא סרב לייעץ לי, ואמר: אתה בעצמך צריך להחליט. והוסיף: יש כאלו שכאשר יש להם ספק מטילים הם גורל, ויש גורל של הגר”א; אני לא מחזיק מלהטיל גורל. הגורל הכי טוב היא ההחלטה. צריך לשבת לחשוב על העניין ולקבל החלטה, ומה שמחליטים זהו הגורל, ולא צריך אחר כך לחשוש אולי לא החלטתי נכון, כיון שההחלטה היא הגורל.

(מעשה איש ח”ד עמ’ רג)

על מימד גבוה יותר בעניין זה ניתן למצוא במה שמסופר  על הצדיק הירושלמי ר’ אשר פריינד זיע”א, מפי תלמידו ר’ יהודה פורוש:

היו תקופות שהיה נוסע לחו”ל כמה חודשים בשנה מידי שנה. ולפעמים נסע אחת לכמה שנים. אני לא הייתי מאלו שרודפים אחריו בטלפונים לחו”ל בזמן שאינו נמצא. אבל שאלתי אותו מה לעשות כשאצטרך להתייעץ אתו ולקבל תשובה והוא איננו פה?

פעם אחת ענה לי: “איך אני נותן תשובה? אני מבקש מהרבונו של עולם שיחונן אותי בדעת. אני מתפלל על זה. אני אומר תהלים על זה. ואחר כך הרעיון הראשון שעולה במוחי אותו אני אומר ועונה לשואל. אם כן אפוא זאת עשו, תעשה אתה כמוני. תתפלל אליו שיחונן אותך בדעת. תגיד כמה פרקי תהלים והרעיון הראשון שעולה בראשך, הוא התשובה. רק תשתדל ששאלתך תהיה בלי פניות ואינטרסים עצמיים. כי אם יהיה לך אינטרס עצמי, הוא יבלבל אותך.

(ר’ אשר מפי תלמידיו, עמ’ 387)

נראה שדברי ר’ אשר על “הרעיון הראשון” העולה במחשבתו של האדם שייכים למדרגה גבוהה יותר, בה האדם יכול לסמוך על כך שעצת ה’ תופיע אצלו כרעיון הראשון. וזהו כעין שמסופר על הגר”ח קנייבסקי זיע”א:

תלמיד חכם גדול שאל את רבנו: רב’ה, גם אלי באים אנשים כדי להתייעץ. האם אני יכול להשיב להם את אשר עולה לי במחשבה באותו רגע? רבי חיים שתק במשך מספר שניות. הוא ידע שאם יענה תשובה מסוימת, יאמר על עצמו דבר שאינו רוצה לאומרו, אך מאחר ולא נותרה לו ברירה, הוא השיב לאותו תלמיד חכם במשפט נורא: אם תזכה לשמור את המחשבה שלך – תוכל גם אתה לענות את אשר עולה במחשבתך!

(ומתוק האור (על הגר”ח), עמ’ לז)

מדברי הצדיקים הללו עולה שככל שהאדם זך יותר בשמירת המחשבה שלו ובדבקות הוא יכול לסמוך יותר על מה שה’ נותן בלבו. וככל שהוא פחות זך במחשבתו, הוא צריך יותר להתפלל ולחשוב ולנקות את מחשבתו מפניות ואינטרסים עצמיים, ואז לראות שיש לו בהירות השכל, שמחה וחיות מהכיוון שעליו הוא חשב. ואם הוא לא זוכה לראות את הדברים בחיות, בשמחה ובבהירות השכל, הוא צריך להמשיך ולהתפלל עוד ועוד עד שיזכה לכך. עוד חשוב להדגיש: כל האמור איננו קשור למושג של רוח הקודש. רוח הקודש היא ידיעת העתידות באופן שהוא על-טבעי ולא דרך השכל. ואילו כאן מדובר על מדרגה השווה לכל נפש, כפי המבואר בספרים הקדושים.

ההתחייות מהתורה מעוררת את רוח תורת משיח

דוד המלך מלמד אותנו את היסוד החשוב של ההתחיות מהתורה. הדברים מתחברים אל מה שנאמר במדרש:

וכל הבינה שהיתה בבצלאל משל שדי היא, הוי (שמות לא, ג): “ואמלא אותו רוח אלהים” – “בחכמה” שהיה חכם בתורה, “ובתבונה” שהיה מבין בהלכה, “ובדעת” שהיה מלא דעת בתלמוד. אמר הקב”ה לישראל: בעולם הזה היתה רוחי נותנת בכם חכמה, אבל לעתיד לבוא רוחי מחייה אתכם, שנאמר: “ונתתי רוחי בכם וחייתם” (יחזקאל לז, יד).

(שמות רבה מח, ד)

תורתו של דוד, שהיא תורתו של משיח, היא תורת חיים. היא איננה רק חכמה בינה ודעת, אלא אמורה להעצים את כוחות החיים שלנו. החיבור העמוק שלנו עם התורה צריך להיות חיבור של חַיּוּת. עלינו למצוא את המקום שלנו בתורה, שמעצים אותנו ומחייה אותנו. כך אנו מעוררים את הרוח שעתידה להיות לעתיד לבוא, שהיא תורתו של משיח צדקנו.

[1] אמנם כפי שיתבאר להלן, נדרשים לכך גם תנאים נוספים.

[2] עיין שם עוד שהאריך הרבה בדברים יסודיים וחשובים מאוד בכל עניין זה.

[3] אמנם הדבר לא נאמר במפורש בכל המקורות המובאים כאן, אך נראה שזהו יסוד הכרחי הטמון בהם. משום לא ניתן לומר שאדם דורש את ה’ בכל לבו אם הוא איננו מתאמץ אפילו לחשוב מה נכון לו ומהו רצון ה’, אלא רק פותח את הספר ומנסה להרגיש את התשובה. וכן עולה גם מדברי החזו”א המובאים להלן, שהאדם נדרש “לשבת ולחשוב על העניין”.