בע"ה

שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 323 | כג טבת תשפ”ה

לאורו של דוד המלך - קיט (ה-1)

שיחת עונג שבת פרשת ויצא ז' כסלו תשפ"ה

[קי”ט – אות ה] (לג) הוֹרֵנִי ה’ דֶּרֶךְ חֻקֶּיךָ וְאֶצְּרֶנָּה עֵקֶב: (לד) הֲבִינֵנִי וְאֶצְּרָה תוֹרָתֶךָ וְאֶשְׁמְרֶנָּה בְכָל לֵב: (לה) הַדְרִיכֵנִי בִּנְתִיב מִצְוֹתֶיךָ כִּי בוֹ חָפָצְתִּי: (לו) הַט לִבִּי אֶל עֵדְוֹתֶיךָ וְאַל אֶל בָּצַע: (לז) הַעֲבֵר עֵינַי מֵרְאוֹת שָׁוְא בִּדְרָכֶךָ חַיֵּנִי: (לח) הָקֵם לְעַבְדְּךָ אִמְרָתֶךָ אֲשֶׁר לְיִרְאָתֶךָ: (לט) הַעֲבֵר חֶרְפָּתִי אֲשֶׁר יָגֹרְתִּי כִּי מִשְׁפָּטֶיךָ טוֹבִים: (מ) הִנֵּה תָּאַבְתִּי לְפִקֻּדֶיךָ בְּצִדְקָתְךָ חַיֵּנִי: [המשך פסוקי המזמור יובא בחלקים הבאים]

“הוֹרֵנִי ה’ דֶּרֶךְ חֻקֶּיךָ” – מציאת דרך נכונה בתורה ועבודת ה’  

דוד מבקש עזרה להבין את העקרונות הנכונים בחוקי ה’

בפסוקים כאן בולט מאוד שדוד מתחנן להבין את דרך ה’ בתורה, ומבקש בכל ליבו להדרכה והכוונה בנתיב המצוות: “הורני ה’ דרך חקיך ואצרנה עקב. הבינני ואצרה תורתך ואשמרנה בכל לב. הדריכני בנתיב מצותיך כי בו חפצתי” (פס’ לג-לה). עצם התפילות הללו מלמדות אותנו חידוש כפול: האחד, שהבנת דרך ה’ והדרכה בתורתו היא דבר חשוב מאוד, שאיננו מובן מאליו. החידוש השני הוא שאנו מוכרחים שה’ יהיה מי שנותן את זה, וזה לא משהו שאנו יכולים להשיג אותו בעצמנו. לכאורה היה ניתן להבין זאת כבקשה להצליח להבין עניינים בתורה שקשה להבין אותם. אכן ידועים סיפורים רבים על כך. החזון איש למשל היה מתפלל בדמעות להבין תוספות קשה (החוזה מליטא עמ’ 157). כי באמת כדי להבין תוספות קשה או סוגיה מורכבת צריך הרבה סייעתא דשמיא. אדם יכול לקרוא שוב ושוב ולנסות להבין, מבלי להצליח. גם כיום, כשיש הרבה מאוד גמרות מבוארות ועזרי לימוד מכל הסוגים, נדרשת סייעתא דשמיא כדי להבין דברים לאשורם. במובן הזה, לימוד מעמיק של התורה הוא כמו כל חידה לוגית, שצריך ‘השראה’ מסוימת כדי להצליח לגלות את הפיתרון. הרבה פעמים מה שנדרש מהאדם זו חשיבה ‘מחוץ לקופסה’, שבעצם דורשת סייעתא דשמיא. כי אין כאן משהו מֻבְנֶה מובנה שאם רק עובדים נכון שלב אחרי שלב, בהכרח מגיעים לפיתרון ומבינים. כך למשל כשמנסים לברר ולהגדיר את כיוון החשיבה של הרמב”ם בסוגיה ואת הדרך שבה הוא למד את הגמרא, או את הדרך שבה רש”י או הרמב”ן הבינו דין מסוים, כאשר לא ברור מתוך דבריהם מה היתה המחשבה שלהם – אי אפשר לעשות זאת נכון ולהצליח בזה בלי סייעתא דשמיא מיוחדת.

אמנם כאן דוד מבקש: “הורני ה’ דרך חקיך“, הוא רוצה להבין את ‘דרך חוקיו’ של ה’. לא רק לדעת חוק כזה או אחר, אלא לדעת את הדרך – את הקו המנחה בחוקים הללו. זה אומר שדוד מדבר על עניין הרבה יותר כוללני, מקיף ויסודי. הבנת ‘דרך החוקים’ נוגעת בשאלות עקרוניות יותר כמו: האם ה’ רוצה להקל על האדם או דווקא להחמיר עליו? האם ה’ רוצה שהאדם יתקדש ויהיה פרוש יותר ויותר, או שהחוקים דווקא באו לסדר לו את החיים ולהנעים לו אותם, או שמא יש גם אפשרויות אחרות. מהם סדרי העדיפויות; האם יש קדימות למצוות מסוימות על פני אחרות, והאם יש מצוות ששקולות כנגד מצוות רבות וחשובות מהן? וכן בנוגע לעוונות, מהם המשקלים שה’ נותן לעוונות שונים, לאו דווקא בהקשר של ענישה. כמו למשל שמצאנו בחז”ל שהמלבין פני חבירו ברבים אינו נענש בשום עונש בעולם הזה, אבל הוא מאבד את חלקו לעולם הבא (סנהדרין צא ע”א). וכן עוון לשון הרע שאינו לוקה עליו בבית דין אבל נפרעין ממנו בעולם הזה ומאבד את חלקו לעולם הבא, ובפרט אם הוא הוציא שם רע (ערכין טו ע”ב, תוספתא פאה פ”א ה”ב, רמב”ם הל’ דעות פ”ז הל’ ב-ג).

בכל הדברים הללו אין זה מובן מאליו שהאדם ידע את דרך ה’. בדוגמה האחרונה למשל, יכולים להיות אנשים הגדולים בתורה שרואים לעצמם חובה קדושה לצאת בחרב ובחנית ולבזות ולהכפיש צדיקי אמת מסיבות שונות ומשונות. הם יכולים להקדיש למלחמות שלהם זמן ומאמצים רבים ולשפוך דם נקיים כשבסדרי העדיפויות שלהם נדמה להם שהם מקיימים ‘מצוה חשובה’ הדוחה את התורה כולה. וכמו שמצינו שדואג ואחיתופל היו גדולים בתורה והוציאו שם רע ורדפו את דוד על לא עוול בכפו (הרחבנו בכך בביאור מזמור נב).  

לכן דוד מבקש לדעת את הדרך של החוקים. זה לא החוקים עצמם, אלא מה שהקב”ה רוצה מאיתנו מעבר לפרטים. כאן כבר לא עוזר לימוד החוקים עצמם, כי מרחב האפשרויות הוא עצום, ואין כללים ברורים לזה. כדי לכוון לאמת, מוכרחים לסייעתא דשמיא מופלגת. כמה שנתאמץ להפעיל את המוח ונתייגע לחשוב – זה לא יעזור לנו. אנו חייבים את עזרת ה’ כדי לסלול את דרכנו באופן הנכון.

כל אחד זקוק לסייעתא דשמיא כדי לא לטעות בדרך שגויה

ישנן דוגמאות רבות למצבים בהם האדם יודע את חוקי ה’, אך לא את ‘דרך’ חוקי ה’, והדבר יכול להיות ניכר ובולט לצופה מן הצד. ניתן לראות אנשים שמשקיעים את כל החיים שלהם בהתמסרות אדירה לקיום של כל מיני סגולות משונות, או שדבוקים מאוד באנשים לא ישרים שמתחזים לצדיקים. הם חושבים שהם מצאו איזה שהיא דרך שמחברת אותם אל ה’, אך למעשה הם רק מתרחקים יותר ויותר. ישנם כאלו שמסתכנים בפעולות ‘נועזות’ ומרחיקות לכת במסגרת המאבק החשוב על שלמות הארץ, אך אין בפעולותיהם שום תועלת והם רק מסבכים את עצמם ואת משפחתם באופן שחייהם הופכים לאחר מכן להיות קשים מנשוא. ישנם גם כאלו שמשקיעים זמן עצום ויקר בהתעדכנות בחדשות, ובאינספור מבזקים, מהדורות ופרשנויות. הם עשויים להצטדק בתואנה שכביכול הם צריכים לדעת בדיוק מה קורה כדי לדעת על מה להתפלל. אחרים יכולים לבלות את זמנם בויכוחי סרק ברשתות חברתיות, כשכביכול הם מפיצים בהם דעות ואמונות נכונות, כאשר לאמיתו של דבר הם מבזבזים את זמנם באופן חסר תוחלת לחלוטין.

הדברים הללו נוגעים לכל אחד ואחת מאיתנו. כולנו נמצאים בסכנה של טעויות בתורה, וב’דרך’ חוקי ה’. גם אם איננו מכלים את ימינו בטעות ובזבוז, ואיננו מעלילים עלילות ורודפים ונלחמים באף אחד חלילה, בכל זאת אנו יכולים לטעות טעויות רבות בדרכנו בחיים. גם כאשר נמצאים בתוך המסגרת של חוקי התורה, עלולה להיות נסתרת מאיתנו ה’דרך’ של חוקי ה’. על כך מבקש דוד ומתחנן: “הורני ה’ דרך חקיך”.

גם בהבנת מהות התורה והמצוות אנו זקוקים לסיוע מה’

דוד מוסיף ומבקש להבין את התורה: “הבינני ואצרה תורתך”. לא מדובר כאן על הבנה של עניין כזה או אחר בתורה, אלא הבנה של התורה בכללותה. זו הבנה של מהות התורה: מה תכלית התורה, מה באמת חשוב בחיבור אליה, מה העיקר ומה הטפל. אדם עלול לטעות למשל ולחשוב שהתורה עצמה היא התכלית. הוא יכול ללמוד הרבה מאוד תורה, ובאמת לדעת אותה, אבל להיות רחוק מאוד מהתכלית שלה. כפי שלימדו אותנו חז”ל והראשונים, וכפי שמופיע באינספור מקומות בחסידות, בבעלי המוסר ובגר”א ותלמידיו – לימוד התורה חייב להיות מחובר לתיקון המידות, ולחיבור לה’ ודבקות בו. לשם התורה צריכה להוביל את האדם. למרבה הצער שכיח למצוא אנשים שמלאים וגדושים בתורה, אבל אינם מבינים את מהות התורה – מה היא באה לבנות באדם, ומה היא אמורה ליצור בנפשו.

וכפי שכתב המאור עיניים:

הן אמת נודע כי התורה ניתנה לנו להורות לנו את הדרך אשר נעלה בה במסילות בית אל העולה הרמה, לדבקה בה’ ובמצותיו… והנה עינינו רואות כמה אנשים לומדי תורה בפלפול גדול והמה רחוקים מיראת ה’ ומעבודתו… אבל באמת דבר ברור הוא שגם תורה אין להם, שאף על פי שלומדים אין נקרא אצלם ‘תורה’. כי בחינת מה שנקרא תורה להיותה מורה דרך לעבודת ה’ יתברך, ונותנת עצה לדבקה בה’ יתברך… והנה אינם לומדים לכוונה זו, ואדרבה המה מתפארים ומערבים טוב ברע.

(מאור עינים יתרו, ד”ה וישמע יתרו)

 וכן כתב הגר”א בכמה מקומות[1]:

ענין התורה לנפש כמו ענין המטר אל הארץ, שהיא מצמיחה סמי חיים וסמי מוות, כן בתורה צריך אחר לימודו לבער הפסולת ממנו ביראת חטא ובמעשים טובים, וכמו שאמר: “אני חכמה שכנתי ערמה” (משלי ח, יב), שנכנס ערמומיות בלבו של אדם.

(ביאור הגר”א משלי כד, לא)

בדרך זו התבטאו עוד רבים, ובהם למשל משגיח ישיבת פונוביז’ רבי יחזקאל לוינשטיין זיע”א:

הנה, לא נמצא ידידי בשום ספר מהספרים הידועים לי שאמר כי התכלית של הכל הוא לימוד התורה… כן לא נמצא בתורה אשר ישובח מי אשר מצא חן בעיני ה’, רק בדברים אשר הם תולדות התורה, כמו: “נח איש צדיק תמים היה בדורותיו” (בראשית ו, ט), אברהם אבינו עליו השלום “והאמין בה'” (שם טו, ו), כן במידת החסד, בעשרה נסיונות… “והאיש משה עניו מאד” (במדבר יב, ג)… ולא מצאתי בכל התורה שיהיה העיקר והתכלית של הנברא לימוד התורה, רק התכלית של הנברא כמו שמצאתי.

(אור יחזקאל, מכתב יד)

בעיקרון דומה עוסק הפסוק בא: “הדריכני בנתיב מצותיך כי בו חפצתי”. ‘נתיב המצוות’ זה לא המצוות עצמן. ‘נתיב המצוות’ זה הדרך לקיים את המצוות. אפשר לקיים את המצוות בכובד ראש, אפשר בשמחה, אפשר בדבקות ואפשר בריכוז של דקדוקי הלכה. יש גם אפשרות שאדם ישקיע במצוות מסוימות, בעוד שמבחינת הקב”ה אותו אדם היה צריך להשקיע במצוות אחרות לגמרי. אדם יכול להתעסק בצרכי ציבור, שזו מצווה חשובה, ובעצם הוא היה אמור לשבת ללמוד תורה. או שהוא מתעסק בלימוד תורה, ובעצם הוא היה צריך להשקיע יותר באהבת חברים ובחסד. בדברים הללו, אין כללים מוחלטים; מה שנכון לאדם אחד עשוי בהחלט להיות בלתי מתאים לאדם אחר. לכן יתכן שאדם יחייה את החיים שלו באופן לא נכון. הוא יקיים את המצוות, אך בלי לדעת את ‘נתיב המצוות’. וכפי שהתבאר גם לעיל, הוא ילמד תורה, אך בלי ‘להבין’ אותה, ויקיים את חוקי ה’ בלי להכיר את ‘דרך’ החוקים. על כך מתפלל דוד במזמור זה במיוחד בפסוקים רבים מאוד, וכן במזמורים ובפסוקים רבים נוספים בספר תהילים.

דוד איננו מבקש שה’ ידריך אותו בדרך נכונה באמצעות נבואה

לפני שנעסוק במה שדוד מבטיח לקב”ה כדי שהוא ימלא את משאלות לבו, ננסה לעמוד על שאלה נוקבת מאוד שיש לשאול כאן. לכאורה ברור שדוד לא מבקש מה’ שיאיר את עיניו ויכוון אותו לדרך הנכונה באופן של נבואה. דוד לא מתפלל על נבואה בכל התהילים. דוד המלך מקפיד לא לבקש ‘מדרגות’ של השגה רוחנית. הוא מבקש דבקות, אהבה, חיזוקים, אבל לא נבואה[2]. אדרבה, הוא אומר: “ה’ לא גבה לבי ולא רמו עיני, ולא הִלַּכְתִּי בִּגְדֹלוֹת ובנפלאות ממני. אם לא שויתי ודוממתי נפשי כְּגָמֻל עֲלֵי אמו כַּגָּמֻל עָלַי נפשי” (תהילים קלא, א-ב). כשהוא צריך תשובות לכל השאלות הקיומיות הללו, הוא לא מבקש תן לי נבואה בשביל לדעת את התשובות הללו; אלא הוא משווה ומדומם את נפשו, וסומך על ה’ לגמרי כמו תינוק הסומך על אמו.

המושג של “כְּגָמֻל עֲלֵי אמו כַּגָּמֻל עָלַי נפשי” משמעותי מאוד בהקשר הזה, ויש להתעמק בהבנת פשוטו. במספר מקומות עסקנו בכך שדוד מנהל שיח פורה והרמוני עם נפשו. הוא כל הזמן מתייחס לנפשו, מקשיב לה ומעודד אותה: “מה תשתוחחי נפשי ומה תהמי עלי” (שם מב, יב), “שובי נפשי לִמְנוּחָיְכִי” (שם קטז, ז), ועוד. באמצעות השיח עם נפשו, דוד הגיע לכך שנפשו סומכת על רוחו ונשמתו[3], כמו שתינוק סומך על אמו. דוד אומר כאן בתפילתו שהוא סומך על ה’ יתברך כמו שתינוק סומך על אמו, וכמו שנפשו סומכת עליו. והוא מדומם ומשווה את נפשו, ולא נותן לה להסתער על הנפלאות וה’גדולות’, כמו שהייתה לה תשוקה טבעית לעשות כך. וזאת משום שהוא סומך לגמרי על ה’, ומשליך את עצמו על ה’. דוד מדמה זאת ל”גמול עלי אמו”. גמול הוא ילד קטן שהגיע לשלב שהוא מפסיק לינוק, כפי שמופיע בתורה: “ויגדל הילד ויגמל, ויעש אברהם משתה גדול ביום הִגָּמֵל את יצחק” (בראשית כא, ח). מדוע הוא נקרא כך? יש לכך קשר למושג גמילות חסדים. לגמול זה לתת בנדבת לב[4]. כל עוד התינוק יונק, אזי “יותר ממה שהעגל רוצה לינק, פרה רוצה להניק” (פסחים קיב ע”א). לאמא יש חלב בשדיה, והיא רוצה להניק. יש לה ממש צער שלא להניק. ישנן אפילו הקלות שונות בהלכות שבת למינקת לשחרר את החלב שבה, ואפילו לשופכו. אם כן, כשהתינוק יונק זהו בעצם גם צורך של האמא. אבל כשהוא גומר לינוק, הוא מתחיל להיות ‘גמול’. כעת זהו חסד צרוף. האמא רוצה לגמול לו טוב ולתת לו להשפיע עליו את אכילתו וצרכיו, לא בגלל שזהו צורך שלה אלא בגלל האהבה והרחמים והחמלה שלה. דוד בוחר כאן את הדימוי של תינוק ‘גמול’, גם משום שכל עוד התינוק יונק הוא לא באמת ‘סומך’ על אמא שלו. הוא קטן כל כך שהוא פשוט עושה זאת באופן טבעי מבלי ‘לחשוב’. הוא בכלל לא מבין שהוא אמור לינוק. אבל בשלב הבא הוא מבקש את צרכיו מאמו ומתרפק עליה בגלל שהוא סומך עליה בביטחון גמור. הוא כבר כן יודע שאפשר לסמוך עליה, והוא סומך עליה בטבעיות גמורה ובשלווה גמורה.

אם כן, אנו מבינים שדוד לא מבקש כאן נבואה[5]. אלא שהדבר מעורר שאלה גדולה: איך בעצם ה’ אמור לתת לו את התשובות לשאלות שלו? הרי את התורה עצמה דוד כמובן רואה. ובכל זאת, כפי שהתבאר, אפשר לראות את התורה ולא להבין אותה, לא להבין את דרכיה ולא להכיר את נתיב מצוותיה. כיצד דוד מצפה שה’ ינחה אותו?

[המשך בע”ה בשבוע הבא]

[1] מקורות נוספים הבאנו בביאור מזמור נב, ושם הרחבנו עוד ביסוד זה.

[2] גם בפסוק: “ורוח קדשך אל תקח ממני” (תהילים נא, יג), הוא איננו מבקש רוח  הקודש, אלא רק שהיא לא תילקח ממנו. ועוד יש שפירשו ש”רוח קדשך” האמור כאן הוא רוח של קדושה ורצון לעשות את רצון ה’. וכן בנוגע לפסוק: “אחת שאלתי מאת ה’… לחזות בנעם ה’ ולבקר בהיכלו” (שם כז, ד), נראה שהוא מתפרש בהקשר של דבקות ונועם אלוקי, ולא כ’מדרגות’.

[3] על היחס בין הנפש, הרוח והנשמה שבאדם הרחבנו בכמה מקומות, ראה בביאור מזמור לט.  

[4] ולחילופין, לגמול רע הוא לתת לזולת רעה בחפץ לב רע: “אם גמלתי שולמי רע” (תהילים ז, ה).

[5] אמנם דוד לא מבקש לקבל נבואה, אך מנגד ודאי שחשוב מאוד שתהיה נבואה בישראל, ותהיה השראת שכינה גלויה, וצריך גם לבקש על כך. אלא שזו כבר לא אמורה להיות בקשה אישית שלו, ולא עניין של ‘מדרגות’ אישיות שלו, אלא בקשה כחלק ממי ששייך לכלל ישראל, שאמור לייחל לכך שתהיה נבואה בישראל. לכן בסיום מזמור קלא, שמנוסח בלשון מאוד אישית (כמובא לעיל), הוא חותם: “יחל ישראל אל ה’ מעתה ועד עולם” (תהילים קלא, ג). עם ישראל אכן צריך לייחל אל ה’ כל הזמן, מעתה ועל עולם, שישרה את שכינתו בתוכו ויגלה לו את פניו ואת דברו בגילוי גמור.

גלילה לראש העמוד