בע"ה

שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 322 | טז טבת תשפ”ה

לאורו של דוד המלך - קיט (ד)

שיחת עונג שבת פרשת תולדות כט חשון תשפ"ה

[קי”ט – אות ד] (כה) דָּבְקָה לֶעָפָר נַפְשִׁי חַיֵּנִי כִּדְבָרֶךָ: (כו) דְּרָכַי סִפַּרְתִּי וַתַּעֲנֵנִי לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ: (כז) דֶּרֶךְ פִּקּוּדֶיךָ הֲבִינֵנִי וְאָשִׂיחָה בְּנִפְלְאוֹתֶיךָ: (כח) דָּלְפָה נַפְשִׁי מִתּוּגָה קַיְּמֵנִי כִּדְבָרֶךָ: (כט) דֶּרֶךְ שֶׁקֶר הָסֵר מִמֶּנִּי וְתוֹרָתְךָ חָנֵּנִי: (ל) דֶּרֶךְ אֱמוּנָה בָחָרְתִּי מִשְׁפָּטֶיךָ שִׁוִּיתִי: (לא) דָּבַקְתִּי בְעֵדְוֹתֶיךָ ה’ אַל תְּבִישֵׁנִי: (לב) דֶּרֶךְ מִצְוֹתֶיךָ אָרוּץ כִּי תַרְחִיב לִבִּי: [המשך פסוקי המזמור יובא בחלקים הבאים]

“דָּבְקָה לֶעָפָר נַפְשִׁי חַיֵּנִי כִּדְבָרֶךָ” –  הִתְחַיּוּת הנפש בעת מצוקה קשה

המזמור שייך לתקופה הקשה בה דוד נרדף על ידי שאול ונפשו איבדה את חיותה

דוד מתאר בחלק זה של המזמור שנפשו דבקה לעפר ודלפה מתוגה, והוא מבקש שה’ יחייה ויקיים אותו “כדבריך”: “דבקה לעפר נפשי חַיֵּנִי כִּדְבָרֶךָ” (פס’ כה), “דלפה נפשי מתוגה קַיְּמֵנִי כִּדְבָרֶךָ” (פס’ כח). תחילה נעמוד על המשמעות של הביטויים הללו, שניתנו להם כמה הסברים[1]. נראה כי נפשו של דוד היתה במצב מאוד ירוד. היא חשה צער עמוק מאוד. וככל שהיא ירודה יותר, החיוניות שלה מתמעטת וכמעט מתבטלת. העפר הוא גם היסוד הנמוך ביותר, והוא גם חסר תנועה לגמרי. בניגוד למים שזורמים, הרוח שנושבת והאש שעולה, לעפר אין שום תנועתיות. הוא כבד וחסר חיים. לכן דוד מבקש: “חַיֵּנִי כִּדְבָרֶךָ”, הוא רוצה לחיות, להיות מלא באנרגיות, לא רק להתרומם. בדומה לכך גם ב”דלפה נפשי”. דליפה היא נזילה בלתי נשלטת שלא מתרחשת בבת אחת אלא באופן מתמשך: “בעצלתים ימך הַמְּקָרֶה ובשפלות ידים יִדְלֹף הבית” (קהלת י, יח). דוד מתאר שהנפש מתרוקנת עוד ועוד מכל מאגרי החיות שלה, עד שהיא מאבדת אותם לגמרי. כל צרה וקושי, וכל זמן שחולף ועובר כשהקושי מתמשך, גורם לה לאבד עוד ועוד מהחיות שלה, בגלל התוגה העמוקה שהיא שרויה בה.

מה גרם לדוד להיות במצב כזה? ומה כוונת ההדגשה של דוד שהחיות והקיום שהוא רוצה הם “כדברך”? כדי לענות על השאלות הללו צריך להבין האם דוד חיבר את מזמור קיט בהיותו נרדף על ידי שאול, או לאחר שהוא כבר היה מלך. בפשטות נראה שהמזמור נאמר עוד קודם שהוא נהיה מלך. פסוקים רבים מאוד במזמור מתארים את היותו של דוד נרדף: “טפלו עלי שקר זדים” (פס’ סט), “כרו לי זדים שִׁיחוֹת… שקר רדפוני עזרני… כמעט כִּלּוּנִי בארץ” (פס’ פה-פז), “לי קיוו רשעים לאבדני” (פס’ צה), “נפשי בכפי תמיד… נתנו רשעים פח לי” (פס’ קט-קי), “בל תנחני לְעֹשְׁקָי… אל יעשקני זדים” (פס’ קכא-קכב), “פדני מעשק אדם” (פס’ קלד), “צר ומצוק מצאוני” (פס’ קמג), ועוד. המציאות היחידה בה דוד ממש נרדף לאחר שהוא כבר היה מלך היתה במרד אבשלום, ולכך הוא כבר ייחד את מזמור ג’ – “בברחו מפני אבשלום בנו” (שם ג, א). כמו כן, הפסוקים: “גם ישבו שרים בי נדברו” (פס’ כג), ו”שרים רדפונים חִנָּם” (פס’ קסא),  לא שייכים אם הוא מלך שהם כפופים לו, אלא מתאימים יותר למציאות בה הוא איננו מלך אלא נרדף על ידי המלך ושריו. דוד גם מתאר במזמור זה את היותו סובל חרפה ובזיונות גדולים[2]: “גל מעלי חרפה ובוז” (פס’ כב), “העבר חרפתי אשר יָגֹרְתִּי” (פס’ לט), “זדים הֱלִיצֻנִי עד מאד” (פס’ נא). מכל התיאורים הללו נראה די בבירור שהוא מדבר על התקופה בה הוא נרדף על ידי שלטונו של שאול, שהיה מנוהל על ידי רשעים שרדפו אותו על מנת להורגו. בתוך כל המציאות הזו דוד מוצא את עצמו בתוגה עמוקה מאד.

דוד התחזק ביסודות התורה שהקב”ה מגן על הצדיקים

מה שבולט מאוד במזמור הוא שיחד עם הזעקה של דוד לעזרה הוא מדגיש מאוד את הדבקות שלו בתורה: “גל מעלי חרפה ובוז כי עֵדֹתֶיךָ נצרתי. גם ישבו שרים בי נדברו, עבדך ישיח בחקיך” (פס’ כב-כג), “זדים הֱלִיצֻנִי עד מאד מתורתך לא נטיתי” (פס’ נא), “חבלי רשעים עִוְּדֻנִי תורתך לא שכחתי” (פס’ סא), טפלו עלי שקר זדים, אני בכל לב אצר פקודיך. טפש כחלב לבם, אני תורתך שעשעתי” (פס’ סט-ע), “יֵבֹשׁוּ זדים כי שקר עִוְּתוּנִי אני אשיח בפקודיך” (פס’ עח), ועוד רבים.

אם אנו מבינים שהרדיפה המתוארת במזמור היא הרדיפה של שאול אחר דוד, אזי הדבר לכאורה מעורר תמיהה. הלא המחלוקת של דוד עם שאול לא היתה על שמירת התורה. אדרבה, שאול ואנשיו היו נחשבים גיבורים בתורה. על שאול נאמר שהיתה בו “תורה וגדולה במקום אחד” (גיטין נט ע”א), וכפי שפירש שם רש”י: “שאין בישראל גדול בתורה ובעושר כמותו”. גם על אבנר בן נר, שר צבא שאול, נאמר שהיה ‘לביא’ בתורה: “הוא שדוד אומר: ‘נפשי בתוך לבאים’ (תהילים נז, ה) – לבאים זה אבנר ועמשא שהיו לבאים בתורה” (ויקרא רבה כו, ב). וכן דואג האדומי, שחז”ל הכבירו בגדלותו בתורה (סנהדין קו ע”ב). אם כן, מדוע דוד צריך להדגיש שלמרות כל הרדיפות שהם רודפים אותו הוא לא עזב את התורה, אלא דבק בה? מדוע שתעלה בכלל המחשבה שהוא יעזוב בגללם את התורה? אם שאול ואנשיו היו מתנגדים לתורה, היה אפשר להבין שדוד רוצה להראות ולבטא את יתרונו עליהם, שהוא כן שומר על התורה. אפשר היה גם להבין שהיתה לדוד אפשרות לעצור את הרדיפה הזו אם הוא היה מוותר על דבקותו בתורה ומתיישר לפי הדרישות שלהם. כפי שלאורך הדורות והגלויות היו יהודים שבגלל הרדיפות שהם נרדפו מהנוצרים, הקומוניסטים ואחרים, הם בחרו ‘לעבור צד’. ולכן דוד מדגיש את דבקותו בתורה למרות הכל. אבל כיוון ששאול ואנשיו היו אנשי תורה, אז מה החידוש בזה שגם דוד שומר את התורה?

נראה שהפיתרון לכך טמון בביטוי החוזר בפסוקים בהם פתחנו: “דבקה לעפר נפשי חַיֵּנִי כִּדְבָרֶךָ” (פס’ כה), “דלפה נפשי מתוגה קַיְּמֵנִי כִּדְבָרֶךָ” (פס’ כח). “כדברך” הכוונה כמו שכתוב בתורה. וכיוצא בזה: “במה יזכה נער את ארחו לִשְׁמֹר כדברך” (פס’ ט), “תקרב רנתי לפניך ה’ כדברך הבינני” (פס’ קסט). כלומר דוד מבקש כאן מה’ שיחייה אותו ויקיים אותו כמו שזה כתוב בתורה; כדבר ה’ שכתוב בתורה. כי בתורה הקדושה אנו מוצאים את הבסיס הפשוט לכל עניין הביטחון ועניין ההשגחה הצמודה שה’ משגיח באופן אישי על כל אדם. לא רק שיש הבטחות ברורות של שכר ועונש כאן בעולם הזה, אלא מפורש שיש גם השגחה באופן אישי: “כל אלמנה ויתום לא תענון. אם ענה תענה אֹתוֹ כי אם צָעֹק יצעק אלי שָׁמֹעַ אשמע צעקתו” (שמות כב, כא-כב), וכן: “עֹשֶׂה משפט יתום ואלמנה ואהב גר לתת לו לחם ושמלה” (דברים י, יח). כך גם מידותיו של הקב”ה אינן כלליות על כלל ישראל בלבד, אלא מתייחסות באופן פרטני: “פֹּקֵד עון אבות על בנים ועל שִׁלֵּשִׁים” (דברים ה, ט) – מדובר בעוונות של אבות מסויימים שהם פוקד אותם על הבנים המסויימים שלהם; וכן: “פן יש בכם איש או אישה או משפחה או שבט אשר לבבו פֹנֶה היום מֵעִם ה’ אלוקינו… לא יאבה ה’ סלוח לו… ומחה ה’ את שמו מתחת השמים” (דברים כט, יז-יט), ועוד. ומן הפורענות ניתן ללמוד גם על השכר והחסד, שהם אישיים: “וְעֹשֶׂה חסד לאלפים לאוהבי ולשומרי מצותי” (שם ה, י), שלא מדובר רק על זכות אבות למשל של אברהם אבינו שעומדת לאלפי דורות, אלא בעניין שמתקיים גם בכל יהודי פרטי. וכן שאר מידותיו של ה’, שהוא רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד – הכל מתייחס לכל אדם ואדם באופן אישי. וכשם שעונשי המיתה והכרת שבתורה הם אישיים, וכן השכר של אריכות ימים המפורש בחלק מהמצוות הוא אישי[3], כך גם הדבקות בה’ ובתורתו עליה מצווה התורה. הדבקות הזו היא לכל אחד ואחד, ולא לכלל ישראל בלבד, וממילא גם השכר עם ההטבה והחיסיון בה’ הנלווים לדבקות זו בה’ – “ואתם הדבקים אלוקיכם חיים כֻּלְּכֶם היום” (דברים ד, ד), “וצדקה תהיה לנו כי נשמר לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה’ אלוקינו כאשר צונו” (שם ו, כה).

אם כן, זהו יסוד מוסד כבר בתורה עצמה, שה’ דואג ושומר, משגיח ונותן שכר לצדיקים, ומעניש את הרשעים. בזה דוד התחזק כאשר הוא סבל ונרדף. הוא מבקש מה’ שיחייה אותו כפי שהוא מבטיח בתורה למי שדבק בה’. לנו יש את מזמוריו הנפלאים של דוד להתחזק מהם בנקודה הזו בעיתות צרה וצוקה, אולם לדוד היה רק את התורה עצמה להתחזק ממנה, וכך הוא אכן עשה. דוד מבקש כאן מה’ שיחייה אותו ויקיים אותו “כדברך”, כפי שכתב בתורתו שהוא מגן על הצדיקים ועוזר להם, ובא במשפט עם הרשעים.

הצרות והקשיים עלולים לערער את האמונה הבסיסית

אמנם לכאורה דווקא אותה הסתמכות על הביטחון בה’ שאמור להיות עם האדם ולעזור לו, היא גם מה שיכולה לערער ולגרום לנפילה. כי אם האדם מסתמך על כל ש”קרוב ה’ לכל קֹרְאָיו… ואת שועתם ישמע ויושיעם. שומר ה’ את כל אֹהֲבָיו ואת כל הרשעים ישמיד” (תהילים קמה, יח-כ), איך הוא אמור להתייחס לכך שיש לו צרות, שרודפים אותו ושהוא סובל? כיצד יתכן שדווקא אלו שרודפים אותו הם אלו שמצליחים וגוברים?

המציאות הזו יכולה להביא את האדם למחשבה שאולי חלילה ה’ לא אוהב אותו והוא לא רצוי בעיניו. אם זו המציאות, אז אולי הוא לא בכלל אלה שהם “קוראיו” ו”אוהביו”, ולכן ה’ נותן אותו לזרועות הרשעים. ואף אולי ה’ דווקא אוהב את הרודפים והשונאים, והם הרצויים והקרובים אליו. כיוון אחר של מחשבה שעלול לעלות במצב כזה הוא שהאדם מסיק שכנראה כל הדברים הטובים הללו האמורים בתורה לא נכונים לגביו. משום מה אצלו זה לא עובד ולא מתקיים. אמנם באמת ה’ שומר את כל אוהביו וקרוב אליהם ועושה רצונם, אבל הוא איכשהו ‘נשכח’ ומשום מה אותו כביכול ‘לא סופרים’. זו תחושה כעין זו שדוד היה אמור להרגיש כאשר בא שמואל למשוח את אחד מבני ישי, והעבירו את כולם לפניו, ואותו בכלל לא חשבו להעביר. דוד מבטא תחושה כזו בתהילים: “נשכחתי כמת מלב, הייתי ככלי אֹבֵד” (שם לא, יג). לא מדובר רק בתחושה שבני האדם שוכחים ממנו; במצבים כאלו יכולה להיות גם תחושה שבכיכול הקב”ה שוכח מהאדם, כפי שמפורש בפסוק נוסף: “עד אנה ה’ תשכחני נצח, עד אנה תסתיר את פניך ממני. עד אנה אשית עצות בנפשי, יגון בלבבי יומם, עד אנה ירום אֹיְבִי עלי” (שם יג, ב-ג).

כך יוצא שאחת מאבני היסוד היסודיות ביותר של אמונת ישראל, שה’ שומע וקרוב לכל קוראיו, נחווית אצל האדם כבלתי נכונה חלילה. ממילא כל האמונה בתורה ובצדקת דרך ה’ אמורה להתערער חלילה. התוצאה של זה היא שהצער והסבל של האדם מתעצמים פי כמה וכמה. בין אם האדם חושב שה’ מעדיף את רודפיו, ובין אם הוא חושב שמשום מה הוא ‘נשכח’ מה’, הדבר מכפיל את הצער שלו. עצם הצרה ודאי מצערת את האדם: הוא צריך להתמודד עם הרודפים עצמם, עם הפחדים והבזיונות, ועם הקשיים הפיזיים שהוא נאלץ להתמודד איתם. זה לבדו יכול להביא את האדם למצב של “כי הייתי כנאד בקיטור” (שם קיט, פג), כמו כלי שעשוי מעור שהולך ומתייבש ונשרף. אך מלבד כל זה נוסף לאדם צער עצום לחשוב שהקב”ה לא אוהב אותו ולא רואה בו מישהו שקרוב אליו, אלא דווקא באויביו. גם החשש שהקב”ה משום מה ‘שוכח’ אותו, ואמונת התורה והביטחון בה’ היא כביכול אמונה שיש לפקפק בה חס ושלום, מכביד ומצער ביותר, והוא עוד יותר חמור ועוד יותר קשה לעיכול חלילה.

היצר הרע מנסה לשכנע אותנו שאנחנו באמת רעים ומגיע לנו קשיים

חשוב לשים לב שהדברים נוגעים לכל אחד מאיתנו. כל אדם צריך להתמודד עם תחושות כאלו במצבים של קושי בהם מתרחשים דברים שכביכול ‘היה אפשר ועדיף שהם לא יקרו’. לא מדובר רק באויבים ורודפים שמציקים לאדם, אלא גם בבעיות רפואיות כלשהן, בהפסד ממוני משמעותי, קלקול במוצרי חשמל יקרים או ברכב שגורר הוצאה גדולה, או מערכת יחסים שנמתחת ומכאיבה. וכן גם כשלונות ברוחניות: חטאים שהאדם נופל אליהם, חוסר הצלחה בלימוד תורה או בעבודת התפילה, וכעסים שהאדם מוצא את עצמו נכשל בהם ולא מצליח להשתחרר מהם. בכל המציאויות הללו האדם עשוי לשאול את עצמו: האם אני כל כך רחוק וכל כך רע? האם ה’ שכח ממני? האם אצלי כל הפסוקים היפים על כך שה’ אוהב ומקשיב ורב חסד – ‘לא עובדים’? המחשבות הללו מאוד מערערות את האדם.

לא זו בלבד, פעמים רבות האדם גם מתחיל להתמלא ברגשות אשמה גדולים. הוא נוטה להאשים את עצמו שהצרות הללו באות עליו משום שהוא לא מספיק טוב, ושמשהו אצלו פגום בבסיס. והאמת היא שאכן באמת כולנו חוטאים במידה כזו או אחרת, ו”אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא” (קהלת ז, כ). יצר הרע יכול בקלות להשתלט על האדם ולהכניס לו לראש שהוא באמת חוטא ורשע ונשלט על ידו, ולכן כביכול ‘מגיע לו’ כל מה שקורה לו, חלילה.

עסקנו בתופעה הזו בהרחבה בביאור מזמור ז’ (ח”א עמ’ קפד-קצב). דוד אומר שם: ה’ אלוקי אם עשיתי זאת, אם יש עול בכפי. אם גמלתי שולמי רע, ואחלתה צוררי ריקם. ירדף אויב נפשי וישג וירמס לארץ חיי, וכבודי לעפר יַשְׁכֵּן סלה” (תהילים ז, ד-ו). למה דוד צריך לומר את כל זה? מדוע הוא גם מוכן לסכן את עצמו שיבואו עליו דברים לא טובים, רק כדי לבסס את האמירה שלו שאין בו עוול? גם משה רבינו כשהתמודד מול קורח האריך לטעון לפני ה’ שהוא חף מאשמה, כשלכאורה ה’ ודאי יודע זאת: “ויחר למשה מאד, ויאמר אל ה’: אל תפן אל מנחתם, לא חמור אחד מהם נשאתי, ולא הרעותי את אחד מהם” (במדבר טז, טו). עמדנו על כך שדווקא אדם עם מצפון מאוד גבוה עשוי להזדהות עם האשמות שמטיחים בו, אפילו כשאין בהם אמת. זו נטייה נפשית, שאם לא מתנגדים אליה בתוקף (כפי שעשו משה ודוד) היא עשויה להפוך לתופעה של ‘תסמונת האישה המוכה’ המצדיקה את טענות ההבל של הבעל המכה. לכן דוד המלך ומשה רבינו היו צריכים לחזק את עצמם שההכפשות כנגדם אינן נכונות. הם היו צריכים להדגיש בתפילתם שיש כאן שקר, ולהילחם כדי לא להישאב אחר ההרהורים שעלו בהם וניסו לערער את אמונתם הבסיסית ביותר בזה שהם טובים.

כך גם בהתמודדות של כל אחד מאיתנו עם יצר הרע. אפילו אם אנו חוטאים מדי פעם, אנו לא רוצים את זה. היצר מצליח להכשיל אותנו נגד רצוננו, ואנו מיד מתחרטים על כך ורוצים לחזור בתשובה. אסור לנו להיות בעמדה שמסכימה להנציח את מצב הריחוק שלנו מאת ה’. תמיד תמיד אפשר לחזור בתשובה. כאשר נתן הנביא מוכיח את דוד על חטאו, הוא מתוודה מיד ואומר “חטאתי לה'” (שמואל ב’ יב, יג), ובלי שום שהות הוא גם נכנס למהלך של תשובה, כמתואר במזמור נא[4]: “בבוא אליו נתן הנביא, כאשר בא אל בת שבע… מחה פשעי. הרב כבסני מעוני ומחטאתי טהרני… לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי… תחטאני באזוב ואטהר, תכבסני ומשלג אלבין” (תהילים נא, ב-ט). אך הוא לא עוצר שם, אלא מוסיף מיד ומבקש: “תשמיעני ששון ושמחה, תגלנה עצמות דכית… לב טהור ברא לי אלוקים ורוח נכון חדש בקרבי. אל תשליכני מלפניך ורוח קדשך אל תקח ממני. השיבה לי ששון ישעך ורוח נדיבה תסמכני” (שם, י-יד). מיד לאחר שהוא שב בתשובה, הוא כבר מדבר על כך שהוא רוצה ששון ושמחה, לב טהור וחידוש רוח נכון בקרבו. הוא עוד ממשיך ומדבר כבר גם על השפעה לאחרים: “אלמדה פֹשְׁעִים דרכיך וחטאים אליך ישובו” (שם, טו). גם ברור לו כבר שה’ אמור להציל אותו: “הצילני מדמים אלוקים אלוקי תשועתי, תרנן לשוני צדקתך” (שם, טז). עד כדי כך שהוא מסיים בתפילה להשראת השכינה בציון וירושלים ובניין בית המקדש: “היטיבה ברצונך את ציון, תבנה חומות ירושלים” (שם, כ). דוד לא מתבוסס בנמיכות, בייאוש, בחידלון ובאיבוד תקווה. הוא ממש לא נכנס לתחושה שעכשיו הוא צריך להיות בתקופה ארוכה של הסתר פנים. אלא הוא מבין שאפשר מיד לחדש את הברית עם ה’, ו”אינו זז משם עד שמוחלין לו” (יומא פו ע”א). זו נקודה חשובה ויסודית ביותר, שכאמור היא מעשית ומשמעותית גם לכל אחד מאיתנו.

מתוך האמור מובן כעת מדוע דוד חוזר שוב ושוב לאורך המזמור ומציין את הדבקות והנאמנות שלו לתורה. הרדיפות המרובות והקשיים שהוא עבר, היו עשויים לגרום לו לערעורים גדולים באמונה. ולכן הוא מדגיש שהוא לא סטה מהדרך, אלא כל הזמן שמר את התורה: “גל מעלי חרפה ובוז כי עֵדֹתֶיךָ נצרתי” (פס’ כב), “זדים הֱלִיצֻנִי עד מאד מתורתך לא נטיתי” (פס’ נא), ועוד פסוקים רבים שחלקם הובאו לעיל.

הקשיים נועדו לשחרר את האחיזות בעולם ולהתעלות לפסגת הדבקות

אמנם עדיין צריך לברר: מה יכול לתת את כוחות החיים, הרצון והמוטיבציה הכללית להתחזק במצבים כאלו, ולהתרומם ולא לאבד את התקווה ולא להתייאש. איך אפשר שלא לשקוע בכל הצרות המוחשיות כל כך, שמורידות ומשפילות את הנפש עד עפר? הלא הן ממלאות את הנפש בתוגה עמוקה, וכל כוחותיה ‘דולפים’ ממנה.

בביאור מזמור עג עמדנו על יסוד חשוב מאוד הנוגע לשאלה הזו. ראינו שדוד מתמודד עם הקושי הגדול שנוצר מעצם זה שהרשעים כל כך מצליחים, ולעומתם הוא כל כך נרדף וכאוב. אמנם יש לו תשובות שכליות שהרשעים יקבלו בסוף את עונשם, אבל הנפש שלו לא מוצאת מנוחה בתשובה הזו. זהו הסבר מופשט ועתידי, שלא נותן מענה לכאב הנורא שהנפש חווה במציאות הקשה. לכן אחרי כל ההסבר שהוא מביא שם במזמור, הוא אומר: “כי יתחמץ לבבי וכליותי אשתונן” (שם עג, כא). בהמשך המזמור שם התחדשו בדבריו המופלאים של דוד המלך שני חידושים עיקריים ועצומים. האחד, שהנפש הנמוכה יכולה להתחבר לאמיתויות הנשגבות והנעלות ביותר של קרבת אלוקים והתעלות רוחנית: “מי לי בשמים, ועמך לא חפצתי בארץ” (שם, כה), “כָּלָה שארי ולבבי, צוּר לבבי וְחֶלְקִי אלוקים לעולם” (שם, כו), “ואני קרבת אלוקים לי טוב” (שם, כח). החידוש השני הוא שלייסורים ולצער יש משמעות מיוחדת, מעבר לכל מה שאנו יודעים על כך שהייסורים מרוממים את האדם ומגדילים את שכרו. כדי לבנות מדרגה כזו שהנפש רואה את קרבת אלוקים והדבקות בו כדבר היחיד שטוב עבורה, צריך לעבור חוויה עמוקה של איבוד האחיזה בעולם הזה וב’שכלים’ שלו – “בהמות הייתי עִמָּךְ” (שם, כב)[5]. דווקא כשהאדם עובר קשיים, זה יכול לאפשר לו לחוש שאם הוא מחפש את השלווה במנעמי העולם הזה – הוא לא ימצא אותה. מכאן מתאפשרת גם ההבנה שהמכה או הקושי שהאדם מקבל נשלחו אליו כדי להעביר אותו ל’פאזה’ אחרת לגמרי, מדוייקת הרבה יותר ובעוצמת חיבור גדולה לאין ערוך. אם נשתמש בביטויים מתוך ההושענות, אזי אינה דומה ה”דבוקה וחבוקה בך” שלנו כשאנו חיים בשלווה ובנחת, למציאות שאנחנו “הרוגה עליך כל היום” ו”נחשבנו כצאן טבחה” – ובכל זאת אנו “יחידה ליחדך”. במציאות כזו היכולת שלנו לחוות את ה”קרבת אלוקים לי טוב” היא לאין ערוך גדולה יותר. לשם צריך להביא את הנפש, להרגיש את החיבוק של ה’ בכל מצב, וכפי שהוא אומר שם: “ואני תמיד עמך, אחזת ביד ימיני” (שם, כג).

כאשר האדם מבין שזו בעצם היתה הסיבה שה’ שלח לו את הצרה והקושי, מתברר לו היטב שה’ חלילה לא רצה להרחיק אותו ו’לבעוט’ בו חס ושלום. להיפך, הוא רצה רק לחבר אותו אליו. כי רק כך האדם משיל מעליו את קליפת ההתפנקות והתלות והאחיזה בעולם הזה. ומתוך שהאדם חווה את זה ברמה עמוקה ביותר בנפשו, הוא גם יכול לספר את זה לאחרים ולרומם גם אותם. זו שליחות שהוא מקבל על עצמו, מעצם הסבל שהוא עובר: “ואני קרבת אלוקים לי טוב, שתי בה’ אלוקים מחסי לספר כל מַלְאֲכוֹתֶיךָ” (שם, כח). וכאמור, למרות שהנפש כל כך נמוכה ושפלה, היא מסוגלת להתחבר לכל זה. דווקא מתוך הקשיים וכשאין לה אחיזות, והיא במציאות של “בהמות הייתי עמך”.

דוד בוחר באמונה והכבדות מתהפכת לריצה בשמחה ובהרחבת הלב

במציאות הזו דוד נמצא גם כאן במזמור. נפשו דבקה לעפר ודלפה מתוגה. אבל הוא לא מתערער באמונתו שהקב”ה יכול לחיות אותו ולקיים אותו כדברו. וזה מה שדוד ממשיך ואומר: “דרך שקר הסר ממני ותורתך חנני” (פס’ כט). הוא אומר לקב”ה: אני בקלות יכול להיכנס כאן לדרך של שקר שיכולה לערער אותי כל כך. דרך השקר הזו גם קיימת בתוכי[6], אבל אני בוחר להתדבק בתורה שלך, ואני מבקש שתאיר בי את אור התורה.

זהו גם הפסוק הבא: “דרך אמונה בחרתי משפטיך שויתי” (פס’ ל). דוד מתאר כאן שהוא נמצא ממש בנקודת בחירה: האם אני הולך בדרך האמונה, או בדרך האחרת חלילה. המציאות של התוגה והשיפלות הקשה יוצרת אצלו בחירה האם להאמין או להתייאש. והוא מתחזק ואומר ש”דרך אמונה בחרתי”. והוא נאחז עוד יותר בדבקות במצוות ה’ ועדותיו: “דבקתי בעדותיך ה’ אל תבישני. דרך מצותיך ארוץ כי תרחיב לבי” (פס’ לא-לב). הדבקות שלו גדלה לאין ערוך והלב שלו מתרחב מאוד, וממילא כך הוא גם נגאל מדליפת הנפש מתוגתה ומצערה הנורא שהיא דבקה לעפר. המציאות הזו של “כי תרחיב לבי” נותנת לו עוז ותעצומות אדירים, שהוא גם מסוגל לרוץ: “דרך מצותיך ארוץ”. כנגד מה שהוא פתח את הפסוקים הללו שהוא כעפר שאינו יכול לזוז, הוא רץ כעת בשמחה ובהרחבת הלב, כשהוא מתחזק באמונת ה’ ותורתו.

[1] כך למשל יש שהסבירו ש”דבקה לעפר נפשי” מבטא ענווה. אך לא מסתבר כן בפשט הכתוב, שהרי דוד מבקש שה’ יחייה אותו, כלומר יתן לו מענה לחוסר חיות שהוא נמצא בו, ולא למדרגה של ענוה שהוא הגיע אליה.

[2] אם כי מצד הבזיונות בלבד ניתן היה להבין שמדובר לאחר חטא בת שבע, שגם ממנו סבל דוד בזיונות.

[3] כפי שברור בפסוקים העוסקים בכך, שזהו שכר לאדם פרטי על קיום אישי של מצווה מסוימת: “כבד את אביך אמך למען ימיך” (שמות כ, יב), “שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים” (דברים כב, ז).

[4] מזמור נא מתאר את תפילתו של דוד ממש ‘ברגע האמת’ כשקיבל את התוכחה מנתן הנביא. הוא איננו נאמר ‘לאחר בוא נתן הנביא’ (כמו “אחרי הַכֹּתוֹ את סִיחֹן” (דברים א, ד), ואפילו לא ‘כאשר בא אליו נתן הנביא’. “בבוא” זה ממש בתוך כדי, כמו “בְּבָרְחוֹ מפני אבשלום” (תהילים ג, א) שהוא ממש תוך כדי הבריחה. 

[5] מקובל בשם ר’ אשר פריינד זיע”א שבאמירה הזו דוד המלך הגיע לדרגה הגבוהה ביותר שלו, וזו נקודת השיא שלו בכל התהילים.

[6] הלשון “הסר ממני” מלמדת שזה נמצא אצלו בתוך הלב.

גלילה לראש העמוד