שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 321 | ט טבת תשפ”ה

[קי”ט – אות ג] (יז) גְּמֹל עַל עַבְדְּךָ אֶחְיֶה וְאֶשְׁמְרָה דְבָרֶךָ: (יח) גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ: (יט) גֵּר אָנֹכִי בָאָרֶץ אַל תַּסְתֵּר מִמֶּנִּי מִצְוֹתֶיךָ: (כ) גָּרְסָה נַפְשִׁי לְתַאֲבָה אֶל מִשְׁפָּטֶיךָ בְכָל עֵת: (כא) גָּעַרְתָּ זֵדִים אֲרוּרִים הַשֹּׁגִים מִמִּצְוֹתֶיךָ: (כב) גַּל מֵעָלַי חֶרְפָּה וָבוּז כִּי עֵדֹתֶיךָ נָצָרְתִּי: (כג) גַּם יָשְׁבוּ שָׂרִים בִּי נִדְבָּרוּ עַבְדְּךָ יָשִׂיחַ בְּחֻקֶּיךָ: (כד) גַּם עֵדֹתֶיךָ שַׁעֲשֻׁעָי אַנְשֵׁי עֲצָתִי: [המשך פסוקי המזמור יובא בחלקים הבאים]

“גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ” – הסרת המחסום המסתיר לאדם את האור הגנוז בתורה

עיני האדם אמורות בטבען לראות את נפלאות התורה אלא שיש עליהן חסימה

דוד המלך מבקש מאת ה’: “גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך” (פס’ יח). המסר הראשוני בפסוק זה הוא שהעינים לא רואות, כי הן מכוסות. כדי שהן יוכלו לראות צריך לפתוח את מה שמכסה עליהן, כמו גלילת אבן מפי הבאר. זהו כעין האמירה המופרסמת של רבי בנימין (בראשית רבה נג, יד): “הכל בחזקת סומין עד שהקב”ה מאיר את עיניהם, מן הכא (למדנו זאת מכאן): “ויפקח אלוקים את עיניה [ותרא באר מים]” (בראשית כא, יט). הדבר נכון במיוחד בלימוד התורה, שאנו בחזקת סומין עד שהקב”ה פוקח את עינינו. זהו המושג של “והאר עינינו בתורתך” (ברכת אהבת עולם); בלי שה’ יאיר את עינינו בתורתו הן לא יצליחו לראות.

אמנם צריך להעמיק עוד בפסוק זה. יש כאן גם חידוש נוסף, שמכפיל את החידוש הראשוני: מדובר על “נפלאות מתורתך”. כלומר יש תורה בחיצוניות, ויש תורה נפלאה שהיא נסתרת, חבויה, ואיננה בת השגה. כך מתבאר המושג “נפלאות”, וכמו: “היפלא מה’ דבר” (בראשית יח, יד), “לא נפלאת הִוא ממך ולא רחוקה הִוא” (דברים ל, יא), “כי יפלא ממך דבר למשפט” (שם יז, ח), “למה זה תשאל לשמי והוא פלאי… ומפליא לעשות” (שופטים יג, יח-יט). כעין זה גם כל הפלאות והנפלאות שעושה ה’ – “לעושה נפלאות גְּדֹלוֹת לבדו” (תהילים קלו, ד), שבעצם הן מציאות לא הגיונית ולא נתפסת, שחורגת מהנורמות הרגילות של העולם הזה.

אמנם לכאורה גילוי המימד החבוי והנסתר שבתורה לא היה אמור להצריך את גילוי העינים, אלא את גילוי התורה. אם אדם לא רואה משהו שנמצא חשוף במקום בולט וידוע, זה באמת אומר שיש לו כיסוי על העיניים, והוא צריך לגלות את עיניו כדי לראות. אך אם הוא מחפש משהו שטמון ומוחבא במקום כלשהו, הוא צריך לגלות את המחבוא ואת הכיסויים שמכסים עליו, ולא את העינים שלו. מדוע דוד המלך מבקש כאן שה’ יגלה את עיניו, כדי שיוכל לראות את הדברים הנסתרים המסתתרים בתורה?

שאלה זאת מובילה אותנו להבנת החידוש הגדול שדוד מלמד כאן. אם יש מכונת אולטרא-סאונד או רנטגן שֶׁטִּבְעָהּ לחשוף את המימד הנסתר של גוף האדם, ומשום מה היא לא עושה זאת, זה אומר שיש משהו שחוסם אותה מלחשוף את מה שהיא אמורה לחשוף. גם עיני האדם אמורות לראות באופן הטבעי שלהן את הנסתרות והנפלאות. האדם מטבעו היה יכול לראות מסוף העולם ועד סופו, אלא שיש לו חסימות שגורמות לו שלא לראות. וכפי שאומר הבעש”ט הקדוש: “וכן שמעתי בשם הבעל שם טוב, שאמר: אוי ואבוי, כי העולם מלא מאורות וסודות נפלאים ונוראים, והיד הקטנה עומדת בפני העינים ומעכבת מלראות אורות גדולים” (בעש”ט עה”ת דברים ב, בשם ליקוטי מוהר”ן).

השקיעה בהבלי העולם היא המחסום מלראות את האור העצום של התורה

רבי נחמן מברסלב זיע”א, שהביא את דבריו אלו של זקנו הבעש”ט, הסביר וביאר את כוונת העניין, ואת הקשר שלו ללימוד התורה:

“וְאֹרַח צדיקים כאור נֹגַהּ הולך ואור עד נכון היום” (משלי ד, יח). כי השמש בעצמה מאירה במקומה בשווה בתחלת היום ובאמצע היום, רק המניעה הוא מחמת הארץ המפסקת בין בני אדם ובין השמש. על כן אין האור מתפשט כל כך בתחלת היום רק מקצת מקצת עד שנתפשט על הארץ…

והוא ענין שאמרו בגמרא על פסוק: “מגלה עפה” (זכריה ה, א) – כד עיפת לה וכו’, כד קלפת לה וכו’, נמצא[1] כל העולם כולו אחד משלשת אלפים ומאתים בתורה” (עירובין כא ע”א). נמצא שהתורה גדולה ורחבה מאוד, רק שהזרת הקטן, שהוא העולם, עומד בפני מאור העינים, ומונע מלראות אור הגדול של התורה, אף שכל העולם הזה הוא רק זרת קטן, נגד התורה שהיא גדולה מאד ו”רחבה מני ים” (איוב יא, ט). ולכאורה קשה, איך יוכל דבר קטן כזה להפסיק ולחצוץ בפני דבר גדול כזה שגדול כמה אלפים פעמים כמותו? כי כל העוה”ז כולו קטן מאד כנגד התורה, שגדולה כנגדו אלפים פעמים. אך הוא כמשל המובא, כמו מטבע קטנה אם תחזיק אותה נגד עיניך, ימנע מלראות הר גדול, אף על פי שההר גדול אלפים פעמים כמו המטבע הקטנה. אך מחמת שהמטבע עומדת נגד עיניו, על כן חוצצת בפני ראיית העינים, עד שאינו רואה הדבר הגדול ממנו כמה פעמים. כן כשמגיע ובא אל העולם הזה, נשאר שקוע שם בהבלי עולם, ונדמה לו שאין טוב מזה. והעולם הזה הקטן והמועט, מונע אותו מלראות אור גדול ומופלג של התורה.

(ליקוטי מוהר”ן קלג)

רבי נחמן מדמה את העולם הזה למטבע קטנה העומדת בפני העין וחוסמת אותה מלראות הר גדול, או כפי שזווית כדור הארץ חוסמת את האדם מלראות את אור השמש בשעות מסויימות. כך הבלי העולם הזה, עם כל קטנותם, מונעים את האדם מלראות את אור התורה, ואף שהוא גדול ועצום מאוד, פי כמה וכמה מכל העולם הזה. ההחשבה של העולם הזה, ההתעניינות היתירה בעולם הזה והשקיעה בהבלי העולם הזה – הם המסך המבדיל מלראות את האור של התורה. וזאת משום שהעיניים שלנו הן אלוקיות. הן לא כמו עיניים של בעל חיים שרואות את המציאות החיצונית בלבד. האדם נברא בצלם אלוקים, ויש לו כוח רוחני לראות בעיניים שלו “אורות וסודות נפלאים ונוראים” ו”ואורות גדולים” כלשון הבעש”ט. הכוח הרוחני הזה מושפע מאוד מהמציאות הרוחנית של האדם, ולכן ככל שהוא נמשך לשקיעה בהבלי העולם הוא בעצם מסתיר לעצמו את האור.

לכוח הראיה שבאדם יש יכולות רוחניות עצומות ורק צריך שלא לפגוע בו

כעין זה כותב גם החוזה הקדוש מלובלין זיע”א בכמה מקומות בספריו:

ועוד יש לפרש “עיני ה'” (זכריה ד, י), מי שמתקן עיניו להיותם ‘עיני ה”, שלא להסתכל כי אם לרצון הבורא ברוך הוא, וזה “עיני ה’ המה משוטטות בכל הארץ” (שם), יכול להשיג האור הגנוז ביום הראשון לצדיקים. כמו שאיתא שגם בעולם הזה הצדיקים נהנים ממנו מעט, ובה אדם רואה מסוף העולם ועד סופו. וזה “בכל הארץ”. גם לפי פירוש הזוהר, להשיג בה מה שהיה ומה שיהיה, וזה נמי “בכל הארץ”.

(זאת זכרון תרומה)

“החרשים שְׁמָעוּ וְהַעִוְרִים הַבִּיטוּ לראות” (ישעיה מב, יח), יש לפרש מי שהוא עושה עצמו חרש מלשמוע דברי ניבול פה וכיוצא בזה, יזכה לשמוע טובה. “וְהַעִוְרִים” שאינם מסתכלים מענייני עבירות, הַבִּיטוּ לראות, הם אפילו גבוה מהראיה, כמו הבטה מלמעלה למטה.

(זכרון זאת ישעיה ד”ה כתיב)

החוזה מלמד שכביכול יש לנו עיניים של ה’ – “עיני ה'”. כוח הראיה והשמיעה שלנו הם כוחות גבוהים מאוד ורוחניים מאוד. כך אצל כל יהודי. מה שנדרש מהאדם הוא ‘רק’ להימנע מלהסתכל הסתכלויות מיותרות, וכל שכן אסורות, ובזה הוא מאפשר לעיניים שלו להיות מה שהן באמת. ואכן החוזה כותב את העניינים הללו גם בהנהגות שכתב בספריו: “ומלהסתכל במה שאין בו צורך גבוה, ומלשמוע דברים בטלים מה שאפשר בלעדו” (הנהגות זאת זכרון).

תכלית לימוד התורה הוא להגיע אל הנפלאות והאור הגנוז בה

היסוד הזה מורחב באופן מיוחד במקומות רבים בספר הקדוש “מאור עיניים”. הוא כותב על האור המיוחד הגנוז בתורה, שכל אחד ואחד יכול לראות בו אלמלא המסך שעל עיניו:

אך דנודע מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (חגיגה יב, א): אור שבששת ימי בראשית היה אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו, כיון שראה שאין העולם כדאי לו עמד וגנזו לצדיקים לעתיד לבא. והענין הוא כי יש אור הגנוז שנגנז בהתורה כי התורה נתלבשה בלבושין… באופן שכל אחד יוכל להשיגו מהתורה, כפי מה שהוא כך רואה דרך הלבושין הבהירות… גזרה חכמתו יתברך לגנוז האור ההוא בתורה ולהלבישה בלבושין בכדי שירגיל האדם את עצמו מעט מעט לראות האור דרך הלבושין כפי מדריגתו ושורש נשמתו, וילך ממדריגה למדריגה עד שבהמשך הזמן יוכל להגיע לאור הגנוז בה לראות הבהירות בלי מסך מבדיל…

והנה כל אדם שמסתכל בהתורה, הסיבה שאינו רואה האור הנ”ל מחמת שהרע שבקרבו הוא מסך מבדיל לפני האור שהוא בחינת טוב, כמו שכתוב: כי אם עונותיכם מבדילים וגו’ (ישעיה נט, ב). ומי שאין בו רע שזוכה לזיכוך חומרו ונעשה לבו משכן לבורא ברוך הוא, ממילא אם אין מסך רואה האור הקדום הגנוז וכו’. וגם אפילו בזמן הזה כל אחד יכול לבא לבחינה זו אם זוכה על ידי מעשיו ושכלו לצאת מבחינת לבושין נקרא אצלו ‘לעתיד לבא’ כמאמרינו, כי כל צדיק מביא בחינת חלק משיח שלו ומשלים חלקו מקומת משיח כנזכר במקום אחר. ועל ידי זה נקרא אצלו ‘לעתיד לבא’ וזוכה לראות הבהירות באור הגנוז וכו’.

(מאור עיניים שמות ד”ה ותפתח)

במקום אחר מבאר עוד המאור עיניים את אופן המפגש עם האור הגנוז בתורה:

רבי מאיר היה מלמד את בני דורו ומאיר עיניהם איך לבא אל האור הגנוז. ונחזור לעניינינו כי על ידי התורה נתעלה האדם “זאת תורת העולה”, ואיך יתעלה האדם על ידי התורה? אין זה כי אם על ידי שיבוא אל האור הגנוז… וזה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (פתיחתא דאיכה רבה): “הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו”, פירוש כי האדם הלומד התורה הוא רואה לפניו אותיות, ואחרי זה מתבונן ונפתחין לו פתחי חכמה להבין את התורה בשכל והבנה. מנין לו השכל וההבנה? הלא לא ראה כי אם אותיות אותיות… והנה האדם הלומד שלא בדרך הנ”ל שיבוא אל אור הגנוז, הוא אינו מועיל לו בלימודו כי אם מה שנעשה למדן ובקי בהלכות, והיינו האותיות שבתורה ואין זה המכוון של השי”ת שאין זה העיקר, כי אם שעל ידי התורה יעלה למעלה מהאותיות, היינו למקום שאין התלבשות להאור, היינו במקום שהיתה התורה אור קודם החטא אדם הראשון שעדיין לא נעשה כתנות עור. וזהו “הלואי אותי עזבו” היינו הלימוד שהוא אינו כי אם אותיות, “ותורתי שמרו” שהוא למעלה מהאותיות, שהוא אור הגנוז הנ”ל.

(שם צו ד”ה והאש)

ככל שאנו רואים יותר ויותר את העומק שבתורה, אנו יותר מתדבקים בה’, ומתקרבים אליו ולתכליתנו כאן בעולם. זו תכלית האדם, וזו תכלית מצוות לימוד התורה – לראות את נפלאות התורה ואת האור שבתורה. זאת היא ידיעת ה’, עליה אומר הרמב”ם שבה תלויה אהבת ה’ (הל’ תשובה ג, ו). ככל שהאדם זוכה לראות את הנפלאות שבתורה הוא יותר יודע את ה’, יותר אוהב את ה’ ויותר דבוק בו.

אור התורה מחייה את האדם

המפגש עם נפלאות התורה והאור הגנוז בה מחייה מאוד את האדם. עיקרו של האור הזה איננו בגילוי עתידות, נבואה או רוח הקודש, אלא גילוי העומק המופלא שבתורה, שמחייה את האדם: “החכמה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ” (קהלת ז, יב). כשהאדם מחובר אל העומק ואל החכמה, זה מחייה אותו. הוא יוצא מהשטחיות של החיים ונכנס לרובד של עומק, חכמה, נפלאות וחיים.

אצל דוד המלך אנו מוצאים פסוקים רבים, במיוחד במזמור קיט, בהם הוא מבטא עד כמה חשוב לו לראות את הנפלאות שבתורה, ואת העומק והפנימיות שבה: “ברוך אתה ה’ למדני חקיך” (פס’ יב), “בדרך עדותיך ששתי כעל כל הון” (פס’ יד), “גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך” (פס’ יח), “גר אנכי בארץ אל תסתר ממני מצותיך (פס’ יט), “למדני חקיך” (פס’ כו), “דרך פקודיך הבינני ואשיחה בנפלאותיך” (פס’ כז), “ותורתך חנני” (פס’ כט), הורני ה’ דרך חקיך ואצרנה עקב” (פס’ לג), “הבינני ואצרה תורתך ואשמרנה בכל לב” (פס’ לד), “הדריכני בנתיב מצותיך כי בו חפצתי” (פס’ לה), “ואל תצל מפי דבר אמת עד מאד כי למשפטך יחלתי” (פס’ מג), ועוד עשרות פסוקים שזהו התוכן שלהם.  בזה דוד מבטא עד כמה הוא משתוקק ומתחייה מהתורה ונפלאותיה, ורואה בה את עיקר הקשר שלו אל ה’.

יש אפשרות מעשית ופשוטה להגיע אל אור התורה ולהביט בנפלאותיה

לאור כל האמור, צריך להבין את המשמעות המעשית של הדברים. לכאורה אם האדם בפועל לא פוגש את נפלאות התורה ולא רואה את האור הגנוז, אין זה משנה אם זה בגלל שאי אפשר לראות אותם או בגלל שיש לו ‘מטבע’ מול עיניו שמסתירה אותם ולא מאפשרת לו לראות. בשורה התחתונה הוא לא רואה את כל האור הגדול הזה של התורה.

אלא שיש כאן שני חידושים עצומים וחשובים מאוד למעשה. ראשית, ניתן בפעולה פשוטה יחסית לגלות את האור הנפלא שבתורה. בהמשך דבריו של רבי נחמן שהובאו לעיל, הוא כותב:

אבל אם יסלק המפסיק הקטן מנגד עיניו, דהיינו שיטה עיניו מן העולם, ולא יסתכל על העולם, רק ירים ראשו ויגביה עיניו ויסתכל למעלה מן העולם המפסיק וחוצץ, אזי יזכה לראות אור הגדול והמופלג של התורה והצדיקים. כי באמת אורם גדול אלפים ורבבות פעמים מכל העולם הזה והבליו כנ”ל, רק שהעולם הזה עומד לפני עיניו, ואינו מניח אותו כלל להטות עיניו להסתכל למעלה על אור התורה והצדיקים, כמשל המטבע הקטנה הנ”ל ממש, העומדת בפני העינים ומפסקת מלראות הר גדול וכו’ כנ”ל. אבל בקל יוכל לסלק המטבע מנגד עיניו, ותיכף יראה ההר הגדול ממנו. כמו כן ממש לענין העולם והתורה, שבהעברה בעלמא יכול להעביר העולם מנגד עיניו, ואז יזכה לראות אור הגדול של התורה והצדיקים, שמאירין בכל העולמות כולם באור גדול מאוד, והבן מאד. וכן שמעתי בשם הבעש”ט וכו’.

(ליקוטי מוהר”ן, שם)

האדם יכול להסיר מעל עיניו את ההסתרות: “בקל יוכל לסלק את המטבע מנגד עיניו”, “בהעברה בעלמא יכול להעביר העולם מנגד עיניו”. אילו האור הזה היה טמון במקום סתר בלתי נגיש, באמת לא היה לנו אפשרות לראות אותו. אבל כיוון שהוא עצמו גדול ועצום וממלא את העולם, ואנו אלו שמסתירים לעצמנו את הראיה עם “היד הקטנה” שלנו, אז מה שאנו צריכים לעשות זה להסיר את היד שמסתירה. זו פעולה שהיא הרבה יותר פשוטה.

יש לנו כאן מיקוד מה צריך לעשות כדי לראות את האור שבתורה. אנו צריכים להיעשות כמה שיותר בלתי תלויים בהבלי העולם הזה. כל ענייני העולם הזה צריכים להיתפס רק כמפגשים עם ה’ ונקודות חיבור אליו. נקודות החיבור הללו איכותיות מאוד דווקא בגלל נמיכותו של העולם, וה’חידוש’ הגדול שבהתחברות אל ה’ דרך הגשמיות הנמוכה של העולם הזה. ככל שהאדם הופך את העולם הזה לאמצעי מפגש עם ה’, כך הוא פחות נשאב אליו מצד עצמו. הוא לא מתבוסס בו, ולא שוקע בחיפוש הנאות, תענוגות, כבוד, שליטה ומילוי יצרים. בהסתכלות כזו העולם עם כל הנמיכות שלו הוא כר נרחב ומשמח של מפגשים עם ה’. ישנם מפגשים של ראיית הטוב הגלוי של ה’, והחסד והחן שהוא מרעיף עלינו. ויש מפגשים דרך משימות שהוא מטיל עלינו, של עבודת מידות ושיפור תמידי, מבחני אמונה, העמדת בנים ובנות עוסקים בתורה ובמצוות לצבאות ה’, ועוד ועוד. כמובן, שכחלק מזה יש מקום חשוב לשמחה בעולם הזה, ואפילו להנאה מהעולם הזה. אבל הכל בתוך המסגרת של עבודת ה’ והקירבה אליו.

זהו בדיוק ההמשך כאן, לאחר “גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך”: “גֵּר אנכי בארץ אל תסתר ממני מצותיך” (פס’ יט). מדוע דוד אומר על עצמו שהוא “גר בארץ”? הלא הוא היה דווקא ממשפחה מכובדת וידועה: “ודוד בן איש אפרתי הזה מבית לחם יהודה ושמו ישי, לו שמונה בנים, והאיש בימי שאול זקן בא באנשים” (שמואל א’ יז, ב). אלא שהכוונה היא בדיוק לדברים שנתבארו. לגר אין שום אחיזה בארץ. דוד היה בעולם הזה כמו גר. הוא לא התבסס בו ולא התבוסס בו. הוא נמצא בעולם הזה כי העולם מהווה עבורו כלי לתפקיד שלו בעבודת ה’. אך כמו גר, הוא אינו נאחז בארציות מעבר לזה. זאת נקודת המוצא שלו שבגללה הוא מבקש שה’ יגלה לו את מצוותיו ולא יסתיר אותם ממנו. כי כאמור – בזה ממש הדבר תלוי.

זו נקודה חשובה ומעשית מאוד, שאנו צריכים לכוון אליה את ליבנו. וכאשר אדם מכוון את עצמו לכך, ומתקדם לזה יותר ויותר, הוא זוכה להסיר מעל עיניו את המסכים המבדילים, ולראות באור התורה.

מלבד זאת, מיקוד נוסף שמופיע בדברי החוזה מלובלין הנ”ל ובדברי צדיקים נוספים, הוא שמירה מוחלטת על העיניים. בדורנו יש בכך אתגר עצום, אבל יחד עם זאת זו גם הזדמנות אדירה ומשמחת שה’ נותן לנו לקדש את הראיה שלנו. הרי ככל שהאדם שומר את עיניו דווקא במציאות של אתגרים גדולים, גם ההתקדשות שלו עצומה לאין ערוך.

גם בדורנו לכל אחד יש את האפשרות להגיע אל אור התורה

החידוש השני, והעיקרי יותר, הוא שלא מדובר על מציאות עתידית שלא שייכת בדורנו. וכפי שגם הדגיש המאור עיניים: “כל אחד יוכל להשיגו”, ו”אפילו בזמן הזה כל אחד יכול לבוא לבחינה זו”. זו איננה מציאות של התגלות נבואית שלצערנו אנו חסרים אותה בעת הזאת. הדברים נוגעים לכל אחד ואחד, וכפי שגם הדגישו שאר הצדיקים. הכוח האלוקי הטמון בעיניים שלנו קיים בנו! אין כאן משהו שצריך לייצר אותו יש מאין, שהיה אפשר לחשוב שבדורנו אין לנו יכולות להגיע אליו. האור שבתורה נמצא תמיד, ונגיש תמיד. גם בדור הזה התורה נמצאת, ובעזרת ה’ כל אחד יכול לראות בנפלאותיה.

[1] בגמרא שם דרשו חז”ל שהעולם הזה הוא כגודל זרת (ע”פ ישעיה מ, יב) ביחס לתורה השמיימית, הגדולה ממנו פי שלושת אלפים ומאתיים (ע”פ האמור בזכריה ה, א-ב).