שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 320 | ג’ טבת תשפ”

חתירה לעבודה פנימית

סיכום החלקים הקודמים

בחלק הראשון הבאנו את דבריו של הבעש”ט הקדוש בכמה מקומות, על כך שהנשמה שומעת את הכרוזים העליונים הנשמעים בכל יום בשמים, שמעוררים אותה לתשובה. הרחבנו בכך שאמנם הנשמה שומעת אותם, אך פעמים רבות האדם איננו קשוב לנשמתו. ההקשבה לנשמה היא בראש ובראשונה האפשרות המשמעותית ביותר שיש לנו להיפגש עם דבר ה’. מלבד זאת, הקשבה לנשמה יכולה לתת לאדם כעין הדרכה אלוקית אישית בעבודת ה’, בתחומים רבים התלויים במהותם בחפץ הלב, כפי שפירטנו. ישנן שלוש דרכים מרכזיות באמצעותן ניתן לחדד ולחזק את ההקשבה לקריאות הנשמה: לימוד תורה בעיון, התבוננות פנימית ועבודה פנימית. בשתי הדרכים הראשונות עסקנו בחלק השני של השיחה.

ככל שעבודת ה’ פנימית יותר כך היא מאפשרת יותר לשמוע את הנשמה

דרך מרכזית נוספת באמצעותה ניתן לחדד ולחזק את ההקשבה לקריאות הנשמה, היא החתירה לעבודה פנימית. הנשמה שבאדם יודעת מה היא רוצה ואל מה היא כוספת, אבל הקולות החיצוניים שבעולם ושבאדם מעמעמים את הקול שלה. ככל שהאדם חותר יותר פנימה, ומכוון את עצמו ואת עבודתו לרבדים יותר פנימיים, כך הוא ממעיט את השפעתם של הקולות החיצוניים, ומגביר יותר ויותר את קולה ואורה של נשמתו. גם בעבודת ה’ עצמה ישנם דרגות שונות של פנימיות וחיצוניות. הפנימיות המלאה היא כאשר נשמתו של האדם היא זו שמובילה אותו. אמנם פעמים רבות ישנם חלקים חיצוניים יותר באדם שהם אלו שמנהלים את האדם, ואז הוא פחות מסוגל לשמוע את נשמתו.  

בכמה מקומות הבעש”ט עמד על ההבדל שבין עבודה חיצונית לעבודה פנימית:

“מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל” (במדבר כד, ה). כי תכלית היראה הוא להיות בפנימיות ולא בגלוי רק דווקא בסתר, ולא כנוסח ד”לעולם וכו’ (יהא אדם ירא שמים) בסתר כבגלוי”[1]. וזהו פירוש “מה טובו אהליך”, פירוש כי יריעות היו לאוהל על המשכן מלמעלה, וטוב הוא להיות אוהל שלך כלומר מלמעלה בגלוי יהיה יעקב, דהוא מדרגה פשוטה. אבל “משכנותיך”, פירוש הפנימיות יהיה ישראל דווקא, דהוא מדרגה גדולה וק”ל. אחר כתבי זאת שמעתי ממש דברים אילו אומרים בשם החסיד רבי ישראל בעש”ט ושמחתי על זה.

 (בעש”ט עה”ת בלק ה, בשם זריזותא דאברהם[2])

אמרו רבותינו ז”ל (בראשית רבה ג, ח) “אור זו מעשיהם של צדיקים”, פירוש כי אדם החכם יכול לאכול דברים טובים ושארי תענוגים, ומכל מקום יכול הוא לסגף עצמו בהם. וכן יכול לראות בכל מקום שירצה ולא להסתכל חוץ לארבע אמות, רק לראות תמיד בשם בן ארבע (אותיות) שיש באותו דבר, בסוד “שויתי ה’ לנגדי תמיד” (תהלים טז, ח), וכמו שאמרו רז”ל “אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו” (אבות ד, כ), דעיקר כל דבר שבעולם הוא הרוחניות שבו הבא מהשם יתברך, שנותן בו טעם ומקיימו. וכן בדיבור יכול לדבר אפילו דברים בטלים באיזה פעם, ולהיות דבוק בה’ יתברך. וכן בתפילה יכול לעבוד עבודת התפילה להשם יתברך, שלא יהיה עבודתו נראה בפני בני אדם כלל, שלא יעשה שום תנועה באיברים, רק בפנימיות נשמתו יהיה בוער בלבו, ויצעוק בלחש מחמת התלהבות, בענין שתהא עבודתו בפנים יותר גדולה משתהא עבודה נראית באיברים.

 (בעש”ט עה”ת בראשית מז, בשם ליקוטים יקרים)

בתורות אלו עוסק הבעש”ט במהות העבודה הפנימית. העבודה בהסתר, המופנית כלפי הקב”ה בלבד, אינה חידוש של הבעש”ט. בדומה לשאר יסודות החסידות, הם אינם חידושים של הבעש”ט ושל תלמידיו, אלא מיוסדים על דברי חז”ל. הגמרא מספרת על כמה גדולים שעבודתם היתה בהסתר גדול: אבא חלקיה שבאו אליו החכמים לבקש שיתפלל על הגשמים שירדו, וקודם שהספיקו החכמים לבקש שיתפלל עלו הוא ואשתו לגג ובקשו על הגשמים על מנת שלא יתלו בו את ירידתם (תענית כג ע”ב); חנן הנחבא שהתפלל בהיחבא על מנת שלא יקשרו בין תפילתו לירידת הגשמים, ורבי יונה שאפילו מבני ביתו הסתיר את תפילתו שעוררה רחמים שמים והפסיקה את הבצורת (שם). ובירושלמי (תענית פ”א ה”ד) מסופר שבאחת השנים היתה עצירת גשמים. באחד הלילות הראו בחלום לרבי אבהו שאם יהודי בשם פנטקקה יתפלל – ירדו גשמים. קרא ר’ אבהו לאותו יהודי ושאל אותו למעשיו. התברר שאותו יהודי אחראי על בית זונות של גויים. רבי אבהו הבין שלא יתכן שירד גשם בזכות אדם שכאלו הם מעשיו, ושחייבת להיות כאן פנימיות עמוקה יותר שבזכותה רוצים בשמים דווקא את תפילתו. ובאמת, רבי אבהו גילה שפעם הגיעה אליו לאותו מקום בת ישראל שביקשה לעסוק בזנות. פנטקקה ראה שהיא בוכה ומתייסרת, וגילה שהיא רוצה לעשות זאת על מנת שתוכל לפדות בשכרה את בעלה מבית האסורים. הוא מכר את מיטתו ואת מצעיו ונתן לה את תמורתם, וכך הציל בת ישראל מחטא. אמר לו רבי אבהו: “כדאי את להתפלל על הגשמים, דמזה נראה שכל מעשיך לשם שמים שלא יחטאו בנות ישראל בזנות” (קרבן העדה שם). חז”ל הראו לנו בזה איך אפילו מי שבחיצוניות עוסק בדברים שפלים כל כך, פנימיותו עשויה להיות שונה, ומעשה גדול שהוא עשה בסתר יכול להכריע את החיצוניות הזאת[3]. עד כדי כך שראוי הוא שבזכותו תגיע הישועה לישראל[4].

על דרך זו, כאשר עבודת ה’ נעשית בפנימיות ובהסתר, יתכן שנראה אדם פשוט שלא נראה בו דבר מיוחד בעוד שבאמת הוא מגן בזכויותיו על הדור כולו.

מעשה פנימי יכול להיעשות בחיצוניות וכן להיפך

כל מעשה ניתן לעשות בפנימיות ובחיצוניות. אפשר לעשות מעשה חיצוני בצורה פנימית וכפי שראינו לעיל, ואפשר לעשות מעשה פנימי בחיצוניות: יכול להיות ‘בעל תפילה’ שתפילתו לא מכוונת לה’ אלא לשומעים. או מי שתפקידו להצחיק ולרקוד ולשמח אנשים אבל כלפי פנים הוא עצמו עושה את תפקידו בעצבות ולא מתוך שמחה פנימית.

יותר מזה, אפשר לעשות מעשים פנימיים – בפנימיות, בלי שיהיה ניכר כלפי חוץ מה מתחולל בפנים. על זה אמר הבעש”ט “שתהא עבודתו שבפנימיות הלב יותר גדול משתהא עבודה נראית באיברים החיצונים”.

בחסידות יש סיפורים רבים על צדיקים שעבודתם היתה נסתרת לגמרי ולא הכירו אותם בכלל, וגם מעשים על צדיקים גדולים ומפורסמים שיחד עם פרסומם הסתירו את מעלתם האמיתית שהתגלתה רק לעתים רחוקות. ישנה עדות של הרבי משאץ בלונדון, ששמע מזקנו ששמע מבעל המעשה, אודות ההסתרה הגדולה שהסתיר עצמו החוזה מלובלין:

מנהגו של החוזה מלובלין היה שעם גמר תפילת מנחה של שבת היה עולה לעליית גג ביתו. לעליה זו היו שלוש עשרה מדרגות והחדר היה אפל וצר. שם היה שוהה שעה קצרה ולאחר כך היה יורד שוב לסעודה שלישית. מה היה עושה שם לא היה ידוע לאיש. נתחשק לו פעם לחסיד אחד לדעת מה עושה שם, ובטרם גמר תפילת המנחה עלה החסיד לשם והתחבא במקום מחבוא שהחוזה לא ירגיש בו, וכשעלה החוזה לשם הציץ החסיד מהצד וראה את החוזה פותח ספר ‘יד החזקה’ לרמב”ם, ומיד התנוצץ אור מבזיק שהאיר את החדר האפל באור מסנוור. ומיד לרגע קט הרגיש החסיד בחושך כפול שאפף את החדר, ותמה על כך שבין רגע כבר ירד הלילה. שרך את רגליו עד שמצא דרכו לרדת לבית התחתון והנה נוכח שעדיין חסידים נוטלים לידים לסעודה שלישית, סימן הוא שעדיין יום הוא, ומשום מה אינו רואה בעיניו, כנראה שמאור הברק נסתנוורו עיניו.  עם גמר תפילת ערבית של מוצ”ש ניגש החסיד לחוזה והזכיר עצמו לפניו שפתאום חדל לראות בעיניו. ענהו החוזה שהוא אין בידיו לעזור לו אלא שיפנה לתלמידו הרבי ר’ דוב בער מראדישיץ שהוא פועל ישועות ובודאי יוכל לעזור לו. הלך החסיד להראדישיצער ותינה לפגיו צרתו על מאור עיניו שנלקח ממנו, וכי החוזה שלחו אליו שיעזור לו. נתן לו רבי בער סגולות לרפא את עיניו, משאלה לא עזרו לו נתן לו סגולות אחרות, והנה גם אלה לא העלו בידן מרפא. פרץ בבכי לפני רבי בער על שסגולותיו לא הועילו. אמר לו רבי בער סגולותי שנתתי לך – בכוחן להכניס אפילו אור באבן, ואם לך לא הועילו בודאי דבר גדול קרה כאן. והחל לחקרו מה עשה שהגיע לו כך. התוודה החסיד לפני רבי בער מה שעשה. מששמע רבי בער כך אמר לו: לאור הגנוז מסוגל רק החוזה להסתכל ולא מישהו אחר, ואתה בעיני בשר שלך רצית להסתכל באור זה, דבר שאינך ראוי לכך, ואין אני יכול לעזור לך במאומה. וכך נשאר החסיד ההוא מאור עינים (-עיוור) עד יומו האחרון.

(תפארת בית  דוד, עמ’ קפא)

החיצוניות היא הבל הבלים

חשוב לזכור שהחיצוניות מצד עצמה היא חסרת משמעות. בתנועת המוסר הדגישו זאת מאוד, ועדות בולטת לכך ראינו אצל מו”ר הרב אריה בינה זצ”ל. הרב בינה היה חניך תנועת המוסר וזכה ללמוד אצל ר’ ירוחם ממיר זצ”ל תורה ומוסר שנים רבות. בישיבתו הוא לא הרשה לנערים לגדל זקן וללכת עם ציציות ‘בחוץ’. היה חשוב לו לחנך את תלמידיו שמראה חיצוני של ‘צדיקות’ הוא הבל הבלים. מה שהוא כן החשיב זה למשל תלמיד שעשה מעשה טוב ועזר לחברו, או תלמיד שהתמיד בלימודו בשקט ובצניעות. זוהי דוגמה בולטת מבית מדרשם של בעלי המוסר למקום האמיתי שהחיצוניות צריכה לקבל[5].

הדרכים לעבודה הפנימית

בשונה מאשר בחיצוניות, על הפנימיות אין לאדם שליטה ישירה. וממילא לא קל להגיע למציאות בה העבודה הפנימית עומדת במרכז. השאלה שעומדת בפנינו היא איך יוצרים רמה גבוהה של פנימיות? כיצד מגיעים למציאות שבה העולם הפנימי מספיק עשיר עד שהוא עומד בפני עצמו ולא מושפע מהחיצוניות, גם כאשר היא משדרת מסרים הפוכים לחלוטין מהאמת הפנימית?

ישנן כמה דרכים בעזרתן אפשר לעורר ולהעצים את הפנימיות. אלו “שתים שהן ארבע”; חיצוניות דחיצוניות ופנימיות דחיצוניות, וחיצוניות דפנימיות ופנימיות דפנימיות.

חיצוניות דחיצוניות

כבר אמרו הראשונים ש”אחר הפעולות נמשכים הלבבות” (ספר החינוך ל”ת טז). כאשר החיצוניות מופיעה כמבוא לפנימיות – יש לה ערך. השאלה לאיזו תכלית המעשה החיצוני מכוון, היא מאד משמעותית. יש סתירה מפורסמת בין שני מאמרי חז”ל: במקום אחד (פסחים נ’ ע”ב) נאמר: “לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אף על פי שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה”, ומכאן שחשוב לעסוק בתורה אפילו שלא לשמה. ובמקום אחר (ברכות יז ע”א) נאמר לכאורה ההיפך: “כל העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא“. ותירצו התוספות (שם ד”ה העושה) ש”מתוך שלא לשמה בא לשמה” נאמר על מי שעובד לשם כבוד. אין לו כוונה לנצל את לימודו לרעה אלא הוא לומד לשם התועלת הפרטית שתצמח לו מלימודו, ועל זה אומרת הגמרא שמתוך שלא לשמה בא לשמה. אך כאשר הוא מבקש לפגוע בתורה או בחז”ל באמצעות הידיעות שירכוש בלימוד, “שאינו לומד אלא לקנטר חבריו”, עליו נאמר “נוח לו שלא נברא”.

בחסידות (תולדות יעקב יוסף בראשית, ד”ה והספיקות) הוסיפו ואמרו שכאשר אדם יודע שהוא לא לומד לשמה אלא לשם כבוד, אבל הוא רוצה לזכות ולהגיע למעלת הלימוד לשמה – עליו נאמר שיעסוק בתורה ובמצוות שלא לשמה. ואדרבה, נאמר עליו שלעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות שלא לשמה, שכך היא דרך העבודה, שבתחילה עובדים שלא לשמה ומתוך כך ממשיכים בעבודה וזוכים ומגיעים למעלת לשמה. אבל כאשר אדם לומד תורה והשאיפה ללמוד תורה לשמה אינה עומדת לנגד עיניו והוא לא לומד מתוך רצון להתעלות בלימוד התורה ובמעלות היראה, אלא על מנת לקנטר וללגלג על דברי התורה – עליו נאמר שנוח לו שלא נברא.

אם כן אנחנו רואים שכאשר המעשה החיצוני מכוון להגיע בעזרתו בהמשך לעשייה פנימית, יש לזה מקום חשוב, ובתחילת הדרך כך יש לעשות לכתחילה. כאשר אדם מתרגל לעשות מצווה מסוימת בחיצוניות, עצם העשייה מסוגלת לעורר בו את החשק ואת הרצון הפנימי למצווה. ובשלב החיצוני עליו לזכור את היעד אליו הוא מבקש להגיע – לעבוד בפנימיות.

פנימיות דחיצוניות

דרך נוספת, פנימית יותר, שניתן להגיע בעזרתה אל הפנימיות היא עבודה לשם הסיפוק. כאשר אדם מבין שלימוד התורה וקיום המצוות נכון, וטוב לו לקיים אותם – העשייה יכולה למלא אותו בסיפוק. הסיפוק הוא הרגשה טובה של האדם והערכה חיובית שלו את עצמו על עצם עשיית הדברים. את הסיפוק ניתן לרתום לעבודת ה’ ולעשות את מעשיו על מנת לזכות בעבודה הפנימית.

אמנם דרך זו יותר פנימית יותר מעבודת ה’ שנעשית לשם טובות והנאות חיצוניות, והיא פועלת מתוך ההכרה בטוּב העבודה מצד עצמה, אך היא עדיין חיצונית. גם כאן העבודה לא נעשית מצד ערכה העצמי אלא מתוך רצון להשיג סיפוק שהוא חיצוני לעבודה. לדרך זו יש חשיבות גדולה ועל ידיה ניתן להתקדם ולהתקרב לעבודה הפנימית יותר.

חיצוניות דפנימיות

את העבודה הפנימית אפשר להתחיל מתוך התעוררות לעבודה עצמה. ההתעוררות הזאת נעשית בעיקר מתוך תפילה והתבוננות. תפילה – שנזכה לעבוד את ה’ לא מתוך מניעים חיצוניים אלא מתוך חיבור פנימי של הנשמה. והתבוננות – במעלת העבודה מצד הנשמה: אני רוצה ללמוד תורה ולהתפלל כי בזה הנשמה שבקרבי שמחה. הנשמה רוצה את עבודת ה’ ואת הדבקות בו, ושמחה בהם. כשאדם עובד את ה’ וקשוב לנשמתו, הוא מרגיש סיפוק נפלא. זהו איננו רק הסיפוק על ההצלחה בעבודת ה’ וקיום המצוות בצורה טובה כנדרש, שהוא יחסית חיצוני. זהו סיפוק עמוק ופנימי הרבה יותר. הנשמה מאושרת להתקרב אל ה’ ולהידבק בו, והתחושה הזו יכולה לעורר באדם חשק גדול ומסירות להשקיע בעבודת ה’.

ועדיין, לעומת הפנימיות השלמה יש כאן חיצוניות מסוימת. אמנם זהו שלב חשוב במעלה העבודה, אבל צריך לדעת שקיימת רמה גבוהה יותר של פנימיות שאליה יש לשאוף.

פנימיות דפנימיות

המקום הפנימי ביותר הוא גילוי הרצון של הנשמה בעצמה. היא זו שמובילה ומנהיגה את העבודה. במקום הזה העבודה אינה נובעת מרצון לשמח את הנשמה ולספק אותה. המטרה של הנשמה איננה לספק את עצמה, אלא לעשות נחת רוח לה’ יתברך. הנשמה רוצה את זה בלי שאלות ובלי הסברים. היא מלאה בתשוקה בלתי מוסברת להודות לה’, לשמח אותו, להתדבק בו ולעשות רצונו: “לעשות רצונך אלוקי חפצתי” (תהלים מ, ט). מה שמניע אותה הוא לא שיקולים אנוכיים אפילו מצד עצמה כנשמה. אין תשובה לשאלה מדוע היא רוצה לעשות זאת, מלבד עצם העובדה שזו תשוקתה. הנשמה היא הנקודה הכי פנימית שבאדם וזה מה שהיא רוצה. לכן העבודה הפנימית ביותר שאדם יכול לעבוד, שהיא החיבור העמוק ביותר לנשמה, היא עבודה שמכוונת רק לשם עשיית נחת רוח לה’.

דוגמה לעבודה מהחיצוניות לפנימיות

המהלך הזה, של עבודה חיצונית שהולכת ונעשית פנימית, נמצא בכל מעשה. ניקח כדוגמה את עבודת השמחה. שמחה יכולה לנבוע ממקום חיצוני מאוד, חיצוניות דחיצוניות. ואפילו משטויות וכדברי רבי נחמן (ליקוטי מוהר”ן תניינא מח): “והעיקר להיות בשמחה תמיד, וישמח עצמו בכל מה שיוכל ואפילו על ידי מילי דשטותא, לעשות עצמו כשוטה ולעשות עניני שטות וצחוק או קפיצות וריקודים כדי לבוא לשמחה שהוא דבר גדול מאד”. כאשר האדם מרגיש רחוק אפילו השמחה החיצונית של מילי דשטותא יכולה לנער ממנו את הקליפות ולעורר בו שמחה פנימית יותר, שתבקע את החיצוניות ותאיר בו את הנשמה.

יש שמחה שהיא בבחינת פנימיות דחיצוניות. שמחה זו נובעת מההבנה שטוב להיות שמח. היא יכולה לנבוע מתחושת סיפוק גדולה או אפילו מכך שהוא מרגיש שהוא במציאות טובה ומשמחת. והתחושות הללו משמחות אותו. ועדיין, למרות מעלתה הגדולה, שמחה עוד לא פנימית במהותה כי היא תלויה במציאות החיצונית של היהודי.

השמחה היותר פנימית, ובבחינת חיצוניות דפנימיות, היא תולדה של ההתבוננות בטוב ה’, או של ההתבוננות במציאות הנפלאה שלנו כיהודים שזוכים לעבוד את ה’ ולהתקרב אליו. המחשבה על טוב ה’ המושפע על האדם ועל ההשגחה המופלאה שהוא זוכה לה – בכוחה למלא את האדם בשמחה. ההתבוננות באהבת ה’ עלינו, שאוהב אותנו יותר מאהבת הורים לבנם היחיד שנולד להם לעת זקנותם (ליקוטי שיחות ח”ג, עמ’ 982 בשם הבעש”ט), ממלאת את הלב בשמחה גדולה ובחדווה. זו שמחה על כך שזוכים לטוב האמיתי והעמוק ביותר של המציאות – קרבת אלוקים.

והשמחה הפנימית ביותר, שנובעת מפנימיות דפנימיות נפשנו, היא השמחה הפשוטה הנובעת מעצם הדבקות בה’. לא בגלל הבנה או התבוננות כלשהי, אלא בגלל שהדבקות בה’ ממלאת בשמחה. עצם הדבקות בה’ ובאורו ועצם עשיית רצונו ועצם זה שאנחנו משמחים את ה’ ממלא אותנו בשמחה. “הוד והדר לפניו, עֹז וחדוָה במקֹמו” (דברי הימים א’ טז, כז) – כי ה’ הוא מקור השמחה והדבק בו מתחבר לשמחה האלוקית. וכדבריו הנפלאים של רבי לוי יצחק מברדיטשב:

ולפי זה נאמר בכוונת הכתוב “שוש אשיש בה'” (ישעיה סא, י), כי שלמה המלך עליו השלום אמר: “בן חכם ישמח אב” (משלי י, א), ואנו נקראים בנים למקום (דברים יד, א; אבות ג, יד), נמצא כשהצדיק עובד את ה’ אזי כביכול השם יתברך מקבל תענוג מאדם הזה… הצדיק העובד את ה’ ומוכן לרב טוב הצפון לו לעתיד לבוא, אך החדוה והשעשועים שלו שהשם יתברך יש לו תענוג מעבודתו. וזהו “שוש”, כלומר שאני שוש בשמחה רבה, מחמת “אשיש בה'”, שאני מביא שמחה בה’, בשביל זה אני שמח שמחה רבה, שזכיתי לכך להביא חדוה להשם יתברך; קרוץ מחומר כמוני ישמח את הבורא ברוך הוא אשר ידו בכל משלה?!

(קדושת לוי שמיני, ד”ה בפסוק)

החתירה לפנימיות מגבירה אותה

 הדרך להגיע לעבודה יותר ויותר פנימית היא על ידי ש’מהבילים’ את החיצוניות ומבטלים את התלות בה. בכל פעם שרוצים להגיע למדרגה פנימית יותר, יש להתמקד ולהתבונן בטוב המשמעותי והאמיתי שבה, ובהבל והריק של החיצוניות. כפי שבדוגמה שהובאה על השמחה, האדם שנמצא בשמחה מסיבות חיצוניות של הצלחה כלכלית למשל, יכול להתבונן על כך שלשמח את עצמו מכך זו חיצוניות נמוכה, לעומת הטוב והאור שיהיה לו כשיוכל לשמוח מעצם היותו יהודי הקרוב לה’. כך האדם נע יותר ויותר פנימה. עצם החשיבה על המדרגה הפנימית יותר, וההשתהות בחשיבה הזו, פותחת את נפשו של האדם להתחבר יותר ויותר אל המקום שבו הנשמה נמצאת.  ואף שבעבודה הפנימית הנשענת על ההכרה בטוב שבפנימיות יש צד חיצוני, כאשר זוכים ועובדים באופן פנימי כבר אין רצון למשהו אחר. הפנייה פנימה מגבירה את הביטול לרצון ה’, והעבודה כבר זורמת מאליה פנימה עוד ועוד בדבקות גדולה.

זוהי כוונת דברי חז”ל (שהובאו לעיל) על האור: “‘ויאמר אלהים יהי אור’ – אלו מעשיהן של צדיקים” (בראשית רבה ג, ח). הצדיק מגלה בכל מעשיו את נשמתו ונותן לה את הביטוי במציאות. והרי הנשמה היא אור אלוקי, ויוצא שמעשיהן של צדיקים הם המימוש של ה”יהי אור” בו ה’ ברא בעולם.

שימו לב אל הנשמה

ישנן עוד שתי עצות טובות להעצמת הפנימיות ולגילוי או הנשמה. האחת היא לקרוא בספריהם של צדיקים שכתבו אותם ברוח הקודש ובהארה נשמתית גדולה. הלימוד הזה מאיר ומעיר את הנשמה. ספר הזוהר הקדוש הוא דוגמה לכך, וגדולי עולם הכבירו בחיזוק שמקבלת הנשמה מהקריאה בו. וכך גם ספרים של גדולי הצדיקים כדוגמת מה שהעיד ר’ ישעיה מקרעסטיר שהקריאה ב”נעם אלימלך” מתקנת את הנשמה ומועילה כמו אמירת הזהר הקדוש (הובא בילקוט קדושת נועם אלימלך, קונטרס ויהי נועם עמ’ קפד). וכן נאמר על ה”מאור עיניים”: “כשם שבדורות ראשונים היה לימוד הזוהר סימן ברכה לנשמה, בדורנו אנו לימוד הספר מאור עיניים הינו סגולה וסימן ברכה לנשמה” (אדמורי טשערנוביל עמ’ פג, בשם הרה”ק ר’ יצחק מסקווירא, נכד המאור עיניים). וכיוצא בזה נאמר גם על ספר התניא (תורת מנחם התוועדיות תשמ”ו, ח”ד, עמ’ 144; אגרות קודש ח”ז עמ’ רפ), ספר ליקוטי מוהר”ן (חיי מוהר”ן, שמז-שסה), ועוד.

העצה השניה להגברת גילוי אור הנשמה היא לשיר ולנגן לעיתים קרובות ניגונים ופיוטים המכוונים לעניינה של הנשמה, כדוגמת הפיוט “אודה לאל” לרבי שמעיה קוסון, שמכוון לעניין זה, ומתחיל כך:

אוֹדֶה לָאֵל לֵבָב חוֹקֵר בְּרָן-יַחַד כּוֹכְבֵי בֹקֶר.

שִׂימוּ לֵב עַל הַנְּשָׁמָה, לֶשֶׁם שְׁבוֹ וְאַחְלָמָה/

וְאוֹרָהּ כְּאוֹר הַחַמָּה, שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר בֹּקֶר. אוֹדֶה…

מִכִּסֵּא כָבוֹד חֻצָּבָה, לָגוּר בְּאֶרֶץ עֲרָבָה/

לְהַצִילָהּ מִלֶּהָבָה, וּלְהָאִירָהּ לִפְנוֹת בֹּקֶר. אוֹדֶה…

עוּרוּ נָא כִּי בְכָל לַיְלָה, נִשְׁמַתְכֶם עוֹלָה לְמַעְלָה/

לָתֵת דִּין חֶשְׁבּוֹן מִפְעָלָהּ, לְיוֹצֵר עֶרֶב וָבֹקֶר. אוֹדֶה…

כיוצא בזה ישנם עוד שירים ידועים כמו ‘ידיד נפש’. וכן גם פסוקים שונים, בעיקר מתהלים, המבטאים את כיסופיה של הנשמה: כמו “כאיל תערוג על אפיקי מים” וכו’, ו”לעשות רצונך אלוקי חפצתי”, ועוד.

[1] כוונתו לנוסח רב עמרם גאון ל”לעולם יהא אדם” שבתחילת תפילת שחרית, שגורס: “לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר“. רש”י הנהיג שלא לומר כלל מילים אלו: “רבינו שלמה הרגיל שלא לומר לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר מפני שתוהין לומר וכי בסתר יהא אדם ירא שמים ולא בגלוי” (שבולי הלקט תפילה, סימן ו). בתקופה מאוחרת יותר הונהג להוסיף “בסתר כבגלוי” או “בסתר ובגלוי“, וכך לפתור את הבעיה שמעלה רש”י. המחבר בדבריו מיישב את הנוסח המקורי ואומר שיראת השמים צריכה להיות מופנית ל”סתר” – כלפי פנים, ובדוקא לא כלפי חוץ – “בגלוי”.

[2] לרבי רבי אברהם נח הלוי הלר, אחיו של רבי משולם פייבוש הלוי הלר מזברז בעל ה’יושר דברי אמת’.

[3] מה גם שנראה שאדם לא מגיע בפתע פתאום למציאות כזו שהוא מוכר את חפציו האישיים הנצרכים ביותר כדי להציל בת ישראל. אלא ברור שהדבר מעיד על כך שפנימיות האיש הזה היא קדושה ונעלית.

[4] לעיתים העבודה היא כל כך פנימית עד שאפילו האדם עצמו לא מייחס לעצמו את העבודה שעשה. פנטקקה עצמו, כאשר נשאל למעשיו ענה שהוא עוסק בזנות, ונראה שבאמת כך הוא תפס את מהותו שלו. הרה”ק ר’ משה לייב מסאסוב היה אומר על מילות הסיום של ברכת זכרונות בראש השנה “כי זוכר כל הנשכחות אתה” שה’ זוכר כל מעשה טוב שיהודי עושה, אבל כשאדם עושה מעשה טוב ומרוב שהוא אינו מחזיק טובה לעצמו הוא שוכח אותו – את זה הקב”ה זוכר באופן מיוחד. מעשה שכזה, שאדם לא מחשיב אותו ולא מייחס אותו לעצמו – חביב במיוחד בעיני הרבש”ע (אביר יעקב סדיגורה, יג תשרי). ובאמת, הצדיקים עצמם לא ידעו עד כמה הם צדיקים ולא החזיקו מעצמם דבר.

[5] אמנם נראה כי בדורנו יש מקום גם לעבודה חיצונית, ולעיתים היא ממש נצרכת. זאת דווקא על מנת שלא להיגרר אחר הבלי העולם. משום שאדם שיבוא לעבוד רק ‘לשמה’, בצורה פנימית, מבלי שום סממנים חיצוניים, עלול חלילה להיכשל ולהיסחף אחר החיצוניות החזקה של העולם ולבוא לידי ‘שלא לשמה’. וכך איתא בליקוטים יקרים (אות טו) בשם הבעש”ט: “צריך לעשות מעשיו בהסתר, שלפני בני אדם יהיה נראה שאינו עושה חסידות, רק קודם שיבוא אל המדרגה גדולה צריך שיעשה מעשיו בגלוי, שאם לא כן, אלא יעשה בגלוי כמו שעושים העולם רק ירצה בפנימיות להיות חסיד, אפשר שיהיה נמשך אחר העולם ומתוך לשמה יבוא שלא לשמה” (ראה בעש”ט עה”ת ממ”ח בראשית מו, בשם צוואת הריב”ש. וראה עוד בבעש”ט עה”ת חקת א). לעיתים יהודי יכול להרגיש שהאש הפנימית בקרבו דועכת וניתן להפיח אותה על ידי התעוררות חיצונית. העבודה החיצונית נצרכת גם על מנת לקרב אחרים (על ידי שיראו עבודה מלאה חיות, שמחה ודבקות). ואולם העבודה החיצונית יכולה להשפיע רק כאשר היא נובעת מכוונה פנימית טהורה. לכן דווקא “כל שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים” (ברכות ו’ ע”ב). יראת השמים היא המהות שקובעת שהדברים אינם חיצוניים אלא פנימיים. זו הנשמה ש’מדברת’ בפי מי שיש בו יראת שמים. וממילא הנשמה של השומע קולטת את הדיבור הנשמתי שמכוון אליה ולכן הדברים, משפיעים ופועלים. עוד צריך להיזהר שגם כאשר יש צורך בחיצוניות, שהיא לא תהיה המניע העיקרי. רק לאחר שקיימת עבודה פנימית ברורה, אפשר וצריך לבחון את השיקולים הנוספים שנותנים מקום לחיצוניות.