שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 319 | כו כסלו תשפ”ה

פישרה של נבואת הנרות והקשרה לחג החנוכה

נבואת הנרות בזכריה לכאורה איננה מובנת

חז”ל תיקנו להפטיר בשבת חנוכה בנבואת הנרות בזכריה (מגילה לא ע”א). אולם הנבואה הזו לכאורה מאוד לא מובנת, ונלאו המפרשים לבאר אותה:

וַיָּשָׁב המלאך הַדֹּבֵר בי ויעירני כאיש אשר יעור משנתו. ויאמר אלי מה אתה רֹאֶה וָאֹמַר ראיתי והנה מנורת זהב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ על ראשה ושבעה נֵרֹתֶיהָ עליה, שבעה ושבעה מוצקות לנרות אשר על ראשה. ושנים זיתים עליה אחד מימין הַגֻּלָּה ואחד על שמאלה. ואען וָאֹמַר אל המלאך הַדֹּבֵר בי לאמר מה אלה אֲדֹנִי. ויען המלאך הַדֹּבֵר בי ויאמר אלי הלוא ידעת מה המה אלה, וָאֹמַר לא אֲדֹנִי. ויען ויאמר אלי לאמר זה דבר ה’ אל זְרֻבָּבֶל לאמר, לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה’ צבאות. מי אתה הר הגדול לפני זְרֻבָּבֶל לְמִישֹׁר והוציא את האבן הראשה תְּשֻׁאוֹת חן חן לה. ויהי דבר ה’ אלי לאמר. ידי זרבבל יסדו הבית הזה וידיו תבצענה וידעת כי ה’ צבאות שלחני אליכם. כי מי בז ליום קטנות ושמחו וראו את האבן הבדיל ביד זרבבל, שבעה אלה עיני ה’ המה משוטטים בכל הארץ. ואען וָאֹמַר אליו מה שני הזיתים האלה על ימין המנורה ועל שמאולה. ואען שנית. ואען שני וָאֹמַר אליו מה שתי שִׁבֲּלֵי הזיתים אשר ביד שני צנתרות הזהב המריקים מעליהם הזהב. ויאמר אלי לאמר הלא ידעת מה אלה, וָאֹמַר לא אֲדֹנִי. ויאמר אלה שני בני היצהר הָעֹמְדִים על אדון כל הארץ.

(זכריה ד, א-יד)

המסר המרכזי שמופיע בנבואה הוא: “לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר ה'”. אולם כלל לא מובן כיצד המסר הזה קשור ונובע ממראה הנבואה כאן של המנורה והזיתים. ומלבד זאת ישנם גם קשיים רבים בפשט הכתוב, שממש קשה להבין על מה בדיוק מדובר, ומה המשמעות של הגולה והמוצקות והזיתים. עוד צריך להבין מהו המסר של “מי בז ליום קטנות”, על מה מדובר, וכיצד זה מתקשר אל מראה הנבואה.  צריך גם להבין מה כוונת המסר ששני שיבולי הזיתים ביד צנתרות הזהב הם “שני בני היצהר”. בנוסף, גם האמירה החוזרת ונשנית של זכריה שהוא לא יודע מה פשר מראה הנבואה טעונה ביאור. ובפרט לא מובן מדוע המלאך טוען בפניו שהוא כן יודע – “הלא ידעת”, וזאת לאחר שקודם לכן הוא כבר אמר לו שהוא לא יודע. והוא שוב חוזר ואומר שהוא לא יודע. עניין נוסף שיש לברר נוגע לפתיחה של החיזיון הזה, בה מתואר שהמלאך העיר את הנביא “כאיש אשר יעור משנתו”; מה המשמעות של הצורך להעיר את הנביא בעת קבלת הנבואה, דווקא בהקשר של חיזיון זה?

בפרשנים ישנם שני כיוונים עיקריים בהבנת הנבואה הזו. האחד הוא שמראים לנביא מציאות של מנורה שהשמן בה מתמלא מאליו, “מוצק” לתוכה (מלשון יציקה), וכיוון שזה נעשה מאליו זה מעביר את המסר של “לא בחיל ולא בכוח”. אולם יש קושי בהסבר הזה, כי יש אינספור מראות נבואה אחרים שגם כן נעשים מאליהם, כמו פריחת מקל השקד שרואה ירמיהו בנבואתו (ירמיה א, יא), או הסיר המורתח (שם, יג). גם אלומות וכוכבים שמשתחווים (בראשית לז, ה-ט), הם כולם מראות של דברים שקורים מאליהם; ובכל זאת המסר שהם מעבירים איננו “לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר ה'”, אלא מסרים אחרים. אז קשה לומר שעצם העובדה שיש במראה הנבואה דבר שקורה מאליו, כמו מילוי השמן למנורה, זה המקור למסר של “לא בחיל ולא בכוח”.

כיוון שני בפרשנים הוא שעצם הנבואה שזרובבל יצליח במשימתו היא ההוכחה ש”לא בחיל ולא בכוח”. זרובבל היה המנהיג של עם ישראל באותה תקופה של שיבת ציון לאחר גלות בבל, כפי שמופיע בעזרא, בזכריה ובדברי הימים. הרמב”ם גם כותב שהוא היה ממעתיקי השמועה שהעבירו את התורה (הקדמת משנה תורה). הוא היה צריך להתמודד כנגד קשיים רבים והתנגדויות שניסו לעכב את השיבה לירושלים ובניית המקדש, וכלל לא היה ברור שהוא יצליח בכך. אולם גם בהסבר הזה יש קושי גדול. כי בנבואה כאן ברור שהמסר “לא בחיל ולא בכוח” נובע מהחיזיון של המנורה. דרך החיזיון הזה הקב”ה מעביר לזרובבל את המסר שלא החיל והכוח הם הקובעים, ולכן המהלך יצליח ולא תלוי בכוחו של זרובבל. אם העניין של “לא בחיל ולא בכוח” היה רק מסקנה מעצם הבטחת ההצלחה לזרובבל, אז כל החיזיון של המנורה לכאורה היה מיותר.

נקודה נוספת שטעונה בירור הוא הקשר של הנבואה הזו לחנוכה. האם חז”ל קבעו לקרוא אותה בחנוכה רק בגלל שמוזכרים בה נרות? הלא אפילו לא נאמר בה שהנרות הללו דולקים, כפי שמופיע למשל בתחילת ספר שמואל: “ונר האלוקים טרם יכבה” (שמואל א’ ג, ג). ובכלל, עצם הנס של נרות החנוכה היה לכאורה עניין די שולי לעומת ניסי הניצחון במלחמה וההצלה מגזירות היוונים. הלא מצד הדין היה אפשר גם להדליק נרות בטומאה. הנס הזה אפילו לא מוזכר בתפילה ב”על הניסים”, וגם לא בספר מקבים ובאיזכורים נוספים של חנוכה. אמנם נכון שהיה כזה נס, ומצוות היום היא בהדלקת נרות, אך עדיין צריך להבין (גם ללא קשר להפטרה) מדוע נס פך השמן נעשה מרכזי כל כך בחנוכה.

שבעת מקורות השמן קשורים בתורה ובבריאת העולם

השאלות הללו מצריכות אותנו להתעמקות יתרה בנבואה זו. ראשית יש להבין בפשט הכתובים מהו המראה שזכריה ראה, ומתוך כך ננסה לעמוד על משמעות המראה הזה. אחד הכלים הטובים ביותר להבנת פשט דברי הנביאים הוא תרגום יונתן. חז”ל מעידים שיונתן בן עוזיאל חיבר אותו בהשראה אלוקית, ושהארץ נזדעזעה כולה כאשר הוא סיים (מגילה ג ע”א). עוד נאמר בחז”ל שישנם פסוקים בנביא שלא היינו מבינים אותם אלמלא תרגום זה (שם). על פי התרגום יונתן, החיזיון הנבואי היה של מנורת זהב שמעליה יש כעין קערה גדולה עם קרקעית שטוחה (“גולה”) שעליה מונחים שבעה כוסות שמן (“נרות”), וכל אחת מהן מריקה שמן (כנראה באמצעות צינור או משפך) אל אחד מנרות המנורה עצמה. כלומר המנורה לא סתם מתמלאת מאליה בשמן, אלא יש כאן מבנה מיוחד מאוד: שבעה מקורות של שמן שנמצאים מעל המנורה, שיוצקים את התכולה שלהם בשבעה צינורות שונים אל שבעה נרות שבמנורה. מהו הפשר של המבנה הזה?

במדרש (פסיקתא רבתי, ח) מובא: “‘שבעה ושבעה מוצקות’ – שבעה כנגד שבעה ימי בראשית, ‘חצבה עמודיה שבעה’ (משלי ט, א)”. המדרש מקשר את שבעה מקורות השמן של המנורה אל שבעת ימי בראשית, הרמוזים בפסוק במשלי “חָכְמוֹת בנתה ביתה, חצבה עמודיה שבעה”. במקום אחר דורשים חז”ל שאלו הם חלקי התורה שבכתב: “אמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן: ‘חצבה עמודיה שבעה’ – אלו שבעה ספרי תורה[1]” (שבת קטז ע”א). במקום אחר מופיע שאלו הם עמודים עליהם עומד העולם: “תניא, רבי יוסי אומר: אוי להם לבריות שרואות, ואינן יודעות מה רואות; עומדות, ואין יודעות על מה הן עומדות. הארץ על מה עומדת, על העמודים, שנאמר: ‘המרגיז ארץ ממקומה ועמודיה יתפלצון’ (איוב ט, ו)… יש אומרים: שבעה עמודים, שנאמר: ‘חצבה עמודיה שבעה'” (חגיגה יב ע”ב). גמרא נוספת מקשרת את העמודים הללו לחכמתו של הקב”ה בבריאה: “‘חכמות בנתה ביתה’ – זו מידתו של הקדוש ברוך הוא, שברא את כל העולם כולו בחכמה. ‘חצבה עמודיה שבעה’ – אלו שבעת ימי בראשית. ‘טָבְחָה טִבְחָהּ מסכה יינה אף ערכה שלחנה’ (משלי שם, ג) – אלו ימים ונהרות וכל צורכי עולם” (סנהדרין לח ע”א). ממכלול מאמרי חז”ל הללו עולה שיש שבעה עמודים שעליהם העולם עומד. אלו הם עמודי החכמה, ולא סתם עמודי חכמה אלא עמודי התורה, המכוונים לשבעת ספרי התורה ושבעת ימי הבריאה. וכל אלו קשורים אל המראה הנבואי של שבעת מקורות השמן שנמצאים מעל המנורה ויוצקים אליה שמן.

שבעת הנרות שמעל המנורה הן שבעת אופני ההנהגה בהם ה’ משגיח על עולמו

מכאן נתקדם צעד נוסף בהבנת ה’שביעיות’ הללו. ישנו יסוד המופיע בזוהר, ובחסידות הרחיבו בו, ששבעת ימי הבריאה הם כנגד שבעת המידות שבהן הקב”ה מנהיג את עולמו. ה’מאור עיניים’ כותב:

אמנם נודע כי ה’ יתברך מנהיג את העולם על ידי שבעה מדות, שהם שבע ימים שהעולם סובב בהם, ונקראים ימי עולם וימי הבניין. והתחלתן ממדת החסד, כמו שאמר הכתוב: ‘עולם חסד יבנה’ (תהלים פט, ג). וכמו שהנהגת העולמות על ידי שבעה ימים אלו, כמו כן צריך העובד ה’ שהוא עולם קטן והוטבעו בו שבעה מדות אלו שהן אהבה ויראה והתפארת וכו’.

(מאור עיניים לך לך)

והנה יש שבעה מדות שהשם ברוך הוא מנהיג בהם את עולמו והם נקראים שבעת ימי הבנין. כי בנין העולם הוא על ידי ז’ ימים, כי אחרי כלות שבעה מתחילין עוד שבעה אחרות וכן לעולם. והם ז’ מדות נגד שבעה ימים הנ”ל, ביום ראשון הוא מדת החסד שהוא אהבה.

(שם שמיני)

שבעה העמודים עליהם העולם עומד, שהם שבעת ‘ימי הבניין’, הם המידות שבהם הקב”ה מנהיג את עולמו. זהו גם ממש פשט הנבואה כאן של זכריה, האומרת: “שבעה אלה עיני ה’ המה משוטטים בכל הארץ”. עיני ה’ הוא מלשון השגחה. יש שבעה עיניים בהם המשוטטות בארץ, ובפשט הכתוב הכוונה לשבעה אופני הנהגה בהם ה’ משגיח על עולמו. זו איננה דרשה בעלמא, אלא ממש פשט הכתוב. והשבעה דרכים הללו הם מידות הנהגתו של הקב”ה, שהם חסד, גבורה, תפארת וכו’. על שבעת המידות הללו התייסד העולם, ובהם הוא ממשיך להיות מונהג.

העולם מיוסד על התורה ומונהג על ידה ורק מכוחה ניתן להצליח בו

המידות הללו קשורות מאוד אל התורה. הפסוק ממשלי “חצבה עמודיה שבעה” הוא חלק ממסר מרכזי שספר משלי מדגיש, שהקב”ה ברא את העולם עם חכמת התורה, שקדמה לעולם. פסוקים רבים בספר משלי מוקדשים לתיאור החכמה הזו, בה נברא העולם, ונצטט כאן מקצתם:

הלא חכמה תקרא ותבונה תתן קולה… לי עצה ותושיה, אני בינה לי גבורה. בי מלכים ימלכו ורוזנים יחקקו צדק… ה’ קנני ראשית דרכו, קדם מפעליו מאז… בהכינו שמים שם אני, בחוקו חוג על פני תהום… ואהיה שעשעים יום יום משחקת לפניו בכל עת… חכמות בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה. 

(משלי ח, א – ט, א)

עוד מובא שם שהחכמה מודיעה ואומרת שבגלל שבה נברא העולם, לכן על האדם לשקוד עליה, כי רק בה הוא יוכל להצליח:

ועתה בנים שמעו לי ואשרי דרכי ישמרו. שִׁמְעוּ מוסר וחכמו ואל תִּפְרָעוּ. אשרי אדם שֹׁמֵעַ לי לִשְׁקֹד על דַּלְתֹתַי יום יום לִשְׁמֹר מְזוּזֹת פְּתָחָי. כי מצאי מצא חיים, ויפק רצון מה’… כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים.

(שם ח, לב – ט, יא)

כך מפורש גם במקום נוסף במשלי:

בני, תורתי אל תשכח ומצותי יִצֹּר לבך. כי אֹרֶךְ ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך… יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה. אֹרֶךְ ימים בימינה, בשמאולה עֹשֶׁר וכבוד. דרכיה דרכי נעם וכל נְתִיבֹתֶיהָ שלום. עץ חיים היא למחזיקים בה וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר. ה’ בחכמה יסד ארץ, כונן שמים בתבונה. בדעתו תהומות נבקעו ושחקים ירעפו טל. בני, אל ילזו מעיניך, נְצֹר תֻּשִׁיָּה ומזמה. ויהיו חיים לנפשך וחן לְגַרְגְּרֹתֶיךָ. אז תלך לבטח דרכך ורגלך לא תגוף. אם תשכב לא תפחד, ושכבת וערבה שנתך.

(שם ג, א-כד)

ההצלחה שבעולם הזה מגיעה מכוח התורה, כי בה נברא העולם. בריאת העולם לא התחילה מהתעסקות בחומר, אלא ברוח – באור התורה. הקב”ה השתעשע בתורה עוד קודם העולם, וכל המציאות של העולם הזה מגיעה ממנה. לכן כל היכולת להצליח בעולם מגיעה מהתורה. בה מלכים ימלוכו, בה העושר והכבוד, ובה הכל.

לתורה יש שבעה חלקים, שהם עמודי היסוד של העולם והם הבסיס גם להנהגת העולם. זהו החיזיון שרואה זכריה. הוא רואה את שבעת הצינורות בהן יורד השפע אל המנורה. המנורה מסמלת את ההנהגה של העולם, ושבעת הקנים שלה הם סוגי הכוחות וההשפעות בפועל על העולם, וכפי שאומרים חז”ל שאור המנורה שבמקדש היה מאיר לכל העולם (ויקרא רבה לא, ז; מנחות פו ע”ב). ממילא מאוד מובן מדוע המסר של המראה הזה הוא “לא בחיל ולא בכוח, כי אם ברוחי אמר ה'”. אם העולם הזה מיוסד על הנהגה גשמית, אז מי שחזק יותר ובעל חיל גדול יותר הוא המנצח. אבל כיוון שהעולם הזה מיוסד על רוח ה’, על אור התורה, ובו הוא גם מונהג על פי המידות העליונות, ממילא אין מה לחשוש ולחשוב שהכוח הוא הקובע. מה שמנהל את העולם זה “רוחי” – רוחו של הקב”ה וחכמתו שבתורתו. הדרך הנכונה להצליח בעולם וללכת “לבטח דרכך” זו ההתמזגות עם האור של התורה והחיבור אליה. רק היא מקור ההצלחה בעולם, בהיותה מקור ההנהגה של העולם.

לנביא היה קשה לקבל את החידוש שאנו שותפים עם הקב”ה בהנהגת העולם

לאור זאת מובן שכאשר אנו עוסקים בתורה, אנו זוכים להיות שותפים עם הקב”ה במעשה בראשית. אמנם איננו יכולים לברוא הרים וגבעות ולהזיז כוכבים, אבל הקב”ה נתן לנו חידוש עצום – את היכולת לעסוק בתורתו. אם כל העולם מיוסד על התורה שהיא ה”רוח” של ה’, לנו יש את היכולת לתרום את חלקנו בזה. יש לנו יכולת לקחת חלק בקיום העולם והנהגתו, ש”אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי” (ירמיה לג, כה). אמנם ודאי שאיננו יכולים להשוות עצמנו אל הקב”ה, אך הוא חידש בחסדו את האפשרות שלנו לקחת חלק ושותפות איתו בהנהגת העולם, דרך החיבור אל תורתו.

אם כן, יש כאן שתי מערכות שמשתלבות זו בזו. יש את המידות האלוקיות שהן יסודות ההנהגה האלוקיים, שהם שבעת כוסות השמן שעל הגולה. ויש את שבעת הנרות שבמנורה עצמה, שהם מכוונים את המציאות של העולם, שבו מתממשות ההנהגות האלוקיות.

אולם מלבד אלו ישנם גם שני ענפי הזית העומדים ליד המנורה. זכריה לא מבין מה הם, והמלאך אומר לו: “אלה שני בני היצהר הָעֹמְדִים על אדון כל הארץ”. אלו שני אנשים שהם “בני היצהר”, כלומר שני אנשים שמשוחים בשמן. אל מי הכוונה? נראה שאלו הם יהושע הכהן הגדול, המוזכר בפרק הקודם בזכריה, וזרובבל המוזכר כאן, שהיה מזרעו של דוד המלך משיח ה’[2]. נראה שהם מכוונים בדיוק כנגד שתי המערכות הללו. על יהושע הכהן הגדול נאמר: “ונתתי לך מהלכים בין הָעֹמְדִים האלה” (זכריה ג, ז). הוא הולך בין המלאכים, ויש לו השפעה בעולמות העליונים. ולעומתו זרובבל הוא זה שמשתתף עם הקב”ה בהנהגת העולם בפועל, כפי שמתואר כאן בנבואה ובשאר ספרי הנביאים. הם עומדים “על אדון כל ארץ”, כלומר בסמוך לו, ושותפים לו בהנהגת העולם.

ממבט כזה ניתן להבין שגם המנורה עצמה המופיעה בחיזיון מסמלת את השותפות של עם ישראל יחד עם הקב”ה בהנהגת העולם, בהיותם אלו שנצטוו להדליק אותה בבית המקדש. ואכן ישנם מדרשי חז”ל רבים הקושרים את הדלקת המנורה לקשר השותפות של ישראל עם הקב”ה:

אמרו ישראל לפני הקב”ה, רבונו של עולם, לנו אתה אומר שנאיר לפניך?! אתה הוא אורו של עולם והאורה דרה אצלך… אמר להם הקב”ה: לא שאני צריך לכם, אלא שתאירו לי כדרך שהארתי לכם.

(במדבר רבה טו, ה)

כעת ניתן להבין מדוע הנביא מתקשה להבין את המראה הזה, ולמרות זאת המלאך ממשיך וטוען לפניו שהוא אמור להבין אותו. נראה שהקושי של הנביא לא היה להבין את המראה. כפי שהתבאר, המסר של החיזיון הזה הוא ברור. אלא שהנביא התקשה כביכול ‘לעכל’ ולקבל את המסר הזה, בגלל החידוש העצום שבו. ישנם חידושים רבים שמתחדשים בנבואה הזו. ראשית, שכל העולם הזה מונהג בכל רגע ורגע בהשגחה פרטית מאוד, בשבע מידות היסוד של העולם. שנית, שההנהגה הזו יונקת משבעת הכוחות האלוקיים שבהם ה’ ברא את העולם, שהיו קיימים עוד לפני בריאת העולם. שלישית, שהמפתח להנהגה הזו ולהצלחת ההנהגה הזו היא התורה הקדושה. ורביעית, שלבני האדם יש אפשרות להשתתף ולהיות חלק מהצלחת ההנהגה הזו, הן בעליונים והן בהנהגת העולם הארצית. את החידושים הללו, ובפרט החידוש האחרון, התקשה הנביא לקבל. הייתכן שבני האדם כביכול תומכים ושותפים עם הקב”ה במעשה בראשית? הדבר נראה כל כך מופרך, שהנביא שב ואומר “לא ידעתי”[3].

אמנם כאשר לא מקבלים את החידוש הזה, אזי בזים ליום קטנות. הפעולות שלנו כבני אדם נראות בעינינו קטנות וחסרות משמעות. לכן בנבואה הזו מתחדש ומודגש גם המסר של “כי מי בז ליום קטנות”. המעשים שלנו הם גדולים! לא בגלל חיל וכוח, אלא בגלל היכולת שלנו להיות שותפים עם הקב”ה, לעמוד איתו ולהתחבר אליו.

נראה שהתפיסה הזו שמתחדשת כאן בנבואה היא פשר מה שמופיע בתחילתה שהמלאך היה צריך להעיר את הנביא משנתו. כל התהיות וחוסר ההבנה שבנבואה הן סוג של ‘שינה’, במשמעות של חוסר מודעות[4]. והחיזיון הזה שהמלאך מראה לנביא מקיץ אותו מהשינה הזו .

היוונים התכחשו להנהגה אלוקית מכוח התורה וניסו לנתק ממנה את חכמת הבריאה

על פי מה שהתבאר מובן גם הקשר של הנבואה הזו לחנוכה ולמאבק עם היוונים. היוונים חלקו אחד לאחד על כל החידושים שבנבואה הזו. הם התנגדו לרעיון שהעולם מושגח בהשגחה פרטית, וכל שכן שהוא מונהג על ידי המידות האלוקיות והתורה. כל שכן שהם שללו את האפשרות של האדם להתחבר עם הקב”ה ולהוביל איתו וב”רוחו” את העולם. הם סברו בדיוק להיפך, שהעולם מונהג דוקא על ידי הכוח והחיל. הפילוסופיה היוונית רואה רק את הטבע והגשמיות. מבחינתם העולם מונהג על ידי חוקי הטבע ותו לא. מה שהם החשיבו הוא הגוף, ולא בכדי הם האדירו את הגוף ואת חשיפת הגוף, והציבו פסלים של גיבורים ערומים. מבחינתם אין שום מקום ל”רוחי” אלא רק הגוף ועוצמותיו הם הקובעים.

מתוך כך מובן גם מקומה המרכזי של המנורה בנס חנוכה. לכאורה היינו מצפים שאם המאבק כנגד היוונים הוא כנגד החיבור שלנו עם הקב”ה, אז המאבק יהיה מזוהה יותר כמאבק על הארון ועל קודש הקודשים, ולא על המנורה. הלא המנורה מסמלת את החכמה, כלומר גם אנו מסכימים שהחכמה היא נצרכת, ואין לנו על כך ויכוח עם היוונים. אך האמת היא שהקרב הגדול הוא בשאלה מה היא החכמה. האם זו חכמה שמנותקת מה’, או שזו החכמה של יסוד הבריאה שהיא התורה. אם מתייחסים לחכמה כ’חכמה יוונית’, אז מנותקים מהקב”ה, ובכלל אין מקום לקשר של אהבה עם הקב”ה, ואין מקום לדבקות איתו כפי שהיו הכרובים שעל ארון הברית. המלחמה של היוונים הייתה על טהרתה של החכמה. על כך שהמנורה תודלק בשמן טהור דווקא. מקומה של חכמת הטבע היא רק כ”רקחות וטבחות” (אגרות הרמב”ם; ועוד) שמשרתות את חכמת התורה שהיא העיקרית.

יתירה מזו, התורה לוקחת את הלשון היוונית ומוכיחה ממנו שרק התורה היא חכמה. כפי שפותח המסילת ישרים בהקדמתו: “והנה הכתוב אומר ‘הן יראת ה’ היא חכמה’ (איוב כח, כח), ואמרו רבותינו זכרונם לברכה: ‘הן’ – אחת, שכן בלשון יוני קורין ל’אחת’ הן (שבת לא, ב). הרי שהיראה היא חכמה, והיא לבדה חכמה”.

היותה של התורה עיקר החכמה באה לידי ביטוי גם בברכות שתיקנו חז”ל. הרואה חכם מחכמי ישראל מברך שחלק מחכמתו ליראיו (שו”ע או”ח רכד, ו). אולם אם הוא רואה יהודי שהוא גאון בפיזיקה – אין על כך שום ברכה. ודאי שיש חכמה בעם ישראל בתחומים רבים, אבל החכמה העיקרית זה התורה[5]. גם אדם שמקדש אשה על מנת שהוא חכם – צריך להיות תלמיד חכם ולא חכם בחכמת טבע כלשהי. אם אין בו מחכמת התורה – היא לא תהיה מקודשת. ‘חכם’ אמיתי זה בתורה, ומתוך כך יש גם מקום לרקחות וטבחות. המחלוקת עם היוונים הייתה על המנורה, האם היא מנותקת מה’ ולא מאפשרת להתחבר למעשה בראשית, או שרואים את החכמה כחכמת ה’, ואז גם הארון הוא בבחינה של “חבוקה ודבוקה בך”.

כשמתחברים לקב”ה בתדר הנכון מנצחים גם כנגד כל הסיכויים

ליסוד הזה יש משמעות מעשית רבה מאוד עבורנו. גם אנו ניצבים בדורנו למאבק רוחני של מעטים כנגד רבים. אנו צריכים להתאזר בגבורתם של החשמונאים, שהאמינו ש”לא בחיל ולא בכוח, כי אם ברוחי אמר ה'”. המספרים והכוחות אינם הדבר הקובע. אם אנו נתחזק ונתחבר אל ה’, אנו יכולים לנצח גם כנגד כל הסיכויים הארציים.

בחלק מוקדם יותר של הנבואה, מעט קודם חיזיון המנורה, מופיעה ההבטחה: “ומשתי את עון הארץ ההיא ביום אחד” (זכריה ג, ט). כיצד יתכן שכל העוונות של כל הארץ יתוקנו ביום אחד? אם נתחבר אל ה’ בצורה נכונה, אזי “ופתאום יבוא אל היכלו האדון” (מלאכי ג, א). אם עובדים לפי כוח וחיל, יש דברים שבאמת נדרש הרבה מאוד זמן וכוח כדי לתקן אותם. אבל אם מתחברים לתדר הנכון של הנהגת העולם, אז דלת כבדה ועצומה שמאה אנשים לא יכולים להזיז יכולה להיפתח בלחיצת כפתור. כשמתחברים לתדר הנכון, הכל אפשרי ביום אחד. והחיבור לתדר הזה זו ההבנה שאנו לא עומדים לפני מספרים ויחסי כוחות של חיל וכוח. אלא מעט אור דוחה הרבה מן החושך (חובות הלבבות, שער ייחוד המעשה, פרק ה). אפילו מעט אנשים שמוסרים את נפשם על הקדושה ועל החיבור לה’, יכולים לנצח ‘פילים’ של שקר וטומאה, עם עוצמות וטכנולוגיות והיקפים אדירים.

מה שאנו צריכים כדי להשפיע על המציאות זה לכוון את עצמנו לתדר הנכון. לדעת שהקב”ה איתנו, ושאנו מתחברים אליו בלימוד התורה ובקיום שלה. החוזה הקדוש מלובלין זיע”א נותן עצה נפלאה, שכאשר אדם לומד או מתפלל ומשבח את ה’, שיחשוב על כך שהוא רוצה להתחבר אל ה’ ולהאיר את אורו (זכרון זאת משפטים; ועוד). זו פעולה שלוקחת רגע אחד, אבל המשמעות שלה היא עצומה, היא יוצרת חיבור ושיתוף שלנו עם ה’.

בזה מסתיימת כאן ההפטרה, ובזה היא גם פותחת. תחילתה של ההפטרה הזו, היא: “רני ושמחי בת ציון, כי הנני בא ושכנתי בתוכך” (זכריה ב, יד). זהו אותו ‘רוני’ המופיע גם בישעיה: “צהלי וָרֹנִּי יושבת ציון כי גדול בקרבך קדוש ישראל” (ישעיה יב, ו). הקב”ה נמצא איתנו. הוא משפיע עלינו, ואנו מתחברים אליו כשני בני היצהר, להיות שותפים לו ולהביא לישועת וגאולת ישראל. עד שיקויים בנו במהרה: “הס כל בשר מפני ה’, ושכנתי בתוכך” (זכריה שם, יז).

[1] על פי מה דרשה המובאת שם בגמרא שהסימונים המיוחדים שיש בספר התורה לפני ואחרי הפסוק “ויהי בִּנְסֹעַ הָֽאָרֹן” (במדבר י, לה), מחלקים את ספר במדבר לשלושה חלקים: עד אותו פסוק הוא ספר אחד, פסוק זה הוא ספר בפני עצמו, וממנו והלאה הוא ספר נוסף. כך יוצא שסך חומשי התורה הוא שבעה.

[2] אמנם זרובבל לא נמשח בשמן בעצמו, אולם כל שושלת ההנהגה מזרעו של דוד נחשבים כ’משיחים’ משוחי שמן מכוחו של דוד. וכפי שנאמר על צדקיהו המלך: “רוח אפינו משיח ה’ נלכד בשחיתותם” (איכה ד, כ).

[3] אמנם כאמור היסוד של השותפות הזו קיים כבר מעצם השותפות של ישראל בהדלקת המנורה, וכדברי המדרש שהובא לעיל. אולם דרשות חז”ל על כך נאמרו מאות שנים לאחר נבואת זכריה, והן אלו שמתבססות עליה. ואכן בהמשך דברי המדרש הללו מופיע משל שאחד ממקורותיו הוא פסוק מנבואה זו של זכריה.

[4] כלשון הרמב”ם (הל’ שופר ג, ד): “עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחיזרו בתשובה”, שאיננו מתייחס לשינה גופנית אלא תודעתית.

[5] אמנם דווקא אצל הגוים אנו כן מברכים על אדם שיש בו מחכמת הטבע (שו”ע שם, ז). כי רק לנו יש את התפקיד כיהודים לחבר את החכמה אל השורש, שהוא התורה. ואילו הגוי לא אמור להתעסק עם השורש עצמו. ואולם היוונים ניסו לבטל את התפקיד של עם ישראל, ולעקור את חיבור החכמה אל התורה על ידי עם ישאל.