שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 317 | יב כסלו תשפ”ה

הנשמה קולטת את הכרוזים העליונים

לכאורה לא מובן מדוע יוצאת בת קול אם איש אינו שומע אותה

הרה”ק ר’ יעקב יוסף מפולנאה זיע”א, מביא קושיה מרבו הקדוש הבעל שם טוב זיע”א:

שמעתי קושיא אחת ממורי, בענין מה שאמרו בש”ס: “בכל יום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה” וכו’ (אבות ו, ב)… שאם אין שומע את הכרוז למה מכריזין. ואם יש שומע, קשה שהחוש מכחישו, כי מי זה יאמר ששמע כרוזין מלמעלה. ואף אם ימצא אחד שאומר ששמע, מי הוא הפתי אשר יאמין לדבריו. ואם כן, לאיזה תועלת הוא הכרוז ללא יועיל.

(בעש”ט עה”ת בחוקותי ז; בשם תולדות יעקב יוסף)

הבעש”ט שואל מהי התועלת שיש בכרוזים העליונים, אם אין מי ששומע אותם. מדוע בת קול יוצאת מן השמים בכל יום בתוכחה על אי קיום התורה, בעוד שאיננו יודעים על אף אחד שבאמת שומע אותה. כפתיחה לתשובתו, מובאת שם שאלה נוספת. הגמרא (חגיגה ה’ ע”ב) מספרת על רבי יהושע בן חנניה שעמד לפני קיסר רומי. באותו מעמד עמד גם מין אחד שסימן ברמז לרבי יהושע: “אתם עם שאדונו החזיר פניו ממנו”. השיב לו רבי יהושע בסימן: “עוד ידו נטויה עלינו” – הקב”ה עודו מגן ושומר עלינו. ראה הקיסר את הסימנים ושאל את רבי יהושע לפירושם, וענה לו. גם אותו מין נשאל לפשר הסימנים, והסביר מה הוא סימן לרבי יהושע, אך לא ידע להסביר מה השיב לו רבי יהושע ראו אנשי הקיסר בהתנהגותו של המין זלזול בכבוד הקיסר: מי שאינו יודע מה מסמנים לו ברמז יסמן סימנים לפני המלך?! והוציאו את המין למיתה. על כך שואל ה’תולדות יעקב יוסף’: מדוע דיברו רבי יהושע והמין ברמיזות ולא בדיבור רגיל? ועוד, לשם מה הגמרא מביאה את המעשה הזה, ומה הוא מלמד?

הכרוזים העליונים מעוררים הרהורי תשובה

מכאן מגיעה התשובה, אותה כותב ה’תולדות יעקב יוסף’ בשם רבו:

ונראה לי דיוצא לן מזה רמז מוסר בענין הכרוזין שלמעלה, שאינו דיבור, כי אין אומר ואין דברים שם למעלה, כי הדיבור הוא גשמי, וראיה לזה כי מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע (ברכות נח ע”א), ואין דרך ארץ לדבר המלך עם שריו ויועציו ועבדיו כי אם ברמז, וכאשר שגם עתה במלכות ישמעאל הנהגתו כך. וזה שהודיענו הש”ס, שגם הכרוזין היוצאין ממלך מלכו של עולם הוא ברמז, וצריך לידע במחוג (-ברמיזת) רמז הכרוז, על ידי המחשבה שבאין לאדם בכל יום הרהורי תשובה שהוא מחמת הכרוז, או על ידי שאר דברים הנודעים למי שעיני שכל לו, שלא יהיה מכלל אלו הנאמר: “אל תהיו כסוס כפרד אין הבין, במתג ורסן” וכו’ (תהלים לב, ט), רק כשנתעורר בעולם איזה פחד ויראה ידעו שמרמזין להם מלמעלה שידבקו בשורש היראה וכנ”ל. וכשנתעורר איזה שמחה בעולם ידבק בשמחת עבודת ה’ וכיוצא בזה. ישמע חכם ויוסיף לקח, ודברי פי חכם חן.

(שם)

כבודו של המלך הוא שאין מאריכים בדיבור בהיכלו. הדיבור ברמז הוא מהנהגות הכבוד שנוהגים בפניו. “מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא” – המלכות הארצית מושפעת מהמלכות העליונה ויונקת ממנה. לכן ניתן להביט במלכות הארצית וללמוד ממנה על דרכי המלכות העליונה, וכך אנו למדים שגם מלכות שמים נוהגת ברמזים. הבעש”ט מסביר שהכרוזים העליונים שנשמעים בכל יום בעולם הם רמזים שנשלחים לעורר הרהורי תשובה: “צריך לידע במחוג (-ברמיזת) רמז הכרוז, על ידי המחשבה שבאין לאדם בכל יום הרהורי תשובה שהוא מחמת הכרוז”.

אלא שעדיין הדברים צריכים ביאור. אף אם הכרוזים העליונים נועדו לעורר הרהורי תשובה, הרי בפועל איננו זוכים לשמוע אותם. ואם כן חוזרת למקומה קושיית הבעש”ט – “אם אין שומע את הכרוז, למה מכריזין”? בנוסף, צריך להבין במה שונים הכרוזים הללו מכל שאר הקריאות לתשובה שספרי הקודש מלאים בהם. מהתורה והנביאים, דרך דברי חז”ל ורבותינו הראשונים ועד האחרונים ומחברים בני דורנו – כולם עסקו ועוסקים בקריאה להתעוררות ותשובה.

גסות החומר מפריעה לאדם לשמוע את הכרוזים העליונים

במקום אחר הרחיב ה’תולדות יעקב יוסף’ והסביר מדוע איננו שומעים את הכרוזים:

וכי אפשר לשמוע ענין הכרוזין של מעלה שמכריזין בכל יום לעורר לבבות ישראל בתשובה, כמו שאמרו חז”ל כמה פעמים מענין הכרוזין בש”ס ובזוהר. לכן אמר “והדבר אשר יקשה” (דברים א, יז) – המניעה הוא “מכם”. ורצונו לומר הכרוז נקרא דבר כנ”ל. ואשר יקשה לכם להאמין שלא נשמע הכרוז לבני אדם, המניעה “מכם”, שהוא גסות ועכירות החומר שלכם הם מסך מבדיל מלשמוע. כמו שכתב בזוהר (בראשית רכד ע”א) “החרשים שמעו” וכו’ (ישעיה מב, יח).

(בעש”ט עה”ת בחוקותי ג; בשם בן פורת יוסף)

מדבריו עולה שהסיבה לכך שבני האדם אינם שומעים את הכרוזים העליונים היא “גסות ועכירות החומר שלכם הם מסך מבדיל מלשמוע”. אם היינו זכים וטהורים היינו מצליחים לשמוע את הכרוזים העליונים. במקום אחר כתוב בשם הבעש”ט שאילולא אותו מסך מבדיל היינו רואים “אורות וסודות נפלאים ונוראים”: “שמעתי בשם הבעש”ט, שאמר אוי ואבוי, כי העולם מלא מאורות וסודות נפלאים ונוראים, והיד הקטנה עומדת בפני העינים, ומעכבת מלראות אורות גדולים” (בעש”ט עה”ת דברים ב; בשם ליקוטי מוהר”ן).

אלא שעדיין הדברין קשים. אמנם כבר אפשר להבין למה אנחנו לא שומעים את הכרוזים, אבל סוף סוף אם בגלל המסכים המבדילים ועכירות החומר איננו שומעים אותם, עדיין לא ברור מה התועלת שבהם.

הנשמה שומעת את הכרוזים אך האדם עלול שלא להיות קשוב אליה

התשובה לדברים היא שכולם שומעים את הכרוזים, אלא שלא כולם שמים את ליבם אליהם. הנשמה שבקרבנו שהיא לב עצמיותנו שומעת את הכרוזים. כרוזים אלו נאמרים ברמז – בשפת הנשמה. הכרוזים נאמרים בתדר רוחני שלא נשמע לאוזניים, אך נקלט על ידי הנשמה. הנשמה היא חלק אלוק ממעל ממש; זכה, נקייה וטהורה. היא רואה מסוף העולם ועד סופו ואינה מוגבלת במגבלות בשר ודם. היא שומעת את דבר ה’ המהדהד באוויר העולם ולוחשת את הדברים על ליבנו. היא מכוּונת לאמת האלוקית ומכוונת אותנו לפעול לאורה.

אך לא תמיד אנחנו שומעים את דבריה של הנשמה. הנשמה היא בת מלך עדינה המשמיעה דבריה בשקט. ואנחנו לעומתה מייצרים ‘רעשים’ רבים: חטאים, עוונות והימשכות אחר התאוות. רעשים אלו הם אותה “יד קטנה” עליה נאנח הבעש”ט. אלו הם אותם המסכים המבדילים המפריעים לנו לשמוע את דבריה.

כעין זה עולה גם ממקום נוסף בו מובאים דברי הבעש”ט על הכרוזים העליונים, בסגנון שונה מעט: “והכרוז הוא מחשבות והרהורי לב לטוב. ולכך אין רשע שאין לו הרהורים טובים בכל יום מכח הכרוז הנ”ל. ובבוא הרהורים טובים מפנה ומעבירן מלבו ומפנה לבו לבטלה, ובוודאי מתחייב בנפשו, שניתן לו אוצר טוב והוא בורח מהמלך” (בעש”ט עה”ת בחוקותי ג; בשם תוי”י).

אם כן, הנשמה שומעת את הכרוזים, והם מעוררים באדם הרהורים טובים של תשובה, והשאלה שהאדם צריך לשאול את עצמו היא עד כמה הוא שומע את הנשמה שלו[1].

הקשבה לנשמה מאפשרת מפגש משמעותי עם ה’

גילוי הנשמה האלוקית שבקרבנו היא האפשרות המשמעותית ביותר שיש לנו להיפגש עם ה’. עצם המפגש הזה הוא דבר גדול ויש בו תועלת מרובה. במפגש בין אוהבים – אב ובנו או איש ואשתו, יש תועלת רבה מצד עצם המפגש. תוכן המפגש לא חשוב כמו עצם הקרבה הגדולה הנולדת ממנו. כזה הוא המפגש עם הנשמה, שמעצים ומגביר את הקרבה בינינו לאבינו שבשמים. בגמרא מסופר שהיו אמוראים שזכו בקביעות לבת קול משמיים שנתנה להם שלום (תענית כא ע”ב). הייתה לכך חשיבות רבה, אף שלא היה בזה שום חידוש או מסר מעשי[2]. עצם המפגש עם ה’ מחזק את הקשר איתו. זהו עניין המרכזי שבגילוי אור הנשמה שבתוכנו[3].

ניתן ללמוד לזהות את קול הנשמה מתוך ה’רעש’ שממלא את האדם

הקשבה לנשמה יכולה לתת לאדם כעין הדרכה אלוקית אישית בעבודת ה’. יש להקשיב רק לקריאות שמכוונות את האדם לעשות דבר שהוא מוכרח כאמת על פי שכלו. חזרה בתשובה לדוגמה, מתיישבת ומתקבלת על השכל. אם יהודי חטא, עליו לחזור בתשובה על פי דין התורה. קל להבין על פי משפט השכל כמה טוב נמנע מהאדם מחמת התרחקותו מה’. ואכן, כפי שאמר הבעש”ט הרהורי התשובה הם קריאה פשוטה וברורה של הנשמה, ואותם לא קשה לזהות. כך גם התעוררות ברגשי קודש פשוטים לקיום מצוות או לאהבת החבר, שהם דברים שאין ספק בנכונותם, מתקבלת במבחן השכל ואפשר לראות אותה כקריאה הנובעת מהנשמה.

מעבר לזה, האדם יכול לפתח את ההקשבה לנשמתו בדברים שהם במהותם תלויים בחפץ לבו, כמו איזה מסכת ללמוד, וכפי שהורו חז”ל: “אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ” (עבודה זרה יט ע”א). וכיוצא בזה שאלות כגון לאיזה רב הוא יותר מתחבר, איזה ספר בונה אותו יותר בעבודת ה’, באיזו ישיבה או באיזה יישוב הוא מרגיש יותר טוב ושמח, וכיוצא בזה. הוא גם יכול לכוון את עצמו להבין מה גורם לו להרגיש התעלות בשבתות, מה יכול יותר לחזק אותו לקראת הימים הנוראים, ואפילו איזה למקצוע הוא חש שהוא נמשך ויותר מתאים לו ללמוד ולעסוק בו.

ישנן שלוש דרכים מרכזיות באמצעותן ניתן לחדד ולחזק את ההקשבה לקריאות הנשמה: לימוד תורה בעיון, התבוננות פנימית ועבודה פנימית, ובהן נרחיב להלן.

[המשך בע”ה בחלק הבא]

[1] אף שהנשמה היא ה’אני האמיתי’ – המהות הפנימית והאמיתית ביותר באדם, החשיבה והמודעוּת שלנו הם ברובד הרוח שהוא נמוך מהנשמה ומהווה את החלק הבוחר באישיותנו. הרחבנו בהבנת היחסים בין ה’רוח’ ל’נשמה’ בטל חיים תהילים (ח”ג עמ’ קל). 

[2] כעין זה מצאנו גם בגמרא שעצם אמירת ‘שלום’ למישהו כבר מקפלת בתוכה הרבה טוב, כפי שמסובר על רבי יהושע בן לוי שהמשיח אמר לו ‘שלום עליך’ ובזה כבר הבטיח לו עולם הבא (סנהדרין צח ע”א). הוא אשר מופיע גם בפיוט הקדום ‘אליהו הנביא’: “אשרי מי שנתן לו שלום והחזיר לו שלום”.

[3] בזה מובן גם החידוש והחשיבות שבספרי הנביאים, שפעמים רבות הם לכאורה רק קוראים לקיים מצוות המפורשות כבר בתורה או להפסיק לחטוא: “הסירו רֹעַ מעלליכם מנגד עיני חִדְלוּ הָרֵעַ… שִׁפְטוּ יתום רִיבוּ אלמנה” (ישעיה יז, טז-יז). גם אם התביעה הזו ידועה, יש חשיבות רבה לשמוע אותה שוב מפי ה’. המפגש עם ה’ שנוצר בשמיעת הדברים ישירות ממנו נותן להם תוקף גדול הרבה יותר.