שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 316 | ה’ כסלו תשפ”ה

ללמוד מכל אדם

קורבן המצורע כולל ארז המסמל דווקא את הגאווה

חז”ל מנו מספר סיבות לנגעים הבאים על האדם (ערכין טז ע”א), ביניהן גסות הרוח. גם את הקורבן שיש להביא לאחר שנטהרים מנגע הצרעת מקשרים חז”ל לתיקון גסות הרוח. בתורה נאמר: “וצִוה הכהן ולקח למִטהר שתי צִפֳּרִים חיות טהֹרות ועץ ארז וּשני תולעת ואזֹב” (ויקרא יד, ד). המדרש מסביר את טעם הבאת הארז, תולעת השני והאזוב:

“וידבר על העצים” (מלכים א’ ה, יג). וכי איפשר לאדם לדבר על העצים “מן הארז אשר בלבנון עד האזוב אשר יוצא בקיר” (שם)? אלא אמר שלמה: מפני מה מצורע זה מיטהר בגבוה שבגבוהים ובנמוך שבנמוכים? אלא על ידי שאם אדם זה מגביה את עצמו כארז הוא לוקה בצרעת, וכיון שהוא משפיל את עצמו כאזוב הוא מתרפא באיזוב.

(פסיקתא דרב כהנא ד, ג)

וכך כתב רש”י על הפסוק, על פי המדרש: “מה תקנתו ויתרפא? ישפיל עצמו מגאותו, כתולעת וכאזוב”. השימוש בתולעת שני ובאזוב מובן, משום שהם מסמלים את ההיפך מן הגאווה וגסות הרוח. אולם העובדה שיש לקחת גם עץ ארז מעוררת שאלה: אם הארז מסמל את הגאווה ממנה מנסה המצורע להתרחק, מדוע יש לו חלק בקרבן? לכאורה הסברה הפשוטה אומרת להיפך; שאין מקום לארז, סמל הגאווה, בקורבנו של המצורע הבא להתנקות ממנה.

השפלת הגאווה מתבארת במשל הבעש”ט על אדם גבוה המסרב לשתות מאדם נמוך

הרה”ק ר’ יעקב יוסף מפולנאה זיע”א מביא בעניין קרבן המצורע משל נפלא מרבו הגדול, הבעל שם טוב הקדוש, בו הוא מעמיק בסוד תיקון הגאווה:

וזהו העצה שיקח למיטהר ב’ צפרים ועץ ארז ואזוב, גבוה ונמוך, שישפיל דעתו מגסות הרוח כדי שיוכל להעלותו. דשמעתי בשם מורי זלה”ה משל אחד. אדם גבוה קומה מאוד עמד נגד זריחת השמש, שזרחה והקדירה חמה עליו ממש. וחכם אחד ראה מרחוק גודל חמימות אדם גדול הנ”ל, שלא מצא תרופה לנפשו להקר במים קרים על נפשו העייפה. מה עשה? ישב כנגדו ולקח כלי של מים לעצמו ושתה כל פעם כדי שיראה ממנו וכן יעשה. רק שזה עם הכלי מים היה קצר קומה וזה היה קומתו גבוה, והיה צריך להרכין ראשו ולשפיל (להשפיל) קומתו כדי שיקח מעט מים לצמאו. ולא רצה (הגבוה) להכניע עצמו שיקח ממנו מים, מחמת גסות רוחו וגבה קומתו, כאילו נצרך לזולתו. וזה החכם הבין זה ולא מצא תרופה לו כדי ליקח ממנו מעט מים, עד שהוכרח לזרוק מעט מים למעלה נגד פני האיש הנ”ל, אולי יקח בפיו מעט מים לצמאו. והוא קרץ (סגר) שפתיו זה בזה שלא יכנוס בפיו מעט מים מזולתו, שאין זה כבודו, וחזר ונפל לתוך פי הזורק מים, מה שאין כן זה שלא רצה לקבל. עד שמת בצמא. והמשיל זה נגד עיר גדולה של חכמים וסופרים שלא רצו לשמוע ולקבל חכמה ומוסר איך ינהגו בדרכי ה’, עד שנסתלק (הצדיק) מהם ומהדור, ונשאר דור יתום, והבן וכו’…

(בעש”ט עה”ת מצורע אות א, בשם צפנת פענח)

המשל של הבעש”ט הוא לאדם גבוה שזקוק למים, אך לא מוכן לקבל אותם מהאדם הנמוך, עד שלבסוף מת בצמא. צריך להבין במה המשל הזה מוסיף על המשל הבסיסי המובא בתורה, של הארז והאזוב. אם כל האמירה היא שגאווה היא דבר לא טוב, והגאוותן צריך להשפיל עצמו, זהו מסר שקיים כבר במשל של התורה. ניתן להבחין כי בעוד שעל פי המדרש גבהות הקומה נמשלה לארז שצריך לעבור למצב של נמיכות קומה ולהפוך לאזוב שפל, במשלו של הבעש”ט נראה שהצלתו של האדם הגבוה לא מוכרחת לעבור דרך השפלת קומתו כאדם הנמוך. ניתן גם להרים את המים אליו, וכפי שעושה האיש הנמוך שמנסה לזרוק את המים למעלה לתוך פיו. אולם הדברים עדיין טעונים ביאור: וכי אדם לא אמור להשפיל את גאוותו? הדבר מעלה גם ביתר שאת את השאלה שנשאלה על קורבן המצורע, איך יתכן שבקורבן הטהרה מגסות הרוח מביאים דווקא את הארז, סמל הגאווה?.

בהמשך הדברים מובא עוד:

ובזה יובן המשנה הנ”ל (אבות ד, א) ‘איזהו חכם הלומד מכל אדם’ – אפילו מאדם רע שרואה דבר עבירה בו ולומד ממנו, שמצד אחדות יש בו שמץ מנהו גם כן, וצריך לתקן עצמו משמץ זו שבו, ואז גורם טהרה לזולתו. וכנ”ל זאת תורת המוציא רע מרעתו ביום טהרתו של עצמו, וקל להבין. וכדומה ששמעתי סגנון זה ממורי זלה”ה.

(בעש”ט עה”ת שם)

גם כאן הדברים טעונים ביאור: במשל של הבעש”ט האיש הנמוך הוא החכם והצדיק, וכפי שגם מופיע בנמשל שאם אנשי העיר לא לומדים מהצדיק אז הוא מסתלק. הוא זה שמנסה להחזיר את הגאוותן בתשובה על גאוותו. אולם כאשר מחברים כאן את הדברים למשנה באבות עוברים לדבר על מישהו שהוא דוקא רע: “אפילו מאדם רע שרואה דבר עבירה בו ולומד ממנו”. ואם כן, לכאורה הנושא הזה של לימוד מכל אדם כבר אינו קשור למשל, שהוא לימוד מאדם צדיק.

הענווה לא משפילה ומצמצמת אלא דווקא מאפשרת העוצמה והגבהות

במשל של הבעש”ט ברור שלא נדרש מהאיש הגבוה להפוך להיות איש נמוך. הרי זה גובהו וזה טבעו. פשוט גם שתוספת הגובה שלו לא גורמת לכך שהוא יתחמם יותר. גם אדם נמוך היה מתחמם מאוד לאור השמש ועלול היה להתייבש, כמו האדם הגבוה. הסיבה שהוא סבל במיוחד מחום השמש הייתה שהוא לא היה מוסתר בצילם של דברים שהיו יכולים להצל על האדם הנמוך. עוד ברור שהתיקון שלו איננו בזה שינסה ללכת כפוף כל ימיו. הוא רק צריך לשתות מהמים שמביא לו האיש הנמוך שלידו.

נראה שעיקר הנקודה שהבעש”ט בא ללמד במשל הזה היא שלא מדובר על השפלת האדם והנמכה שלו, במובן שבאים לצמצם אותו ולהקטין אותו. הקב”ה נתן לאדם עוצמות גדולות וקומה גבוהה, כדי שהוא יממש את כל התועליות החשובות הנגזרות ממנה. אולם כאשר הוא בעל שיעור קומה גבוה, הוא נמצא בסיכון. הוא עלול להחשיב את עצמו, ולהאמין בעצמו יותר מדי. הוא עלול להיכשל בגאווה וגסות הרוח.

אין זה רק עניין של תחושה ותודעה בלבד. יש לכך הרבה השלכות מעשיות. כאן נוגע הבעש”ט במשמעות המרכזית שהיא חוסר המוכנות ללמוד מכל אדם. כאשר יש לאדם תחושה שהוא כה גבוה, הוא לא מוצא טעם ללמוד מאחרים. רק אם הוא מבין שכל הקומה הגבוהה שלו איננה מעצמו אלא מאת ה’, הוא יכול ממילא לקבל גם מאחרים. כי כמו שה’ נתן לו את קומתו הגבוהה ויכולותיו, כך האחרים הם דרך נוספת של הקב”ה להביא אליו את האמת. לעומת האדם הגבוה, האדם הנמוך נמצא בפחות סיכון. כיוון שהוא נמוך, הוא רואה ומבין כל הזמן שיש לו מה ללמוד מאחרים.

רדיפת הכבוד היא סיכון נוסף שעלול להיגרם לאדם עם ‘קומה גבוהה’. אם הוא חושב שהוא האחראי על הקומה הגבוהה שלו, אז הוא גם צריך לדאוג לכבוד שלו, וצורם לו שלא מכבדים אותו. אירוע שיסתור את ציפיותיו בנוגע לערכו ולמעמדו יפגע בו באופן אישי. מבחינתו האמת נפגעת כשלא מכבדים אותו כפי שראוי לו. הוא עלול להפוך לרודף כבוד שהדירוגים וההשוואות תופסים מקום של ממש בחייו. רק אם האדם מבין שהקומה הגבוהה הזו איננה שלו אלא מאת ה’, אז חוסר כבוד כלפיו כבר לא צורם לו. האמת שצריכה להתגלות היא כבוד ה’, ולא הכבוד האישי שלו.

הפיתרון לסכנת הגבהות הוא חיבור למוסר ולהכרה שהכל מאת ה’

לאור זאת יש להבין את הדרך בה מנסה החכם במשל לעזור לאדם הגבוה. הוא מנסה לגרום לו לשתות מים. המים הם המוסר, כפי שמופיע שם בנמשל. הם החדרת ההכרה שֶׁהַחַיּוּת והגבהות אינן שייכות לאדם ולא נובעות מתוך עצמו. בעומק יותר, המים הם החיות עצמה, שמאפשרת לשרוד מול השמש. התיקון האמיתי איננו בהיסתרות מפני השמש, ובוודאי שלא בניסיון לצמצם את אור השמש. אלא בהגברת החיות, ומילוי האדם במה שהשמש מחסירה ממנו. השמש מייבשת אותו, והמים ממלאים את החוסר הזה. ובנמשל, התיקון איננו התמודדות ישירה עם הבעיה, אלא מילוי החיבור אל ה’ והחיות של הדבקות האלוקית, שמבטלת ממילא את ה’ייבוש’ שנגרם מההתגדלות. אם כן, המשל של הבעש”ט בא להוסיף וללמד שלא מצפים מהאדם שיש לו גבהות קומה שישפיל עצמו ויהיה נמוך. כל מה שנדרש ממנו הוא לפתוח את עצמו לקבל מוסר גם מאנשים שנראים לו נמוכים ממנו. כך הוא מגביר את החיות שלו, באמצעות ההכרה המוסרית העמוקה שהכל מאת ה’.

ככל שהאדם גבוה יותר, כך הוא חשוף יותר ל’שמש’ ולסיכוני הגאווה, והוא זקוק ליותר ‘מים’. ומאידך, מצוי שדווקא ככל שהאדם מממש את כוחותיו ומתעצם יותר, הוא סבור שהוא פחות זקוק למוסר. הוא חש שהוא כבר יודע הכל, ופחות נראה לו שאנשים אחרים יכולים באמת ללמד אותו ולהאיר את עיניו. וכדברי הבעש”ט במשל: “והוא קרץ שפתיו זה בזה שלא יכנוס בפיו מעט מים מזולתו, שאין זה כבודו”. כך נוצר מסלול כמעט טבעי של “לא זכה – נעשית לו סם מיתה” (יומא עב ע”ב), חס וחלילה. לכן למרבה הצער קיימת תופעה שאנשים שזוכים לעלות במעלות התורה, נעשים יותר בעלי גאווה, ופחות קשובים ללמוד מכל אדם.

כדי להינצל מלימוד שכזה האדם חייב להיות מחובר לסם החיים שבלימוד התורה, ולה’ יתברך שהוא נותן התורה. הלימוד צריך להיות באופן של ביטול מוחלט לרצון ה’. לכן ככול שהאדם גדול יותר בתורה, כך הוא צריך לשים לב יותר שמֵי התורה שהוא שותה מחוברים למקורם האמיתי. כך, ככל שילמד יותר הוא יוסיף ויתקרב לה’, וידבק בו ובדרכיו, ולא חס ושלום להיפך. לימוד שכזה יְשַׂמֵּחַ אותו וִיחַיֶּה אותו – מעצם הקרבה לה’ לה הוא זוכה בעת עסק התורה.

אפילו בענייני עבודת ה’ עצמה, אדם יכול לחשוב שמעלתו גבוהה ועבודתו מקובלת ורצויה בפני ה’ יתברך, אך האמת היא שהיא אינה כזו והוא טועה מחמת גאוותו שמסמאת את עיניו. וכפי שאמר הרה”ק ר’ משה חיים אפרים מסדילקוב, מחבר “דגל מחנה אפרים”, בשם סבו הבעש”ט הקדוש:

איתא בשם אא”ז זללה”ה, ‘כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוקי’ (כתובות קי ע”ב), היינו מי שדומה בעיניו שדר בארץ העליונה שקרוב לקודשא בריך הוא, דומה לו כמי שיש לו אלהי ובאמת אין לו. ומי שדר בחוץ לארץ, היינו שדומה לו שעדיין לא נכנס בארץ העליונה, בזה דומה כמי שאין לו אלקי אבל באמת יש לו, עד כאן דבריו.

(בעש”ט עה”ת לך לך ממ”ח אות נד, בשם דגל מחנה אפרים)

לבעל הגאווה קשה לזהות אותה ולהודות בקיומה

אמנם הבעיה המרכזית במידת הגאווה היא הקושי לזהות אותה ולהודות בקיומה. שאר המידות הרעות גלויות לעיני המתבונן. קשה יחסית להתחמק מהן ולהתכחש לקיומן, לא בדיבור כלפי חוץ ואפילו לא במחשבה בינו לבין עצמו. הכעס, השנאה או החמדה, הן התנהגויות שקשה לפרש אותן באופן חיובי, ולכן הן ניתנות לזיהוי בקלות יחסית. אך לגאווה קשה מאוד לשים לב. בגלל הגאווה עצמה, האדם לא מוכן להודות כלפי עצמו בקיומה של הגאווה בסתר לבו, כל שכן כלפי אחרים.

ויתירה מזו, בשונה משאר המידות הרעות, את מידת הגאווה אי אפשר לסיים לתקן. אפשר למעט אותה יותר ויותר, אך העבודה היא תמידית. וכך מספר האדמו”ר מקומרנא שאמר הבעש”ט הקדוש לתלמידיו קודם פטירתו:

קודם הסתלקות מרן הריב”ש זצ”ל אמר לתלמידיו שיכינו לעצמם רבי להאיר להם, כי הוא ילך לבית עולמו בשנה זאת. וזה היה בהושענא רבה אחר החתימה. ושאלוהו על איזה צדיק אם ידבק נפשם אצלו, והם היו תלמידים בחורים צדיקים ועדיין לא שימשו כל צרכם. ואמר להם שיסעו אצלו וינסו אותו וישאלו לו שיתן להם עצה להסיר הגאוה: אם יתן להם איזה עצה אין בו ממש, אם יאמר ‘השם יעזור’ – אזי יקרבו נפשם אצלו כי צדיק גמור הוא.

(נוצר חסד ד, ד)

ככל שהאדם מתקדם ומתעלה, כך הוא צריך לשכלל ולחזק בתוכו את מידת הענווה. העבודה הזו, שהאדם ידע שכל מה שיש לו הוא מה’, היא עבודת חיים – צריך לאחוז בה כל ימי חיינו עד רגעינו האחרונים ממש. מי לנו גדולים כהאריז”ל והבעש”ט זי”ע שברגעי חייהם האחרונים התחננו ובקשו מהשי”ת: “אל תבואני רגל גאוה” (תהלים לו, יב), כמתואר בדברי האדמו”ר מקומרנא (נוצר חסד שם).

האדם משתדל אך ה’ הוא זה שפועל ונותן

בלב מידת הענווה ניצבת התפיסה לפיה ה’ הוא שנותן ופועל, משפיע ומחיה. התפקיד שלנו הוא רק להשתדל. על ידי ההשתדלות אנו פותחים לה’ את השער להשפיע עלינו רוב טוב וחסד. ובאמת, אין שום יחס בין ההשתדלות שאנו עושים לברכה שה’ משפיע עלינו. יתכן שיהודי ישקיע את כל כוחו ומרצו בעסק מסוים, אך הפירות שהעסק יניב יהיו זניחים ביחס להשתדלות שלו. ובעיקר להיפך, יהודי יכול לעשות את ההשתדלות הסבירה שנדרשת ממנו על מנת להצליח, וה’ יתברך יעמיס עליו שפע עד בלי די. יותר מכך, הפתח שהקב”ה פותח לנו יכול להיות במקום אחר לגמרי מזה שציפינו לו והשתדלנו דרכו.

ואפילו הענווה עצמה היא בחסד ה’. ר’ מנחם מנדל מוויטבסק- טבריה, תלמידם של הבעש”ט והמגיד ממזריטש, היה חותם את מכתביו בכינוי ‘השפל באמת’. ולכאורה אם היה בעל ענווה אמיתית, כיצד העז לכתוב זאת על עצמו? על פי דברינו הדברים מובנים: הוא חי את הנקודה הזו, שכל מה שיש בו הוא מה’, עד שהבין שגם לנקודת השפלות עצמה לא זכה בזכות עצמו, אלא כחסד מאת ה’. לכן היה ר’ מנחם מנדל מסוגל לחתום כך, כי הוא ידע בידיעה חזקה שגם עצם השפלות שלו היא חסד הבורא.

ההבנה שהכל מאת ה’ מאפשרת לקבל את גילויי האמת מכל אדם

כאן הדברים מתחברים למשנה “איזהו חכם הלומד מכל אדם”. היכולת לקבל מכל אדם תלויה בהבנה שאין הבדל עצמי בין אדם לזולתו. כיון שהכל הוא גילוי חיות אלוקית, כבר לא משנה מה אני קיבלתי ומה קיבל החבר, מה אני מגלה בעולם ומה מגלה החבר. ההבדל הוא במינון הגילוי ובהקשר הייחודי של כל אחד.

זוהי מוכנות בסיסית להרכין את עצמי ולקבל את האמת האלוקית היכן שהיא נמצאת. ה’ מדבר אל האדם גם מפי רבותיו וחבריו, אשתו וילדיו. ואם כן, אין עדיפות לחכמתו ולשכלו על פני דברי הזולת, וגם ממנו עליו ללמוד. לא רק דברי הזולת הם קול ה’ אל האדם, אלא ממש כל דבר שהוא רואה, שומע וחוֹוה הוא חלק מקול ה’ אליו. כך, אפילו במעשי הרשעים אפשר לגלות את ה’ ולראות את דיבורו, וכדברי הבעש”ט שהובאו לעיל: “אפילו מאדם רע שרואה דבר עבירה בו ולומד ממנו, שמצד אחדות יש בו שמץ מנהו גם כן, וצריך לתקן עצמו משמץ זו שבו, ואז גורם טהרה לזולתו”. ומאחר ואנו מבינים שאנו מצד עצמנו לא חשובים ולא עדיפים, והעולם הסובב אותנו הוא כולו קול ה’ הדובר אלינו, ממילא ניתן להתבונן וללמוד ממש מכל דבר ואפילו הקטן והפחות ביותר, וכדברי רבי יוחנן: “אילמלא לא ניתנה תורה היינו למידין צניעות מחתול, וגזל מנמלה, ועריות מיונה, דרך ארץ מתרנגול” (עירובין ק’ ע”ב).

בכל אדם מתגלה אמת אלוקית שאותה הוא יכול להשפיע

העיסוק בתיקון מידת הגאווה נוגע בשורש המציאות שלנו. הוא מחייב סידור מחדש של ‘תפיסת העצמי’, וזהו פתח חדש להבנת מהות עניין האחדות. החיבור לזולת אינו רק חיבור שמכוון אותנו לתיקון המידות והמעשים שבין אדם לחברו. החיבור נובע מכך שבאמת אין הבדל מהותי בינו וביני, כי מה שכביכול שלי איננו באמת שלי, ואני חלק ממכלול שהשני הוא גם כן חלק אחר ממנו.

העיסוק בתיקון מידת הגאווה, שבמרכזו עומדת הראיה שכל מה שיש לאדם הוא מה’, עוזר להבין שגם התורה שלמד אינה שלו; שה’ הוא נותן התורה וששלוחים רבים יש לו למקום, דרכם הוא ממשיך ומשפיע דעת ומוסר. בכל יהודי גלום מסר אלוקי שיכול להיות שייך אלינו. בכל אדם יש נקודה בה אנו יותר קטנים ונמוכים ממנו, ולמרות כל המעלות הגדולות והחשובות שה’ זיכה אותנו בהן – עדיין אנו יכולים ללמוד ממנו. וכיוון שכל אדם באשר הוא הופך לשליח אפשרי מאת ה’, ההתבוננות באופן זה על הסובב גורמת לאדם תחושה מיוחדת של קשר עם כל יהודי שהוא פוגש. בכל אחד ניתן לגלות אפשרות חדשה להתקשרות בבורא.

הנקודה המוחלטת של הענווה, זו שבה אנו חשים עצמנו ככלים לשפע האלוקי, בעוד השפע עצמו אינו שלנו, מביאה לתחושה אמיתית שמצד גילוי אור ה’ בעולם אין שום שוני מהותי בינינו ובין שאר בני האדם הסובבים אותנו. הרגשה שכל יהודי הוא מעין ‘מַשְדֵר’ של דבר ה’ בעולם. לכל אדם יש את הנקודה המיוחדת לו, אותה הוא משדר באופן המיוחד לו, ולכל אחד ישנן הנקודות שאותן הוא צריך לקלוט מהזולת.

עובדה זו מגלה שבעומק הדברים בכל אדם טמון כוח שבו הוא כארז, נקודת חוזק אותה הוא ‘משפיע’. ויחד עם זה קיימת בו בחינת האזוב באותן הנקודות החלשות בהן הוא ‘מקבל’. ובזה מובנת השאלה שנשאלה לעיל, מדוע בקורבן המצורע מובא גם הארז, ולא רק האזוב.

באמצעות הקשבה וקבלה מהזולת האדם מפתח ומקדם את הפנמת הענווה

המקום בו אדם פוגש את המציאות האחדותית הזו, את ההרגשה שהוא אינו אלא צינור לשפע האלוקי ואין לו כל עדיפות על פני חברו, יכול להוות בעבורו סימן למקום הרוחני בו הוא נמצא. אם האדם מאמין ומרגיש שאכן שום דבר אינו שלו ואת הכל קיבל בחסד הבורא, אך עדיין הוא מוצא את עצמו מרוחק מחבריו ואפילו מרגיש את עצמו עדיף על פניהם, אות הוא שעדיין לא הופנם בו עומק הענווה. עליו להשיב את הדברים לעומק ליבו עד שתהיה אהבת עַם ה’ בוקעת ועולה מלבו.

הקשר בין השפלות ליכולת להיפתח לקלוט את דבר ה’ מהסובבים, מאפשר להתקרב לענווה בדרך עקיפה של “אחר המעשים נמשכים הלבבות”. אם האדם יפתח את עצמו להקשיב לזולת, אזי יקל עליו לאמץ לעצמו תפיסות מתוקנות בכל הקשור לנפח שה’אני’ שלו תופס ולבעלות שלו על הצלחותיו.

זו הנוסחה בעזרתה ניתן לזכות לבניין ארץ ישראל ומלכות ה’ בקדושה ובטהרה. ללא כוחות ה’ארז’ הגבוהים, לא ניתן לפעול ולקדם את מלכות ה’. ומנגד, ללא שפלות האזוב כל בניין הארזים שייבנה סופו שיעלה בלהבות הגאווה. עלינו לסגל לעצמנו שילוב מיוחד עץ ארז ואזוב, שיאפשר מצד אחד להוציא לפועל שאיפות קדושות ורצונות טהורים, ומצד שני לעשות הכל מתוך שפלות המביטה במקור כוחה ומכירה את בוראה. בדרך זו נזכה להתחבר לדרכו המופלאה של דוד המלך ע”ה, עליו אמרו חז”ל ש”כשהיה יושב ועוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת, ובשעה שיוצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ” (מועד קטן טז ע”ב) – מצד אחד אזוב שפל לקלוט ולשמוע דבר ה’ וללמוד מכל אדם, ומצד שני בחור כארז הלוחם מלחמות ה’ ומנהיג את ישראל בגבורה.