תפריט
בע"ה
(ט) בַּמֶּה יְזַכֶּה נַּעַר אֶת אָרְחוֹ לִשְׁמֹר כִּדְבָרֶךָ: (י) בְּכָל לִבִּי דְרַשְׁתִּיךָ אַל תַּשְׁגֵּנִי מִמִּצְוֹתֶיךָ: (יא) בְּלִבִּי צָפַנְתִּי אִמְרָתֶךָ לְמַעַן לֹא אֶחֱטָא לָךְ: (יב) בָּרוּךְ אַתָּה ה’ לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ: (יג) בִּשְׂפָתַי סִפַּרְתִּי כֹּל מִשְׁפְּטֵי פִיךָ: (יד) בְּדֶרֶךְ עֵדְוֹתֶיךָ שַׂשְׂתִּי כְּעַל כָּל הוֹן: (טו) בְּפִקֻּדֶיךָ אָשִׂיחָה וְאַבִּיטָה אֹרְחֹתֶיךָ: (טז) בְּחֻקֹּתֶיךָ אֶשְׁתַּעֲשָׁע לֹא אֶשְׁכַּח דְּבָרֶךָ: [המשך פסוקי המזמור יובא בחלקים הבאים]
דוד המלך שואל כאן: “במה יזכה נער את ארחו” (פס’ ט). כלומר מהי הדרך שהנער יוכל לגרום שאורח החיים שלו יהיה זכאי וטוב (וכן פירש רס”ג). התשובה שהוא עונה היא: “לִשְׁמֹר כדברך” (שם). דהיינו על ידי שהוא ישמור את המצוות בפועל, ולא רק באופן תיאורטי (“לִשְׁמֹר” (וכן פירש הרד”ק)); ובנוסף, הקיום של המצוות יהיה משום שה’ ציווה וזהו דבר ה’ (“כדברך”), ולא רק בגלל שזה נחמד ונעים.
ההדרכה הזו עלולה להיראות כביכול מאוד ‘משתלטת’. היא מדגישה את הצורך בקיום מעשי, ולא את החיבור הפנימי. העשיה צריכה להיות מתוך עבדות גמורה לה’, ולא מתוך שהנער מתחבר לכך. הדבר מעורר שאלה, בפרט לאור השוואה להדרכות אחרות שאנו מוצאים לגבי חינוך הנערים:
כי ישאלך בנך לאמר מה הָעֵדֹת והחקים והמשפטים אשר צוה ה’ אלוקינו אתכם. ואמרת לבנך עבדים היינו לפרעה במצרים וַיֹּצִיאֵנוּ ה’ ממצרים ביד חזקה. ויתן ה’ אוֹתֹת וּמֹפְתִים גְּדֹלִים ורעים במצרים בפרעה ובכל ביתו לעינינו. ואותנו הוציא משם למען הביא אֹתָנוּ לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבתינו. ויצונו ה’ לעשות את כל החוקים האלה ליראה את ה’ אלוקינו לטוב לנו כל הימים לְחַיֹּתֵנוּ כהיום הזה. וצדקה תהיה לנו כי נשמר לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה’ אלוקינו כאשר צִוָּֽנוּ.
(דברים ו, כ-כה)
בפסוקים אלו הבן מבקש להבין את מהות המצוות. הדברים אמנם מובאים בהגדה של פסח, אך בפשוטו של מקרא בספר דברים הם אינם מתייחסים למצוות הפסח בלבד, אלא לכלל המצוות. השאלה ‘מה’ העדות והחוקים איננה רק בקשה שנספר לבן מה המצוות שבתורה, ונפרט לו מה נצטוונו. אלא שנסביר מה המהות שלהן, מה התפקיד שלהן, ומה הסיבה שאנו מקיימים אותן[1]. ניתן לראות זאת גם מהתשובה לשאלה, שלא מפורטים בה מצוות וחוקים, אלא הסבר מדוע אנו מקיימים את המצוות. ההסבר הזה הוא הדרכה מופלאה ביותר שהתורה פורסת בפנינו, ובו היא מלמדת אותנו כיצד אנו אמורים לחבר את ילדינו לתורה ולמצוות, ולגרום להם להיות שייכים וקשורים אליהן. ראשית, מספרים לנער כמה ה’ אהב אותנו ועזר לנו, ושהוא כבר ‘הוכיח את עצמו’ בדאגתו אלינו. ולא זו בלבד, אלא גם היה חשוב לו לנקום את נקמתנו בגוים ששיעבדו אותנו. בנוסף, את כל המצוות הוא מצווה עלינו “לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה” וכן “וצדקה תהיה לנו”; כלומר הוא רוצה מאוד את טובתנו, וכל המצוות נועדו לטובתנו ולחיותנו, ולהרבות את צדקתנו ושכרנו. וכל הבאתנו לארץ ישראל היא כדי שנוכל לקיים את המצוות, ועל ידי זה יהיה לנו טוב, חיות וצדקה.
כל הכיוון הזה הוא לכאורה הפוך לגמרי ממה שעולה מהפסוק כאן בתהילים, שצריך לעשות את המצוות כי כך ה’ ציווה. ישנו גם פסוק ידוע נוסף לגבי חינוך: “חֲנֹךְ לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה” (משלי כב, ו). המסר של הפסוק הזה הוא שהנער אמור להתחנך על פי דרכו, שזה לכאורה מה שמתאים לו ומה שהוא מתחבר אליו. וגם זה לכאורה לא מתאים לנאמר כאן במזמור.
לכאורה היה אפשר ליישב ולומר שכל השכנועים וההתאמות הללו הם רק לנער בתחילת דרכו, ואלו רק מבואות והקדמות לכך שאנו מחוייבים לעשות את המצוות. כלומר בתחילה מושכים את לבו של הנער בטוב שבמצוות ובחיבור שלו אליהן, אבל בהמשך הוא אמור להבין שקיום המצוות צריך להיעשות בגלל הציווי ולא בגלל הטוב שבהן. ואם כן יש כאן כעין מדרגה של ‘לא לשמה’ שהיא נמוכה יותר, והיא נועדה לשלבים הראשוניים של החינוך.
אבל ההסבר הזה לא נראה מתאים לפשוטו של מקרא. בפסוקי התורה לא נראה שמדובר בהקדמה בעלמא. מה שכתוב שם זו לכאורה ההנחיה שאנו צריכים לכתחילה לומר לבנים. גם בהגדה של פסח הפסוקים הללו מובאים כתשובה לבן החכם, שאיתו מגיעים עד התכלית, ולא כתשובה לבנים שהם פחות חכמים וצריך להתאים להם תשובות חלקיות לפי רמתם. יתרה מזו, אי אפשר לומר שהתורה מדברת על שלב ראשוני של ‘לא לשמה’, כי גם בפסוקים הללו מוזכר שצריך לקיים את המצוות משום שכך ה’ ציווה: “כי נשמר לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה’ אלוקינו כאשר צִוָּֽנוּ“. המילים ‘כאשר צונו’ לכאורה מיותרות, כי לפני כן נאמר “ויצונו ה’ לעשות את כל החוקים” וכו’, אז ברור שאם הוא מצווה לעשות אז הקיום של של המצוות הוא ‘כאשר צונו’. אלא הכוונה שצריך לעשות בגלל שהוא ציווה. כלומר אין כאן רק הדרכה ‘למתחילים’ אלא כבר כאן מדובר גם על קיום המצוות בגלל שכך ה’ ציווה. ואם כן, אי אפשר להבין שהיחס בין קיום מצוות “בגלל שה’ ציווה” ומתוך יראה (שגם כן מוזכרת בפסוקים הללו: “ליראה את ה’ אלוקינו”), לבין “לטוב לנו כל הימים לחיותנו”, הוא יחס של ‘לשמה’ ו’לא לשמה’ או של ‘מתחילים’ לעומת ‘מתקדמים’. נראה שיש כאן נקודה עמוקה הרבה יותר שיש לעמוד עליה, בדרך החינוך שבאה להנחיל את החיבור לקיום המצוות.
בעומק פשוטו של מקרא, התורה מביאה את הנימוק של “לטוב לנו” ו”לחיותנו” כנימוק של הקב”ה! זו הסיבה שלו לכך שהוא מצווה עלינו את המצוות. הוא מוציא אותנו ממצרים ומביא אותנו אל הארץ כדי לצוות עלינו ליראה אותו, והסיבה שהוא עושה את זה היא הרצון שלו לעשות לנו טוב ולחיותנו כהיום הזה. את זה אנו מספרים לנער השואל, וזה אמור לגרום לו, וגם לנו, לרצות בעצמנו לעשות את רצון ה’. משום שאנו מבינים עד כמה ה’ דואג לנו ורוצה להיטיב לנו.
אנו נדרשים לציות מלא להקב”ה. לא בגלל שזה טוב לנו ולא בגלל שזה נותן לנו חיים, אלא אך ורק בגלל המחוייבות שלנו כלפיו. אך מה יוצר את המחויבות כלפיו? זה שאנו מבינים כמה הוא דואג לנו ועושה כל כך הרבה בשבילנו, כשהמטרה העיקרית שלו היא “לטוב לנו” ו”לחיותנו כהיום הזה”.
יש כמה השלכות חשובות לדיוק ולהבדל הזה. מה שאנו צריכים לכוון אליו את הנערים, וגם את עצמנו, זה לא להתעסקות בתועלת שאנו מרוויחים מקיום המצוות. כשאנו עושים מצוות זה לא בגלל שזה עושה לנו טוב, אלא בגלל שיש לנו מחוייבות לקב”ה. מה שאנו כן צריכים לכוון אליו את הלב הוא להאמין בה’ ולאהוב אותו, ולהתמקד בטוב שלו. האמונה שיהיה לנו טוב היא בגלל שה’ הוא טוב והוא אוהב אותנו. הדבר הראשון שצריך להנחיל הוא את היסוד הגדול שה’ יתברך תמיד אוהב אותנו, והוא אבא שרוצה רק את טובתנו. אנו צריכים למצוא ולזכור את כל החסדים והטובות שאנו רואים בהנהגה שלו אותנו, הן כעם והן באופן אישי. ואז גם אם בזמנים מסוימים האדם מרגיש שהמצווה דווקא מכבידה עליו, וכביכול לא טובה לו, הוא לא יימנע מלעשות אותה.
אם אדם מקיים את המצוות בגלל שהוא מבין שהן עושות לו טוב, אז כאשר הוא לא מרגיש טוב עם מצווה מסויימת הוא עלול לא לקיים אותה. אבל אם הוא עושה בגלל שהוא נאמן לה’, אלא שהוא מאמין שכל מה שהוא עושה זה לטובתו, אז גם אם כרגע הוא מרגיש שזה לא טוב לו – הוא בכל זאת ייעשה. כי הנאמנות שלו לה’ היא בלתי תלויה בהרגשה הרגעית הזו.
כאן נכנס גם השילוב של “חֲנֹךְ לנער על פי דרכו”. חשוב שהנער יבין שבעיני ה’ יש ערך עליון לנטיות לבו ולמה שהוא מתחבר אליו. ה’ יתברך רוצה שהוא יגדל בהתאם למה שמתאים לו. זהו חלק מהטוב של ה’ ומהאהבה של ה’, שהוא נותן ערך וכבוד ויקר לכל אדם באשר הוא, ולכל אחד בהתאם לנטיות לבו ולכשרונותיו יש תפקיד וחלק בעבודת ה’ ובגילוי מלכותו. עצם ההבנה הזו אמורה לייצר אצל הנער אמון גדול ה’[2].
בד בבד, צריכה להיות גם הידברות עם הנער על כך שהוא עשוי להרגיש שהמצוות ‘חונקות’ אותו, ואז נראה לו שה’ יתברך לא אוהב אותו, וכביכול רוצה למחוק אותו. אין לדלג על כך. אבל השיח על כך לא אמור לבוא מתוך אמירה של ‘מה הבעיה, המצוות זה קל ונחמד ומהנה’. הנער לא יקבל זאת, ובצדק. אי אפשר להתכחש לכך שלפעמים זה לא נוח, לא מהנה ואפילו מכביד. בפרט בכל מה שקשור למתירנות, שהמסר שלה אומר בדיוק ההיפך: תעשה ‘מה שֶׁבָּא לך’, תסתכל בכל מה שמתחשק לך, תלבשי כל ‘מה שֶׁבָּא לך’ ללבוש, וכדומה. כאן חשוב מאוד הדיוק שהתבאר. השיח צריך לגעת בנקודה אחרת: קודם לבנות את הקשר עם ה’, דרך האהבה שלו אלינו והחסדים הרבים שהוא מעניק לנו. ואז, כשרואים שיש גם קשיים והתמודדויות, ניתן לנסות לראות את זה לא רק מתוך השאלה האם נוח לי או לא נוח ונעים לי או לא נוח לי ולא נעים לי; אלא מתוך מבט של קשר: האם אני יכול לראות את מה שקשה כחלק מהתנהלות של ה’ כלפיי שמכוונת לטוב שלי, או שזה לא יכול להשתלב ואני צריך להסיק שה’ יתברך רוצה להרע לי חלילה. כאשר זו השאלה, הנער יכול להיפתח לכך שה’ רוצה לגדל אותו ולהצמיח אותו. הוא יכול לקבל את זה שהדרך לכך היא לפעמים על ידי שהוא צריך להתמודד ושקשה לו והוא בכל זאת מתגבר. בסופו של דבר כל ההגבלות והוויתורים שהוא נדרש להם הם לטובתו, אלא שלא בטווח הקצר והמיידי. לכן זה אומר שהקב”ה כן אוהב אותו ומיטיב לו, והוא יודע יותר טוב מהאדם עצמו מה באמת טוב לו[3].
לכל אדם יש את הנסיונות שהוא עובר, בהם הוא נדרש לצאת מאיזור הנוחות שלו, לוותר ולפעמים אפילו להקריב את הרווחה האישית שלו. ההתמודדות איתם צריכה להיות מבוססת על הקשר האישי עם ה’, ועל האמון בו. לא די בעצם האמונה בה’, צריך לפתח גם אמון גדול בה’ ובטובו.
אלא שלפעמים דווקא בגלל שהנער מאמין שה’ אוהב אותו, הוא חושב בטעות שגם אם הוא ייחטא ויעשה הרבה ‘שטויות’ – ה’ יתברך בסוף יקבל אותו בתשובה. זהו מעין ‘אחטא ואשוב’, שדווקא האמון בטוב ה’ ובחסדו הופך חלילה לרועץ. הסיבה המהותית שזו טעות (מעבר לכך שחז”ל אומרים שהאומר כן “אין מספקין בידו לעשות תשובה” (יומא פה ע”ב)) היא שחלק מהאמון של האדם בה’ צריך להיות האמון שאם הוא יחטא זה ודאי יזיק לו מאוד. לא בתור עונש שה’ יעניש אותו[4], אלא בגלל האמון שה’ יתברך יודע הרבה יותר מהאדם מה טוב לו ומה רע לו, ואם האדם לא ישמע בקולו הוא יסבול מאוד. המרירות שתהיה, והקשיים והנזקים מהריחוק מדבר ה’, יהיו לאין ערוך קשים וכואבים יותר מהרווח הרגעי שיש בעשיית מה שמתחשק.
דוגמה בולטת לכך אפשר לראות על צרכני סמים. הם חושבים שזה נותן להם הנאה, והם להוטים להשיג את הסם. הם אפילו חשים שמי שלא נותן להם אותו, או שמפריע להם להשיג אותו, לא מבין באמת את הצורך שלהם, והוא רק רוצה למנוע מהם את הטוב. אבל באמת זה מזיק להם מאד, והורס לגמרי את חייהם וממש מוציא אותם מן העולם. אולי ה’ עשה את המציאות הזו של הסמים לפחות בשביל שאנו נוכל לראות מול עינינו איך בני אדם יכולים להיות ממש בחזקת סומין, והרצון שלהם לטוב רגעי יכול לקבור אותם, וממש להפוך אותם למתים מְהַלְּכִים. מכאן כל אחד איתנו יכול ללמוד אל מה שנוגע אליו. כאשר נראה לאדם שיש דברים טובים שהוא רוצה, והקב”ה מונע אותם ממנו, זו בעצם טעות של האדם. הוא לא מבין שזה באמת לא טוב לו.
את האמת הפשוטה הזו אומר דוד המלך בפסוקים רבים בתהילים. כאשר האדם מוותר והולך בדרך ה’, ונפרד מכל הרצונות הנמוכים שאינם רצון ה’, אז שמחתו גדולה מאוד, ורוח הטהרה שנושבת בו משמחת אותו עשרות מונים מכל החטאים. אחרי תהליך כזה מתקיים בו: “תשמיעני ששון ושמחה תגלנה עצמות דִּכִּיתָ” (תהלים נא, י).
אם כן, זהו היסוד לחינוך. הכל תלוי באמון בה’. זהו הבסיס לכל השיחות וההדרכות לילדים והנערים. זו צורת החשיבה שמאפשרת קיום מלא של המצוות מתוך מחוייבות ואהבה, וממילא מונעת מלסטות מן הדרך.
דוד המלך אומר במזמור כאן שהוא דרש את ה’ בכל לבו: “בכל לבי דרשתיך” (פס’ י). נראה (וכן ביאר המלבי”ם) שהאמירה הזו מתקשרת אל מה שנאמר בתחילת המזמור במעלת דרישת ה’ בכל לב: “אשרי נֹצְרֵי עֵדֹתָיו בכל לב ידרשוהו” (פס’ ב). דוד מודיע שזה אכן מה שהוא עשה, ולכן הוא מבקש שה’ ישמור עליו שהוא לא ישגה מן המצוות: “אל תשגני ממצוותיך” (שם). בין שני חלקי הפסוק הזה אמור להיות קשר פנימי. דוד לא היה קושר את העובדה שהוא דרש את ה’ בכל לבו, עם הבקשה לא לשגות מהמצוות, אם לא היה ביניהם קשר מהותי. עסקנו לעיל (בחלק הקודם בביאור הפסוק “אשרי נצרי עדתיו”) בסכנה התמידית לטעות מדרך ה’ ולהיכשל בעבירות, ובתלות המוחלטת שלנו בה’ שיעזרנו כדי לא ליפול ברשתו של יצר הרע שמטעה ומבלבל את האדם. כעת נרחיב בדברים מזווית נוספת.
דוד מבקש כאן שה’ ישמור אותו מלהיות שוגג בקיום המצוות: “אל תשגני ממצותיך”. כל שגגה היא לכאורה סוג של אונס. אם האדם למשל שכח שאסור להדליק אש בשבת, אז לכאורה לא היה לו איך להימנע מכך, והוא אנוס. אלא שיש הבדל בין שגגה לאונס, מעין מה שמצינו בסוגיית “תחילתו בפשיעה וסופו באונס” (בבא קמא נו ע”א). אם האדם פשע בדבר מה, ונגרם מכך אונס, הוא יהיה חייב על כך ולא יוכל לפטור עצמו בטענה שהוא אנוס. לדוגמה מי שהשאיר את הבהמה שלו במקום חם מאד, ובסוף היא חתרה מתחת הכותל ויצאה והזיקה, הוא לא יכול לטעון שזו פעולה בלתי נשלטת של הבהמה והוא אנוס על הנזק. הגמרא אומרת שהוא היה צריך לקחת בחשבון שבגלל שחם לבהמה מאד היא תעשה כל מה שהיא יכולה כדי לצאת, ואז היא גם תזיק. כלומר למרות שבסוף נוצרה מציאות של אונס, היא התחילה בנסיבות שיש לאדם אחריות עליהן ולכן הוא צריך לשאת בתוצאות. כך גם כאשר אדם שוכח משהו, או טועה ופועל מתוך טעות. באמת ברגע השכחה הוא אנוס לגמרי, וברגע הטעות הוא באמת לא רוצה לעשות משהו מוטעה, והוא עושה את מה שהוא עושה בתום לב וברצון טוב; אבל בכל זאת הוא צריך כפרה. בעבירות חמורות הוא חייב קורבן חטאת על שגגתו, וברציחה הוא חייב גלות לעיר מקלט. בספרי המוסר מובא שגם על שאר שגגות באיסורי תורה האדם נתבע לכפרה. ואם מדובר בדיני ממונות, האדם חייב לשלם על כל הנזקים שהוא הזיק בשוגג.
הסיבה לכך היא שהשוגג היה צריך לדאוג שלא להגיע למצב הזה של השגגה. כך ניסח זאת הרמב”ם: “שהשוגג היה לו לבדוק ולדקדק, ואילו בדק יפה יפה ודקדק בשאלות לא היה בא לידי שגגה. ולפי שלא טרח בדרישה וחקירה ואחר כך יעשה, צריך כפרה” (הל’ שגגות ה, ו). וכן מצאנו בחז”ל ש”שגגת תלמוד עולה זדון” (אבות ד, יג), ו”היה לו ללמוד ולא למד” (בבא קמא צב ע”א). האדם היה צריך ללמוד. הוא היה צריך להיות הרבה יותר עירני ולהיזהר, ולהיות במודעות גבוהה, ואז הוא לא היה מגיע לשכחה או בלבול וטעות. אם האדם היה נערך ומתכונן יותר, לומד יותר ומזכיר לעצמו יותר, הוא לא היה מגיע למצב שבסוף הוא אונס. ובאמת ניתן לראות שבדברים שהם באמת חשובים לאדם הוא שוכח ולא טועה בהם.
הדברים נוגעים באופן מעשי לכל אחד מאיתנו. מה אנו יכולים לעשות כדי שלא למצוא את עצמנו במצב שבו אנו שוכחים ושוגגים, טועים ונכשלים? דוד המלך מלמד אותנו: “בכל לבי דרשתיך”. אם אנו מחפשים את דרך ה’ בכל לבנו, זה עצמו מהווה מוּדָעוּת, השתדלות ורצינות, שבזכותה ה’ ימנע מאיתנו את טעויותנו. אין זה רק ברובד הטכני שאותו הביא הרמב”ם, שאם האדם יטרח וילמד הוא לא יטעה. אלא זו ה”איתערותא דלתתא” שיש בכוחנו לעשות. אנו מצווים להקפיד על מה שאנו יכולים, והקב”ה גומר בעדנו ו”רגלי חסידיו יִשְׁמֹר” (שמואל א’ ב, ט), ו”שגיאות מי יבין מנסתרות נקני” (תהילים יט, יג). הקב”ה שומר את דורשיו שלא יטעו וישגו ממצותיו: “אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך, כי דורשיך לעולם לא יכשלו” (תפילת מוסף לראש השנה). דוד מבין שכדי לא לשגות הוא זקוק להשגחת ה’ עליו ולכן הוא פונה לה’ שהוא יהיה זה ששומר עליו מלשגות במצוותיו.
היסוד הזה יכול לפגוש את האדם במגוון נושאים. כשאדם לא מצליח לכוון בתפילה, זה נובע מכך שכאשר מגיעה המחשבה שמסיטה את דעתו של האדם מהתפילה – הוא לא שם לב לכך שדעתו מוסחת. וכשהוא מתעשת הוא מוצא את עצמו כבר בשלהי התפילה. לכאורה אין לו מה לעשות כנגד זה, ואולי זה הסיבה לכך שכתבו הפוסקים שכיום אנשים בדרך כלל לא מצליחים לכוון בתפילה (טור או”ח סי’ קא; רמ”א שם ס”א), כי רבים רואים בכך סוג של אונס שאין איך למנוע אותו. כיוצא בזה בשמירת עיניים, שאדם עלול למצוא את עצמו שהוא לא שמר את עיניו והוא נכשל בראייה אסורה. לכאורה מה יש בידו לעשות, הלא הוא לא שם לב לכך שעיניו מגיעות לראות דברים שאסור לו לראות. אלא שאם אדם דורש את ה’ בכל לבו, הוא לא ייכשל. הוא יהיה במודעות גבוהה מאוד של עמידה לפני ה’ בתפילה, והוא גם יעמוד על המשמר בכל משפט כדי שיהיה בדיוק ובכוונה. וכן הוא יהיה במודעות גבוהה מאוד שלא להיכשל במראות אסורות, ובחדות גבוהה של שמירת העיניים ושמירת המחשבה, וכדברי החוזה הקדוש מלובלין: “ומהרהורי אישה כלל לסור מאותה מחשבה, ולא הרהור בעלמא מזה” (הנהגות זאת זכרון, ב). כאשר האדם עושה את ההשתדלות הזו, אז מעבר לכך שמטבע הדברים הוא פחות ייכשל, הקב”ה גם יעזור לו באופן שמיימי וישמור עליו שלא ישגה.
ככל שאנו מייחדים את לבבנו ודורשים את ה’ בכל לבנו, הוא שומר עלינו שלא נחטא, וגם שלא ניכשל בשוגג. וכפי שאנו אומרים בברכות קריאת שמע: “יחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך, שלא נבוש ניכלם ולא ניכשל לעולם ועד”. ועיקר הדרישה בכל לב היא על ידי עצם התפילה שלא להיכשל. זו היא התפילה שאנו מפרטים במיוחד בכל יום בברכות השחר, שכל מילה בה חשובה ומדוייקת: “שתרגילנו בתורתך, ודבקנו במצוותיך, ואל תביאנו לא לידי חטא ולא לידי עבירה ועוון, ולא לידי נסיון, ולא לידי בזיון. ואל ישלוט בנו יצר הרע. והרחיקנו מאדם רע ומחבר רע. ודבקנו ביצר הטוב ובמעשים טובים. וכוף את יצרנו להשתעבד לך”.
הדברים שנתבארו מתקשרים מאוד גם אל הפסוק הבא במזמור: “בלבי צפנתי אמרתך למען לא אחטא לך” (פס’ יא). דוד אומר כאן שכדי לא לחטוא לא מספיק שהאדם יידע את הדברים בשכלו, אלא הוא צריך גם להכניס אותם לתוך הלב. את הנקודה הזו דוד אומר גם במזמור נא, כשהוא מתייחס לכך שהוא טעה ונכשל בעניין בת שבע: “הן בעוון חוללתי ובחטא יֶחֱמַתְנִי אמי, הן אמת חפצת בַטֻּחוֹת וּבְסָתֻם” (שם נא, ז-ח). דוד אומר שה’ מצפה ממנו שהאמת תהיה בכליות ובחלקים הצפונים שבו, אבל העוונות והחטא הולכים איתו כבר מרגע ההתחוללות שלו וכניסת אמו להריון. כנגד זה צריך להצפין את אמרת ה’ בלב. אנו חייבים שהתורה שלנו לא תהיה חיצונית ושכלית, אלא נוגעת וחודרת ללב.
כיצד מחדירים את התורה לתוך הלב? על ידי מה שנאמר בפסוק הקודם: “בכל לבי דרשתיך”. כאשר מבקשים ודורשים את ה’ בכל לב, ומתפללים על כך מעומק הלב, אז אמרת ה’ גם נצפנת בלב.
[1] בדומה לכך, גם כאשר נעמי שואלת את רות “מי את בתי” (רות ג, טז), היא לא מבקשת לדעת את הפרטים עליה, שהרי היא מכירה אותה היטב; אלא כוונת השאלה היא לברר מה קורה איתה ומה עבר עליה באותו לילה, ו’מי היא’ במובן של היכן היא מונחת כעת מבחינה נפשית ורוחנית.
[2] וכן כאשר זה מה שהוא חווה ממי שמחנך אותו – זה יוצר גם אמון כלפי המחנך.
[3] שוב חשוב הדיוק, שאין הכוונה שהאדם יתגבר ויקיים את המצוות בגלל שבזה הוא ישיג טוב בטווח הרחוק. זהו רק ההסבר מדוע אין כאן רע מאת ה’ אלא טוב, אבל קיום המצוות נעשה מתוך המחויביות, שמושתת על האמון בטובו של ה’.
[4] אף זה כמובן גם יכול להיות חלילה, אלא שלא נכון לבנות את החינוך והמוטיבציה לקיום המצוות על יראת העונש, ובפרט בדורנו.
פרטים ליצירת קשר איתנו:
למזכיר הרב שמואל טל שליט”א, יצחק מאיר וייסבלום:
(עדיף מייל) b0502007887@gmail.com ,050-2007887
לרכז קליטה לרווקים חוזרים בתשובה, אמיר ברנע:
tshuvathaim@gmail.com ,050-8684018
לאתר התוכנית לחוזרים בתשובה ב”תורת החיים”
לרכזת קליטה לרווקות חוזרות בתשובה:
רבקה – 0508684106
לאתר המדרשה לחוזרות בתשובה “טהר הלב”
לרכזת קליטת משפחות בעלי תשובה, טלי מירון:
kthcbt@gmail.com , 050-7720605
לתרומות (סעיף 46):
באשראי או בביט
בהעברה בנקאית: חשבון מספר 424402, בנק 20, סניף 491. ע”ש תורת החיים
אתר טל חיים
www.talchaim.org.il
tal613613@gmail.com
דרכי הגעה למוסדות
קהילת תורת החיים ממוקמת ביד בנימין.
בישוב יש מרחבים ורוגע המאפשרים לגדול בעבודת ה’ מתוך שלווה.
הישוב נמצא במרכז הארץ, כ- 5 דקות נסיעה מצומת ראם (מסמיה) וכחצי שעה נסיעה מירושלים, בסמוך למחלף שורק של כביש 6.
הגעה בתחבורה ציבורית
מתחנה מרכזית בירושלים ניתן לנסוע בקווים הבאים:
כמו כן ישנו קו 451 (לאשדוד) היוצא מהר חוצבים, עובר דרך השכונות החרדיות ואינו עובר דרך התחנה המרכזית (קו מהדרין).