שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 314 | כא חשון תשפ”ה

(א) אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ הַהֹלְכִים בְּתוֹרַת ה’: (ב) אַשְׁרֵי נֹצְרֵי עֵדֹתָיו בְּכָל לֵב יִדְרְשׁוּהוּ: (ג) אַף לֹא פָעֲלוּ עַוְלָה בִּדְרָכָיו הָלָכוּ: (ד) אַתָּה צִוִּיתָה פִקֻּדֶיךָ לִשְׁמֹר מְאֹד: (ה) אַחֲלַי יִכֹּנוּ דְרָכָי לִשְׁמֹר חֻקֶּיךָ: (ו) אָז לֹא אֵבוֹשׁ בְּהַבִּיטִי אֶל כָּל מִצְוֹתֶיךָ: (ז) אוֹדְךָ בְּיֹשֶׁר לֵבָב בְּלָמְדִי מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ: (ח) אֶת חֻקֶּיךָ אֶשְׁמֹר אַל תַּעַזְבֵנִי עַד מְאֹד: [המשך פסוקי המזמור יובא בחלקים הבאים]

“אַשְׁרֵי נֹצְרֵי עֵדֹתָיו בְּכָל לֵב יִדְרְשׁוּהוּ” – בקשת האמת בעולם השקר והטעות

כדי לא לסטות מדרך ה’ צריך לעובדו בכל הלב

בפסוקי המזמור בולטת ההדגשה של דוד המלך שאי אפשר להיות נאמן לה’ בלי לדרוש את ה’ “בכל לב”: “אשרי נֹצְרֵי עֵדֹתָיו בכל לב ידרשוהו” (פס’ ב). לכן צריך לשמור “מאוד” את פיקודי ה’: “אתה צויתה פִקֻּדֶיךָ לִשְׁמֹר מאד” (פס’ ד), וצריך לייחל ולשאוף שאכן נצליח בכך: “אחלי יִכֹּנוּ דְרָכָי לִשְׁמֹר חקיך” (פס’ ה). ואחר הכל, צריך גם השגחה צמודה מאת ה’ כדי להצליח בשמירת חוקי ה’: “את חקיך אשמר אל תעזבני עד מאד” (פס’ ח). זהו יסוד שדוד המלך חוזר עליו פעמים רבות גם בהמשך המזמור: “בכל לבי דרשתיך אל תשגני ממצותיך” (פס’ י) – צריך לדרוש את ה’ בכל לב, משום שבקלות רבה האדם עלול לשגות מהמצות. וכיוצא בזה: “קראתי בכל לב ענני ה’ חקיך אֶצֹּרָה. קראתיך הושיעני ואשמרה עֵדֹתֶיךָ” (פס’ קמה-קמו), וכן בפסוקים רבים נוספים במזמור זה.

גם במזמורים אחרים דוד המלך מבקש על כך: “משפטי ה’ אמת צדקו יחדיו… גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב. שגיאות מי יבין מנסתרות נקני. גם מזדים חֲשֹׂךְ עבדך אל ימשלו בי, אז איתם ונקיתי מפשע רב” (תהילים יט, ט-יד). בפשט הכתוב, הזדים והפשע הרב שדוד מבקש שלא ימשלו בו אלו לא אנשים זדים, אלא הזדונות והפשעים שלו (וכן ביאור רש”י, רד”ק ומצודת דוד). שהרי הפסוק ממש נסמך לפסוק הקודם העוסק בשגגות: “שגיאות מי יבין… גם מזדים”.

היסוד הזה מופיע כבר בתורה. הקב”ה צווה עלינו לעבדו בכל לבבנו ובכל נפשנו, ומיד אחר כך אנו מוזהרים פן יפתה לבבנו ונסור מן הדרך (דברים יא, יג-טז). כלומר יש רק שתי אפשרויות: או שעובדים את ה’ באהבה בכל לב ונפש,  או שחלילה מגיעים לעברי פי פחת. בביאור מזמור א’ עמדנו על כך שזהו המסר איתו פותח דוד המלך את ספר תהילים: “אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב. כי אם בתורת ה’ חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה” (תהילים א, א-ב). ההנגדה “כי אם” לכאורה לא מובנת. כי המשמעות הפשוטה היא שיש בפניו שתי אפשרויות: או ללכת בדרך הרשע או ללכת בדרך ההתמסרות לתורה, והוא בוחר בדרך השניה. האם אין דרך אמצע בין הליכה בעצת רשעים ודרך חטאים, לבין “בתורת ה’ חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה”? אלא שאכן דוד המלך מלמד אותנו שאין אפשרות להיות ‘באמצע’. או שהאדם הולך לכיוון של התעלות, או שממילא הוא צועד לכיוון ההפוך. עמדנו שם (ח”א עמ’ לז) על כך שהחיות של האדם חייבת לבוא ממקור כלשהו. אם היא איננה באה מהתורה היא מגיעה ממקור מנוגד לתורה.

לא מובן איך להתמודד עם יצר הרע אם בכוחו להשכיח את יצר הטוב

כאן נתמקד בהיבט שהוזכר שם רק בקצרה רבה, והוא שהעולם הזה הוא ממש ‘עלמא דשקרא’. השקר מגיע מכמה כיוונים: קודם כל ישנן תפיסות שקריות ששולטות בעולם, כאשר רבים כלל לא מודעים לשקר שבהן. הפסימיות שולטת כיום מאוד, וכן הציניות וחוסר האמון שה’ הוא טוב והוא חפץ בהיצדקנו. לכך מצטרף גם חוסר האמון של האדם בעצמו. כמובן ישנן גם תפיסות שקריות כגון הערצת היופי והתאוות, מתירנות נוראה והתכחשות לשחיתות המוסרית שבפריצות. יש גם את תרבות הפרסום וההחצנה, ו’מפורסמים של שקר’ ששולטים בעולם. בתחום של לשון הרע שוררת הפקרות מוחלטת, ויש גם את ההומניות המזוייפת וכל השקרים והעוולות שנעשים כביכול בשם ‘זכויות האדם’. קיימת גם המצליחנות והחינוך המוגזם להישגיות, שנוגעים בשקרים רבים. לכל דבר ודבר כזה יש השפעות רבות, שמחלישות מאוד את כוח העמידה והדבקות באמת.

מלבד כל זאת, בשעת מבחן, היצר הרע גם משכיח מהאדם את האמת:

ואמר רמי בר אבא: מאי דכתיב “עיר קטנה ואנשים” וגו’ (קהלת ט, יד)? “עיר קטנה” זה הגוף. “ואנשים בה מעט” אלו אברים. “ובא אליה מלך גדול וסבב אותה” זה יצר הרע. “ובנה עליה מצודים וחרמים” אלו עונות. “ומצא בה איש מסכן וחכם” זה יצר טוב. “ומלט הוא את העיר בחכמתו” זו תשובה ומעשים טובים. “ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא” דבשעת יצר הרע לית דמדכר ליה ליצר טוב (-שבשעת יצר הרע אין מה שמזכיר את יצר הטוב).

(נדרים לב ע”ב)

חז”ל דורשים מהפסוקים בקהלת שלמרות שיש באדם גם יצר הטוב, האדם איננו זוכר אותו כשהוא אמור להתמודד כנגד יצר הרע. ה’שיטה מקובצת’ מבאר זאת בשם רבנו יצחק: “דבשעת שהאיברים נמשכים אחר טבעם ויסודם, והם תאוות הגשמיות, אז היצר הטוב נשכח לגמרי” (שיטמ”ק נדרים לב ע”ב). דהיינו, שכאשר אדם נמצא בנסיון של תאווה גשמית, אין לו דרך להזכר ביצר הטוב שישמור אותו מתאווה זאת. ההבנה הזו היא לכאורה ממש קשה מנשוא. זה לכאורה אומר שהאדם נועד מראש לכישלון מוחלט. הרי השעה הזו ש”האיברים נמשכים אחר טבעם ויסודם” מתרחשת כמעט בכל רגע. כל הזמן האדם פוגש מציאויות שבהן עיניו ואוזניו נתקלים במה שהם נמשכים אליו בטבעם ויסודם. גם הפה שלו נמשך בכל צעד ושעל לדבר ולבטא דברים בעייתיים. וכך גם הלב, שהוא גם כן איבר מאברי האדם, והוא גם כן נתקל בדברים שגורמים לו לכעוס, לקנא, להקפיד, להעלב, להתגאות, לבקר, לשנוא ועוד ועוד. זו המציאות הטבעית של האדם, וכפי שדוד מתאר זאת: “הן בעוון חוללתי, ובחטא יֶחֱמַתְנִי אמי” (תהילים נא, ז).

מה אמורים לעשות במצב הזה? איך האדם אמור לא לחטוא, אם בטבעו הוא לא יכול לזכור את יצר הטוב בשעת ההתמודדות? יתרה מזו, בשביל מה בכלל האדם צריך את יצר הטוב, אם בשעה הקריטית של ההתמודדות הוא איננו יכול להועיל לו? הדבר מעורר שאלה גם על דרשת חז”ל עצמה, בה נאמר שהיצר הטוב ממלט בחוכמתו את האדם מיד יצר הרע; כיצד הוא יכול למלט אותו אם בשעת ההתמודדות האדם לא יכול לזכור אותו?

האדם עלול לעשות טעויות חמורות ולהתחפר בהן מתוך מחשבה שהוא צודק

אולם הבעיה כאן חריפה ומכאיבה עוד יותר. כי חוץ מההשתלטות של יצר הרע על האיברים שלנו, הוא משתלט גם על השכל שלנו. בביאור המזמור הקודם נגענו בכך שהיצר הרע מטעה את האדם מאוד, ובקלות רבה מבלבל אותו וגורם לו לחשוב על האסור שהוא מותר. וכפי שהובאו שם דברי הבעש”ט, יצר הרע ‘צובע’ את עצמו כאילו הוא יצר הטוב על מנת להטעות את האדם וליטול את נשמתו. 

תיאור כזה מופיע גם במסילת ישרים:

אם תשאל את פי העצל, יבוא לך במאמרים רבים ממאמרי החכמים, והמקראות מן הכתובים, והטענות מן השכל, אשר כולם יורו לו, לפי דעתו המשובשת, להקל עליו ולהניחו במנוחת עצלותו. והוא איננו רואה שאין הטענות ההם והטעמים ההם נולדים לו מפני שיקול דעתו, אלא ממקור עצלותו הם נובעים, אשר בהיותה היא גוברת בו, מטה דעתו ושכלו אל הטענות האלה.

(מסילת ישרים, פרק ו)

הדברים הללו נכונים בתחומים רבים, ולא רק לגבי עצלנות. האדם נגוע מאוד. גם כאשר הוא חושב ושוקל בדעתו אם נכון לעשות כך או כך, שיקול הדעת שלו עלול להיות מוטה. הוא יכול להביא לעצמו ראיות אפילו מ”מאמרי חכמים והמקראות והכתובים” וכן טענות הגיוניות “מן השכל”, כדי לתמוך ביצר הרע שלו. ובעיקר הדבר: “הוא איננו רואה”, הוא לא רואה את הטעויות שלו. האדם חושב שהוא עושה את הדברים הנכונים, ונמנע מדברים לא נכונים, וכל זה היא הטעייה שהיצר מטעה אותו, והוא אפילו לא מודע לכך.

גרוע מזה, גם כאשר באים אנשים חכמים ומראים לאדם שהוא טועה, הוא איננו מתנער מהטעות שלו אלא מתעקש לדבוק בה. כך מוסיף וכותב שם המסילת ישרים: “לא ישמע לקול החכמים ואנשי הדעה הנכונה. הוא מה ששלמה צווח ואומר: ‘חכם עצל בעיניו משבעה משיבי טעם’ (משלי כו, טז). כי העצלה איננה מנחת לו שיהיה אפלו חש לדברי המוכיחים אותו, אלא יחשוב הכל לתועים ושוטים והוא לבדו חכם” (מסילת ישרים, שם).

השכל שלנו איננו אובייקטיבי. הפרשנות שאנו נותנים לדברי התורה וחז”ל עלולה להיות שגויה. כך גם הפרשנות שאנו נותנים למציאות, או ההתאמה שאנו עושים בין המקורות לבין המציאות. הכל יכול להיות שגוי לגמרי, ואנו אפילו לא נשים לב. אנחנו חושבים שאנחנו רואים, ובעצם אנחנו סומים: “אמר רבי בנימין: הכל בחזקת סומין עד שהקב”ה מאיר את עיניהם” (בראשית רבה נג, יד). עד שהקב”ה מאיר את עינינו, אנו לא רואים את האמת. לכן בקלות רבה אנו יכולים להסתבך ו’להשתבלל’ בשקרים שלנו את עצמנו; לחשוב שאנו עושים את הדברים הנכונים ולהאמין בהם בכל לבנו, ואפילו להתפלל עליהם ועל הצלחתם, בעוד שבעצם יכול להיות שאנו רק הולכים ומשתרשים בחטא. ישנה נוסחה בעין יעקב: “אמר רב פפא: היינו דאמרי אינשי – גנבא אפום מחתרתא רחמנא קרי” (עין יעקב ברכות סג ע”א), כלומר אפילו הגנב שנמצא בפתח כניסתו לגנוב הוא קורא לה’ ומתפלל אליו להצלחתו בגניבה. זו מציאות כל כך מעוותת. הוא עומד לפני ה’ ומתפלל אליו וחושב שהקב”ה רוצה שהוא יצליח בפשע החמור שהוא הולך לעשות.

הדברים מבהילים ממש. אך הם מציאותיים ומתרחשים גם בימינו ללא הרף. כל כך הרבה אנשים מרשים לעצמם לרדוף אחרים ולדבר עליהם לשון הרע, כביכול ‘לתועלת’, והם חושבים שהם עושים בזה מצווה גדולה, כשבעצם הם ממש שופכי דם נקי. אדם יכול להקל לעצמו בדיני נידה, ולחשוב שהוא מקיים מצוות עונה, והוא חלילה עובר עבירה חמורה. אישה יכולה לחשוב שמותר לה להתלבש שלא בהתאם להלכות הצניעות, והיא תלך כך לבית הכנסת או תיקח את ילדיה למוסדות הלימוד, ותחשוב שהיא מקיימת מצווה גדולה בהליכה הזו; ובעצם בכל רגע היא מחטיאה את הרבים. וכיוצא בזה עוד דוגמאות רבות, הנוגעות לכל אחד כפי עניינו.

אז איך אנחנו יכולים לדעת שאנו לא עומדים גם כן מול נסיונות, ואנחנו חושבים שאנו עושים את רצון ה’, ובעצם אנו טועים ועושים עבירות חמורות חלילה?

עלינו להכיר בתלות המוחלטת שלנו בקב”ה בהבנת האמת

קודם כל, הבנת המציאות הזו מאפשרת להבין מדוע דוד כל כך מתחנן להצלה משקר ומיצר הרע. ישנם מאות פסוקים בתהילים שדוד מבקש ומתחנן בהם שה’ ינחה אותו בדרך ישרה, שיציל אותו מדרך השקר ושישמור עליו מלהתפתות לאויביו הקשים שהם התאוות, השקרים והטעויות. במזמור קיט לבדו ישנן עשרות פסוקים העוסקים בכך, ובהם גם הפסוקים שצוטטו לעיל, וכן: “דרך שקר הסר ממני ותורתך חנני” (פס’ כט), “הט לבי אל עדותיך וְאַל אֶל בצע” (פס’ לו), “ואל תצל מפי דבר אמת עד מאד כי למשפטך יחלתי” (פס’ מג), ועוד רבים.  

הדבר הראשון והחשוב ביותר שיש בידינו לעשות כנגד המציאות הזו, הוא להבין שאנו תלויים לגמרי בה’ יתברך כדי לראות את האמת וכדי שיצר הרע לא יגבר עלינו. התדירות הרבה של המזמורים והפסוקים בהם דוד המלך מזכיר זאת מלמדת על כך שהוא היה חדור מאוד בהכרה הזו, ש”הסתרת פניך הייתי נבהל” (תהילים ל, ח). היה לו ברור שאלמלא חסד ה’ הוא עלול להגיע אפילו לזדים ופשעים, כפי שהוזכר לעיל: “שגיאות מי יבין מנסתרות נקני. גם מזדים חֲשֹׂךְ עבדך אל ימשלו בי, אז איתם ונקיתי מפשע רב” (תהילים יט, יג-יד). וכן פירש רש”י פסוקים אלו, על פי דברי חז”ל (סנהדרין קז ע”א):

אמרו חכמים: לְמָה דוד דומה? לכותי המחזר על הפתחים, והם מערימים בדבר יותר מכל אדם. תנו לי מים לשתות! דבר שאין בו חסרון כיס. מששתה אמר: יש כאן בצל קטן? משנתנו לו, אומר: יש בצל בלא מלח? משנתנו לו, אמר: תנו לי מעט לחם שלא יזיקני הבצל. כך אמר דוד בתחילה על השגגות, ואחר כך על הזדונות, ואחר כך על המרדים. פשעים אלו המרדים, שמתכוין להכעיס, וכן הוא אומר: “מלך מואב פשע בי” (מלכים ב’ ג, ז).

(רש”י תהילים יט, יד ד”ה אז)

עם כל צדיקותו העצומה ונאמנותו המוחלטת של דוד המלך, הוא מבקש מהקב”ה שיציל אותו מלמרוד בו מתוך כוונה להכעיס אותו! זאת אומרת שהוא הבין שבלי שמירה של ה’ יתברך הוא יכול אפילו להגיע לידי מרידה ופשיעה ‘להכעיס’. דוד לא בוש לומר את זה לפני ה’, כי הוא מבין שזה לא מראה שיש לו מחשבה חלילה למרוד. זה רק מראה כמה הוא לא מחזיק מעצמו כלל, ושהוא מבין שהוא תלוי לגמרי בה’.

ככל שאנו מכירים יותר בחידלון שלנו ובאפסות שלנו, ובהיותנו “חסרי שכל, סרוחי מעש, רחוקי אמת[1]“, אנו פותחים את עצמנו להשראת השכינה: “כי כה אמר רם ונשא שֹׁכֵן עד וקדוש שמו, מרום וקדוש אשכון, ואת דכא ושפל רוח” (ישעיה נז, טו). הקב”ה שוכן בנו ומגן עלינו דווקא כשאנו מכירים בחידלוננו. וככל שאנו מכירים בזה יותר, ממילא התפילה שלנו שה’ ינחה אותנו בדרך אמת ויגן עלינו מפני יצר הרע הופכת להיות קיומית ממש. כך אנו מגיעים אל האמור במזמור זה: “בכל לב ידרשוהו… אחלי יִכֹּנוּ דְרָכָי לִשְׁמֹר חקיך… אל תעזבני עד מאד”.

התבוננות ותשובה מצילים את האדם מידי יצר הרע

אולם ישנו יסוד עמוק יותר שחז”ל מלמדים בגמרא שהובאה לעיל. היצר הטוב ממלט את העיר בחכמתו על ידי תשובה ומעשים טובים. כעין זה מופיע גם מיד בהמשך דברי גמרא: “‘החכמה תעוז לחכם מעשרה שליטים’ (קהלת ז, ט) – “החכמה תעוז לחכם” זו תשובה ומעשים טובים. “מעשרה שליטים” שתי עיניים ושתי אזניים ושתי ידיים ושתי רגליים וראש הגוויה והפה” (נדרים שם). השיטה מקובצת מסביר שאין הכוונה כאן שהתשובה והמעשים הטובים זו האפשרות הטובה שהאדם אמור לבחור בה במקום השליטה של יצר הרע; אלא שהתשובה ומעשים טובים זה מה גורם שה”עשרה שליטים” לא ישלטו באדם וינהלו אותו לפי יצר הרע. עצם זה שאדם עסוק בתשובה, בהתבוננות על מעשיו ותיקון שלהם, ובחשיבה איך ליישר את דרכיו כל הזמן, זה עצמו מה שגורם לכך ש’העיר הקטנה’ הזו תינצל מהמלך הגדול שתקף אותה, שהוא יצר הרע. כשאדם עסוק בהתבוננות, זה עצמו מה שמציל אותו מן החטא, וכדברי המסילת ישרים:

ואולם הנה זאת באמת אחת מתחבולות היצר הרע וערמתו להכביד עבודתו בתמידות על לבות בני האדם עד שלא ישאר להם ריוח להתבונן ולהסתכל באיזה דרך הם הולכים, כי יודע הוא שאלולי היו שמים לבם כמעט קט על דרכיהם, ודאי שמיד היו מתחילים להנחם ממעשיהם, והיתה החרטה הולכת ומתגברת בהם עד שהיו עוזבים החטא לגמרי…

ופשוט הוא שאפילו אם יפקח האדם על עצמו, אין בכחו לינצל אלולי הקב”ה עוזרו, כי היצר הרע תקיף מאד… אך אם האדם מפקח על עצמו, אז הקב”ה עוזרו וניצול מן היצר הרע, אבל אם אינו מפקח הוא על עצמו, ודאי שהקב”ה לא יפקח עליו. כי אם הוא אינו חס, מי יחוס עליו.

(מסילת ישרים, פרק ב)

מצד כוחו של יצר הרע אנו לא יכולים להינצל ממנו, כי הוא חזק מאיתנו. אך הקב”ה עוזר לנו כנגדו. אלא שהקב”ה עוזר לנו רק אם אנו מפקחים על עצמנו. זו ההשתדלות שמוטלת עלינו, והיא מעוררת את רחמי ה’ עלינו ואז אנו כל יכולים להינצל ממנו. לכן כל כך חשוב ליצר הרע שבני האדם לא יתבוננו על דרכיהם. אלא שעבודה זו כן מסורה בידי כל אדם, לקבוע עצמו להתבונן ולתקן דרכיו, ולהיות במהלך של תשובה ומעשים טובים.

החוזה הקדוש מלובלין זיע”א הרחיב בספריו על כוחן של ההתבוננות והתשובה להגן ולפעול כנגד יצר הרע. הוא כותב שבאופן הזה יצר הרע נהפך בעצמו לטוב (זאת זכרון, מהד’ פאר מקדושים, עמ’ קמא), והוא מגן ומסייע לאדם כשהוא שב על חטאות נעוריו (שם, יז). התשובה מסייעת לאדם לבטל את המניעות מעשיית רצון ה’ (זכרון זאת, מהד’ הנ”ל, עמ’ תכז). היא גם מזכה אותו ליראה (שם עמ’ שמב), ולאהבה (שם עמ’ קס, ריז, רסב, שמז) ולדבקות (שם עמ’ רמז, רעג, רפח; ובדברי אמת, מהד’ הנ”ל, עמ’ קטו, רסז). על ידי התשובה וההתבוננות יש לאדם כוח לשקול כל דבר לאמיתו (זאת זכרון, עמ’ קסח), והן מצילות מיצר הרע (שם, שמב). הן גם מגבירות את הרגישות של האדם ונותנות בו לב בשר להכיר בדקות החטא (שם, רכג). כמו כן הן מונעות את התאווה הנוצרת לאדם מחמת חטאיו (שם, רכא). עוד כותב החוזה שעל ידן יש ביטול של תשוקת התאווה (דברי אמת, עמ’ קלו), והאדם נגאל מיצרו (שם, שכד). בעזרתן האדם זוכה לפרישה מכוחות הסטרא אחרא (שם, קעט, וכן סילוק יצר הרע מענייניו הגשמיים (שם, קסז). וכן הם גורמות לשריפת הרע שבאדם (שם, רסו).

לימוד תורה אליבא דהלכתא ביראת חטא מציל את האדם גם בזמן שאינו עוסק בתורה

עוד דרך להתמודד כנגד המציאות של השקר, הטעויות ויצר הרע, היא לימוד תורה לשמה. חז”ל עוסקים במסכת סוטה (כא ע”א) בכוחו של לימוד התורה להציל את האדם מלהיכשל בחטא ולהתפתות ליצר הרע, כמו עמוד השחר שמעצם קיומו מציל מכל פגעי הלילה. מסקנת הדברים שם היא שלימוד תורה לשמה מציל את האדם אפילו בשעה שאיננו עוסק בתורה, אם הוא נעשה מתוך יראת חטא ובאופן של ‘אליבא דהלכתא’ כלומר מתוך עמל לברר את ההלכה למעשה ולהעמיד אותה על דיוקה (וכפי שביארו שם ה’עיון יעקב’, מהרש”א וליקוטי הלכות). כזו הייתה תורתו של דוד המלך, ולעומתו זה מה שהיה חסר בתורתם של דואג ואחיתופל, אשר לא זכו להצלה מן החטא.

הדרך הזו איננה שייכת רק לאברכים שתורתם אומנותם. כבר בגמרא שם נאמר שגם נשים יכולות לזכות בהגנה הזו, בזה על ידי שהן משקיעות בתורה של הילדים שלהם ושל הבעלים שלהם.

על ידי התחברות לצדיקים ושיתוף חבר בעבודת ה’ אפשר להינצל מהטעיות היצר

אמנם ישנם גם מצבים ודרכים בהם גם ניתן לסמוך על השכל שלנו, למרות כל הסכנות. ראשית, השכל חשוד ב’נגיעות’ והטעייה רק ‘לקולא’. וכפי שכותב המסילת ישרים: “והנה תדע כי זה כלל גדול מנוסה במלאכת הפרישות, שכל קולא צריכה בדיקה. כי אף על פי שיכולה להיות ישרה ונכוחה, אמנם, קרוב הדבר שתהיה מעצות היצר ומרמותיו, על כן צריך לבדוק אחריה בחקירות ודרישות רבות. אם אחר כל אלה תצדק, ודאי שהיא טובה” (מסילת ישרים, פרק ו). מדברי המסילת ישרים אפשר גם ללמוד, שניתן לסמוך על שיקול הדעת והשכל כאשר הדבר נעשה “בחקירות ודרישות רבות”.

בכמה מקומות בספריו כותב החוזה הקדוש שבשביל זה צריך להתחבר אל צדיק שיראה לו את הדרך הנכונה: “כי אם האדם אינו ציית לדברי חכמים שבכל דור, יכול לעשות כמה עבירות ויהיה נראה לו מצוות. כי אם צריך להתחבר לצדיקים שבכל דור שהם אינם מחזיקים טובה לעצמם, וה’ איתם, וכן חקרו בשפלותם, ויש להם סיוע עליונה בפרט לצורך העולם” (זכרון זאת, מהד’ הנ”ל, עמ’ צו). ובמקום אחר: “כי כשאדם אינו נקי מחטא נראה לו מצוות מה שהם עבירות, לפי תשוקתו כן נראה לו. על כן צריך לציית את צדיק שבדור, הוא יודיע לו האמת” (זאת זכרון, נצבים (א) ד”ה אך לכאורה).

 אפשרות נוספת היא באמצעות חבר קרוב שהאדם משתף אותו בעבודת ה’ שלו. בגלל שהחבר איננו נגוע בנגיעות שיש לאדם עם עצמו, הוא יכול לסייע לו למצוא מתי הוא עובד נכון ומתי מרמה את עצמו. וכפי שכתב רבנו יונה:

תקנה גדולה ליראת שמים ודרכי תשובה, עשה לך רב וקנה לך חבר, ותדבר תמיד עם החבר בדרכי יראת שמים, ותתיעץ עמו תמיד על תיקון מעשיך, והיאך תינצל מן החטא בכל דבר ודבר שיבוא לידך, שנאמר: ‘אז נדברו יראי ה’ איש אל רעהו ויקשב ה’ וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה’ ולחושבי שמו’ (מלאכי ג, טז).

(אגרת התשובה, סוף דרש א)

גם בחסידות הדגישו מאוד את מעלת ההתייעצות עם החבר, וכפי שכתב הנועם אלימלך: “לספר בכל פעם לפני המורה לו דרך השם ואפילו לפני חבר נאמן כל המחשבות… עצה הטובה אשר יוכל לקבל מחבירו, שהוא דרך השם והוא סגולה נפלאה” (צעטיל קטן, אות יג).

[1] כלשון הפיוט “ואביתה תהילה” שהובא בביאור מזמור קיב. בפיוט זה ישנם תיאורים רבים לאפסות האדם, והדגשה שדווקא היא זו שגורמת לקב”ה לחפוץ בעבודתנו.