שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 313 | יד חשון תשפ”ה

(א) הוֹדוּ לַה’ כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: (ב) יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: (ג) יֹאמְרוּ נָא בֵית אַהֲרֹן כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: (ד) יֹאמְרוּ נָא יִרְאֵי ה’ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: (ה) מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ: (ו) ה’ לִי לֹא אִירָא מַה יַּעֲשֶׂה לִי אָדָם: (ז) ה’ לִי בְּעֹזְרָי וַאֲנִי אֶרְאֶה בְשֹׂנְאָי: (ח) טוֹב לַחֲסוֹת בַּה’ מִבְּטֹחַ בָּאָדָם: (ט) טוֹב לַחֲסוֹת בַּה’ מִבְּטֹחַ בִּנְדִיבִים: (י) כָּל גּוֹיִם סְבָבוּנִי בְּשֵׁם ה’ כִּי אֲמִילַם: (יא) סַבּוּנִי גַם סְבָבוּנִי בְּשֵׁם ה’ כִּי אֲמִילַם: (יב) סַבּוּנִי כִדְבוֹרִים דֹּעֲכוּ כְּאֵשׁ קוֹצִים בְּשֵׁם ה’ כִּי אֲמִילַם: (יג) דַּחֹה דְחִיתַנִי לִנְפֹּל וַה’ עֲזָרָנִי: (יד) עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה: (טו) קוֹל רִנָּה וִישׁוּעָה בְּאָהֳלֵי צַדִּיקִים יְמִין ה’ עֹשָׂה חָיִל: (טז) יְמִין ה’ רוֹמֵמָה יְמִין ה’ עֹשָׂה חָיִל: (יז) לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָהּ: (יח) יַסֹּר יִסְּרַנִּי יָּהּ וְלַמָּוֶת לֹא נְתָנָנִי: (יט) פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק אָבֹא בָם אוֹדֶה יָהּ: (כ) זֶה הַשַּׁעַר לַה’ צַדִּיקִים יָבֹאוּ בוֹ: (כא) אוֹדְךָ כִּי עֲנִיתָנִי וַתְּהִי לִי לִישׁוּעָה: (כב) אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה: (כג) מֵאֵת ה’ הָיְתָה זֹּאת הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינוּ: (כד) זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה’ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ: (כה) אָנָּא ה’ הוֹשִׁיעָה נָּא אָנָּא ה’ הַצְלִיחָה נָּא: (כו) בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם ה’ בֵּרַכְנוּכֶם מִבֵּית ה’: (כז) אֵל ה’ וַיָּאֶר לָנוּ אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ: (כח) אֵלִי אַתָּה וְאוֹדֶךָּ אֱלוֹקַי אֲרוֹמְמֶךָּ: (כט) הוֹדוּ לַה’ כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:

“עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה” – זימרה מובילה לישועה

הזימרה היא התפשטות הַחַיּוּת שבאדם והתחדשות שלה

הפסוק “עָזִּי וזמרת יה ויהי לי לישועה” שבמזמור זה מופיע כבר בתורה בשירת הים (שמות טו, ב), ובתוספת קלה גם בישעיה: “עזי וזמרת יה ה’ ויהי לי לישועה” (ישעיה יב, ב). המפרשים התקשו בביאור פסוק זה, אולם הוסכם על כולם שהכוונה במילה “וזמרת” היא ‘וזמרתי’; כך שהאות י’ נמשכת מהמילה עוזי, או מהמילה ‘יה’ שלאחריה, או שזו צורה ניסוח מקוצרת. וכאילו נאמר בפסוק: עוזי וזמרתי יה.

זימרה היא שילוב של נגינה ושירה. נגינה בפני עצמה יכולה להיות בלי מלים, ושירה בפני עצמה יכולה להיות ללא מנגינה. לעומת זאת זימרה היא מנגינה עם מילים. בהקשר זה נראה שיש קשר בין זמר וזמרה לבין זמורה. זמורה היא ענף של עץ הגפן, שהיא התפשטות כוח החיות של הגפן. מתוך ההתפשטות הזו יוצאים הפירות של הגפן. אולם הזמורה שונה מענף רגיל של עץ. בכל העצים הענפים קיימים ועומדים כל השנים, ומה שמתחלף בהם זה רק הניצנים שפורחים ונעשים פירות וחוזר חלילה. הגפן לעומת זאת היא צמח שמגדל כל שנה את הזמורות באורך יחסי אדיר לצמח הקיים, ומהזמורות המתחדשות צומחים הפירות המתחדשים. ייחודיות הזמורה היא גם בכך שהיא לא חלק מהעץ שצורתו ידועה וקיימת כל השנה, כשהעץ נושא את ענפיו, אלא היא נסרכת ומטפסת ומציאותה עומדת בפני עצמה כמעט בנפרד מהעץ עצמו (למעט זה שנקודת הראשית שלה מתחילה בו).  

זו גם פעולתה של הזימרה. עצם הנגינה היא מציאות של התפשטות הנפש והתרחבות שלה. היא יציאה של הנפש מהמקום הגרעיני שלה אל המקום שבו היא מביעה את עצמה. ומתוך ההתפשטות וההתרחבות הללו מתקבלת ההשראה לומר את המלים הנשגבות של השיר. בניגוד לתוכן רגיל של מאמר, שירה תמיד מבטאת את ה’מֵעֵבֶר’. היא מבטאת את השגב של הרגשות, שאינם יכולים להתבטא בחשיבה רגילה והגיונית של ניתוח שכלי קר. שיר מבטא את התחושה של הנפש ש’נוגעת’ במשהו שהוא מֵעֵבֶר למילים הרגילות. הנפש מרגישה משהו בעוצמה גדולה יותר ממילים וממחשבות רגילות. וככל ששיר מבטא רגשות עמוקים יותר ועוצמיתיים יותר, כך הוא יהיה שיר נשגב ומעורר יותר.

בזימרה, השירה מתחברת אל הנגינה, שגם היא בפני עצמה מבטאת מציאות עמוקה יותר, שאיננה יכולה להיות מובעת במילים רגילות. מלבד היותה של המנגינה ביטוי של רגש, היא גם מעוררת רגש. מנגינה שמחה היא ביטוי של שמחה, והיא גם מעוררת שמחה הרבה יותר מאשר עצם האמירה ‘אני שמח’. המנגינה נושאת את הרגש, מביעה אותו ומעצימה אותו לאין ערוך ממילים ‘יבשות’ של החשיבה הרגילה.

אם כן, כמו שהזמורה הוא התפשטות החיות של הגפן, כך גם הזמר הוא התפשטות החיות של האדם. מתוך ההתפשטות הזו נוצרת מציאות נפלאה של חיות שמתחדשת, שלא הייתה יכולה לצאת כשלא היה את ההתפשטות הזו. זו גם המציאות של שפיכת הלב: “שפכי כמים לבך” (איכה ב, יט), “וָאֶשְׁפֹּךְ את נפשי לפני ה'” (שמואל א’ א, טו), “אֶשְׁפֹּךְ לפניו שיחי צרתי לפניו אגיד” (תהילים קמב, ג). השפיכה הזו מציאות שהלב יוצא מהמקום הגרעיני שלו, ודווקא ההתפשטות הבלתי מתוכננות שלו היא זו שמנביעה את התפילה העמוקה ביותר[1]. זהו גם מקומה של הנגינה כהכנה לקבלת הנבואה. יש בה מימד של התפשטות הנפש והתרוממות שמתוכה מגיעים להשגות גדולות עד כדי נבואה[2].

הביטחון וההודאה מכינים את האדם לקבלת הישועה

על הזימרה הזו אומר הפסוק כאן במזמור שהיא, יחד עם הביטחון, מובילות לישועה: “עָזִּי וזמרת יה, ויהי לי לישועה”. בין שני חלקי הפסוק יש ו’ המחברת אותם זה לזה, ובפשוטו של מקרא נראה כי תחילת הפסוק היא הסיבה לסופו. העובדה שאני רואה את ה’ כעוזי, כמבטחי וכמושיעי, והעובדה שאני מזמר לה’, היא עצמה הסיבה לכך שה’ הושיעני. כעין זה אנו מוצאים גם בפסוק הקודם במזמור: “דַּחֹה דחיתני לִנְפֹּל, וה’ עזרני” (פס’ יג), שעזרת ה’ מגיעה אחרי ובעקבות “דחה דחיתני לנפול”. אם כן, משמעות הפסוק כאן היא שאנו צריכים להכין את עצמנו להיות כלי לישועה[3]. הדרך לעשות זאת היא להכיר בכך שה’ הוא העוז שלנו, הוא מקור הגבורה שלנו והוא מקור הביטחון שלנו. בנוסף, הוא גם זה שאנו רוצים להודות לו ולשורר לשמו, ולהביע כלפיו את רגשות אהבתנו ותודתנו.

כשהאדם הוא כלי לישועה, הקב”ה מושיע אותו. אך אם הוא לא נמצא בתדר זימרה לה’ וביטחון בו, אז כשתבוא הישועה הוא יישאר כפוי טובה. היא לא תגרום לו להתחבר אל ה’, אלא תשאיר הוא בנמיכות שלו. הוא אף עשוי לחשוב שהיא התרחשה רק בגלל כוחו ועוצם ידו. במצב כזה אין לקב”ה רצון להושיע. זה רק יזיק לאדם, ורק ירחיק אותו יותר מהקב”ה.

לכן דווקא כשהאדם נמצא בצרה ובמיצר, עליו לחפש על מה הוא כן יכול להודות לה’ ולזמר. עליו לחשוב איזה דברים טובים הוא רואה שה’ כן עושה לו, למרות שהוא עדיין זקוק לישועה גדולה. אם האדם מתחזק בזה שלמרות המצב הקשה שהוא נתון בו, הוא בוחר להיות במרחב האמונה החזקה שהוא המלך הטוב ויש לחסות רק בו, אז האדם זוכה לישועות גדולות. אם הוא מכין את לבו להודות לה’ ולזמר לשמו, ולשיר ולנגן לכבודו, הוא נעשה כלי ראוי לקבל את השפע של ה’ והישועות שלו. ממילא אין לה’ סיבה שלא להושיע אותו, שהרי חפץ חסד הוא ורוצה להשפיע עליו טוב.

“פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק” – התלות בה’ כדי לא להיכשל

היכולת להיות ב’צדק’ לא מסורה לגמרי ביד האדם

יש מהמפרשים שפירשו שהפסוק: “פִּתְחוּ לי שערי צדק אָבֹא בם אודה יה”. (פס’ יט), הוא תיאור מה שהיו אומרים הבאים למקדש כשהגיעו לשעריו. וההמשך: “זה השער לה’ צדיקים יָבֹאוּ בו” (פס’ כ) זו התשובה שענו להם שומרי המקדש. ומה שמופיע לאחר מכן: “ברוך הבא בשם ה’ ברכנוכם מבית ה'” (פס’ כו) זו כבר האמירה של הכהנים הנמצאים בבית ה’. אולם נראה שמלבד משמעות זו, יש לפסוקים הללו משמעות גם לכל אחד ואחד בכל הדורות, ולא רק למקום המקדש ולזמן המקדש.

בחסידות ובתנועת המוסר דרשו פסוקים אלו בכמה אופנים. בשם הבעש”ט מובא ש”זה השער לה’ – צדיקים”, כלומר הצדיקים הם השער אל ה’ (בוצינא דנהורא, הוצ’ מכון באר יצחק, ערך צדיק אות מ). רבי ברוך ממז’יבוז’ (שם, אות לט), הנועם אלימלך (ליקוטי שושנה ד”ה פתחו לי) והקדושת לוי (שמות ד”ה ויש לפרש) ביארו שהעובדה שהצדיק רואה את עצמו תמיד כמי שעומד רק בפתח של עבודת ה’ ומבקש להיכנס פנימה, היא השער שדרכו הוא אכן נכנס. פירוש אחר כתב ר’ שמחה זיסל מקלם (חכמה ומוסר ח”א סי’ קסב), שהשער להגיע אל ה’ ולהתעלות הוא ההודאה והשמחה בייסורים שבאים על האדם: “זה השער לה’ צדיקים יָבֹאוּ בו – אודך כי עניתני” (פס’ כ-כא).

אולם בפשט הכתוב נראה שהשער עליו מדובר הוא שער הצדק. זהו השער שבו אפשר לבוא אל ה’. בלי צדק, בלי יושרה, בלי הגינות, בלי ‘בין אדם לחברו’, בלי טהרת הלב ונקיון כפים – אי אפשר לבוא אל ה’. ויש כאן בקשה מן המלאכים: “פתחו לי”. אין כאן משום תחנונים או תפילה למלאכים חלילה, אלא מדובר כבקשה שאמורה להתמלא בהכרח[4]. ואכן ההמשך הוא “ברוך הבא בשם ה'”. הכניסה היא בשם ה’; לא בשם המלאכים, ולא בכוחו של האדם עצמו.

מה שהבקשה הזו באה לבטא, הוא שזה לא מובן מאליו להיכנס בשערים הללו. הקב”ה צריך לפתוח לאדם את השערים על ידי מלאכיו הקדושים. וזאת משום שהיכולת של האדם להיות ב’צדק’ לא מסורה בידו לגמרי. בקלות רבה מאוד האדם עלול לחטוא. יצר הרע מבלבל את האדם כל כך, מתיר לו את האסור ומכשיר לו הפסול, ומייפה לו כל שקר כאילו הוא אמת[5]. לכן האדם צריך להודות לה’ על עצם זה שהוא מכניס אותו בשערי צדק, ושהוא לא נופל בטעויות, בהסתרות ובבלבולים.

עיקר הבקשה מה’ היא לא לטעות בדרך ולהתבלבל מהטעיות היצר

על כך צריכות להיות עיקר בקשותינו האישיות בעבודת ה’: “הורני ה’ דרכך ונחני בְּאֹרַח מישור” (תהילים כז, יא). זהו עיקר מה שיצר הרע מנסה להפיל בו את האדם, כפי שניכר מפשוטו של מקרא בפסוק הבא: “אל תתנני בנפש צרי כי קמו בי עדי שקר” (שם, יב). מה שרוצים צריו של דוד, ובהם גם הצורר הפנימי שבתוכו שהוא היצר הרע, הוא להטות אותו מראיית הדרך הנכונה והליכה באורח מישור. דוד מתחנן על כך תחנונים רבים באותו מזמור (ובמזמורים רבים אחרים): “שמע ה’ קולי אקרא, חנני וענני… את פניך ה’ אבקש… אל תסתר פניך ממני, אל תט באף עבדך. עזרתי היית אל תטשני ואל תעזבני אלוקי ישעי”. כל רצונו הוא “הורני ה’ דרכך”. זו היא בקשת פני ה’. הוא מתחנן בשביל לראות את האמת.

בהקשר זה נראה שיש להרחיב את משמעות ה’צדק’. המשמעות העיקרית של ‘צדק’ היא בין אדם לחבירו, אבל מפסוקים רבים מוכח שהמושג הזה מתייחס גם ליושרה של האדם בהתנהלות שלו כלפי בוראו: “שם יזבחו זבחי צדק” (דברים לג, יט), “ינחני במעגלי צדק למען שמו” (תהילים כג, ג), ועוד. הכוונה היא שהאדם אינו מוותר לעצמו במחויבות שלו להקב”ה, ואינו סוטה ממנה עבור שיקולים אנוכיים ונוחות שלו. גם על כך צריך להתפלל ולהתחנן לה’, כי  כשם שהאדם עלול בקלות להיכשל בבין אדם לחבירו ולהתיר לעצמו חלילה לא להיזהר מספיק בשמירת הלשון או בהקפדה על הזולת, כך גם בנוגע לשמירת העיניים, ביטול תורה, הסחת דעת מכוונה בתפילה, ועוד ועוד.

אנו זקוקים לכך שה’ יתברך ילמד אותנו דעת, כי רק הוא יכול להוביל אותנו בדרך נכונה. וכפי שכתב הנועם אלימלך: “שזמן ארוך צריך האדם לצעוק ‘אנא השם עזרני שאזכה לעבדך באמת’. ואז נשמע קולו, אבל לא בימים מועטים” (נועם אלימלך וישלח, ד”ה וישלח יעקב)[6].

“אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה” – תפקיד הבזיונות שלפני הַגְּדֻלָּה

צריך להבין כיצד הפסוק נוגע לכל אדם

במפרשים ישנם שני כיוונים מרכזיים בהבנת הפסוק: “אבן מאסו הבונים היתה לראש פִּנָּה” (פס’ כב). אפשר להבין שמדובר על עם ישראל, שהוא מאוס לאורך כל הגלות עד שהיה ראש פינה בזמן הגאולה. אפשר גם להבין שהכוננה היא לדוד המלך, שגם הוא היה מאוס ונבזה, ולבסוף נהיה מלך ישראל. בהקשר זה, יש להבין את המושג ‘ראש פינה’ באופן שונה ממה שביארו חלק מהפרשנים, שזהו היסוד הפינתי של הבניין. משום שפשט הכתוב ‘ראש’ הוא משהו גבוה. כך שנראה שמדובר באבן ששמים בראש הבניין בפינה שבולטת ונראית לשני צדדים. כלומר היה כאן תהליך של בנייה שלאורכו חשבו לא להשתמש כלל באבן הזו, ולבסוף היא קיבלה מקום חשוב ומשמעותי בראש כל הבניין.

כדרכנו, ננסה להבין לעמוד על השייכות של הדברים לכל אחד ואחד, על פי דברי חז”ל: “ר’ יודן אומר בשם ר’ יהודה: כל מה שאמר דוד בספרו, כנגדו וכנגד כל ישראל וכנגד כל העתים אמרו” (מדרש תהילים יח, א). נראה שטמון כאן יסוד גדול מאוד שצריך לשים לב אליו, שהוא עיקרון חשוב ביותר גם בעבודת ה’ וגם בהנהגת העולם.

הקב”ה מעביר את בחיריו במסלול של רדיפה ובזיונות שאחריו קרנם עולה

ניתן להבחין שהתופעה הזו של “אבן מאסו הבונים היתה לראש פִּנָּה” היא נרחבת מאוד לאורך ההיסטוריה. הקב”ה בוחר להנהיג את העולם באופן כזה שנבחרי הדור ונבחרי העולם הם בהתחלה מאוסים, דחויים ושפלים, והם עוברים הרבה בזיונות, כאבים והשפלות גדולות.

המדרש אומר שכבר בזמן נוח הוא הושפל על ידי בני דורו שבזו לו כך שהוא מכין תיבה (בראשית רבה ל, ז). ולבסוף רק הוא ומשפחתו ניצלו והוא זה שהיווה את היסוד לכל העולם. אברהם אבינו נרדף והושלך לכבשן האש באור כשדים, הוא היה גם גֵּר בארץ, נודד ממקום למקום וערירי, ו”כל העולם מֵעֵבֶר אחד, והוא מעבר אחד” (שם מב, ח). עד שלבסוף הוא נהיה “אב המון גוים” (בראשית יז, ד), ו”נשיא אלוקים אתה בתוכנו” (שם כג, ו). יצחק, שעליו נאמר: “ואתם שנאתם אֹתִי ותשלחוני מאתכם” (שם כו, כז), מתגלה כמי ש”ראו ראינו כי היה ה’ עִמָּךְ” (שם, כח), ונוהגים בו כבוד גדול. יעקב עובר רדיפות על ידי אחיו, הוא לא אהוב ואולי אף שנוא על ידי אביו, הוא נרדף ביותר על ידי חמיו שמחליף את משכורתו עשרת מונים ו”ביום אכלני חֹרֶב וקרח בלילה, ותדד שנתי מעיני” (שם לא, מ). הוא עובר גם צרות גדולות עם דינה וגם עם יוסף. ובסוף – כל העולם עומד עליו ועל זרעו אחריו. כך גם יוסף הושלך תחילה לבור ועבר ייסורים, בזיונות גדולים ועבדות קשה, ובסוף נהיה מלך מצרים. משה רבינו נרדף ורצו להורגו, והוא היה כבר פה וכבר לשון, ולבסוף נהיה רועה ישראל. חנה היית עקרה אומללה, מבוזה, מושפלת ומוכעסת, ונעשתה רבת בנים, ואמו של נביא ישראל הראשון לאחר תקופה שבה דבר ה’ היה חסר ואין חזון נפרץ. גם שמואל בְּנָהּ היה בתחילה נער קטון שאיננו גָּדֵל עם אמו אלא בסביבת בניו המושחתים של עלי, ולבסוף הוא מתגלה כמי שפותח תקופת נבואה, מלוכה ובית המקדש. וכפי שהוזכר קודם, דוד המלך התבזה כל כך והושפל בחייו, ועבר ייסורים רבים מאוד ורדיפות. ולבסוף נהיה מלך ישראל ונעשה רוח אפינו משיח ה’.

אפשר לראות זאת גם בהמשך ההיסטורה. רבי עקיבא הודר בתחילה מכל נכסי חמיו, ולבסוף נעשה רבם של ישראל. וכך גם דמויות רבות שנרדפו, כמו הרמב”ם, הבעל שם טוב, הרמח”ל, רבי לוי יצחק מברדיצ’ב, רבי נחמן מברסלב, ועוד ועוד.

הזיכוך מבטל את התלות בכבוד והשפעה חיצוניים

התופעה הזו אומרת דרשני. למה זה קורה כך? מה הסיבה להנהגה המיוחדת הזו שהקב”ה מנהיג בה את צדיקיו ובחיריו הגדולים ביותר?

נראה שיש לכך תשובות במספר רובדים. ראשית, כל הבזיונות הללו גורמים זיכוך גדול מאוד לאלו שעוברים אותם. זהו הזיכוך הגדול ביותר שיש בעולם הזה. כי ההתבזות נוגעת בחלק העילאי ביותר של האדם. זהו איננו סבל גופני. זה נוגע בכל המהות והמקום של האדם בעולם, ביכולת שלו להשפיע ולמלא את התפקיד שלו בעולם. הכל נלקח ממנו. מציאותו בזויה, חכמתו בזויה, ואין לו כמעט יכולת לפעול בעולם ולהפיץ את מלכות ה’, שזהו הדבר החשוב ביותר שהיה לכל הצדיקים שהוזכרו.

הזיכוך הזה איננו רק עניין של שכר רוחני גדול יותר בעולם הזה ובעולם הבא על התמודדות עם צער גדול ונורא. אלא הוא גם מלמד את הנרדף והמתבזה שאין לו מה להיתלות בכבוד המדומה של העולם הזה. אין לו צורך אמיתי בכבוד והערכה מצד בני אדם, והוא גם לא מוצא בו טעם. העונג היחיד שיש לו מכבוד הוא רק הכבוד והערך שהקב”ה באהבתו וחסדו נותן לו.

יש כאן גם נקודה עוד יותר עמוקה. כל הצדיקים הללו למדו שיכולתם לפעול ולמלא את תפקידם בעולם לא תלויים בדעת בני אדם. הם עבדי ה’ הפועלים למענו ומשפיעים בעולם, שלא בזכות הכבוד שיש להם מבני אדם. אם כרגע נשללת מהם היכולת להשפיע ישירות על בני דורם בגלל שמבזים אותם, הם תמיד יכולים להמשיך ולהשפיע רבות בעולם מעצם הנחת רוח העצומה שהם עושים לה’ יתברך בעבודת ה’ האישית שלהם. הם מפתחים את היכולת למלא את ייעודם בעולם דרך ההתעלות שלהם בעמידתם לפני ה’, מבלי שום צורך ותלות בגורמים חיצוניים שמעכירים את הזוך והטוהר של עבודתם לה’. הזיכוך שעברו הצדיקים הוביל אותם לכך שהדבר היחיד שיהיה חשוב להם בעולם הוא לעשות נחת רוח לבורא יתברך שמו ולהעלות לפניו ריח ניחוח אִשֶּׁה לה’. ממילא הם אינם תלויים בכבוד ובמעמד חיצוניים כדי לפעול בעולם ולהאמין שהם לוקחים חלק בהמלכת ה’ בו.  

שלב המאיסה מכשיר להכרה שה’ הוא הקובע היחיד

אמנם יש כאן גם נקודה עוד יותר עמוקה. במשל של “אבן מאסו הבונים היתה לראש פִּנָּה” לא מדובר באופן כללי על מישהו שמתבזה, אלא יש כאן עוד דיוק גדול. ה’בונים’ במשל הם אלו שכביכול מחליטים באיזו אבן להשתמש ובאיזו לא. האבן היא חסרת אונים מול הבונים הללו. היא ממש כחומר ביד היוצר. אלא שבסוף אותם בונים עצמם הם אלו שבעל כורחם צריכים לשים את האבן בראש הפינה.

זו בדיוק המציאות בה מתגלית מלכות ה’. הבונים חשבו שהם אלו שמחליטים וקובעים אם האבן ראויה או לא, לפי מה שמוצא חן ומתאים בעיניהם. וה’ מראה להם שהוא זה שבונה את הכל, לא הם. מה שהם חשבו שמאוס, הוא מחליט שיהיה דווקא בראש הפינה. זהו בדיוק המסר של המזמור בפסוק הבא: “מאת ה’ היתה זאת, היא נפלאת בעינינו” (פס’ כג). דרך זה שהבונים מגלים שהאבן שהם מאסו היא זו שנבחרה להיות בראש הפינה, ה’ מראה להם שהם עצמם כחומר ביד היוצר. הם בעצמם חסרי אונים מבלעדי ה’.

והיום הזה שבו מתגלה שדווקא אותה אבן נעשית אבן הפינה, הוא היום שמראה שה’ הוא זה שעשה הכל: “זה היום עשה ה’, נגילה ונשמחה בו” (פס’ כד). ה’ הוא זה ש”צִוָּה וַיַּעֲמֹד” (תהילים לג, ט), והוא “מפר מחשבות ערומים” (איוב ה, יב), ורק עצתו “היא תקום” (משלי יט, כא).

מתוך כך, זו גם ההכשרה שהקב”ה עושה לאותם ‘האבנים המאוסות’. דרך המצב המאוס שבו הם עוברים, הם רוכשים את המבט שאותו הם יצטרכו אחר כך ללמד את צאן מרעיתם. הם לומדים על בשרם שה’ הוא העושה, והוא הממליך מלכים. הדבר הזה נצרך ביותר כדי שלא יקרה להם מה שקרה לאותם בונים. דווקא כדי שהם יוכלו להנהיג מבלי לחשוב בטעות שהם אלו שקובעים את מי לרומם ואת מי להשפיל, הם צריכים להיות בדיוק במקום ההפוך – שהם מבינים היטב שהיחיד שקובע הוא רק ה’.

מהמקום הזה מגיע גם המשך המזמור: “אנא ה’ הושיעה נא, אנא ה’ הצליחה נא” (פס’ כה). כיוון שרק ה’ הוא הקובע, אליו פונים בבקשה לישועה ולהצלחה. ולכן גם הברכה היא רק בשם ה’: “ברוך הבא בשם ה’, ברכנוכם מבית ה'” (פס’ כו). רק הוא זה שיאיר לנו: “אל ה’ ויאר לנו” (פס’ כז).

דווקא את השפלים ה’ מרומם

הפסוק ממשיך ואומר: “אִסְרוּ חג בַּעֲבֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ” (שם). לכאורה לא מובן מה הכוונה, שהרי איננו קושרים את קורבן החג בעבותים אל המזבח. חז”ל מלמדים שהכוונה היא לערבות גדולות שהיו קושרים בחג סוכות למזבח, והיו צריכים להיות גבוהות מעט מקרנות המזבח (סוכה מה ע”א). המזבח מסמל את כל קורבנות החג, כלומר את עבודת ה’. וצריך לקחת את הערבה, שהיא השפלה מכל ארבעת המינים, ודווקא בה להקיף את המזבח. ולא זו בלבד, אלא אפילו להגביה אותה יותר מהמזבח. כי זו בדיוק אותה הנקודה. הקב”ה שם בראש הפינה דווקא את אלו שהיו מאוסים.

מתוך כך מסיים המזמור בהודאה גדולה לקב”ה: “אלי אתה ואודך, אלוקי ארוממך. הודו לה’ כי טוב, כי לעולם חסדו” (פס’ כח-כט).

עלינו להאמין שמעמדם של יראי ה’ בדורנו יכול להשתנות כהרף עין

הדברים הללו נוגעים עד מאוד לתקופתנו. מתקיים בנו כיום “יראי חטא יימאסו” (סוטה מט ע”ב). נדמה כיום שעובדי ה’ הם האחרונים שיוכלו להנהיג אי פעם את כללות עם ישראל ולנהל אותו מבחינה ציבורית ורוחנית. ה’בונים’ חושבים שהם אלו שמנהלים את העולם. הם סבורים שאת יראי ה’ הוא יכולים לשמור בפינה צדדית, כדי שיפריעו כמה שֶׁפָּחוֹת.

אולם צריכה להיות לנו תודעה עמוקה שהדברים יכולים להשתנות במהירות, וישועת ה’ יכולה להופיע כהרף עין. הכל יכול להשתנות מקצה לקצה ביום אחד “וּפִתְאֹם יבוא אל היכלו האדון” (מלאכי ג, א). חשוב שלא נתבלבל ונחשוב שאנו צריכים להביא את הגאולה בכוחות עצמנו מעט מעט, ולכן אנו מוכרחים להיות רצויים ואהודים, מכובדים וקרובים לראשות הפינה. אנו צריכים להתמקד בעבודת ה’ זכה ונקיה, מבלי תלות בכבוד שאנו מקבלים. וכשהקב”ה יחליט שהגיע הזמן, הכבוד וההשפעה יכולים להגיע בזמן קצר ביותר: “וישלח פרעה ויקרא את יוסף, וַיְרִיצֻהוּ מן הבור ויגלח ויחלף שמלתיו וַיָּבֹא אל פרעה” (בראשית מא, יד). בפסוק אחד משתנה כל המציאות מקצה לקצה. האדון יכול לבוא אל היכלו ברגע אחד, וכל קדושיו עִמּוֹ. ויחד איתו – כל שומרי האמונים שלו.  

[1] הרחבנו בכך גם בביאור מזמור קב.

[2] במעלת השירה והנגינה והקשר שלהן לנבואה הרחבנו גם בהקשר אחר בביאור מזמור קח

[3] עסקנו בצורך להיות כלי לקבלת הישועה ולהיערך אליה גם בביאור הפסוק: “בֹּקֶר אֶעֱרָךְ לך ואצפה” (תהילים ה, ד), בחלק א’ עמ’ קנב.

[4] כפי שאין בעיה בנוסח המופיע בגמרא ובחלק מהפוסקים לאמרו למלאכים לפני הכניסה לבית הכיסא: “התכבדו מכובדים קדושים משרתי עליון, שמרוני וכו'” (רמב”ם הל’ תפילה ז, ה), או באמירת “ברכוני לשלום” בליל שבת.

[5] הבעש”ט הקדוש דרש את דברי חז”ל שהשוחט בשבת חייב משום צובע ומשום נטילת נשמה, שעונשו של היצר הרע לעתיד לבוא איננו על עצם החטאת האדם, כי לכך נברא, אלא על שכביכול ‘צבע’ את עצמו כאילו הוא יצר הטוב על מנת להטעות את האדם וליטול את נשמתו (בעש”ט עה”ת ראשית קמז, בשם בן פורת יוסף). הבאנו את דבריו ועסקנו בהם בהקשר נוסף בביאור מזמור צא.

[6] עסקנו בכך גם בח”ג עמ’ קסז, ובביאור מזמור צד.